מנגנון הנפש

מנגנון הנפש הוא מעין "מנוע" אוניברסלי הטמון בכל אדם ופועל לפי עקרונות זהים. המנגנון מכיל תת־מנגנונים: מנגנון ההקשבה, ההכרה, האינטלקט, הדמיון, ועוד. כל אחד מהמנגנונים ספוג בתכנים אישיים ועטוף במעטפת אינדיבידואלית. כלפי חוץ נראית ונתפסת המעטפת כשונה, אך מבפנים, אותם המנגנונים פועלים באופן זהה בכל אדם. בדיוק כפי שדגמי מכוניות שונים במראם החיצוני, אך בכולם המנוע פועל לפי אותם עקרונות.

חוסר בהבנת המנגנונים, או התעלמות מהם, בין אם מתוך בורות או בשוגג, גורם למנגנונים לפעול באופן שאינו תקין. תוצרי הלוואי הם כעס, שנאה, קיבעון, חוסר סבלנות, שלילת האחר, הרס וסבל לאדם ולסביבתו. הבנת המנגנונים מאפשרת את תיקונם ותקינותם, ומשמרת את נפשו של האדם צלולה ופתוחה, מוכנה להיענות נכונה לאתגרי החיים.

על מנגנון הנפש

נפש האדם מחולקת לארבעה בסיסים:

גרעין

מודעות

גוף

מיינד

בגוף מצוי השכל של הגוף

ובמיינד מצוי מנגנון בניין הזהות.

חלק א: מכלול הנפש

מתאר את מרכיבי מנגנון הנפש ואופן השתלבותם זה בזה לכדי מכלול.

חלק ב: המסע לעבר ההוויה

ממפה תובנות יסוד ומפתחות עיקריים בעבודת הנפש.

חלק ג: אימון גוף־נפש־תבונה

מוריד את תוכן הספר לקרקע המציאות, לאימון יומיומי בפועל.

תחילה למספר הגדרות כלליות של הרקע עליו האדם פועל:

אמון

היקום

אלוהים (הבורא/האל)

גבולות האדם – דרכי הבורא – חכמת הבורא

אמת

אמון

אמון הוא תחושה עמוקה של ביטחון בחיים. תינוקות מגיחים לאוויר העולם חסרי פחד, דרכם היחידה לשרוד את שנותיהם הראשונות היא מתן אמון מלא. מכך נובע, שטבענו הראשוני והעמוק ביותר הוא לבטוח. כשיכולתנו לבטוח מתערערת, חודר הפחד, ואתו כל מצוקות הנפש. עם כל שכבת פחד שמוסרת, אנו קרבים חזרה לטבענו הראשוני, ועמו לאותה תחושת אמון עמוקה בכל הסובב אותנו.

היקום

היקום הוא מערכת טבעית כבירה, המכילה בתוכה אין ספור מערכות טבעיות המשמשות ליקום כאיברים. כל המערכות שלובות זו בזו ומשרתות זו את זו, לפי סדר שמשרת את טובת היקום כולו.

לדוגמה, בכל אדם קיימים איברים כמו כבד, לב, כליות וכדומה. כל איבר הוא מערכת טבעית, המספקת את צרכיה בהסתמך על מערכות אחרות, ומשרתת מערכות אחרות באמצעות סיפוק צורכיהן. כולן יחד משרתות את טובת האדם בקרבו הן פועלות. האדם הוא אחד מאיברי היקום.

מכך נובע, שטבע מערכת טבעית הוא לשרת ולקבל שירות; לפעול להצלחתה האישית על ידי תמיכה במערכות אחרות למען השלם הגדול.

אלוהים (הבורא/האל)

כמו שכוס היא כלי להכלת נוזלים, כך מילה היא כלי להכלת רעיונות. "אלוהים", היא מילה שמכילה את כל הלא ידוע שביקום, בין שעתיד להתגלות ובין שלא יתגלה לעד. מה מקורו, מה מעבר לו, ומי הוא בוראו. אלוהים היא מילה המכילה את כל השאלות שנשלחות, ועוד יישלחו לחלל היקום, ולא ייענו בתשובה. אין הכוונה לצורה או לתכונה כזו או אחרת, אלא פשוט למילה המאפשרת לומר שיש כאן משהו מופלא. אינני יודע מהו, ועם זאת אני חלק ממנו, ואין ספק שהוא קיים, שכן הוא הקסם של העולם.

חשיבות הרעיון של אלוהים במסע החיפוש של האדם, היא בעצם שליחת מחשבותיך מחוץ לעצמך, אל הנקודה הגבוהה ביותר האפשרית, וממנה השקפה מטה. אין גובה גבוה מזה לבחון דרכו את החיים. גובה המאפשר את התמונה הרחבה ביותר, וההבנה המעמיקה ביותר, לגבי היצירה המופלאה הנקראת יקום. גובה המאפשר את בחינת החיים בכללותם, ובחינת מקומך האישי בתוכם מנקודת מבט משחררת.

כשאדם תוהה "האם יש אלוהים?", בעומק תהייתו חבויה השאלה: "האם יש סדר בעולם, האם יש יד מכוונת, האם יש על מי לסמוך?"

גבולות האדם

"ויאמר לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי"

~ דברי אלוהים למשה בהר סיני. שמות, פרשת כי תשא, כ

מעולם לא הגיע אדם אל האלוהים. כך כתוב במפורש בתנ"ך, במורה נבוכים, בבהגוד גיתא ובתורות נוספות. מחפשי רוח רבים בתחילת דרכם טועים ברעיון שאפשר להגיע לאלוהים או להתמזג עמו, אך אין זה כך. אם כן, מהו קצה גבול יכולתו של האדם? קצה גבול יכולתו הוא טיפוס במדרג ההתפתחות הנפשית עד שפועל בתבונה שלמה ויוצר על פי דרכי הבורא.

מהן דרכי הבורא?

"הודיעני נא את דרכיך ואדעך"

~ דברי משה רבנו לאלוהים בהר סיני. שמות, פרשת כי תשא, יג

דרכיו הן הדרכים בעזרתן הוא מושל בבריאה. דרכים אלו מושלות באדם ובכל הסובב אותו; ככל שיכפיף עצמו להן מרצונו, כך יחווה חוויות של חיבור ועומק, ואהבתו לחיים תגבר. ככל שאדם הולך ומעמיק בהן, כך גוברת יכולתו לפעול וליצור על פי אותן דרכים, שהן הביטוי לחכמת הבורא.

מהן הדרכים לביטוי חכמת הבורא?

הדרכים הראשיות לביטוי חכמתו הן חסד ודין. שתי הדרכים נכונות ונדרשות, ויחדיו הן יוצרות את השלם. הן משקפות את חכמת הבורא באמצעות פעולות שונות של חסד ודין.

פעולות של חסד פועלות להתפתחות העולם באורך רוח ונתינה המאפשרים צמיחה ופריחה.לדוגמה, פעולות ליטוף הרוח את פני האדמה, והרוויית צימאונה במים שנה אחר שנה.

פעולות של דין פועלות להתפתחות העולם בכוחות תקיפים הגוזרים שינוי. לדוגמה, מניעת מים מהאדמה ובלימת צמיחתה, או זעזוע האדמה ברעידה המשנה את פניה עמוקות וחורצת בה גבולות חדשים.

אמת

מהי אמת לגבי חייו של אדם בפועל? אמת בפועל היא מציאת דרך אופטימלית להזנת מנגנון הנפש על מנת שיצמיח אדם בוגר נפשית, מאושר ומוגשם. כלי נגינה מכוון המפיק צלילים יפים.

מהי כוונתי? למשל: ישנם חקלאים טובים יותר וטובים פחות. לדוגמה, ישנם חקלאים, שמגדלים עגבניות המבשילות להיות יפותומשובחות בטעמן. לעומתם ישנם חקלאים המגדלים את אותם זני עגבניות, אך הן מבשילות להיות חסרות טעם וחן.

היכן טמון ההבדל? ההבדל טמון בהבנת החקלאי את צורכי העגבנייה, וברצונו וביכולתו לספק אותם. אותה עגבנייה, בהינתן תנאים אופטימליים, תהיה יפה ובעלת טעם משובח, ובהינתן תנאים לקויים תהיה חסרת טעם וחן.

נקודת המפתח מצויה בהבנה שמשהו־מישהו, טמן בעגבנייה את הפוטנציאל להיות כזאת או אחרת – וזה אינו החקלאי. תפקידו של החקלאי הוא לחשוף כיצד פועלים מנגנוני הגדילה של העגבנייה ולהבין איך להפיק מהם את המיטב. החקלאי מעולם לא יצר מנגנון גדילה בתוך העגבנייה, אלא רק חשף אותו.

וכך גם האדם וזוהי האמת שלו. משהו־מישהו טמן באדם את מנגנון הנפש, ואנו מנסים לחשוף כיצד פועל המנגנון כדי שנוכל להזין נכונה את נפשו, ולגדל אדם "טעים" יותר.

חשיפת עקרונות הפעולה של מנגנון הנפש, מסייעת בידנו להבין מה נדרש כדי לאפשר קיום חברה תקינה המגדלת אנשים בוגרים נפשית, מאושרים ומוגשמים.

מאמר ראשון

חלוקת האדם לארבעה בסיסים

בסיס ראשון — הגרעין | בכל אדם קיים גרעין, המכיל את התכנית האינדיבידואלית שלו, את אוסף הצלילים הייחודי לו, השיר שלו. כל כללי ההתפתחות הפיזית והנפשית של אדם טמונים בתוכו. הגרעין אינו ניתן לפענוח או לגישה, ואין דבר שאדם יכול או צריך לעשות לגביו, מלבד לכבדו ולנסות להתקרב אליו באמצעות פיתוח המודעות. זהו העוגן של האדם. ככל שיִקְרַב אליו כן ייטב לו. קִרבה לגרעין מעוררת תחושת שפע ומלאות, תחושת עגינה חזקה במציאות. האדם שב וקרב אל עצמו.

בסיס שני — המודעות | המודעות היא הרקע האוניברסלי עליו מתרוצצת עלילת דמותנו, במקביל לעלילות שאר הדמויות. היא התודעה הקולקטיבית. המודעות יודעת את הסיפור השלם, וכשמה כן היא, מיידעת אותנו. רסיס המודעות הפרטי הטמון בכל אדם מאפשר לו להתבונן במצב גופו ונפשו. להתבונן במחשבותיו, דעותיו, התניותיו, פעולותיו, תחושותיו ורגשותיו ביחס לעצמו וביחס למציאות הסובבת אותו, כביכול מנקודת מבט חיצונית לעצמו. מעין נקודת משען להתבוננות אובייקטיבית, המאפשרת שינוי עצמי. ככל שגוברת רמת המודעות, כך גוברת היכולת לשינוי, או "תיקון" בלשון הקבלה. את המודעות אפשר וצריך לפתח. היא הציר היחיד המאפשר לאדם לחוג סביבו למען שינוי בטוב, על פני שינוי מאולץ הנובע מכאב (לגבי פיתוח המודעות יורחב בחלק ב: המסע לעבר ההוויה).

בסיס שלישי — הגוף | בגוף נמצא אותו האינסטינקט שיש לחַיּוֹת, הוא יודע איך לחיות, וכמו בחַיּוֹת, יש בו את אותה חכמת חיים. חַיּוֹת אינן זקוקות לאינטלקט כדי לשרוד, וגם האדם לא. האינטלקט מצוי באדם בנוסף לכישוריו החייתיים.

גוף האדם הוא חיישן ענקי, המעביר למיינד מידע לגבי המציאות. הגוף מתחכך בחיים וחש אותם באמצעות החושים החיצוניים והפנימיים. לכל חוש יש איבר המיועד לו, הרגיש לסוג מידע מסוים: אף לריח, עין לראיה וכדומה. האיבר חש במידע שלשם קליטתו נוצר, ומתרגם אותו לזרם מידע אנרגטי, העולה למיינד. המיינד מפענח את המידע ומצמיד אליו תוויות מילוליות. לדוגמה, חוש הטעם מצוי בלשון; בעת אכילת משהו מתוק, הלשון חשה בגוון מסוים של עונג ומתרגמת גוון זה למידע שהמיינד מפענח ומצמיד אליו תווית מילולית – "מתוק". תוויות למידע המגיע מהלשון נקראות "טעמים", תוויות למידע המגיע מהאף נקראות "ריחות", וכך הלאה.

בגוף ישנם שני מאגרי פעולות: מולד ונלמד. המולד הוא מאגר הפעולות האינסטינקטיבי האוניברסלי, שכל אדם נולד אתו. הנלמד הוא מאגר אפשרויות הפעולה שאדם צובר במהלך החיים. הגוף לומד דרך יצירת שילוב של מחשבה־אנרגיה־תנועה, שיחדיו מהוות פעולה. הפעולה פועלת על המציאות, והמציאות מחזירה לה תגובה. הפעולה נטבעת במאגר הפעולות הנלמד. מידע לגבי הפעולה ותגובת המציאות לפעולה, עולה למיינד.

המידע לגבי הפעולה, ותגובת המציאות לפעולה, כולל גם ציון רגשי, בצורת משוב אנרגטי חיובי־עונג, או שלילי־כאב, בעוצמה מסוימת. הציון הרגשי נקלט באזורי הבטן והלב, שהם איברי חוש הרגש. הבטן והלב חשים בציון ומתרגמים אותו למידע. המיינד מפענח את המידע ומצמיד לו תוויות מילוליות הנקראות – "רגשות". הבטן והלב חשים, המיינד "מרגיש". חוש הרגש הוא חלק מהשכל של הגוף, שעליו יפורט בהמשך.

בסיס רביעי — המיינד | המיינד הוא "מותר האדם מן הבהמה". התעלמות ממנו או ניסיונות להשתיקו בדרכים שאינן מכבדות אותו, עלולים להוביל את חייך למקומות שאינם רצויים. המיינד מעבד את כלל המידע המגיע מהגוף לתמונת עולם פנימית הנוצרת מאין ספור דגימות של המציאות, רסיסי מציאות. תמונת העולם הפנימית אינה אמת, אלא הדמייה בלבד, ייצוג חלקי וסובייקטיבי של המציאות. ככל שתמונת העולם הפנימית שלמה יותר, כך איכות התנועה במציאות שלמה יותר. קיימות ארבע סיבות לכך שתמונת העולם הפנימית אינה שלמה:

הסיבה הראשונה היא שעולם זה אינו נוגע בעולם החיצוני ישירות, אלא הוא פנימי, ונבנה לאורך השנים בהסתמך על איכות המידע החושי שנקלט מבחוץ.

הסיבה השנייה היא יכולת הקליטה של החושים והסביבה בה הם פועלים ברגע נתון; זוהי אחת הסיבות לחשיבות השמירה על תקינות הגוף. בגוף שאינו תקין, החושים מתקהים. בסביבה גועשת וחסרת סדר, החושים מופצצים ומאבדים את רגישותם. חושים קהים שולחים מידע פחוּת באיכותו למיינד, שמעבד אותו בצורה מוטעית.

הסיבה השלישית היא מנגנון בניין הזהות, מערכת פילטרים דרכה מפרש המיינד את העולם. סל התכונות הראשוני של אדם (הגרעין), והסביבה בה נולד, דוחפים אותו לכיוון מסוים בחיים. לפי כיוון התנועה והחוויות הפרטיות שיצרה, מתהווה במיינד מערכת מסועפת של פילטרים, הכללות מסוימות, קבוצת התניות, שכל מידע חיצוני המסונן דרכן מקבל את צבען. המידע החיצוני אובייקטיבי, אך לאחר שעבר סינון מבעד לפילטרים, הוא הופך לסובייקטיבי. מכיוון שהפילטרים מגיעים עם אדם לכל חוויה שהוא חווה, שוב ושוב "נצבע" מידע אובייקטיבי ב"צבע" סובייקטיבי. המידע מצורף לתמונת העולם הפנימית, ומיוצג בה ב"צבע" שונה מצבעו במציאות.

כמה דוגמאות לפילטרים הם: העולם טוב בבסיסו; העולם רע בבסיסו; אין לסמוך על איש; ניתן לסמוך על אנשים; צריך להחזיק אנשים קצר; נדרש להעניק לאנשים מרחב על מנת שיפרחו. (אופן הפעולה של מערכת הפילטרים יפורט במאמר הרביעי: "כיצד פועל בניין הזהות שבמיינד").

הסיבה הרביעית היא הרקע עליו נשפט המידע. רוחב עולמך הפנימי והגובה ממנו אתה צופה עליו. מה שנתפס כעמק רחב ידיים מגובה הקרקע, ייתכן שממעוף הציפור יתגלה כנקיק קטן בצלע ההר. ככול שעולמך הפנימי רחב יותר, וככול שאתה צופה בו מגובה רב יותר, כך הנך הולך וקָרֵב לאובייקטיביות של הנוף. מידע חיצוני מעובד על פי "צבעו" האמיתי במציאות. "צבעים זולים" נשטפים מתמונת העולם הפנימית ומוחלפים ב"צבעים" המייצגים את המציאות נכונה. תמונת עולמך הפנימית הולכת וקְרֵבה לתמונת העולם האמיתית.

רוחב עולמך הפנימי נקבע באמצעות תכונות הכנות, הפתיחות, הסקרנות והאומץ. תכונות אלו מאפשרות לך לפרוץ את הגבולות הנוכחיים של עולמך הפנימי ולנוע לעבר טריטוריות חדשות. הגובה ממנו אתה צופה על עולמך, נקבע באמצעות איכות התבונה והמודעות.

על מראת התבונה

"הפחד מכופף את התבונה", כתב הרמב"ם. ככל שהפחד המדומה באדם גדול יותר, כך ראיית המציאות שלו חלקית ומעוותת יותר. דמו את התבונה למראה מקומרת המשקפת בבואות מתעתעות. הפחד מקמר את המראה, יוצר לה "בטן". עם כל דרגת פחד שאדם משחרר מתוכו, דרגת הקימור של מראת התבונה פוחתת, ומשקפת את המציאות מעט נכון יותר. בסוף התהליך, מראת התבונה ישרה ומשקפת את המציאות נאמנה.

תמונת העולם הפנימית נוצרת משילוב בין הדמיון, התבונה, מגוון יכולות ניתוח והזיכרון, המכיל את סוגי המידע הבאים: חווייתי, חושי, מילולי, רעיוני, מידע על פעולות ותגובות, וציונים רגשיים לפעולות ותגובות.

שלב ראשון: המיינד מוזן במידע עדכני מהגוף, ומוסיף עליו מידע רלוונטי מהזיכרון.

שלב שני: המידע הכולל מוצלב ומעובד בעזרת מגוון יכולות ניתוח (סוגי חשיבה שונים).

שלב שלישי: המידע המעובד מוצג בדמיון בצורת תמונה מוחשית.

שלב רביעי: התבונה צופה בדמיון שמציג לה תמונות חלופיות לפעולה. הדמיון משמש כמרחב הדמייה לסקיצות שונות, הצעות אלטרנטיביות לפעולה במציאות.

שלב חמישי: מסקנות התבונה נקבעות לפי קימור מראת התבונה. ככל שרמת הקימור עולה כך מתקמרות־מתעוותות מסקנות התבונה בהתאם, ולהיפך. לפי מסקנות התבונה, נשלחת לגוף הצעה לפעולה והמידע נשלח לאחסון בזיכרון.

שלב שישי: המודעות צופה בתבונה. היא בוחנת את הפער בין מסקנות התבונה לבין הסיפור השלם ומיידעת אותנו. זהו הקול הפנימי שתמיד יודע.

מהשלב החמישי של יצירת תמונת העולם הפנימית נובעות שתי מסקנות: הראשונה, שקימור מראת התבונה הוא הקובע את איכות פעולותיו של אדם. הקימור גורם לבבואת המציאות המשתקפת להגיב כלפי חוץ בפעולה מוגזמת לחיוב או לשלילה, אך לעולם לא בפעולה שתואמת את המציאות במלואה. המצב היחיד בו אדם תופס את המציאות נכונה, הוא כשמראת התבונה משוחררת מפחדים מנטליים לחלוטין. במצב זה, המראה ישרה ומשקפת תגובה מדויקת.

המסקנה השנייה היא שפחד ואהבה הם מושכות השליטה בקימור המראה. הם האלמנטים העיקרים על פיהם ייקבעו איכות חייך וראיית עולמך. תנועה נפשית לכיוון אהבה מפוגגת את הפחד. נובע מכך שאהבה היא מפתח עיקרי.

תנועה נפשית לכיוון אהבה היא תנועה של אומץ, סקרנות ופתיחות; תנועה המאפשרת לסמוך על אנשים ועל החיים.

~

הערה לגבי הדמיון: הדמיון הוא כלי רב עוצמה; כאשר "התבונה כפופה" הוא נוטה לזקוף את ראשו ולהשליך על המציאות פנטזיות שאינן מתחשבות בכללי אמת, ומסבות לאדם סבל. האדם מנסה לפעול על פי פנטזיות אלו ולכן נחבל. כש"התבונה זוקפת ראשה", היא מסתייעת בדמיון כדי לבנות מבנים ברי קיום במציאות, ובתמורה, האחרונה מגיבה במשוב חיובי. הבנה נכונה של המציאות מעצימה את הדמיון בצורה מופלאה, מכיוון שהמציאות רחבה מהדמיון.

~

מדינת העולם הפנימי: דמיינו עצמכם מתבוננים במפת המציאות רחבת הידיים. על גבי המפה מצוירת מדינה זעירה, מדינת העולם הפנימי. המדינה היא "זהותו" של האדם, הנוצרת מחיבור סך כל החוויות והידע שאסף לגבי עצמו ולגבי החיים. גבולות המדינה/זהות, מסומנים בפחד וחוסר ידע לגבי מה שמעבר להם. כמו כן, בשטח המדינה עצמה פזורים איי פחד קטנטנים. המדינה נדרשת להשתלמות בשני אופנים:

האופן הראשון הוא מחיקת איי הפחד, כלומר, התגברות על פחדים זעירים יחסית באמצעות העמקת הידע והניסיון לגביהם. זהו תהליך של חריש אדמת המדינה מאופק לאופק. תהליך השתפרות איטי ומתמיד, תוך קבלת משוב איכותי יותר ויותר מהמציאות.

האופן השני הוא בזינוק מעבר לגבולות המדינה. קפיצה מעבר ל"זהות" הנוכחית והרחבת העולם הפנימי, זהו מעשה הדורש אומץ.

לעולם מסתתרות תשובות של אמת מעבר לפחד – זאת מאחר שמעבר לגבולות הפחד מסתתרת מציאות נוספת, רחבה ועצומת ממדים. לעולם, כשידלג אדם מעבר לגבולות הפחד, ימצא שם עוד אמיתות ותובנות, עוד מציאות חדשה שאינו מכיר, שתרחיב את דעתו ותשנה את תפיסותיו לגביה, את "זהותו". (ספר מצוין על פחד ואהבה הוא "אומץ", ספרו של מורה הרוח אושו).