הספר מביא בצורה בהירה וקולחת ידע מעשי ופשוט יחסית ליישום, פרקטי ובנוי צעד אחר צעד לאנשים שרוצים להתפייס עם הוריהם. […]
הקדמה
אם אתה, קורא יקר, מחזיק בספר זה, כנראה שאתה לא לגמרי חי בשלום עם הוריך. באמצעות ספר קטן זה אני מבקש לתמוך בך בחיפושך אחר פיוס והשלמה!
מדוע ההורים כל כך חשובים
בעבודתי ראיתי משהו מענין: לכל אחד מאיתנו יש יחס בסיסי מסוים כלפי החיים. אולי האדם אפילו לא יכול לנסח את הדבר מפני שהוא כל כך טבעי עבורו.
חלק מהאנשים עושים מאמצים אדירים מפני שהם מוצאים את החיים תובעניים מאוד. אחרים חמדנים ורוצים עוד ועוד מה'מיץ של החיים'. אחרים תובעים באופן מתמיד ורוצים יותר מהחיים, ואחרים מתוסכלים ומאוכזבים מפני שהחיים לא ממלאים את משאלותיהם וחלומותיהם. ולבסוף, יש אנשים שמוקירים תודה לחיים מפני שהם חשים שהם נתמכים על ידם.
מהי הגישה שלך לחיים?
לפי מה שאני רואה, ברוב המקרים, הגישה של אנשים כלפי החיים תואמת לגישה הבסיסית שיש להם כלפי הוריהם.
אם אתם מתאמצים מאוד בחיים, הייתם צריכים להתאמץ מאוד למען הוריכם בגיל צעיר.
אם אתם חמדנים, יש לכם תחושה כי לא קיבלתם מספיק כילדים.
מישהו שמתוסכל מהחיים, על פי רוב מאוכזב מהוריו.
ומי אשר מוקיר תודה לחיים מוקיר תודה גם להוריו.
ולכן יש דרך פשוטה – למרות שלא תמיד קלה! – לאמץ גישה יותר חיובית כלפי החיים:
שנו את גישתכם כלפי הוריכם!
הורים חשובים מסיבה אחת: בלעדיהם לא היינו קיימים! זוהי התשובה הבסיסית. אנחנו חיים מפני שהחיים הגיעו אלינו דרך הורינו. הם היו השער לחיינו. וזה לא משנה אם אתם אוהבים זאת או לא!
מתי מישהו נמצא בשלום עם הוריו?
אדם יכול להיות כבר מחוץ לבית הוריו זמן רב, ללדת ילדים משלו לעולם ולחיות לכאורה חיים נפרדים לגמרי. ועדיין, מתחים עשויים לעלות במהירות כשהוא מגיע לביקור אצל הוריו, מדבר עימם בטלפון או אפילו כשהוא רק חושב עליהם.
הורים יכולים להיות מעצבנים מאוד. מבט מהיר אחד, מילה קטנה או אפילו טון מסוים מספיקים לגרום לילד (הגדול!) להרגיש שהוא עוד רגע משתגע ושעליו לשלוט בעצמו בקושי רב.
אנשים מבחוץ יכולים להיות מופתעים מהתגובות החזקות, מפני שמבחוץ הסצינה נראית בלתי מזיקה. אך הכעס הפתאומי הזה מחובר לסיפור ארוך שנמשך עוד מהילדות. על כן, טריגר קטן מספיק – והאדם חוזר אחורה עשרות שנים.
יש כמה שלבי התפתחות כשאדם מגיע לשלום ולהשלמה עם הוריו. ככל שאדם יותר מבוגר, סביר להניח כי הוא התקדם בחייו דיו כדי להיפרד מהוריו ולהתחבר אליהם בדרך טובה.
בשלב הראשון נמצא את הילד הטוב והמסתגל, הילד לדוגמה שהוריו גאים בו ושהורים אחרים מקנאים בהם בגללו. 'איזה מזל יש לכם עם הילד שלכם!'
ילד כזה יודע שהוריו מעריכים ואוהבים אותו. בו בזמן, הוא משלם מחיר גבוה עבור האהבה וההכרה הזו. מפני שהוא מוותר על המשאלות והדחפים שהוריו עשויים לא לאהוב. (ולכל ילד יש תשוקות ונטיות).
עמוק בתוכו לכן, הוא נוטר להוריו טינה. אחרי הכול, הילד לא נאהב כאדם אמיתי, שיש לו מגרעות וחולשות, אלא רק כדימוי שיש להורים עליו (שהוא הולך בעקבותיו).
בשלב הבא, אדם חווה מחלוקת מפני שהוא נמצא בקונפליקט מתמשך עם ההורים. הילד הזה דוחה את הערכים של ההורים, את דרך החיים שלהם, את רעיונותיהם, העולם האינטלקטואלי, הטענות והדרישות שלהם. הוא מבטא את הכעס שלו, מורד בהוריו ומתנגד לדרישותיהם.
בדרך כלל זה מוביל לוויכוחים אינסופיים וחוזרים על עצמם עם ההורים, כמעט כמו חילופי מהלומות. בבסיס, הוויכוח אינו נושא פרי, אך הוא מתרחש מתוך כפיה פנימית.
בשלב הבא, הקשר מנותק. הדבר יכול להתרחש באופן חיצוני או פנימי. אדם יכול להתעייף מהוויכוחים הישנים, נכנע ומכיר בניסיונות החוזרים ונשנים שאין בהם היגיון.
חלק מהילדים מנתקים את הקשר לחלוטין ופשוט לא יוצרים יותר קשר עם הוריהם. אחרים נשארים בקשר, אך הקשר שלהם עם הוריהם הוא רשמי ואוטומטי.
הם מתקשרים לאמם כל שבוע. הם מחזיקים את השפופרת מרחוק וממלמלים 'אהה', 'כן', 'בדיוק', 'נכון, כן' פה ושם – ללא כל מעורבות פנימית. השתיקה מתפשטת. זה עשוי להיות כואב, אך זה הכרחי עבור השקט הנפשי ולכן מקל על הילד.
בשלב הרביעי, הילד מוצא דרך טובה להתמודד שוב עם הוריו. דברים שפעם היו קשים, נסבלים עכשיו. אדם נכנע במידה מסוימת, מפני שההורים לא משתנים.
עדיין, בתוכו חבויות משאלות. עדיין יכולה להיות כמיהה ילדותית לשמוע מההורים דבר מסוים. אולי משפט כמו 'יצאת ממש טוב.' או 'אני גאה בך.' או אפילו 'עשיתי טעויות בעבר. אני מצטער.' או עצם המחשבה: לו רק אמא או אבא יכלו להיות באמת פתוחים וחמים או לחבק אותי באופן ספונטני.
ויש עוד שלב. השלב האחרון. ורק בו האדם בשלום עם הוריו. ההורים נשארים כפי שהם. הילד אוהב בדיוק את ההורים האלו שיש לו או היו לו. יחד עם הכול. ואם הוא לא יכול לאהוב אותם כפי שהם, הוא משלים איתם.
בפרקים הבאים אני מדבר לרוב אל קוראים שגדלו עם שני הורים. רבים יוצאים מן הכלל הזה. לפעמים ילד גדל רק עם הורה אחד מפני שההורה השני נפטר או מפני שההורים נפרדו. או שהילד נמסר לאימוץ על ידי האם מיד לאחר הלידה. לבסוף, בתקופת רפואת הרבייה, אנחנו עדים לתופעות חדשות. מה אם אדם נולד מתרומת זרע אנונימית?
אם כקוראים אתם מוצאים את עצמכם מחוץ ל'מקרה הרגיל', אני מזמין אתכם לקחת את מה שמתאים לכם מהקריאה בספר ולדלג על מה שלא מתאים.
הרקע האישי שלי
גדלתי במשפחה קתולית טובה מהמעמד הבינוני יחד עם חמישה אחים ואחיות, אני הילד השני, הבן הראשון אחרי בת בכורה. ממש עולם אידיאלי מושלם!
בכל זאת, כילד, הרגשתי לעיתים קרובות זר, במשפחתי או בבית הספר. רק כשגדלתי והפכתי לאדם מבוגר הבחנתי בשבר העמוק שהיה לי עם אבי. אמנם על פני השטח הכול היה בסדר, אך במעמקים לא הרגשתי כמעט חיבור אליו.
מאוחר יותר התברר לי שלנתק הזה היה קשר לחוויות מהמלחמה שהיו לאבי וגם לעובדה שאביו התאבד כשאבי היה בן 14 – נושא שהיה טאבו במשפחתי.
בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה נוצרו סגנונות רבים של טיפול: גשטלט, תרפיה ראשונית, ביואנרג’יק ועוד. כל מה שהיה כרוך בהבעת רגשות משך אותי והשתתפתי בהמון קבוצות טיפוליות, בעודי מכה בכריות, מדמיין את הוריי וצורח בכאב ובכעס.
רק מאוחר יותר פגשתי את הקונסטלציה המשפחתית כפי שפותחה על ידי ברט הלינגר. לפתע הבחנתי כמה נמנעתי מהנושא של משפחה בכל העימותים שהיו לי עם עצמי.
בקונסטלציה משפחתית חוויתי לראשונה שיפור במערכת היחסים שלי עם אבי, שכבר נפטר מהעולם, וכמו כן, עד כמה חשוב היה עבורי הסב שהתאבד. אט אט מצאתי עוד ועוד חיבור ואת החיבה והאהבה הקבורות שהיו בתוכי לאבי.
אמנם אני תמיד מתמודד עם הנושאים האלו באופן מקצועי כמטפל, אך חלקים מילדותי ומהוריי שנפטרו הופיעו בפני שוב כשכתבתי את הספר הקטן הזה.
אני מבין כי כתבתי את הספר לא רק עבורכם, הקוראים, אלא גם עבורי. מפני ששלום עם ההורים יכול תמיד להעמיק עוד ועוד.
אין עדיין תגובות