בוקר אחד מתעורר עם ישראל לידיעה מטלטלת על אירוע חבלני חמור. מפגע סביבתי שניקר את עיני התושבים תוך צפצוף על […]
אסיר תודה, אני מקדיש מהדורה זו ל’שומרי הבית’. מגש הברונזה של הדור. הערים, המעוררים, הדואגים, המפגינים, המוחים והעושים לילות כימים ושנים כימים, להגן על מה שנמסר לנו כפיקדון דורות – הטבע והמורשת הערכית.
כמו קודמו, ״תל אביב – בגדד״, גם ספר זה מוקדש לאימי היקרה והנערצת – אורה חכם, ולאבי האהוב מכול – אברהם חכם. כן הוא מוקדש לטליה, רעייתי, המזהיבה את חיי, ולליאל ואמילי, בנותיי. כל אחת משלושתן ראויה לא רק להקדשה, כי אם לספר שלם.
הינה ההקדשה שנכתבה לאימא ואבא לפני שנים אחדות ואני שמח לחזור עליה בלב הומה:
״אימי, אורה חכם, אשת החיל המעשה והחינוך, מנהיגה מבטן, שמשמשת לי ולרבים מצפן ומורת דרך, והשרישה בי את מצוות קניית הדעת, את דרך הישר, את אהבת הבריות והבית הפתוח.
אימא, שכלך וכוחותייך הבלתי נדלים, הסקרנות והשאיפה למיצוי הכישורים וההזדמנויות, הם המנוע שלי.
אבי, אברהם חכם, שעלה לבדו מעיראק כנער חסר כול, ובעמל כפיו רכש את השכלתו ומקצועו, פרנס וביסס משפחות, ועדיין עושה כן.
אבא, ליבך הרחב וידך הנטויה תמיד לכול, חיוכך הנצחי, הרוגע שלך וצנעת דרישותיך, הם המצע עליו מבוססים הביטחון, האושר שלי, והיכולת שלי לאהוב את הזולת ולחיות את חיי כפי שאני אוהב ומעדיף. אין גבול לאהבתי, תודתי וחובתי אליך.״
אזהרת מסע:
ספר זה אינו בא להטיף לאלימות, וחלילה לאי כיבוד החוק. אלימות ואי כיבוד החוק אינן רק תופעות פסולות מהבחינה המוסרית, הן גם בומרנג.
הבהרה:
הדמויות והאירועים הן בהשראת החיים. לכן, עשויים להימצא קווי דמיון, הקבלה ואף זהות לכרוניקה מוכרת. אלא שכאן נוספו עוד הגזמות, המצאות והפלגות – בעיקר לשלילה – אשר למרבית הצער אינם ולו אפס קָצֶהָ של הכרוניקה אשר מוסתרת מהציבור.
הרהור תרבותי על רקע הדרמה:
את מי זה מעניין? לא. ברצינות. תגידו אתם. תכלס. את מי זה צריך לעניין מה רקפת אכלה ומה לבשה, ובאיזו זווית הגיעה קרן האור שחדרה דרך שלבי התריסים המוגפים למחצה. לא שזה פסול לכתוב את זה, אבל למה צריך מישהו לקרוא על זה כחלק מרומן אקטיביסטי? אילו דובר באירוע היסטורי בעל חשיבות, והתיאור של הרקע נותן לו נפח, ומפנה עבורו מקום של כבוד בזמן ובתודעה ובמוח של הקורא, את זה אני יכול להבין. או אם מישהו הכיר את רקפת וצמא בצורה לא בררנית (לא כתבתי ״סלקטיבית״ כדי לא להלעיז) לכל פיסת מידע שמדיפה את ריחה. זה לא המצב.
ובכל זאת, אם ניקח איזו מסננת ספרותית קולוסלית – יעני, חובקת תבל, עת ועט, וממש לאחרונה, גם חובקת מקלדת ותדר ומרחב אלקטרומגנטי, מסננת, ככה גיגאנטית, כמו המנוף שאיתו רצה ארכימדס להעלות את העולם על הפסים הנכונים – ונעביר דרכה את כל רבבות או מאות אלפי הרומנים שנכתבו, וננפה את קטעי הקישור ואת פרקי התיאור, והמבואות והקינוחים והאתנחתות האפיות, בקושי יישאר משהו שיכול להחזיק ספרייה קטנה. ומה שיעבור דרך המסננת, הכרוניקה עצמה, הגלעין הקשה, קשה יהיה לקרוא לו ״ספרות״, ולא יהיה בו די כדי להגשים שאיפתה של קוראת יקרה או של קורא. והלוא ידוע שאותה שאיפה, שאיפת המילים הכתובות דרך העין, זו שמתבצעת ממש ברגע זה, באה להגשים שאיפה אחרת, נעלה ממנה. שהלוא השנייה היא מטרה, והראשונה, הרוויית צמאונה של העין בשטף המילים, היא בסך הכול אמצעי. והמטרה הרי משתנה מקוראת לקורא ומעת לעת, פעם להתבדר ״סתם״ ופעם להשכיל, ופעם להתחדש, להכיר מקומות ואנשים; פעם להבין מתוך אותה היכרות עניינים אישיים אצל עצמה וסביבתה, ופעם להיזכר בחייה שלה וברגשותיה, ותמיד לצאת מחיי המציאות ולהשאיל את עצמה, בעזרת בלון הצלילה של הדמיון, לתוך עולם אחר שהוא מלא בממדיו עד כדי מוחשיות ועד כדי הזדהות של הרגש. וכל נושא וכל נשוא וכל מושא, בעולם או שבעולם הדמיון, עשויים לשמש פרוזדור, או ים, לאותה צלילה, וכל פרט ותיאור ופסקה, אינם אלא דגים או אלמוגים או מים באותו הים. ומכיוון שהמילים נדבקות זו לזו והעין על כורחה נמשכת, ונשאבת אל המילה הבאה, אזי חשוב לסלול עבורה פה ושם כמה מדרונות מילוליים, כאלה שבהן היא תוכל להתגלגל למטה בנחת ולהשיב את נפשה. ומדרונות אלה, מי הם אם לא צבעי הפסנתרים בחדריהם של גיבורי העלילות, או גווני הרקיע באותה אשמורת או הדו הדוהה של ניחוח היקינטון שהוסיף להדהד בנחיריה של רקפת, עת חדלה לנשום.
אז יוצא שבסיכומו של דבר טעיתי, וזה חשוב שלגרביוניה יהיה צבע. אפילו עכשיו, כשהיא כבר לא איתנו.
