1

פברואר 1996

דלתות הברזל הכבדות בפינת הרחובות אלנבי־מונטפיורי נפתחו. היא נכנסה פנימה וסקרה את המקום בהשתאות. נברשות ענק עמוסות קריסטלים שחורים השתלשלו מהתקרה, ותמונות עתיקות מעוטרות מסגרת זהב מוברש קישטו את הקירות. מארחת חייכנית שאלה לשמה והובילה אותה למקומה. שאון קולות המבלים התמזג עם נגינת הלהקה שהופיעה על הבמה. זרם חשמלי החל לשטוף את גופה.

היא התיישבה וחיכתה לחברתה שתגיע ותשב בכיסא הפנוי השמור לצידה. עיניה הופנו אל הבמה. זמר עב כרס התעורר לחיים ושר בעליצות Hit the road Jack, וקולו העמוק השתלב בהרמוניה עם צלילי הנגנים שליוו אותו. היא לא יכלה שלא להיסחף אחר קצב נגינת הסקסופון והפסנתר והחלה לנוע בתנועות ריקוד על כיסאה. שפתיה לחשו בחיוך את מילות השיר. היא הביטה בשקיקה בצעירים הרוקדים ברחבת הריקודים המוארת, אך התביישה להצטרף אליהם לבדה. אחכה לתמר, חשבה לעצמה. הן קבעו להיפגש במועדון בעשר, אך ברגע האחרון תמר הודיעה לה שתתעכב קצת. היא כבר הייתה ממש בפתח הדלת והחליטה בכל זאת להגיע במועד המתוכנן וליהנות ממוזיקה טובה ומקצת זמן עם עצמה.

כחצי שעה לאחר מכן, ראתה את תמר מתקדמת לכיוונה. ‘סליחה על העיכוב, מאמי,’ נשקה על לחייה בחופזה והתיישבה במקום הפנוי לצידה, ‘את לא מבינה איזה חתיך התחיל איתי עכשיו! הנה הוא מסתכל עלינו, שם, עם החבר שלו.’

היא סובבה את ראשה וסקרה את השניים במבטה. ‘ממש חתיכים,’ אמרה בציניות.

תמר קלטה את הסרקזם בקולה ונזפה בה, ‘מה יהיה איתך? אף גבר לא נראה לך, איך תכירי ככה מישהו?’

‘כשזה יבוא, זה יבוא,’ צחקה.

המלצרית הניחה שתי כוסות משקה על שולחנן, ובחיוך נבוך סיננה שהמשקאות הוזמנו על ידי שני הבחורים שעומדים ליד הבר. תמר הרימה את כוסה לעברם כאות תודה וחייכה. הם החזירו לה חיוך, ובתיאום מושלם, כמו היו כבר רגילים למהלך, החלו להתקדם לכיוונן.

היא לא התכוונה להיענות להזמנתם. היא רק רצתה להעביר ערב רגוע עם תמר לאחר לא מעט זמן שלא הצליחו להתראות, וביקשה מהמלצרית לקחת את המשקאות בחזרה. ‘החתיכים’ נעצרו והביטו בתמר, שפשטה את ידיה לצדדים וחייכה בהתנצלות. במבט מובס חזרו לעמוד ליד הבר.

‘למה עשית את זה?’

‘לא בא לי עכשיו שיחות חיזור של מאיפה את ומה את עושה בחיים,’ ענתה, ‘באתי לפה בשבילי ובשבילך.’ היא נזכרה בדייט שהיה לה לפני שבועיים, כאן ב’מוזיאון’. מהדייט היא לא התרשמה, מהמקום כן. באותו ערב רשמה לעצמה לחזור לפה בהקדם כדי שתוכל ליהנות מהאווירה במקום כמו שהיא אוהבת. ‘וחוץ מזה, הזמנתי לנו יין הרבה יותר טוב מהמשקה המוזר שהם שלחו לנו,’ חייכה בשובבות.

‘טוב, טוב, אבל רק תדעי שנמאס לי להזדקן לבד ואני רוצה ליהנות קצת ולפלרטט עם מחזרים, גם אם הם מזמינים לנו משקאות מוזרים,’ התרצתה תמר בחיוך.

‘ממש מזדקנת,’ היא צחקה והרימה את כוס היין שלה. ‘אז לחיי מה נשתה?’

‘לחיי חתונה עוד השנה!’ קראה תמר והשיקה את כוסה בשלה.

‘שאלוהים יעזור לי,’ היא צחקה ולגמה מהמשקה.

לאחר שעתיים בערך, תמר הרגישה כי מיצתה את החוויה והודיעה לה על רצונה ללכת. היא החליטה להישאר. זאת הפעם הראשונה מאז שעברה לעיר הגדולה שכל הקלפים הסתדרו בדיוק כפי שרצתה, בייחוד בזכות עבודתה החדשה. מסוג העבודות שכל כך מקווים למצוא אחרי סיום התואר. תחושת הסיפוק, האושר והשחרור שחוותה ברגע זה היו סיבה מספיק טובה בשבילה להישאר ולחגוג, גם אם זה עם עצמה. מה גם שהייתה מורעבת. חוץ מקרואסון וקפה הפוך בבוקר ושתי כוסות היין ששתתה הערב, לא הכניסה דבר לפיה.

על אף שהמקום כבר התרוקן מעט, היא הרגישה לא בנוח לשבת לבדה ליד השולחן וניגשה אל הבר. היא התיישבה בקצהו, בגבה אל תמונת קרב ממלחמת האזרחים הספרדית. הבר היה ריק מיושבים ומעובדים. היא לקחה את התפריט שהיה מונח על הדלפק וחיפשה אחר משהו שיגרה לה את בלוטות הטעם. היא לא הבחינה בו כשנעמד מולה מאחורי הבר.

באותו ערב הוא הגיע מאוחר ל’מוזיאון’, המקום החדש שפתח רק לפני כמה חודשים. אחרי ניסיון של עשור בחיי הלילה של תל אביב, הוא רצה לפתוח משהו שונה ולהעניק לאנשים חוויית בילוי אחרת. אינטימית יותר, איכותית יותר. הוא נעמד כהרגלו כבכל תחילת ערב בקומת הגלריה והתבונן באנשים. הוא צופה בהם, בכל הדמויות והפרצופים, זוכר חיוכים, בקשות, התנהגויות. הוא יודע לקרוא אותם, יודע מה הם רוצים ומה הם צריכים, וגם יודע בדיוק איך לספק להם את זה.

גם היום הוא עמד למעלה והתבונן. המקום היה מלא. הוא ראה זוג צעיר וחמוד שישב בשולחן הקרוב אליו. נראה היה שזה הדייט הראשון שלהם. לאחר מכן הפנה את מבטו לעבר שתי נשים צעירות ומסוקרנות שישבו בשולחן שהוצב מול הבמה. עיניו מיד התקבעו עליה. הוא הוקסם מחיוכה, חיוך שהפך לצליל שנמתח על שפתיה. משהו זז בתוכו. עיניו נעו אל חברתה, שזזה בחוסר נוחות על הכיסא וסקרה במבטה ללא הרף את המקום. מחפשת אחר משהו לא מושג, חשב לעצמו. בשולחן אחר ישבו שני זוגות חברים שנראה כי לא התראו זמן רב, ובשולחן לצידם, ראה את גלית המארחת מושיבה זוג תיירים בני חמישים בערך, חיוך מרוח על פניהם ועיניהם בורקות מאושר. צוות המלצרים הצעיר תמרן בחינניות סביב השולחנות המלאים עד אפס מקום ורחבת הריקודים ההומה. ליד הבר עמדו מספר גברים עם כוסות משקה ודיברו ביניהם, ושלוש נשים מבוגרות לבושות בקפידה התיישבו בכיסאות הצמודים לבר ופלרטטו עם הברמן הצעיר.

הוא החזיר אליה את מבטו. משהו באישה הזאת הפנט אותו. עיני השקד הסוערות, גומות החן שהתגלו בכל חיוך, פיסת השיער שזלגה על לחייה והעניקה לפניה נופך מסתורי. הוא תכנן לגשת אל שולחנן מאוחר יותר, לראות איך הן מבלות ואולי גם להתרשם ממנה מקרוב, אך במהלך השעתיים שחלפו היה עסוק בתפעול ‘המוזיאון’ ולא שם לב לזמן שחלף.

לקראת חצות המקום החל להתרוקן והלחץ בעיסוקיו פחת. הוא רטן לעצמו ששכח לפנות זמן לשיחה קצרה עימה והפנה את מבטו למקום מושבן בתקווה שהן עדיין שם. פניו כבו כשראה שהיא וחברתה קמות ללכת לאחר ששילמו את החשבון. זה נדיר שמישהי זרה לחלוטין גורמת לליבו להחסיר פעימה. הוא המשיך לבהות בה הולכת ומתרחקת, ולפתע ראה אותה נפרדת מחברתה בחיבוק ומתיישבת ליד הבר. התרגשות קלה אחזה בו. הוא הסתכל על מתקן העץ עמוס הקבלות בחוד המחובר לבסיסו והוציא ממנו את קבלות היום. הוא חיפש את הקבלה של שולחן מספר 7, השולחן שבו הן ישבו, וראה שמלבד מספר משקאות לא הזמינו דבר לאכול.

‘אהוד, סגרתם כבר?’ הציץ מבעד לאשנב המטבח ופנה אל אחד הטבחים שבדיוק התכוון לצאת לעשן.

‘בדיוק יוצא לסיגריה לפני הסגירה.’

‘יש מצב להמבורגר לפני שאתם סוגרים?’ שאל במבט מתנצל.

‘בטח בוס,’ ענה אהוד בחיוך מאוכזב, לאחר שהבין שיצטרך להמתין עוד קצת לסיגריה שחיכה לה כל הערב.

הוא הביט בה שקועה בתפריט, רק הבר מפריד ביניהם, והניח לצידה כוס יין מהודרת. אחר כך הסתובב וחיפש אחר בקבוקי השאטו מארגו שהונחו על המדף העליון. קומתו הגבוהה הקלה על מציאת הבקבוק. הוא פתח אותו ומזג לה.

פכפוך המשקה הנמזג לכוס הסב את תשומת ליבה. ‘לא, לא, אני לא רוצה יין. תודה,’ אמרה, נבוכה קלות מסירובה למשקה בפעם המי יודע כמה הערב.

‘זה על חשבון הבית,’ הוא אמר והלך לכיוון החלון הקטן שממנו יוצאות המנות מהמטבח.

היא עקבה אחריו במבטה, ‘אבל אני רוצה להזמין משהו לאכ…’

‘לאכול, כן,’ קטע אותה, ‘ראיתי שאת שקועה יותר מדי בתפריט. אנחנו סוגרים את המטבח אז הרשיתי לעצמי להזמין לך משהו לאכול.’

‘מאיפה אתה יודע מה אני רוצה?’

‘ניחשתי,’ אמר והניח את המנה שהזמין עבורה מול עיניה המופתעות.

היא גלגלה את עיניה וחייכה, ‘יש מישהי שהמהלך הזה עובד עליה?’

‘אני דווקא מעדיף את אלה שזה לא עובד עליהן,’ צחק.

‘חבל, כי זה דווקא חמוד. אתה מבין נפש רעבה וזה חשוב. חבל שזה לא יעבוד בינינו,’ אמרה בטון פלרטטני.

‘באסה, ואני כבר פנטזתי על בית עם גינה, שלושה ילדים וכלב.’

‘תיזהר במה שאתה מבקש,’ הזהירה בחיוך ממיס בזמן שאחזה בהמבורגר וקירבה אותו אל פיה. ‘זה טעים,’ אמרה בפה זורח מאושר.

‘בתיאבון מתוקה,’ ענה ופנה לסדר את הבר.

היא הסתכלה עליו בין ביס לביס. הוא היה גבר מושך. כתפיו הרחבות הולמות את קומתו הגבוהה, שערו עבה ומבריק ולעיניו צבע דבש מהפנט. כל הופעתו הקרינה עוצמה.

‘אתה בהחלט יודע להגיע ללב של בחורה,’ אמרה בחיוך שבע רצון כשסיימה לאכול.

הוא השיב לה מבט חודר ועמוק, כמו ביקש לפענח את סודות נפשה מבעד לדמותה. היא נעצרה. מעולם לא הביטו בה בצורה כזאת, שרואה אותה ומרעידה את עורקיה, חודרת לנשמתה.

‘שמח שהיה לך טעים. בא לך קינוח?’ השעין את מרפקיו על דלפק העץ, מקרב את פניו לפניה.

‘לא, איזה קינוח, אני מפוצצת.’

‘מזל, כי כבר סגרו את המטבח ואין מי שיכין,’ אמר בגיחוך.

‘תמיד אתה מבטיח דברים שאתה לא יכול לקיים?’ הישירה מבט מתלוצץ אל תוך עיניו.

‘רק כשאני רואה משהו שמוצא חן בעיניי,’ חייך מבלי להסיר את מבטו מעיניה.

‘אכלתי אותה,’ סיננה בחיוך ולגמה מהיין שמזג לה קודם.

‘מה מצב הבדידות?’ הוא הוריד את מרפקיו מהבר והזדקף.

‘אני לבד, אבל לא בודדה,’ חמיצות חנוקה התגנבה לקולה.

‘לא זאת הייתה הכוונה… יש משפט שאומר שבדידות היא רעב, ושלא מרגישים את הרעב לפני שמתחילים לאכול… ואת כבר אכלת,’ הוא הרגיש את העלבון בטון דיבורה וניסה להקליל את הרגע. ‘הנה, אני לבד וברוב המקרים גם בודד, מבחירה,’ אמר ולא האמין לגיבוב השטויות שיצא לו עכשיו מהפה.

‘יש לך מזל שאתה יפה,’ אמרה בגיחוך.

הוא הסמיק קלות וחיפש במבטו אחר כוס יין נוספת. ‘אפשר להצטרף אלייך?’

‘רצוי,’ ענתה, עדיין נבוכה מתשובתה הקודמת שחשפה קצת מבדידותה.

הוא מזג מבקבוק היין כוס אחת לעצמו, וכשראה שבקושי שתתה מהכוס שמזג לה, הניח את הבקבוק לצידם. היא הסתכלה על הבקבוק בהתפעלות, נזכרת בטיול האחרון שלה לצרפת, כשרצתה להתפנק באחת ממסעדות היוקרה שהתארחה בהן והמלצר המליץ לה על אותו היין.

הם הביטו זה בעיני זה והשיקו את כוסותיהם.

‘אני אפילו לא יודע את שמך.’

‘אסנת, נעים מאוד.’

‘נעים מאוד, אסנת, אני זאב,’ אמר בלי להוריד את עיניו ממבטה.

היא קירבה את המשקה אל שפתיה, מתמהמהת עם הלגימה, נותנת לאפה לספוג את הריח, ולאחר כמה שניות לגמה לגימה קטנה וגלגלה את הנוזל בפיה. טעם פירותי מלא עוצמה פגש את חיכה והיא חייכה בהנאה.

‘היית פעם בצרפת?’ שאלה.

‘לא, אחרי הצבא טיילתי קצת בעולם, אבל לצרפת לא הגעתי.’

‘נולדתי שם,’ אמרה, ״אבל עלינו לארץ כשהייתי קטנה, אז אני לא ממש זוכרת,’ היא גלגלה קווצת שיער סביב אצבעה בלי משים.

‘באמת שומעים קצת מבטא צרפתי בקולך, זה חמוד.’

‘אולי רק המבטא קצת נשאר. לפני שנתיים הייתי שם בטיול ובקושי הצלחתי לחבר כמה מילים למשפט,’ צחקה.

אחרון האורחים כבר הלך ומסביבם החלו העובדים בניקיונות לפני הסגירה.

‘אני מפריעה לך לסגור פה?’ שאלה, מקווה שהתשובה תהיה שלילית ושהרגע הזה לא יסתיים.

‘אה… לא, הבוס מרשה לי להישאר פה עד מאוחר,’ גיחך זאב, ‘את מהאזור?’

‘כן, אני גרה לא רחוק. התחלתי עבודה חדשה לא מזמן אז יצאתי לחגוג עם חברה את האירוע. שתינו וקשקשנו ואיכשהו מצאתי את עצמי כאן מורעבת על הבר. ואז אתה מצאת אותי…’ היא הרימה את כוס היין באוויר להשקת לחיים דמיונית ולקחה עוד לגימה. סומק קל עלה בלחייה. היא לא הבינה מה קורה לה. איך אחרי היכרות של דקות ספורות בלבד מישהו מצליח להשאיר עליה רושם כזה. זה בטח בגלל היין, חשבה לעצמה. את רוב הגברים שפגשה הכירה דרך ניסיונות שידוך של חברותיה, אך ככל שהם נראו מוצלחים יותר על הנייר, כך הדייטים איתם היו שעמום מוחלט ודמו יותר לריאיון עבודה מתיש. אבל למה דווקא הוא מעורר בה כזה עניין? הברמן הזה, שבטח מתחיל עם כל בחורה שנייה שמגיעה לפה?

קולה השבור של זמרת ששרה על אהבה שלא תחזור נשמע מתוך הרמקולים החבויים מעל הבר. אסנת הצטרפה לשירתה, לוחשת לעצמה את המילים, סופגת את כאבה של הזמרת ואולי גם את כאבה שלה.

‘בוס, סיימנו להיום, אתה צריך עוד משהו?’ קטע גלעד, מנהל המשמרת, את האינטימיות שחלקה אסנת עם השיר.

‘לא, תודה. אני כבר אסגור פה,’ השיב זאב.

אסנת עקבה במבטה אחר חבורת העובדים שיצאה מ’המוזיאון’ והפנתה את מבטה אל זאב. ‘זה המקום שלך?’ שאלה בהתפעלות.

‘מודה באשמה,’ אמר בחיוך והרים את ידו, ‘אבל עזבי את זה, תגידי לי מה זה הקול המתוק ששר פה לפני רגע?’

אסנת הרימה את ידה ואמרה בבדיחות, ‘זה קול האלכוהול שלי, הוא יוצא רק אחרי כמה כוסות יין.’

זאב הביט בכוס המשקה שלה שהספיקה להתרוקן ומזג לשניהם כוס נוספת, ‘את תמשיכי לשיר ואני אמשיך למזוג לך.’

‘אתה מנסה לשכר אותי, זאב? כי אם כן, אני חושבת שזה עובד.’

היא קמה ממקומה והלכה לכיוון הבמה. זאב הלך אחריה, שבוי בקסמה. ‘אפשר?’ חייכה במסתוריות, מסמנת בראשה לעבר הפסנתר. בלי לחכות לתשובתו התיישבה על הכיסא הקטן והניחה את ידיה על הקלידים.

זאב הביט בה מהופנט. תאורת הבמה האפלולית העניקה לה מראה אצילי. פניה הוארו באור הרך ואצבעותיה ריחפו בקלילות על הקלידים. היא הגניבה לעברו חיוך קטן. הוא עצם את עיניו והתמסר לנגינתה. שפתיה החלו לנוע, ממלמלות חרש מילים בצרפתית שהתחברו לשיר של אדית פיאף שהוא הכיר, ‘La Vie En Rose‘. כמילות השיר, הרגיש שליבו פועם ופיסות של אושר נכנסות לחייו. הוא התאהב בה במקום.