"ארץ שבה אלף בורות אוגרים מי מרזבים לימי חמה יבשים. אלף מצודות לצופים, מראש הר – על דרך והלך. נעימות […]
פרק א – המגילה במערה שבוואדי
אין כמו הצבע לתת ביטוי לסערות.
כתמי צבע גדולים אלו הם צבעי חיי.
האפשר לתאר בצבע מצבי אושר, השתלשלות דברים, זיכרונות על בד, פרטים שדרוש לאומרם במדויק? הכול משולב בצבעים, בתנועות ארוכות של יד המניעות מכחול. עדיין לא הופיעה על היריעה דמות אדם, או עץ, או הר, כעיניים המתעדות פרט לפרט. המעמיק להתבונן יגלה בכתמים הבלתי סדורים לא פחות מאשר היה נאמר בדיווחי מילים מדויקות.
והנה הבד מתמלא בגווני ירוק, לבן, תכול וזהוב, ובתוכם שלל צבעי ארגמן, כחול וחום, כסערה גדולה המערבלת צבעי סלע והרים עם תכול שמיים ועין כחולה ניבטת – כנרת בין מורדות ובתרי הרים וצוקים. כתמי ירק פזורים סביב בין משטחי לובן בוהק – אלו שמיים וקווי זהב, וזריחת שמש מפסגת הר כנען. הנה היא מסנוורת בכתמי אודם בוהק והופכת ארגמן בשקיעתה על הר מירון, צובעת שמיים בסגול – ופסגת צפת ביניהן על סמטאותיה, מעיינותיה, ועצי ברושים ואורנים ובתי אבן, דבוקים, צמודים אחד לשני, תלויים על מדרון. הצבעים מדברים לעיניים לא פחות מאשר מדברות המילים לקורא – למאזין.
מדרונות הרי צפת סגרו עלינו וניתקונו מן העולם שבחוץ, הותירונו מבודדים כמו נותרנו אחרונים בעולם – ביקום ובכל הסובב אותו. ראיתי את המרחקים ולא יכולתי געת בם. שמיכת ערפל רכה עטפה, לפפה כול.
החוץ נראה טוב לעין, קרוב כבהישג יד, אך לאמיתו של דבר נהפך ליקום אחר, מרוחק, דמיוני, המעורר השראה ויצירה.
***
בליל סערה – לילה ככל הלילות
לפתע רוח חזקה נושבה
סערה גדולה קמה
חשרת עבים כבדה
התקבצה, הכהתה ליל
שום כוכב לא ניבט
מבעד לחלונים.
עששית השמן כבתה,
עלטה מוחלטת.
על גג נעה חבית
נקישות חבטות הומות.
סככה צנחה בקריסה.
לפתע ברקים
התלקחויות שמימיות
נבקעו עננים מעל
גשם שוטף ניתך – יורה.
זקֵן בודד מדדה,
שיער ראשו וזקנו
קולחים מים.
סב בסמטאות וקורא:
סליחות, סליחות
קומו שוכני עפר
קומו בני תמותה
זמן קריאת סליחות!!
פנסו מרקד על כותל, צללים מפזזים מכרכרים.
לעת בוקר מפציעה השמש מבין קרעי עבים. חלפה לה סופה. ערוצי הנחלים שופעי מים. גולשים צלולים מבריכה לבריכה, משחקים בין חלוקי נחל לבנים, מתיזים טיפות רעננות. מפלים-מפלים יורדים, מקפצים ממתלולי צוקים, זורמים הלאה לנחל הטחנות, לוואדי לימון, לנחל עמוד ומשם לכנרת.
יש האוגרים מים בבורות לימות הקיץ השחונים. מרזבים מגירים מימיהם מגגות אל הבור, ובמשאבה מועלים שוב אל חבית שבגג, לשתייה, לבישול ולרחצה. המהדרין טובלים במקוואות והולכים ל”שוויץ” – סאונת אדים – להנעים ימות הקור בצפת.
מדרונות ההר בגווני ירוק. כאן נשמרה פריצת עלוות האביב, אך שרתה בו בשלות הקיץ המלא בכובדה הירוק כהה, בשמי הדסים, ערבות, אתרוגים וריחות תאנים בשלות ורימונים עסיסיים, אגוזים ולימונים ואשכולות ענבים.
בשבת ירדנו לוואדי – אני וחברֵי הכיתה. חנינו על משטח סלע חלקלק מול עין אל-תינה, מנוחה קצרצרה לפני הזינוק מטה במדרון, מעכברא אל הוואדי הזורם – שביל מתפתל חלקלק בין סלעי גיר – והגענו. גחַנּו אל המים ושתינו במלוא הפה מן הנוזל המתוק המרענן שזה הלילה ירד כמן משמיים. זורם הוא כאן, משקה שאין מרווה ממנו, ולא נרתענו מכך שהמים הרטיבו את הפנים, לחלחו את הבגדים. בשמחה התזנו מים האחד על השני, זה על זה, וקולות צחוק ושירה בוקעים:
‘מה יפים הלילות בכנען’, ‘אל גינת אגוז ירדתי’, ‘מים, מים בששון’. העליצות והשמחה שרויים היו כל אחר הצהריים, עד נטות חמה אל הר מירון. אז במרץ עלינו את כל המעלה אל התאנה הגדולה, ארינו מפריה בשפע ובריצה המשכנו מעלה, מעכברא לצפת שבראש ההר.
שלהי הקיץ קשים מימות הקיץ. זו האמרה. עדיין לא פג הלהט, והחום בעיצומו. שמיים גבוהים, אין ענן…
הימים בערו כנרות ענקיים
הזמן טפטף נקרש ונמוג
שדות שדופים חרוכים
הופכים פניהם
בלהבי מחרשות
אדמה היא אדמה
אין בוגדנית כמותה
אדמה אינה שומרת אמונים
לבעליה, אוהביה
נכונה לכרות ברית
עם כל החורש בה
להיאחז בכל טרסה
מדופנת אבנים
לתת פרי למשקיע בה.
אנו בשר ודם
באים והולכים
נולדים וגוועים
והיא עומדת תמיד
גם סבתי הייתה יורדה
במדרון ההר לטחנות המים
על חמור עמוס חיטה
טחון לקמח פת לטף.
מי עוד ירד בשביל זה,
המימי קדם הרס וחורבן?
מי עוד חרש תלם במדרון?
אדמה עזובה אינה שומרת
אמוניה לנוטשיה, רק לחורשיה!
רק רוח האדם קיימת לעד.
סתיו – הוקל החום! בוהַק מסנוור הועם נחלש. גשם ראשון ירד, ניקה אובך, אבק ויובש. הראות נתחדדה ורקיע נצטלל. הרי הגליל כוסו פס מוארך של אודם, הופכים גווניהם לוורוד-תכול – וים כנרת, ככינור, נצנץ בקווי זוהר – איש-איש ומיתרו וקרן אור פרטית משלו לעצמו.
באחד הימים חלפנו בדרך לוואדי על פני מערה. רגילים היינו לראותה בדרך, אך בשעטת צעירים לא התעכבנו לבדוק ולראות מה בפנים. הפעם השתהינו אני, אביגיל, וחברתי עדנה, שנקעה רגלה במדרון, וישבנו לנוח. הסתובבתי סביבי, נכנסתי, יצאתי, ושוב בפנים – ומהו החושך במעמקים? ומהו הסדק בקיר? ומהו המדף הבולט מן הפינה? נכנסתי, הצצתי, התרוממתי על קצות בהונותיי, מיששתי המדף, והנה נוגעות ידיי בדבר מה. משהו קשה ורך כאחד. מהו הדבר שזז ימינה? הרמתי ראש, הושטתי יד, אצבעותיי נאחזו בדבר מוארך, עגול. עכשיו משכתי ומן הסדק הצר נשלף בידי חפץ מגולל. מהו הדבר הזה? לא עכשיו. חברתי כבר מוכנה להמשיך. מייד הטמנתי החפץ בתרמיל שעל כתפיי ויצאתי לאור הירקרק שבחוץ. הושטתי יד תומכת לעדנה ויחד טיפסנו בחזרה אל העיר צפת. אביה רופא, והיא טופלה מייד ונחה על כיסא נוח בגינת הבית. ואני, סקרנית, מחכה להזדמנות לבדוק מה בכלי. סוף-סוף הגיעה ההזדמנות: נפרדנו, חציתי את הרחוב ואני בבית. הוריי על הגג נחים – מנוחת שבת בסוכה הבנויה מגפנים, המאווררת מכל צידיה, ורוח נעימה ממתיקה מנוחתם. נכנסתי לחדרי, פתחתי התרמיל – ושלפתי החפץ. כרוך היה בכמה שכבות קליפת עץ, בד דק עוטף אותו סביב-סביב בכמה כריכות. פתחתי והוצאתי מגילת קלף, מגילת עור דקה. מייד גללתי המגילה והטמנתיה עד עת מצוא.
אין עדיין תגובות