מרקאן

כפר מוקף הרים

הכפר מָאוּוָרִי הוא כפר של יהודים, והוא מוקף הרים ורכסים, גבעות ועמקים. מסביב לו עוד כפרים ולכולם נהר אחד משותף, גוּרֶמְבַּבָּה, מקור המים. הבית שלנו עומד לבדו על ‘טָרָרִית’ (גבעה), ונמצא בחלקו האמצעי של מָאוּוָרִי, שיש בו רק בתים אחדים, בין מָאוּוָרִי עליון ובין גוּשְקוֹ (מָאוּוָרִי תחתון).

הבית הכי קרוב לבית שלנו הוא הבית של סבא בִּיַדְגִילִיִי, אבא של אבי. במורד הגבעה, במרחק של ארבע מאות מטר, יש עוד בתים של השכנים. מסביב לבית יש שדות, שלנו ושל עוד אנשים שמגדלים כל מיני יבולים.

במבט מהבית, על הנוף, בכל עונה רואים צבע שונה – יבולים בגבהים שונים לפי זמן זריעתם וקצב גדילתם. בחורף השדות היו ירוקים. העצים צימחו עלים ירוקים חדשים אחרי שירד מטר.

באביב קישטו את הכפר פרחים. הבולטים שבהם היו חרציות, וכל הכפר נראה צהוב. אז גם החיטה והשעורה התחילו להתייבש והפכו זהובות, ומוכנות לקציר. רוח קלה הייתה מכופפת את יבולי השדה מצד לצד, כולם לאותו כיוון, וזה היה מראה מרהיב. חבריי ואני היינו יושבים שעות ומשקיפים מהגבעות.

בקיץ הכול היה יבש. הרבה אפור וחום. פה ושם ראינו עץ זית ירוק או קֶנְצֶ׳ב (חלבלוב רותמי), שיש לא מעט ממנו בכפר ובסביבה.

בסתיו העצים נשארו ערומים וחומים בשלכת, חוץ מעץ הזית והחלבלוב הרותמי שנשארו ירוקים כל השנה. האדמה הייתה אז ריקה, ללא זרעים, וזה היה הרגע שבו האיכרים התחילו לחרוש את האדמות חריש קל, כדי להכין את האדמה לחריש הסופי ולזריעה, אז צבעה החום של האדמה התחזק.

מהבית רואים הרים ורכסים ועמקים. רחוק בכיוון מזרח רואים את המפל של אָמוֹרָה גֵדֶל. גם הריחות משתנים לפי העונה, אבל הם תמיד ריחות של טבע, ריח אדמה. אין שם ריחות של תעשייה, מכוניות ודלק. גם חשמל ומים זורמים אין בכפר.

שלוש מאות מטר מהבית שלי עוברת אחת הדרכים המובילות מכפר לכפר, ומגיעה אף עד לעיר גוֹנְדָר.