1

סערות גדולות מתחילות בשקט גמור ונגמרות בשקט גמור. כך אמרה לה סבתא אדה במבטא הכבד שלה. וכמו כל השיעורים של סבתא אדה, גם זה הוכיח את עצמו.

היא התעוררה, כנראה מחלום, אל תוך השקט של יום שישי בבוקר. שקט הידהד מהקירות, זר לה. הבית שלהם עוד לא היה ביתה. היא כבשה בו מובלעות קטנות — הדלפק במטבח, הכורסה ליד ארונית הספרים בסלון, שירותי האורחים בקומה הראשונה, אבל בשאר חלקי הבית פסעה כמבקרת. היא רצתה לתלות תמונות, לפזר שטיחים ווילונות, לסמן את הבית באריגים וצבע, אך עומר אמר שמבחינתו הבית מושלם. ‘זה לא ריק,’ אמר, ‘זה ניקיון.’ וזה היה הניקיון שבחר לו. פרט אחר פרט הוא בחר בניקיון הזה שלו ויצר לו בית בהיר, שטוף שמש. והיא? היא חיפשה את המסתורים שזכרה מביתה של סבתא אדה, לפני שעברה לבית האבות. תמיד רצתה בבית חדר ארונות כמו שהיה לסבתא אדה כשעוד היו ילדות, היא ושֹׁהַם, עם שטיח מקיר לקיר וארונות מרצפה עד תקרה, ומקום מושלם עבור ילדה לשכב, לחבק בובה, לקרוא ספר, להסתתר לרגע.

‘את והווילונות הפולניים שלך,’ נזף בה עומר כשהתעקשה עליהם, על שטיחים, על בדים חמים יותר, על סלון שאינו עשוי מעור. ועכשיו, כשהתעוררה אל תוך השקט של שישי בבוקר המוקדם, אל האור הקלוש של היום הגשום בחוץ, אל הגוף הישן של עומר לצדה, מפיץ חום כמו רדיאטור ושומר על כפות רגליה מקיפאון, הרגישה בחסרונם. המיטה שלהם היתה אי זעיר של ביטחון בתוך כל הלבן מחזיר הקור הזה, בתוך כל הניקיון הזה, הפרקט הבהיר מדי בחדר השינה. ומעבר לו השיש, שיקפיא את כפות רגליה גם מבעד לנעלי הבית ברגע שתצא מהמיטה. היה נקי, אבל קור פלש פנימה וחילחל דרך הקירות והיה פראי וחשוף כמו הגבעות שמעבר לכביש.

היא התנחמה בשקט ובגופו של עומר לצדה, ובחומו שמילא את גופה. היא לא הרפתה ממנו גם כשהשקט שלהם הופר וסלולרי צעק לתוכו בקול הגיטרה של אקסל רוז. היא ענתה במהירות, מנסה לחסוך מעומר התעוררות מיותרת. ‘עדי, אני צריכה את עומר,’ הקול של נעמה היה מאופק. כאילו ניסתה להבליע שיעול או הקאה או בכי. היא רצתה לשאול מה קרה, ואם היא צריכה משהו, אבל במקום כל אלה מסרה לעומר הער למחצה את הטלפון. ‘זו נעמה,’ לחשה, מסתירה את המיקרופון בכף יד שכבר איבדה תחושה באצבעות, ‘נראה לי קרה משהו.’

הוא הקשיב. ואז שאל ‘ממתי?’ ושאל ‘את בטוחה?’ ושאל ‘ניסית?’ וכשקיבל מענה לכל אלה אמר ‘אני בדרך,’ ויצא מהמיטה מיד, לבוש רק במכנסי פיג’מה מבד דק, קורי השינה נושרים מגופו במהירות. הוא לא הביט בה, הוא כבר לא ישן. היא קמה אחריו, דוחפת את כפות רגליה לנעלי הבית שלה, חסרות התועלת.

‘מה קרה?’ שאלה. הקול שלה הידהד בחדר המדרגות שלהם.

עומר כבר היה במטבח, לובש חולצה שמצא על מעקה המדרגות, ומזל שכך כי עוד היה יוצא כך עירום למחצה מהבית. ‘רז נעלם,’ ענה, בלי להביט בה, ויצא יחף אל תוך הגשם.

היא עמדה בפתח הבית והביטה בו יורד בזריזות במדרגות הכניסה, חוצה את שביל הגישה, את המדרכה, את הכביש, את שביל הגישה אל ביתם של רז ונעמה, נבלע בתוכו.

היא חיבקה את עצמה בניסיון להדוף את הקור שפשט בה ואז סגרה באיטיות את הדלת הכבדה. היא, שהכירה את רז ונעמה שנה בקושי, אולי קצת פחות, לא היתה יכולה להרשות לעצמה להיכנס אל ביתם בשיער פרוע והבל פה של שינה ובלי חזייה. וממילא, חשבה, ברגעים הראשונים האלה, אין לה באמת מה לעשות שם מלבד להיות גלגל שלישי. מה תעשה? תשב על הספה ותביט בעומר מחבק את נעמה הבוכייה?

היא עלתה למעלה ושטפה את פניה במים חמים במשך זמן ארוך, סירקה את שערה ואספה אותו, לבשה בגדים נוחים, אבל לא זרוקים מדי. סביר להניח שמלבד עומר ונעמה עוד אנשים יגיעו בהמשך היום. אחרי מחשבה נוספת מרחה מייקאפ עדין ושפתון בצבע טבעי.

וכך ישבה, לבושה ומאופרת, לשתות קפה בפינה שלהם ליד הדלפק הגבוה החוצץ בין המטבח לבין החלל הפתוח של הקומה הראשונה. פניה אל החצר, ומעבר לה, מעבר לכביש, אל הבית שבחזיתו ישב רז לפנות בוקר, לקראת זריחה, היא ראתה אותו כשירדה למטה לקחת לה כוס מים, בחליפת טרנינג שחורה, בכיסא הקבוע שלו, פונה אל הרחוב, פניו אל הגשם הדק שירד. אור הפנסים האיר את פניו השלוות. היא הביטה בו כל זמן שישב, אך כשקם לבסוף חששה שיבחין בה, חששה שידע שחלקה איתו את הרגע הזה, ולכן מיהרה לחמוק מהמטבח אל לב הבית וחזרה אל המיטה.

לבסוף יצאה. הרחוב השומם שלהם, החיצוני ביותר מבין הרחובות המעגליים של היישוב, שגבל בגבעות, לא חייב משנה זהירות בחציית הכביש, אבל היא בכל זאת הביטה שמאלה וימינה ושמאלה כשחצתה. כוח ההרגל של ילדה עירונית.

הבית שמעבר לכביש היה חשוך.

כבר משביל הגישה ראתה אותם ליד השולחן בפינת האוכל, גבם אל החלון הגדול. נעמה ישבה שחוחה, מובסת, לבושה בחולצה גזורה, שערה פרוע, וכף ידו של עומר, החמה, התומכת תמיד, נחה על גבה, בין שכמותיה, מייצבת מבפנים ומבחוץ, משאירה את הכול מוחזק. עדי הכירה היטב את המגע הזה שלו, ובמחשבה שנייה, חשבה שנעמה ודאי מכירה אותו טוב יותר או לכל הפחות זמן רב יותר. היא המתינה בחוץ, בגשם הקל, עד שראתה את ידו נושרת מגבה של נעמה, ורק אז נקשה בדלת, נקישה שנשמעה לה חלשה מדי. אולי לא נשמעה כלל, חשבה ונקשה שוב, הפעם חזק מדי לטעמה, ומיד הניחה את כף ידה על העץ הכבד, כמו מנסה לספוג לתוכה את התהודה.

עומר פתח לה את הדלת רק כשנעמה נעלמה בקומה השנייה. גם נעמה כנראה הרגישה שהן לא מכירות מספיק כדי להיפגש בפיג’מה, גם לא לנוכח הנסיבות.

ידו המנחמת הובילה אותה אל המטבח. היא התיישבה ליד השולחן והוא הכין לה קפה, נע כבעל־בית בין הארונות והקומקום. שלא כהרגלה היא החליטה לשתות קפה שני, ולא אמרה שכבר שתתה אחד הבוקר. כאילו ניסתה לגונן עליו מדבר מה.

‘לא ברור מה הסיפור,’ אמר בקול שקט, שלא יגיע לקומה השנייה. ‘היא אומרת שהוא יצא אתמול בלילה לאחת ההליכות שלו. היא נרדמה לפני שיצא, ורק בבוקר, כשקמה, קלטה שהוא לא חזר הביתה. הדלת היתה נעולה מבחוץ, המפתחות שלו לא כאן, היא לא מצליחה לחייג אליו. הסלולרי כבוי כנראה או בלי קליטה, היא לא מוצאת אותו. היא אומרת שרז היה לא שקט כבר הרבה זמן. הוא היה מעורער קצת, את יודעת, והליכות הלילה האלה שלו פתאום בחודש האחרון. אני לא יודע מה להגיד לך.’

‘אתה חושב שהוא עשה לעצמו משהו?’ היא נשמעה לעצמה כמו קלישאה, שואלת שאלות כדי לדוג מידע שאין, מנסה לשאול שאלות ישירות מבלי לומר שום דבר מפורש.

‘אני לא חושב כלום כרגע. נעמה תתאפס קצת, אנחנו נתקשר למשטרה. ממילא הם לא יעשו שום דבר עד שלא יעברו ארבעים ושמונה שעות.’ הוא ערבב את הקפה שלה והמשיך לדבר בטון הלקוני, המעשי שלו, אמר בפשטות את המילים התאבדות, אלימות, תאונה. היא חשבה על רז, כפי שראתה אותו בלילה, מתואר במודעות המאורכות בעיתונים של פעם. נעדר, המשטרה מבקשת את עזרת הציבור, נראה לאחרונה וכן הלאה. מבנה גופו רזה, דקיק, אבל נטוע בקרקע, שערו כהה, זרוע שיבה, עיניו ירוקות, חוקרות, לעתים מרכיב משקפיים. גובהו ממוצע, אם היו לו צלקות, לא ידעה, אם היה לו קעקוע נסתר, לא ידעה, אם היתה צריכה לתאר אותו לשוטרים לא היה כל ערך בתיאורה.

ואולי זו הסיבה שלא סיפרה לעומר שראתה את רז בלילה בפיו הפעור אל הגשם. את הרגע הזה שמרה לעצמה בינתיים. אולי היה מבטה המבט האחרון שפגש בו. אולי באמת כך נראה לאחרונה. ולא ייראה עוד. זה היה רגע פרטי, שלו ושלה, ולא היה בו ערך לאיש. הרי ידעו שיצא וידעו שלא שב, וודאי נעמה ראתה אותו לפני שיצא. ומאחר שלא היה לה כל מידע בעל ערך, שתקה.

היה קל לפספס ששני הבתים היו כמעט שכפול זה של זה, שנבנו לפי תוכניות זהות. העיצוב השונה, היפוך המראה, אפילו החלוקה הפנימית. אבל כשישבה ושתתה את הקפה שלה בדממה בזמן שעומר התקשר לשרון ואלעד ועדכן אותם בקצרנות, וביקש שיגיעו בהקדם, ולאחר מכן התקשר למשטרה, היא חשה בכפילות במלוא עוצמתה. אמנם עמד קיר במקום הדלפק שבין המטבח ליתר הקומה, אמנם תחת הרצפה, במקום הקור האלים של ביתם, נהמה הסקה מלטפת ומנחמת שגרמה לה מבלי משים לחלוץ את נעליה ולהצמיד את כפות רגליה וגרביה העבים לעורקי החום שזרמו בבית, אבל היא ראתה, אולי לראשונה, כמה דומים הבתים. הרי ידעה שכשעומר רכש את השטח מול רז ונעמה, רז הציע לו את תוכניות הבית שלהם בלי לבקש תמורה, בלי לשאול שאלות. ‘זה רז, שתביני,’ אמר עומר כשסיפר לה על הבתים התאומים, ‘לפעמים הוא כל כך נדיב, שאפשר לחשוב שהוא תמים או טיפש. אבל הוא לא. גם נעמה לא. הוא פשוט בן אדם אחר.’

הם היו חצי שנה יחד ומאורסים יומיים בדיוק כשלקח אותה, בהפתעה, למגרש הבנייה, אל הבית הגמור כמעט. ‘זה הבית שלנו,’ לחש כשהסיר מעיניה את כיסוי העיניים, והיא מיהרה להסוות את החרדה שתקפה אותה תחת פרץ של התרגשות מזויפת, אבל אמינה מאוד. ‘השבוע הם עושים ריצוף, עוד כמה חודשים ויש לנו אישור אכלוס,’ חבש לראשה קסדה צהובה, רופפת, ואת תאומתה על ראשו. היא הרגישה טיפשית ומסורבלת ונבוכה כילדה. ‘בחרתי הכול בבית הזה, את יודעת? כל פרט,’ אמר בגאווה ופסע בבית העירום מצבע וריצוף, בוחן מקרוב את נקודת החשמל התלת־פאזית שדרש שיתקינו במטבח. הוא ערך מקצה שיפורים בתוכניות שקיבל מרז. זה הבית שחלם עליו. עכשיו, אמר כשהוביל אותה במעלה מדרגות הבטון החשופות וחסרות המעקה, זה יהיה הבית שלהם. אחרי החתונה, בעוד חודשים ספורים מעכשיו, יעברו יחד. היא הזיעה מעט תחת הקסדה, ואולי כיוון שצנחה על עיניה, לרגע איבדה שיווי משקל, רגלה הימנית החליקה לאחור והיא הצליחה לבלום את הנפילה בברכה השמאלית ובשתי ידיה. עכשיו עיטר את ברכה שפשוף מדמם שהכתים את שולי הקרע בגרביונים, ושוב הרגישה כילדה כשעומר הושיב אותה ברכות על כיסא תלמיד מוכתם בסיד ששימש את הפועלים. הוא כרע מולה ברך וניקה את הפצע עם נייר טואלט רטוב במים, והיא רק ניסתה להקפיא את פניה, שלא ייראה עליהן הכאב מהברך השורפת. היא רצתה הביתה. לדירה שלה, שתעזוב, כך מסתבר, עוד לפני תום החוזה. ומה חשבה שיקרה? שאחרי החתונה יגורו יחד בדירת השותפים שלה?

‘אני קופץ הביתה ללבוש משהו,’ אמר עומר והיא הבינה שכמעט נרדמה על הכיסא, עם החום שמילא אותה דרך כפות הרגליים.

‘חכה,’ היא נעמדה.

‘תישארי כאן, איתה, טוב? אני לא רוצה שהיא תהיה לבד. שרון ואלעד בדרך, אבל חשוב שיהיה כאן מישהו.’ הוא הודה לה בליטוף לחי ועורף והלך בלי לחכות לאישור.

היא התיישבה חזרה במקומה, לצד שולחן האוכל, וחיכתה. אולי תדליק את אורות המטבח, חשבה, או תרחץ כלים, או כל דבר אחר שיהיה יעיל, רק לא לשמור על המטבח הריק ולחכות שנעמה תרד למטה. דבר שיקרה רק כשכולם יגיעו, שיערה. אבל אולי אחת הכוסות היא כוס לא שטופה של רז, אולי אם תשטוף אותה תשלול מנעמה מגע אחרון, נחמה אחרונה? מיד נזפה בעצמה בקולה של אמה שהיא חושבת כך, שהיא מספידה את רז עוד לפני שמשהו קרה, עוד לפני שעברה יממה אחת. והרי אולי פשוט עזב, ואולי הוא פצוע, ואולי זו סתם אי־הבנה מיותרת, אבל מיד היא קופצת בראש עם מודעות הנעדרים שלה.

בכיתה ז’ גילתה את מודעות הנעדרים בגב העיתון היומי ולא הצליחה להסיר מהן את העיניים. ממודעות המתים האלמונים ניסתה להתעלם, לא לראות את פני השעווה המעוותות שלהם, את פיותיהם חסרי השיניים פעורים כמו בסרטי אימה ישנים, אבל הנעדרים הקסימו אותה, בתמונותיהם המגוונות, בתיאורים הלקוניים של בגדיהם, מראם, הרגע האחרון שבו נראו. בכל בוקר ישבה עם אביה, שתתה קפה בהיר מאוד, של ילדים, ודפדפה במהירות כדי להגיע אליהם, אל הנעדרים שלה, ואז התחילה לאסוף אותם. במחברת שיועדה לשיעורי הנדסה, דפים חלקים וכריכה חומה, פשוטה, הדביקה את המודעות שגזרה בקפידה, ולצדן סימנה תאריכים, כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנראו. חיכתה לסמן רגע שבו יימצא אחד הנעדרים שלה, רגע שבו תכריז הכותרת בעיתון ‘סוף טוב — נמצאה הנערה הנעדרת מאז מאי 1987’ למשל. אבל הנעדרים שלה לא נמצאו מעולם, והמחברת הלכה והתמלאה. אביה לא גילה עניין באוסף שלה, אך אמה, משגילתה את המחברת, היתה מוטרדת מאוד. ‘בשביל מה כל המורבידיות הזאת? נו באמת,’ נזפה בפעם הראשונה. ואחר כך, כששוב סידרה את חדרה ומצאה את המחברת הכרסתנית כבר הפכו הנזיפות לצעקות. ‘תראי באיזה שטויות את ממלאת את הראש. מה יש לך? ילדה בגילך? תהיי שמחה במה שיש לך. מספיק קשה בחיים.’ ועוד, ‘אם את לא תזרקי את זה אני אזרוק לך.’ ואז איבדו שתיהן עניין. עדי לא זכרה איך. שום דבר דרמטי, שום אירוע ברור, רק הדהייה הטבעית של תחומי העניין של ילדים והוריהם. היא פשוט הפסיקה לבסוף. אולי התייאשה מכל אלה שלא נמצאו.

והנה, גם עכשיו חזר והידהד בה קולה של אמה. אור קלוש של בוקר גשום האיר את המטבח השומם. ‘די עם המורבידיות הזאת,’ לחשה בניסיון נחוש לשכנע את עצמה. אבל בזווית העין ראתה את המשקפיים של רז, מסגרת מעוצבת ודקיקה, כסופה, מוטלים לצד הקומקום, וידעה, בבירור, שככה זה מתחיל, האובדן, בשקט מוחלט. כמו שסבתא אדה אומרת.

שלושה לילות רצופים ישנו יחד. היא התקשתה להירדם. כשישנו אצלה — קולות השותפים שלה פלשו לה לחדר, כשישנו אצלו היו אלה קולות הרחוב. אולי התקשתה לישון כי בלילות הביטה בו וניסתה לראות מה מפניו, מגופו, כבר הספיקה לשנן. מה כבר מרגיש לה מוכר.

הצינה העירה אותה בבוקר היום הרביעי, הבודד. היא ניקתה את הבית כי היה זה תורה לנקות, ורוקנה את הבדלים מהמאפרה בסלון שהשאירו השותפים וחבריהם בלילה, וניקתה את השירותים ואת האבק ועשתה כלים. עם האוזניות באוזניים וכפפות הגומי העבות היא הרגישה כמו מנקה. הזרות פשטה בה. באחת הפסיקה הדירה להיות ביתה. כאילו כבר עזבה אותה. כבר לא הצליחה לסבול את ארונות המטבח הישנים, עם הפורמייקה המתקלפת בפינות, ואת ריח הטחב הקל במקלחת. או את הנוכחות של זרים, זרים מוחלטים, בביתה.

את המגב והדלי השאירה במטבח, את שערה פזור, את פניה נקיות מאיפור, וככה, בבגדי הניקיון, בג’ינס המהוה ובחולצה הדהויה, נכנסה לאוטו ונסעה עד לבית שאמור להיות שלה.

כמעט זכרה את הדרך. ורק אחרי פנייה שגויה, ואחריה עוד אחת, נעזרה בווייז שהבטיח לה שהיא במרחק של חמש דקות בלבד. נדרשו לה עשר. כיוון שעצרה להביט במכולת של היישוב, ובגינת המשחקים שליד אשכול הגנים, באמהות וסבים מנומנמים שנדנדו פעוטות על הנדנדות, לא ערים כלל למקצבן האחיד.

היא שיננה את הדרך אל הבית כמו ששיננה את גופו של עומר, ולמדה את הבתים, ואת השביל לגבעות החשופות, ואת העצים הצעירים שבחצרות. בפנייה לרחוב שיהיה שלה פספסה את שלט העצור, גלשה הלאה וספגה צפירה נוזפת ממישהו שקיוותה שאינו אחד משכניה החדשים, ומיד התכווצה בכיסאה, נבוכה.

הפועלים המו סביב הבית כמו צרעות, נכנסים ויוצאים וסוחבים ומערבלים בטון במערבל ידני קטן. היא יצאה מהאוטו ונשענה על מכסה המנוע, להביט טוב יותר, להכיר טוב יותר. זה יהיה ביתה. אלה יהיו חייה. עם צפירות נוזפות בתמרור העצור ושקט ברחוב, ובלי שותפים. אפילו בלי דירה שכורה קטנה כמו שחשבה תמיד שתהיה לה עם בעלה בתחילת חייהם המשותפים, משהו רומנטי ומתפורר להתרפק עליו, עם חדרון ילדים שהיה פעם מרפסת. ישר לכאן, לזה, לשלוש קומות, לארבע מאות מטר בנויים, לחיים של גדולים. של מישהו אחר.

כששמעה מישהו מתקרב אליה מאחור, ניסתה להסתובב אליו וכמעט מעדה ונפלה. הוא אחז בידיו שני ספלי קפה, כך שלא היה יכול לשלוח אליה יד מצילה, ולכן עמד, שני ספלי הקפה בידיו, וחיכה בסבלנות שתייצב את עצמה חזרה.

‘את בסדר?’ שאל. הוא היה דק, גפרורי כמו שסבתא אדה אומרת. רגליו יחפות, אדישות לחצץ ולחום האספלט.

היא הנהנה. ‘רז,’ אמר. ‘את בטח עדי.’ היא הנהנה שוב, חייכה, העבירה יד בשערה לסדר אותו קצת, קיוותה שהיא לא מריחה מאקונומיקה. היא היתה ערה מאוד לחזייה הישנה ולג’ינס המהוה, ולחולצה האיומה הזו שהיא לובשת ושוב עלה בלחייה סומק.

הוא הושיט לה כוס קפה. נשען לידה על האוטו.

עומר סיפר לה שרז הוא ראש הקהילה החוקרת, מורה, גורו אפילו, לכן ציפתה לשמוע ממנו את מה שנדמה לה שאנשים כמוהו אומרים. את המשפטים האלה שהיא מוצאת תמיד בפייסבוק על רקע איזו שקיעה או זריחה. שיאמר לה שהכול יהיה בסדר, שהיא בונה את המציאות של עצמה, או שהיקום אוהב אותה או משהו. או שיאמר מה שחבר טוב כל כך של עומר היה ודאי אומר לה, שעומר הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, שהם יהיו שכנים טובים, או שכולם מרגישים ככה לפני מעבר. אבל הוא לא אמר דבר, והיא הביטה בו וחיפשה משהו שיזכיר לה את עומר, ניסתה לדמיין אותם יחד. ודווקא בלי המילים, דווקא בשקט שלו, הצליחה. הם שתו קפה בשתיקה והביטו בפועלים בונים לה את הבית, וכשסיימו לשתות הביט בה, חייך, הניח יד על כתפה, ואז לקח את הכוס והלך. בלי להביט לאחור.

מלבד צליל קלוש של מים זורמים במקלחת, לא שמעה דבר. לא נהמת חשמל, לא צעד. הבית כולו ניצב דרוך ומוכן. לבסוף החליטה שלנעמה יש יותר זיכרונות וסימנים מרז ממה שיכולה להציע כוס קפה משומשת ושוודאי יהיה להם צורך בכל כוסות הקפה האלה בהמשך. אבל עד שקמה ממקומה כדי לשטוף את הכלים, עומר נכנס והתיישב מאחוריה.

‘יש לי הרגשה לא טובה, עדי,’ רק כשדיבר הבינה כמה כבד היה לה השקט הזה. היא רצתה לגשת אליו, לנחם, להניח כף יד בוטחת, חמה, בין שכמותיו. אבל ידיה היו רטובות ומכוסות קצף סבון כלים וקטנות מדי מכדי לספק את הנחמה שידיו ידעו לספק לה.

כששאלו אותה, אחותה, אמה, ואפילו סבתא אדה בארוחה משפחתית אחת, בלחש, אם לא מיהרו מדי להתחתן, אמרה שלא. למה היו צריכים לחכות? לפעמים חבל על הזמן, ענתה רק כדי לצאת מהשיחה במהירות מבלי להידרש לשאלות קשות מדי. אבל עכשיו למשל, כשמצאה את עצמה חושבת ומנסה להמציא מחווה של נחמה ממנה אליו, כזו שלא היתה עדיין, חשבה שאולי בכל זאת מיהרו. לזוגות שמתחתנים כבר יש שפה שלמה של תנועות, של מחוות וסוגי מגע, והשפה שלהם עוד דלה כל כך. ואולי היא דלה כיוון שלא היתה רגילה לראות את עומר חרד ומעורער. גם לא כשישבו בחדר ההמתנה מחוץ לחדרי הניתוח באיכילוב וחיכו לשמוע אם ניתוח הלב הפתוח של אבא שלו צלח. כל זמן ההמתנה עומר הביא להן, לה ולאמו ולשתי אחיותיו, שתייה וסנדוויצ’ים, ועדכן טלפונית את כל מי שצריך, וגם ברגעי השקט היה בוטח ורגוע. דרוך, אמנם, אבל שקט מאוד. ‘אני לא דואג עד שאין ממה לדאוג,’ אמר, ‘אני סומך עליהם במאה אחוז,’ או ‘הגענו מהר, והוא שור.’ וגם אם היתה איזושהי ירידת מתח כשיצא מהניתוח בשלום, עומר הסתיר אותה בתוך הפעלתנות שלו, בביטחון שלו, ונתן לאחיותיו לבכות בזרועותיו. לא היתה לה הזדמנות לנחם אותו עדיין. ובמחשבה שנייה, חשבה וסיבנה את הספל של רז, מנסה להיזכר מתי ראתה אותו אוחז בספל האחד הזה, כמה לא מתאים לעומר ככה לחשוש, עוד לפני שיש ממה.

‘עדי?’ הוא קרא לה, בודק אם שמעה אותו, והיא הבינה שמרוב שחיפשה מה לעשות, איבדה את התזמון הנכון לנחמה.

‘אין מה לדאוג, אנחנו לא יודעים כלום עדיין,’ ניסתה לחקות את הטון המרגיע שלו. הוא הניד בראשו ואז טמן את ידו בשערותיו ונשען עליה, מבטו כבוש בשולחן. ‘אני לא יודע מה להגיד לך.’ ושוב שתקו, ורק המים מהכיור ודנדון החרסינה של הכוסות והמבוכה הארורה הזאת שלה, עד ששרון ואלעד הגיעו.

הם פתחו את הדלת מבלי לנקוש, והיא מיהרה לנגב את ידיה ולהצטרף לעומר, לפגוש אותם בכניסה. היא לא רצתה להישאר שוב לבד במטבח שומם.

נעמה ירדה במדרגות כמו דמות טרגית מסרטים של פעם, כמו נורמה דזמונד צעירה ודקיקה. לבושה בפשטות מוקפדת — מכנסי בד רכים, סריג דק, ארוך שרוולים וצמוד, עם מחשוף עגול ונדיב, בשיער רטוב ופנים נקיות מאיפור או מרגש. היא חייכה אליהם, במבוכה, במודעות עצמית, רואה, בדיוק כמו עדי, כנראה, את הסיטואציה הזו מבחוץ. היא למעלה, עיניהם נשואות אליה, הם מוכנים להחזיק אותה אם תתפרק ותיפול. הם היו מבוהלים, דואגים, חסרי אונים. ולרגע אחד, לפני שהמתח נשבר במילים, בעשייה, בהסברים וטלפונים ושאלות, הרגישה עדי את הכרת הטובה מציפה אותה. הנה, משהו גדול ומאיים ולא ידוע מתרחש, ובפעם הראשונה בחייה היא חלק מכל זה. לא מביטה מהצד. ויותר מזה, חשבה, כנראה שהיא זו שראתה אותו אחרונה. שרגע המעבר שייך רק לשניהם. לה ולרז.