שלוה הסל, גיבורת הרב־מכר הבין־לאומי נשואה למוסד, סוחפת את קוראיה שוב אל העולם המרתק של הכוח הנשי במוסד, ומספרת כיצד […]
1
23:00 – על סיפון ה־Gulfstream בטיסה מיעד סודי ביוון
דבר בחיוכה של אחראית הטיסה לא הסגיר את הדרמה שתתחולל עוד מעט בחלל הנוסעים הקטנטן של ה־Gulfstream G4 הדו־מנועי. גם מבטו האדיש של הנוסע שהתיישב מולי לא ניבא את הצרחה מקפיאת הדם שתצא מפיו בעוד רגע.
חלפו כעשר דקות מרגע ההמראה ממסלול צבאי קטן, סמוך לנמל פיראוס. ענת, האחראית על הטיסה מטעם המוסד, הייתה גבוהה, בעלת עור פנים בהיר ושזוף, עצמות לחיים מעודנות וצמת ענבר קלועה ועבה במיוחד. כזו שכאילו הותאמה לעיניה – זוג זרקורים מאירים, שהתפוצצו ממוקד שחור, במזרקות פסי ענבר בהירים וכהים. העברית שלה היתה משובחת, אך היא לא נראתה ישראלית.
שלום סלי, מקווה שאת מרגישה טוב אצלנו, אנא הדקי את החגורה, צפוי לנו מסלול סוער, אמרה ענת והושיטה אליי יד מרגיעה.
הייתי עייפה, מבולבלת וטרודה, ובכל זאת הבחנתי בצל מבטא גרמני בדיבורה. השבתי בחיוך קטן משלי וחשתי את הקליק המעודן של חגורת הבטיחות שהידקה אותי אל כורסת העור. בתוך כך המשכתי לבחון את ארבעת הנוסעים שהצטרפו לטיסה החשאית מדרום יוון לתל אביב.
את אחד מהם, יפתח סלע, גבר הורס עם מבט ירוק וחודר, הכרתי יומיים קודם ביוון. התלבטתי מה אני חשה כשזיהיתי את גופו כובש את מלוא פתח המטוס. קצב הפעימות גבר בי. ואז ראיתי אותו ניגש אל כורסה צמודה לשולחן מהגוני כבד ושוקע אל הסלולרי, כאילו לא ראה אותי מעולם.
דקירה דקה של עלבון פילחה אותי. שלחתי לכיוונו מבט לייזר. אין סיכוי שהוא לא הבחין בזוג העיניים שננעצו בו, אך הוא לא הרים את ראשו אפילו במעט.
מצב רוחי היה קופצני. דמיינתי את חיבוקי האהבה וההתנצלות שאעניק בעוד כשעתיים לשני בניי, רועי ומייקל, על היעלמותי ללא הודעה מוקדמת. דווקא כעת, כשאני עומדת לשוב אליהם ואל תפקידי כאם, חשתי מעט אכזבה מעצמי. מחוסר יכולתי לסרב להוראה לצאת לאימון בהתראה של עשר דקות, בלי להודיע לאיש. פקודה אכזרית בעליל.
בד בבד דמיינתי את החיבוק המתמשך לג׳רי וניסחתי במוחי מה אספר לו. ג׳רי כיהן כבר בתפקיד בכיר מאוד במוסד. לא היה ספק שהוא מעודכן בכל פסיק מהפעילות על אדמת יוון. אבל האם הוא עודכן גם על פרטי הפרטים של הפעילות המבצעית? האם הוא מעודכן גם במה שקרה במתחם הצמוד לנמל פיראוס?
ניסיתי לבדוק ביני לביני אם אני מרוצה משתי היממות העמוסות והמתוחות שחלפו. 48 שעות שהיו בהן כמה התרגשויות מבצעיות חריגות. התרחשו גם כמה אירועים שלא היו אמורים להתרחש. יפתח סלע היה אחד מהם.
“בסך הכול היית מצוינת״, החמאתי לעצמי כמעט בקול רם ושחזרתי את שרשרת האירועים האינטנסיבית והמלחיצה שהתרחשה בשדרת Vasilisis Sophias, במרחק יריקה מהשגרירות האמריקאית באתונה. לפחות אחד מהאירועים היה עלול להסתיים בכישלון מהדהד, בבושה גדולה ואולי גם באסון.
בדקות הבאות עסקתי בתחביב ותיק שלי. לבנות סיפור לכל אחד מהטסים שהתיישבו במקומם בשתיקה, מתעלמים זה מזה, שקועים איש איש במחשבותיו. נבחרת מעניינת ארגנו לי כאן, חשבתי.
תרגיל הניחושים החל במבטה המהפנט של ענת, ששידרה כריזמה מתפרצת. ׳זאת לא מנהלת טיסה׳, הרהרתי ביני לביני. היא הרשימה אותי. אך לא היתה לי שום דרך לדעת שעוד אפגש עמה במקום אחר, בנסיבות אחרות, בשפת דיבור אחרת, כשגורלי וחיי תלויים על חוט השערה.
משחק הניחושים נדד אל יפתח. לא ידעתי עליו דבר למעט יופיו הנדיר, קולו הגרוני, הפיקה הבולטת במיוחד במרכז צווארו, יכולת הנהיגה הג׳יימס בונדית שלו, שליטתו בשש שפות וטעם שפתיו.
המשכתי במשחק הניחושים ביחס לשלושת הגברים הנוספים שעלו לטיסה, חתומי סבר, מסוגרים בתוך עצמם, מרכיבים משקפי טייסים כהים של Chopard, שכאילו יצאו מאותה סדרת ייצור. חשדתי גם בתסרוקות של חלקם.
לצד יפתח ישב גבר יפה תואר שנראה בן גילו, חנוט בחולצת פולו מחויטת ומתוחה להתפקע סביב שרירי זרוע וחזה מפותחים. שערו הבהיר והחלק היה ארוך מעט. כשהרים לרגע את משקפי השמש התגלה זוג עיניים גדולות ותכולות. בחנתי אותו היטב ובראשי עלו המילים: מישהו לסמוך עליו.
מעברו השני של שולחן המהגוני, בגבו אליי, ישב גבר רחב, בעל עורף פר, קפל בשרני לכל רוחב צווארו, כפות ידיים גדולות ואצבעות שמנות. הוא התעקש להיצמד לכובע המצחייה השחור שלו. הוא התעקש להיצמד גם לשתיקה. מדי פעם שילב אצבעות ומתח את כפותיו לפנים, כשהן משמיעות קולות התפוקקות חריגים. הייתי סקרנית לשמוע את קולו, לראות את פניו.
הגבר הרביעי על סיפון המטוס נראה לי כמו המבוגר האחראי בסצנה. שיער חלק ומבולגן בצבע חום, משולב באניצי כסף. עורו החלק והבהיר נחרץ בקמטים בודדים שרק הוסיפו למראהו המרשים. ממרכז פניו בלט אף מפוסל. גבותיו נראו מכווצות בעוצמה, כמעט נוגעות זו בזו. הבנאדם מוטרד, קבעתי לעצמי.
הוא התיישב בדממה בכורסה המקבילה אליי, סמוך לסוף המטוס. ראשינו היו במרחק של מטר זה מזה. ניסיתי להאזין למחשבותיו ולספר לעצמי סיפור. מי הוא, מה תפקידו, מדוע הוא מבוגר משאר הגברים, האם הוא מכיר את ג׳רי, מדוע הוא על הטיסה הזו, מדוע הוא שותק, מה מלחיץ אותו.
ענת ניגשה אל שולחן המהגוני והניחה עליו מגש, שבו היו גם שלושה ספלוני קפה צחורים. היא לא עשתה זאת כמלצרית או דיילת. החליקה את המגש אל מרכז השולחן וטפחה בעוצמה על כתפו של בהיר השיער. מה שלומך גיורא, שאלה.
׳גיורא וענת מכירים׳ ולשניהם מבטא שנשמע לי כמו גרמני, רשמתי בזיכרוני ועקבתי אחר ידו של יפתח. היא נשלחה מיידית אל ספל הקפה מולו ואחזה באוזנה בשתי אצבעות. בעוד הספל החל להתרומם, מתח יפתח קדימה את האצבע המורה של ידו השמאלית והצמיד אותה אל תחתית הספל. אחר כך דחף את הספל מעלה במהירות, עד ללגימת חטף של הקפה כולו, ואז ליווה עם אצבעו השלוחה גם את ירידת הספל, עד ששב לנוח על השולחן.
מעניין. מוזר. שתי ידיים שריריות כדי להרים ספלון קפה, ציינתי לעצמי, והדופק שלי האיץ. זעמתי. לא הבנתי איך ייתכן שהוא מתנהג כאילו אינני מביטה בו ממרחק של שני מטרים. חיכיתי עוד רגע קל והובלתי את מבטי אל עבה הצוואר.
בעודי מפצחת את חידות חברַי לטיסה, עצמתי את עיניי והתמכרתי לריפוד עור הצבי המפנק. ב־48 השעות החולפות ישנתי פחות מדי. בעוד שעתיים אנסה לפצות את אהובַי. ובכל זאת, בחרתי בתצורת השינה המועדפת עליי. עין שמאל עצומה היטב ועין ימין, זו שקרובה אל חלל המטוס ואל הנוסעים האחרים, מותירה חרך דקיק. רציתי כהרגלי להיות בשליטה מלאה. לדעת בכל רגע מה קורה סביבי.
לשמור על עין אחת פקוחה היה כלל מחייב בחיי. אך בלא מעט מקרים היתה זו גם פרקטיקה חיונית להישרדות. למדתי את חוכמת החיים הזו מאבי, המושבניק מחיבת ציון שבעמק חפר, שהיה מקור כוחותיי הרוחניים והפיזיים. הוא היה איש רוח ואדמה וגדול מגדלי האתרוגים בישראל. כל שנותיו למד לימודי קודש ובה בעת היה איש אדמה קשוח, שחינך אותי להיות מחוברת לסביבה ולקהילה ולשלוט תמיד באירועי חיי כדי שהם לא ישלטו בי.
האירוע הבא נראה היה כמו מכת ברק שמקדימה את הרעם. מבעד לסדק הדקיק בעין ימין הבחנתי בגבר המבוגר שישב מולי, כשהוא מזנק ממושבו כמחושמל, עד שכמעט נחבט בתקרת המטוס. הוא פרס את שתי ידיו לצדדים ופתח את פיו לצעקה. בחלקיק השנייה הבא שמעתי גם את המשפטים השבורים, ההיסטריים, שיצאו מפיו.
נדמה לי שמשהו פגע בנו. אולי משהו פגע בכנף שלנו, הוא אמר.
המבוגר צרח בקול של סיוטים. עוד בטרם סיים להגות את המלה ׳שלנו׳, המטוס נטה ימינה בפראות והדף אותי אל שמאל המושב. חטפתי מכה קלה בצלעות אך נבלמתי היטב בזכות חגורת הבטיחות המהודקת.
סקירה מהירה גילתה לי שענת מהודקת בחגורה כפולה אל הכיסא בקדמת המטוס, במרחק לחישה מזוג הטייסים. חברי שלישיית שולחן המהגוני אחזו בעוצמה בידיות של הכורסאות והתלחששו ביניהם. המבוגר האחראי חדל מהצרחות ודיבר אל ענת בטון סמכותי.
ראובני, דברי עם הנהגים שלנו. מה קורה? אמר באסרטיביות של בוסים ובווליום שנשמע היטב בחלל המטוס. קולו היה יציב כעת. כזה שהצלחתי לזהות. שמעתי אותו יום לפני כן, אף שלא ראיתי את פניו.
אומרים שיש תקלה כלשהי בהיגוי ושגם הגלגלים לא מגיבים, השיבה ענת לאחר דקה ארוכה מנשוא. אנחנו טסים במעגלים. הם מנסים להבין מהי התקלה ולקבל הנחיות מהצוות הטכני בלוד.
בטח טסים במעגלים. עוד מעט אני עפה מהכיסא יחד עם החגורה, אמרתי לעצמי בסרקזם ובקול שקט. כזה שהספיק עבורי ועבור הגבר המבוגר.
המטוס המשיך לטוס בנטייה חדה. הצצתי מהחלון העגול משמאלי וראיתי את קצה כנף שמאל מצביע אל החלל וגם מעט עננים לבנבנים והרבה שמיים. גם בלי להיות מומחית אווירונאוטיקה יכולתי לקבוע שהמטוס נטוי על צדו ומרחף בסיבובים קטנים, תוך כדי איבוד גובה. חלל המטוס היה מלא במפיות נייר מעופפות ובמתח שהלך והסמיך.
מה הם אומרים, ירה שוב המבוגר ונעץ בי מבט מתמשך. גם שלישיית המהגוני החלה לסעור. מדי כמה שניות יצאה צעקה עצבנית מפי אחד מהם.
התלבטתי אם הזמן זוחל או עף בטירוף קדימה. הסחרור המתמשך והלחץ שיבשו בי את תנועת המחוגים הפנימיים. אחר כך הגיעה הודעת הטייס שנפלטה מרמקול המטוס: אנחנו נערכים לנחיתת אונס על פני המים, אבל הים די סוער. הדקו לסתות, הצמידו את הסנטר לחזה והחזיקו חזק.
זה היה אחד מאותם רגעים בהם אני פותחת במשא ומתן חרישי עם הקדוש ברוך הוא. מבקשת שננחת בשלום, מתחייבת להיות אדם טוב יותר. מתחייבת לתרום יותר למען ׳תיקון עולם׳. אחר כך ניסיתי להיזכר איזה פרק תהילים היה אבא שלי אומר ברגע כזה. מייד אחר כך החלתי לשלוף מזיכרוני את שורות ׳שמע ישראל׳. עצמתי את עיניי ואמרתי בקול ובכוונה רבה מילים שנשלפו מעומק ילדותי במושב.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ… וְהָיוּ… וְשִׁנַּנְתָּם… וּקְשַׁרְתָּם… וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
כשקצה התפילה עוד על שפתיי התחלתי לראות לנגד עיניי תמונות רצות מילדותי, מנעוריי, רגעי אהבה ותשוקה עם ג׳רי ואוקיינוס רגעים מתוקים עם שני בניי.
לעזאזל עם הציניות, זה קורה באמת. רואים את סרט החיים במצבים האלו, הספקתי לנסח במוחי, ואז באינסטינקט בסיסי, בלתי מתוכנן, דיברתי בקול רם וסמכותי לעבר ענת: אפשר לדעת מה קורה, ענת? עוד מעט אנחנו בים. מה הסיפור? דבריי נותרו תלויים באוויר. נפשי סערה. נחשול של חרדות הרעיד אותי, אך הקפדתי שקולי יישאר יציב ודיבורי רגוע. ליוויתי את השאלה גם בחיוך. דבריי כוונו אל ענת ואל הטייסים שלידה, אך מבטי היה ממוקד במבוגר הקרוב אליי. שלחתי חיוך גם אל חבורת המהגוני ואחד ישיר יותר וארוך יותר אל יפתח.
אחר כך התפניתי לחשוב על הפעילות בת היומיים ביוון. שמץ אכזבה לא רצונית התגנב למחשבותיי ולעיצומה של הדרמה. מה יגידו, שנהרגתי בטיסה מנהלתית לאחר אימון במדינה ידידותית? שווה למות בשביל איזה תרגול־סרק? מה יהיה עם הילדים? בעלי יתחתן שוב? לא יכולתי לשאת את המחשבות שעלו בי. יחד עמן בא כאב קשה מנשוא. כזה שקשה לדמיין.
והתגנבה לה גם מחשבה פרקטית. זה נורא שאמות כעת. יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק.
אל סרט חיי והזיכרונות המשמעותיים שבו: שורשים, הורים, משפחה, ילדים, אהבות ויצרים, הצטרפו גם הדרמות הקטנות מהיומיים האחרונים. יפתח היה כוכב מאיר ומנצנץ בהן.
אין עדיין תגובות