מסע אל לב הפחד

1

אוניית הקיטור סֶסְטרי לֵבאנטֶה התנשאה מעל הרציף, והשלג המעורב בגשם שנישא עם הרוח המשתוללת מהים השחור, הספיג גם את הסיפון המקורה הקטן. בשוך הסערה קשרו הסוורים הטורקים שקים סביב כתפיהם והמשיכו להעמיס את המטען.
גרהם ראה את הדייל נכנס עם המזוודה שלו בדלת שעליה כתוב PASSEGGIERI, והסב את פניו כדי לבדוק אם שני הגברים שלחצו את ידיו לרגלי כבש העלייה לאונייה עוד נמצאים שם. הם עצמם לא עלו מחשש שמדיו של אחד מהם ימשכו תשומת לב. כעת התרחקו לאורך שורת העגורנים, בכיוון המחסנים ושערי הרציף שמעבר להם. כשהגיעו לביתן הראשון הביטו לאחור בצילו. הוא הרים את ידו השמאלית ונענה בנפנוף. השניים המשיכו בדרכם עד שנעלמו.
לרגע עמד רועד ולטש עיניים בערפל שנכרך סביב כיפות איסטנבול וצריחיה. מנהל העבודה הטורקי צעק במרמור ובאיטלקית גרועה אל אחד מקציני האונייה על רקע קרקוש הכננות הרועם. גרהם נזכר שהורו לו להיכנס לתאו ולהישאר שם עד להפלגה. הוא הלך בעקבות הדייל וחלף בדלת.
הלה המתין לו בראשו של גרם מדרגות קטן. לא היה זכר לתשעת הנוסעים הנוספים.
“Cinque, signore?”
“כן.”
“Da queste parte.”
גרהם ירד בעקבותיו.
תא מספר חמש היה קטן, ובו מיטת קומתיים יחידה וארון בגדים משולב בארון רחצה, שבקושי הותירו מקום לו ולמזוודתו. מסגרות החלונות היו מצופות ירוקת וריח עז של צבע עמד בחלל האוויר. הדייל הטמין את המזוודה מתחת למיטה ונדחק החוצה, אל המסדרון.
“Favorisca di darmi il suo biglietto ed il suo passaporto, signore, Li portero al Commisario.”
גרהם מסר לו את הכרטיס ואת הדרכון, הצביע על החלון והחווה תנועת סיבוב ופתיחה.
הדייל אמר, “Subito, signore,” והלך לדרכו.
גרהם התיישב בלאות על המיטה התחתונה. הייתה זו הפעם הראשונה שהניחו לו לנפשו בעשרים וארבע השעות האחרונות. הוא הוציא בזהירות את יד ימינו מכיס המעיל והביט בתחבושות שעטפו אותה. היד פעמה וכאבה להחריד. אם כך מרגישים כשהקליע רק משפשף את העור, תודה לאל שהוא לא חדר פנימה.
גרהם הקיף במבטו את התא והשלים עם נוכחותו שם כפי שהשלים עם אבסורדים רבים אחרים מאז חזר אמש למלונו בפֵּרָה. הוא השלים עם מצבו ללא עוררין. הוא רק הרגיש כאילו איבד דבר מה יקר לליבו. למעשה, הוא לא איבד דבר בעל ערך מלבד פיסת עור וסחוס מגב כף היד הימנית. הוא פשוט גילה את פחד המוות.
בעליהן של חברותיה של אשתו חשבו שגרהם בר מזל. הוא עבד במשרה משתלמת מאין כמותה בקונצרן גדול לייצור נשק, והחזיק בית נחמד בכפר, מרחק שעה נסיעה ממשרדו, ואישה שכולם חיבבו. הוא הרוויח זאת ביושר, אך הדבר לא ניכר במהנדס המבריק; מהנדס חשוב למדי שמתעסק ברובים או משהו דומה לזה, אם השמועות נכונות. הוא ביקר בחוץ לארץ פעמים רבות במסגרת עסקיו. טיפוס שקט וחביב, שמזג ויסקי ביד נדיבה. היכרות קרובה איתו לא עלתה כמובן על הדעת (קשה לומר במה היה גרוע יותר — גולף או ברידג’), אך הוא תמיד היה לבבי. לא משתפך חלילה, סתם לבבי, כמו רופא שיניים יקר שמנסה להסיח את דעתו של מטופל. במחשבה שנייה, הוא באמת דמה לרופא שיניים יקר: רזה ושחוח במקצת, לבוש בגדים מחויטים לעילא, בעל חיוך נעים ושיער מאפיר. וגם אם היה קשה להאמין שאישה מסוגה של סטפני התחתנה איתו מסיבות שאינן כלכליות, לא היה מנוס מלהודות בכך שהם הסתדרו מצוין. זה רק מוכיח…
גם גרהם עצמו חשב שהוא בר מזל. מאביו, המורה הסוכרתי הוא ירש בגיל שבע־עשרה מזג נוח, סכום נאה של חמש מאות פאונד במזומן, פרי פוליסת ביטוח חיים, בנוסף למוח מתמטי לא רע. הנכס הראשון איפשר לו לשאת בלא טינה את מרותו של אפוטרופוס מסויג ורגזן; השני איפשר לו לנצל כראוי את המלגה שקיבל ללימודים באוניברסיטה, והשלישי זיכה אותו בדוקטורט במדעים באמצע העשור השני לחייו. נושא התזה שלו היה בעיה מסוימת בבליסטיקה, וגרסה מקוצרת שלה התפרסמה במגזין טכני. בגיל שלושים הוא כבר היה אחראי על אחת ממעבדות הניסוי של מעסיקו, ודי הופתע מכך שמשלמים לו משכורת כה גבוהה כדי שיעסוק בתחום האהוב עליו. באותה שנה הוא נשא את סטפני לאישה.
מעולם לא עלה בדעתו לפקפק בכך שיחסו לאשתו דומה לזה של כל בעל מקץ עשר שנות נישואים. הוא נישא לה מפני שנמאס לו לשכור חדרים מרוהטים, והוא הניח (בצדק) שהיא נישאה לו כדי להימלט מאביה — רופא נרגן ודל אמצעים. יופייה שימח אותו, וכן אופייה הנעים ויכולתה לנהל משרתים ולרכוש חברים, ואם החברים ייגעו אותו מעת לעת, הוא נטה להאשים את עצמו ולא אותם. היא מצידה קיבלה את העובדה שהוא התעניין בעבודתו יותר מבכל אדם או דבר אחר, ולא נטרה לו על כך. היא אהבה את חייה בדיוק כפי שהיו. בביתם שררה אווירה של חיבה טובת מזג וסובלנות הדדית, והם חשבו שנישואיהם מוצלחים במידה סבירה בהחלט.
פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 כמעט ולא השפיע על משק הבית של משפחת גרהם. הואיל ובשנתיים שקדמו לכך הוא כבר ידע שהמלחמה מחויבת המציאות כשקיעת השמש, הוא לא נדהם ולא התעצב כשפרצה. הוא חישב לפרטי פרטים את ההשפעות האפשריות על חייו, ובאוקטובר כבר ידע שחישוביו היו מדויקים. משמעות המלחמה מבחינתו הייתה תוספת עבודה ותו לא. היא לא פגעה במצבו הכלכלי או בביטחונו האישי. הוא לא יכול היה להיחשב כשיר לשירות קרבי ממילא. סיכוייו של מפציץ גרמני לפרוק את מטענו בקרבת ביתו או משרדו היו קלושים מספיק כדי שיתעלם מהם. שלושה שבועות בלבד לאחר חתימת הברית הצבאית בין טורקיה לאנגליה, כשגילה שעליו לנסוע לטורקיה בענייני החברה, הטריד אותו רק הרעיון המדכדך שיעביר את חג המולד הרחק מהבית.
הוא היה בן שלושים ושתיים כשיצא למסע עסקים ראשון בחוץ לארץ. הוא נחל הצלחה. מעסיקיו גילו שבנוסף לכישוריו הטכניים, הוא ניחן גם ביכולת חריגה אצל גברים בתחומו, להפגין חביבות כלפי פקידי ממשל זרים ואף להתחבב עליהם. בשנים הבאות הפכו המסעות המזדמנים לחוץ־לארץ חלק בלתי נפרד מחייו המקצועיים. הוא נהנה מהם. הוא אהב את עצם ההגעה לעיר זרה לא פחות משאהב לגלות את זרותה. הוא אהב לפגוש גברים בני לאומים שונים, ללמוד קמצוץ משפתם, ולהזדעזע מכך שאינו מבין אותם או אותה. הוא פיתח סלידה מוחלטת מהמילה “אופייני”.
לקראת סוף נובמבר הגיע גרהם לאיסטנבול ברכבת מפריז, המשיך כמעט מייד לאיזמיר ומשם לגליפולי. בסוף דצמבר השלים את ענייניו בשני המקומות, ובאחד בינואר לקח רכבת חזרה לאיסטנבול, נקודת הפתיחה של מסעו הביתה.
עברו עליו שישה שבועות קשים. תפקידו המורכב מלכתחילה הפך מורכב עוד יותר משום שנדרש לדון בנושאים טכניים טהורים בתיווכם של מתורגמנים. אימי רעידת האדמה באנטוליה הסעירו את רוחו כמעט כמו את רוחם של מארחיו. ואם לא די בכך, שירות הרכבות מגליפולי לאיסטנבול השתבש עקב שיטפונות. עד שחזר לאיסטנבול כבר היה עייף ומדוכא.
בתחנה פגש אותו קוֹפֵּייקין, נציג החברה בטורקיה.
קופייקין הגיע לאיסטנבול ב־1924, בחברת שישים וחמישה אלף מהגרים רוסים, ושימש לחילופין קלפן רמאי, שותף לבעלות על בית בושת וספּק מדים, לפני שרכש — המנהל לבדו ידע כיצד — את הסוכנות היוקרתית שכעת עמד בראשה. גרהם חיבב אותו. הוא היה גבר שמנמן בעל אוזניים גדולות ובולטות, מלא חיים, משולח רסן ונכלולי מאין כמותו.
הוא סחט את ידו של גרהם בהתלהבות. “המסע היה קשה? צר לי לשמוע. טוב לראות אותך שוב. איך הסתדרת עם פֶטהי?”
“מצוין, לעניות דעתי. לפי התיאור שלך דמיינתי משהו הרבה יותר גרוע.”
“ידידי היקר, אתה ממעיט בערכם של קסמך האישי וגינוניך. הוא ידוע כאדם קשה. אבל הוא חשוב. מעתה הכל יתנהל על מי מנוחות. אבל נדבר על עסקים אחרי שנשתה משהו. הזמנתי לך חדר — עם אמבטיה — באדלֶר־פאלאס, כמו בפעמים הקודמות. וארגנתי לך ארוחת פרידה הערב. על חשבוני.”
“נחמד מאוד מצידך.”
“לעונג הוא לי, ידידי היקר. אחר־כך נשתעשע לנו קצת. יש כאן מועדון לילה פופולרי מאוד — קברט לה ג’וֹקי. אני מניח שהוא ימצא חן בעיניך. מעוצב יפה מאוד והלקוחות נחמדים למדי. בלי אספסוף. זה המטען שלך?”
ליבו של גרהם שקע. הוא ציפה לאכול ארוחת ערב עם קופייקין, אבל הבטיח לעצמו שבסביבות עשר יעשה אמבט חם וילך לישון בחברת ספר מתח בהוצאת טאושניץ. הדבר אחרון שרצה היה “להשתעשע” בלה ג’וקי או בכל מועדון לילה אחר. כשעקבו אחרי הסבּל בדרכם למכוניתו של קופייקין, הוא אמר, “נראה לי שמוטב שאלך לישון מוקדם הלילה, קופייקין. מחכים לי ארבעה לילות ברכבת.”
“ידידי היקר, לא יקרה כלום אם תלך לישון בשעה מאוחרת. חוץ מזה, הרכבת יוצאת רק באחת־עשרה בבוקר, ושמרתי לך תא בקרון־שינה. אם תהיה עייף תישן כל הדרך לפריז.”
בארוחת הערב שסעדו במלון פֵּרה־פּאלאס, מסר קופייקין חדשות מהמלחמה. לדידו, הסובייטים היו עדיין רוצחי הצאר ניקולאי השני, והוא הפליג בתיאורים על ניצחונות פיניים ותבוסות רוסיות. הגרמנים הטביעו עוד אוניות בריטיות ואיבדו עוד צוללות. ההולנדים, הדנים, השוודים והנורווגים עמדו להיכנע. באביב יתרחש מרחץ דמים כלל־עולמי. משם עברו לדבר על רעידת האדמה. השעה הייתה עשר וחצי כשקופייקין הכריז שהגיע הזמן לצאת אל קברט לה ג’וקי.
המועדון שכן ברובע בֵּייאוֹלוּ, סמוך לגרנד רוּ דה פֵּרה, ברחוב שאדריכל צרפתי מאמצע שנות העשרים הותיר בו חותם ברור. קופייקין נטל את זרועו של גרהם בחיבה כשנכנסו.
“מקום נחמד מאוד,” הוא אמר. “סֶרז’, הבעלים, הוא חבר שלי, אז לא ירמו אותנו. אציג אותך בפניו.”
יחסית למהנדס אנגלי, גרהם התמצא בחיי הלילה העירוניים במידה מפתיעה. מסיבה כלשהי, שעל טיבה לא הצליח לעמוד, מארחיו הזרים תמיד חשבו שצורת הבילוי היחידה המקובלת עליו ועל שכמותו היא ביקור ב־Nachtlokalen מפוקפקים למדי. הוא פקד מוסדות כאלה בבואנוס איירס ובמדריד, בוַלפּאראיסוֹ ובבוקרשט, ברומא ובמקסיקו, וכולם נראו אותו הדבר בדיוק. הוא זכר את אנשי העסקים שאיתם ישב עד השעות הקטנות של הלילה ושתה משקאות יקרים עד גיחוך, אבל המקומות עצמם התמזגו בדמיונו לתמונה טיפוסית אחת של מרתף ספוג עשן עם במה לתזמורת קטנה בקצה אחד, רחבת ריקודים קטנה מוקפת שולחנות, ובר עם כיסאות גבוהים, שהמשקאות שם אמורים להיות זולים יותר, בקצה השני.
הוא ציפה שקברט לה ג’וקי לא יהיה שונה, ולא התבדה.
ציורי הקיר לכדו כמדומה את רוחו של הרחוב. הם כללו סדרת ציורים ענקיים בסגנון הווֹרטיסיסטי, שהציגו גורדי שחקים בזוויות צילום שונות, נגני סקסופון צבעוניים, עיניים ירוקות רואות־כל, טלפונים, מסכות מאי הפסחא, והרמָפרודיטים צהובי שיער אוחזים פומיות עישון ארוכות. המקום היה עמוס ורועש מאוד. סרז’ היה רוסי מסותת פנים בעל שיער זיפי אפור, שנראה כאילו רגשותיו מאיימים כל העת להשתלט על שיקול דעתו. כשגרהם הביט בעיניו הוא חשב שהסבירות לכך נמוכה מאוד, אך הוא אכן בירך אותם ברוב רגש והוביל אותם לשולחן בשולי רחבת הריקודים. קופייקין הזמין בקבוק ברנדי.
התזמורת הפסיקה פתאום לנגן את מוזיקת הריקודים האמריקאית שניגנה עד כה בלהט מכאיב, ופצחה ברומבה מוצלחת יותר.
“עליז כאן מאוד,” אמר קופייקין. “תרצה לרקוד? יש כאן שפע של בנות. תגיד לי מי מוצאת חן בעיניך ואדבר עם סרז’.”
“לא, אל תטרח. אני באמת חושב שלא אשאר עוד זמן רב.”
“תפסיק לחשוב על הנסיעה שלך. שתה עוד ברנדי ותרגיש יותר טוב.” הוא קם על רגליו. “אני הולך לרקוד. אמצא לך בחורה נחמדה.”
גרהם נתקף רגשות אשם. הוא ידע שעליו להפגין התלהבות רבה יותר. אחרי הכל, קופייקין היה אדיב במידה יוצאת מגדר הרגיל. לא ייתכן שהוא נהנה לשעשע אנגלי עייף ממסע ברכבת, שמעדיף לשכב במיטה. הוא שתה בנחישות עוד קצת ברנדי. אנשים נוספים הגיעו. הוא ראה את סרז’ מקבל את פניהם בחמימות, וכשסובבו את גבם, מחלק הוראות חטופות למלצר שעמד לשרת אותם; תזכורת עגומה לכך שלא הבעלים ולא העובדים שואבים הנאה מפעילותו של המועדון. הוא הסב את ראשו וצפה בקופייקין הרוקד.
הבחורה הייתה רזה ושחומה, ושיניה היו גדולות מאוד. שמלת הסאטן האדומה נתלתה על גופה כאילו נועדה לאישה שממדיה גדולים יותר. היא חייכה ללא הרף. קופייקין הרחיק אותה מעט מעליו ודיבר לכל אורך הריקוד. גרהם התרשם שהוא הגבר השקול היחיד ברחבה, למרות חזותו הדוחה. הוא היה בעל בית בושת לשעבר שעסק בתחום התמחותו. כשהמוזיקה פסקה הוא חזר לשולחן בלִוויית הבחורה.
“זאת מריה,” אמר. “היא ערבייה. לא רואים עליה, נכון?”
“לא, לא רואים.”
“היא מדברת מעט צרפתית.”
“Enchanté, Mademoiselle.”
“Monsieur.”
קולה היה גס להפתיע, אך חיוכה נעים. ניכר עליה שהיא טובת מזג.
“מסכנה קטנה!” קופייקין נשמע כאומנת המקווה שבת חסותה לא תבייש אותה בפני האורחים. “רק עכשיו החלימה מדלקת גרון. אבל היא נחמדה ומנומסת מאוד. Assieds-toi, מריה.”
היא התיישבה ליד גרהם.
“Je prends du Champagne,” אמרה.
“Oui, oui, mon enfant. Plus tard,” אמר קופייקין בביטול. “היא מקבלת עמלה נוספת אם מזמינים שמפניה,” העיר באוזני גרהם ומזג לה מעט ברנדי.
היא לקחה את הכוס בשתיקה, הגישה אותה אל שפתיה ואמרה, “Skal!”
“היא חושבת שאתה שוודי,” אמר קופייקין.
“מדוע?”
“היא אוהבת שוודים. אז אמרתי לה שאתה שוודי.” הוא צחקק. “לא תוכל להכחיש שהסוכן הטורקי תורם לחברה.”
היא האזינה להם בחיוך של אי־הבנה. המוזיקה התחדשה והיא פנתה אל גרהם ושאלה אם הוא רוצה לרקוד.
היא היטיבה לרקוד וגרמה לו להרגיש שגם הוא מיטיב לרקוד. מצב רוחו השתפר והוא הזמין אותה לריקוד נוסף. הפעם הצמידה את גופה הכחוש לגופו. הוא ראה כתפייה מלוכלכת משתרבבת מתחת לסאטן האדום והריח את חום גופה תחת הבושם. הוא הרגיש שהיא מעייפת אותו.
היא פתחה בשיחה. האם הוא מכיר את איסטנבול היטב? האם כבר ביקר כאן? האם הוא מכיר את פריז? ואת לונדון? יש לו מזל. היא מעולם לא ביקרה במקומות האלה. היא קיוותה להגיע לשם. וגם לסטוקהולם. האם יש לו חברים רבים באיסטנבול? היא שואלת כי אדון אחד וחברו שנכנסו בדיוק אחריו כנראה מכירים אותו. האדון לא מפסיק להסתכל עליו.
גרהם תהה מתי יוכל להיחלץ. לפתע התחוור לו שהיא מחכה למוצא פיו. הוא הצליח לזכור את הערתה האחרונה.
“מי מסתכל עלי?”
“לא רואים אותו עכשיו. האדון שיושב ליד הבר.”
“הוא בטח מסתכל עלייך.” נראה היה שאין עוד מה לומר.
אבל התברר שהיא רצינית. “הוא מתעניין בך, מסיֶה. זה עם הממחטה ביד.”
הם הגיעו לנקודה ברחבת הריקודים שהבר נשקף ממנה. הגבר ישב על כיסא וכוס ורמוט נחה על הדלפק לפניו.
הוא היה נמוך, רזה, בעל פרצוף אווילי גרום ונחיריים גדולים, עצמות לחיים בולטות ושפתיים מלאות וקפוצות, כאילו סבל מכאב חניכיים או ניסה למשול ברוחו. על רקע עורו החיוור נראו עיניו הקטנות, השקועות והצרות, ושְׂערו המסולסל כהים יותר משהיו באמת. קווצות שיער נדבקו לקרקפתו בפסים. הוא לבש חליפה חומה מקומטת עם ריפוד גבשושי בכתפיים, חולצה רכה שצווארונה כמעט בלתי נראה, ועניבה אפורה חדשה. תחת מבטו של גרהם הוא מחה את שפתו העליונה בממחטה כאילו הזיע.
“עכשיו הוא לא מסתכל עלי,” אמר גרהם. “ובכל אופן, אני חושש שאינני מכיר אותו.”
“נראה שלא, אדוני.” היא הצמידה את זרועו למותנה בעזרת המרפק. “אבל רציתי לוודא. גם אני לא מכירה אותו, אבל אני מכירה את הטיפוס. אתה זר כאן, מסיה, ואולי יש לך כסף בכיסים. איסטנבול היא לא סטוקהולם. כשטיפוסים כאלה מסתכלים עליך יותר מפעם אחת, רצוי שתיזהר. אתה חזק, אבל סכין בגב פוגעת גם בחזקים וגם בחלשים.”
סבר פניה החמור עורר בו גיחוך. הוא צחק ושוב הביט בגבר שישב ליד הבר. הוא לגם מהוורמוט; יצור תמים לחלוטין. הבחורה כנראה פעלה מתוך רצון טוב, אך ללא ספק הגזימה.
הוא אמר, “נדמה לי שאין סיבה לדאגה.”
היא הרפתה מזרועו. “אולי לא, מסיה.” לפתע נראה שאיבדה עניין. התזמורת גמרה לנגן והם חזרו לשולחן.
“היא רוקדת יפה מאוד, נכון?” שאל קופייקין.
“מאוד.”
היא חייכה אליהם, התיישבה וסיימה את המשקה כאילו הייתה צמאה. אחר־כך התרווחה בכיסאה. “אנחנו שלושה,” היא אמרה והצביעה עליהם כדי לוודא שהם מבינים, “תרצו שאביא חברה ונשתה ביחד? בחורה נחמדה מאוד. היא החברה הכי טובה שלי.”
“אולי אחר־כך,” אמר קופייקין. הוא מילא את כוסה.
התזמורת השמיעה אקורד פתיחה מהדהד ורוב האורות כבו. זרקור רטט על הרצפה בקדמת הבמה.
“האטרקציות,” אמרה מריה. “זה טוב מאוד.”
סרז’ נעמד באורו של הזרקור ונשא נאום ארוך בטורקית, שבסופו נפנף בידו לעבר דלת בצד הבמה. שני בחורים כהי עור במקטורנים תכולים מיהרו לרחבה ופצחו בריקוד סטפס נמרץ. עד מהרה החלו להתנשף, שְׂערם התפרע, אך עם תום הריקוד זכו למחיאות כפיים פושרות למדי. הם עטו זקנים מלאכותיים והחלו לצלוע כצמד זקנים. ההתלהבות גברה אך במעט. הם פרשו נוטפי זיעה וזעופים למדי, לדעתו של גרהם. אחריהם יצאה בחורה צבעונית נאה בעלת רגליים ארוכות ודקות, שהתברר כי היא נערת גומי. הפיתולים שעשתה היו מגונים ויצירתיים להפליא, ועוררו פרצי צחוק. בתגובה לצעקות היא עברה לקטע הבא, שבו הפנטה נחש. הפעם היא לא זכתה להצלחה רבה, כי הנחש, שאותו שלפה בזהירות מארגז נצרים מוזהב כאילו היה אנקונדה בוגר, התגלה כפיתון קטן וסנילי למדי, שנטה להירדם בידי גבירתו. לבסוף היא צררה אותו בארגז וחזרה להתפתלויותיה. כשירדה מהבמה, יצא בעל המועדון אל אור הזרקורים והכריז דבר מה שהתקבל במחיאות כפיים.
הבחורה הצמידה את שפתיה לאוזנו של גרהם. “עכשיו ז’וֹזֵט והשותף שלה, חוֹסֶה. הם רקדנים מפריז. זה הלילה האחרון שלהם כאן. הם הצליחו מאוד.”
הזרקור הווריד ושִייט לעבר דלת הכניסה. הלמות תופים. התזמורת החלה לנגן את ואלס “הדנובה הכחולה” והרקדנים החליקו אל רחבת הריקודים.
בעיניו של גרהם העייף, הריקוד השתלב בתמונה המוכרת של מועדונים מרתפיים, בדיוק כמו הבר ובמת התזמורת. כולם נועדו להצדיק את מחיר המשקאות והדגימו את חוקי המכניקה הקלאסית, אשר במסגרתם יכול גבר קטן וחולני למראה, עם אבנט רחב סביב המותניים, להניף אישה במשקל חמישים קילוגרם כאילו הייתה ילדה. ז’וזט ושותפה הצטיינו רק בכך שלמרות המיומנות הנמוכה יחסית שהפגינו במופע ה”מיוחד”, כמקובל, הם הצליחו ליצור רושם עז יותר מהרגיל.
היא הייתה דקת גו, זרועותיה וכתפיה היו יפות ורעמת שְׂערה הבהיר הבהיקה. עפעפיה הכבדים, שכמעט נעצמו בשעת הריקוד, ושפתיה המלאות שהתקבעו בחצי חיוך תיאטרלי, עמדו בסתירה משונה לקלות התנועה שלה ולדיוקה. גרהם שיער שהיא איננה רקדנית מקצועית כי אם אישה שהוכשרה לרקוד, ועשתה זאת במעין חושניות עצלה, מתוך מודעות למראה גופה הצעיר, רגליה הארוכות והשרירים מתחת לפני השטח החלקים של ירכיה ובטנה. וגם אם אופן הריקוד שלה לא היה מזהיר, הוא צלח להפליא כאטרקציה בקברט, למרות בן זוגה.
הלה היה גבר כהה וטרוד בעל שפתיים הדוקות זעופות ופרצוף חלק ומצהיב, שנעץ את לשונו בלחיו באופן מרגיז כשהתכונן להפגין את כישוריו. הוא זז באופן לקוי ומגושם, ואצבעותיו התנועעו כשאחז בה לקראת ההנפות, כאילו היסס באשר לנקודת הכובד המדויקת. הוא נאלץ להתייצב ללא הרף.
אך הקהל לא הביט בו, וכשסיימו דרש הדרן במלוא גרון וקיבל אותו. התזמורת ניגנה אקורד סיום דרמטי. מדמואזל ז’וזט השתחוותה וקיבלה זר פרחים מידיו של סרז’. היא חזרה לבמה כמה וכמה פעמים, השתחוותה והפריחה נשיקות לכל עבר.
“היא מקסימה למדי, לא?” אמר קופייקין באנגלית כשהאורות נדלקו. “אמרתי לך שהמקום הזה משעשע.”
“היא לא רעה. רק חבל על הוולנטינו שלה. הוא אכול עש.”
“חוסה? הוא דווקא מתפרנס לא רע. תרצה שנזמין אותה לכוס משקה?”
“מאוד. אבל זה לא יהיה יקר?”
“חס וחלילה! היא לא מקבלת עמלה.”
“והיא תסכים?”
“כמובן. ה־patron הציג אותי בפניה. אני מכיר אותה היטב. נראה לי שהיא תמצא חן בעיניך. הערבייה ההיא לא חכמה במיוחד. גם ז’וזט די טיפשה, אין ספק, אבל היא מושכת מאוד בדרכה. אלמלא למדתי כמה לקחים בצעירותי, הייתי מבלה איתה בעצמי.”
מריה לטשה עיניים בגבו ושתקה כשחצה את רחבת הריקודים. לבסוף אמרה, “הוא מצוין, החבר הזה שלך.”
גרהם לא היה בטוח אם זו הצהרה, שאלה או ניסיון עלוב לקשור שיחה. הוא הנהן. “מצוין.”
היא חייכה. “הוא מכיר טוב את בעל הבית. אם תרצה, הוא יבקש מסרז’ שייתן לי לצאת כשתרצה, ולא בסוף הלילה.”
הוא חייך בצער מופגן. “חוששני, מריה, שעלי לארוז מזוודה ולתפוס רכבת על הבוקר.”
היא שוב חייכה. “לא משנה. אני פשוט אוהבת שוודים. אפשר לקבל עוד קצת ברנדי, מסיה?”
“כמובן.” הוא מילא את כוסה.
היא שתתה חצי מהכוס. “מדמואזל ז’וזט מצאה חן בעיניך?”
“היא רוקדת יפה מאוד.”
“היא נחמדה מאוד. זה בגלל שהיא מצליחה. כשמצליחים אפשר להיות נחמדים. את חוסה אף אחד לא אוהב. הוא ספרדי ממרוקו וקנאי מאוד. כולם אותו דבר. אין לי מושג איך היא סובלת אותו.”
“חשבתי שאמרת שהם פריזאים.”
“הם רקדו בפריז. היא מהונגריה. מדברת שפות — גרמנית, ספרדית, אנגלית — אבל לא שוודית, נדמה לי. יש לה הרבה מאהבים עשירים.” היא השתתקה. “אתה איש עסקים, מסיה?”
“לא, מהנדס.” הוא הבין, בהפתעה משועשעת, שמריה פחות טיפשה מכפי שהיא נראית, ויודעת בדיוק מדוע קופייקין נטש אותם. הוא קיבל ממנה אזהרה עקיפה אך נחרצת, שמדמוזאל ז’וזט תעלה לו כסף רב, שהתקשורת איתה תהיה מסובכת, ושיהיה עליו להתמודד עם ספרדי קנאי.
היא רוקנה את כוסה ולטשה מבט אטום לעבר הבר. “חברה שלי נראית בודדה מאוד,” היא אמרה. היא הסבה את ראשה והביטה ישירות אליו. “תיתן לי מאה פיאסטר, אדוני?”
“בשביל מה?”
“טיפ, מסיה.” היא חייכה, אך לא בלבביות כמקודם.
הוא נתן לה שטר של מאה פיאסטר. היא קיפלה אותו, הכניסה לתיקה וקמה. “סלח לי בבקשה. אני רוצה לדבר עם חברה שלי. אחזור אם תרצה.” היא חייכה.
הוא ראה את שמלת הסאטן האדומה נבלעת בהמון שנאסף סביב הבר. קופייקין חזר כמעט מייד.
“איפה הערבייה?”
“הלכה לדבר עם החברה הכי טובה שלה. נתתי לה מאה פיאסטר.”
“מאה! חמישים היו מספיקים לחלוטין. אבל אולי מוטב כך. ז’וזט מבקשת שנשתה איתה כוסית בחדר ההלבשה. היא עוזבת את איסטנבול מחר, ולא רוצה לצאת הנה. יהיה עליה לדבר עם הרבה אנשים, והיא צריכה לארוז.”
“ואנחנו לא נעיק עליה?”
“ידידי היקר, היא מאוד רוצה לפגוש אותך. היא ראתה אותך כשרקדה. כשסיפרתי לה שאתה אנגלי, היא שמחה מאוד. נשאיר את המשקאות כאן.”
שטח חדר ההלבשה של מדמואזל ז’וזט היה כשניים וחצי מטרים רבועים, וּוילון חום חצץ בינו לבין המחצית השנייה, ששימשה כנראה משרד למנהל. שלושת הקירות הקבועים היו מכוסים טאפט ורוד דהוי, מפוספס בכחול; כתמים שמנוניים נראו פה ושם במקומות שאנשים נשענו עליהם. החדר כלל שני כיסאות עץ מגולפים ושני שולחנות איפור רעועים, מגובבים צנצנות של קרמים ומגבות מלוכלכות. באוויר עמד ריח מעורב של עשן סיגריות ישן, פודרה וריפוד לח.
כשנכנסו בתגובה לנהמת ה”Entrez” של בן הזוג חוסה, הוא קם משולחן האיפור שלו. בעודו מוחה את האיפור השמנוני מפניו, הוא יצא בלי לזכות אותם במבט. משום מה, קופייקין קרץ לגרהם. ז’וזט ישבה בכיסאה, רכונה לפנים וטופחת בריכוז על גבותיה בפיסת צמר גפן לחה. היא כבר פשטה את התלבושת ולבשה חלוק קטיפה ורוד. שְׂערה נח ברפיון סביב ראשה כאילו ניערה והברישה אותו. השיער היה יפה מאוד בעיני גרהם. היא פתחה באנגלית זהירה, איטית, ושיבצה את דבריה בטפיחות קלות על הגבה.
“סלחו לי בבקשה. הצבע הזה מלכלך. הוא… Merde!”
היא השליכה את פיסת הצמר גפן בקוצר רוח, נעמדה בפתאומיות ונפנתה לעברם.
באורה הבהיר של נורת התקרה החשופה היא נראתה קטנה יותר מאשר על רחבת הריקודים, ומעט בלויה אפילו. גרהם, שחשב על יופייה השופע של סטפני שלו, הניח שהאישה העומדת לפניו תהיה כנראה מכוערת למדי בעוד עשר שנים. הוא נהג להשוות נשים אחרות לאשתו. השיטה נועדה להסתיר מפני עצמו את העובדה שנשים אחרות עדיין מעניינות אותו, ודווקא הוכיחה את יעילותה. אבל ז’וזט הייתה יוצאת דופן. חזותה המשוערת בעוד עשר שנים לא הייתה ממין העניין. לעת עתה היא הייתה מושכת מאוד, בטוחה בעצמה, בעלת פה רך ועיניים כחולות בולטות במקצת, והחיוניות הישנונית שהקרינה מילאה את החדר.
“ז’וזט יקירתי,” אמר קופייקין, “זהו מר גרהם.”
“נהניתי מאוד מהריקוד שלך, מדמואזל,” הוא אמר.
“קופייקין אמר לי.” היא משכה בכתפיה. “יכול להיות יותר טוב, אבל נחמד מאוד מצידך להגיד את זה. קִשקש מי שאמר שהאנגלים לא מנומסים.” היא נופפה בידה על פני החדר. “אני לא מזמינה אתכם לשבת בטינופת הזאת, אבל תנסו להרגיש בנוח. הכיסא של חוסה מתאים לקופייקין, ואם תפנה את הדברים שלו, תוכל לשבת על פינת השולחן. חבל שלא נוכל לשבת בנחת בחוץ, אבל הרבה גברים עושים עניין אם אני לא עוצרת וטועמת מהשמפניה שלהם. השמפניה כאן מטונפת. לא הייתי רוצה לעזוב את איסטנבול עם כאב ראש. כמה זמן אתה נשאר כאן, מר גרהם?”
“גם אני עוזב מחר.” היא שעשעה אותו. ההצגות שעשתה היו מגוחכות. בתוך דקה היא הספיקה להיות שחקנית דגולה המקבלת אורחים עשירים, אשת העולם הגדול, ורקדנית מצליחה ומפוכחת. כל מחווה וכל רגע היו מחושבים, כאילו כלל לא הפסיקה לרקוד.
כעת הפכה מומחית בענייני דיומא. “זה נורא, המסעות האלה. ואתה חוזר למלחמה שלך. באמת כואב הלב. הנאצים המטונפים האלה. כמה חבל שיש מלחמות. ואם לא מלחמות, אז רעידות אדמה. תמיד מוות. זה נורא לעסקים. המוות לא מעניין אותי. את קופייקין דווקא כן, אם אני לא טועה. אולי מפני שהוא רוסי.”
“אני לא חושב על המוות בכלל,” אמר קופייקין. “מטריד אותי רק אם המלצר יביא את המשקאות שהזמנתי. תרצי סיגריה?”
“כן, בבקשה. המלצרים כאן פשוט מטונפים. אני בטוחה שבלונדון יש מקומות טובים יותר, מר גרהם.”
“גם שם המלצרים גרועים מאוד. נדמה לי שרוב המלצרים גרועים. אבל הנחתי שביקרת בלונדון. האנגלית שלך…”
חיוכה הביע סלחנות כלפי חוסר הטאקט שלו, אבל הוא לא ידע כמה עמוקה הפגיעה. באותה מידה יכול היה לשאול את מדאם פומפדור מי משלם את חשבונותיה. “למדתי אנגלית מאמריקאי אחד באיטליה. אני מאוד מחבבת אמריקאים. הם נבונים כל־כך בענייני עסקים, ועם זאת נדיבים וכנים. לדעתי כנות היא תכונה חשובה ביותר. נהנית לרקוד עם מריה הקטנה, מר גרהם?”
“היא רוקדת מצוין. ונראה שהיא מעריצה אותך. היא אמרה שזכית להצלחה גדולה. מה שנכון, כמובן.”
“הצלחה גדולה! כאן?” הרקדנית המצליחה והמפוכחת זקרה את גבותיה. “אני מקווה שנתת לה טיפ טוב, מר גרהם.”
“הוא נתן לה כפליים מהנחוץ,” אמר קופייקין. “או! הנה המשקאות!”
הם דיברו זמן מה על אנשים שגרהם לא הכיר, ועל המלחמה. הוא ראה שמתחת לכל ההצגות, היא מהירת מחשבה וממולחת, ותהה אם האמריקאי באיטליה התחרט על “כנותו”. מקץ זמן מה הרים קופייקין את כוסו.
“אני שותה,” הכריז ברוב פאר, “לחיי מסעותיכם.” לפתע הנמיך את כוסו בלי לשתות. “לא, זה אבסורד,” אמר בזעף. “אני לא שלם עם הברכה הזאת. חבל לי שאתם נוסעים בנפרד. שניכם הרי בדרך לפריז. שניכם חברים שלי ולכן יש לכם” — הוא טפח על בטנו — “מכנה משותף.”
גרהם חייך וניסה לא להסגיר את הפתעתו. היא בהחלט הייתה מושכת מאוד והיה נעים לשבת מולה כך, אבל הרעיון שההיכרות תתרחב פשוט לא עלה על דעתו. הוא בלבל אותו. הוא ראה שהיא צופה בו במבט משועשע ונבוך מהאפשרות שהיא יודעת בדיוק מה חולף במוחו.
הוא עטה את הבעת הפנים המתאימה ביותר למצב. “קיוויתי להציע זאת בעצמי. אני חושב שהיית צריך להשאיר את זה לי, קופייקין. מדמואזל תתהה שמא הכנות שלי דומה לזו של האמריקאים.” הוא חייך אליה. “אני נוסע ברכבת של אחת־עשרה.”
“במחלקה הראשונה, מר גרהם?”
“אכן.”
היא כיבתה את הסיגריה. “אז לא נוכל לנסוע יחד משתי סיבות ברורות. אני לא נוסעת ברכבת הזאת, ובכל מקרה אני נוסעת במחלקה השנייה. אולי עדיף כך. חוסה ירצה לשחק איתך קלפים כל הדרך, ואתה תפסיד כסף.”
היה ברור שהיא מצפה שיסיימו את המשקאות וילכו. גרהם חש משום מה אכזבה. הוא היה שמח להישאר. חוץ מזה, הוא ידע שהתנהג לא כהלכה.
“אולי,” אמר, “ניפגש בפריז.”
“אולי.” היא קמה וחייכה אליו בחביבות. “אני לנה באוֹטל דה בֶּלז’ ליד ה’טריניטֶה’, אם הוא עדיין פתוח. אני מקווה שנתראה שוב. קופייקין סיפר לי שהתפרסמת למדי כמהנדס.”
“קופייקין מגזים — בדיוק כשם שהגזים כשאמר שלא נפריע לך ולשותפך לארוז. אני מאחל לכם נסיעה טובה.”
“היה נעים מאוד להכיר אותך. נחמד מצידך, קופייקין, שהבאת את מר גרהם.”
“הרעיון היה שלו,” אמר קופייקין. “להתראות, ז’וזט יקירתי, ו־bon voyage. היינו שמחים להישאר אבל מאוחר, ואני עומד על כך שמר גרהם יספיק לישון. אם זה היה תלוי בו, הוא היה ממשיך לדבר ומפספס את הרכבת.”
היא צחקה. “אתה נחמד מאוד, קופייקין. בפעם הבאה שאגיע לאיסטנבול, אודיע לך מבעוד מועד. Au’voir, מר גרהם. Bon voyage.” היא הושיטה את ידה.
“אוטל דה בלז’ ליד ה’טריניטה’,” אמר. “אני אזכור.” הוא סטה אך במעט מן האמת. סביר להניח שהוא אכן יזכור, בעשר הדקות שיחלפו מרגע שהמונית תצא מגאר דה ל’אֶסט ועד שתגיע לגאר סן לזאר.
היא לחצה את אצבעותיו בעדינות. “אני בטוחה שתזכור,” אמרה. “Au’voir, קופייקין. אתה מכיר את הדרך החוצה?”
“נדמה לי,” אמר קופייקין בזמן שחיכו לחשבון, “נדמה לי שאני קצת מאוכזב ממך, ידידי היקר. עשית רושם מצוין. היא הייתה בידיים שלך. היית צריך רק לשאול אותה מתי יוצאת הרכבת שלה.”
“אני בטוח למדי שלא עשיתי שום רושם. עם יד על הלב, היא הביכה אותי. אני לא מבין נשים כאלה.”
“נשים כאלה, כפי שניסחת את זה, אוהבות גברים שנבוכים מהן. הביישנות שלך הייתה מקסימה.”
“ישמרני אלוהים! כך או כך, אמרתי שאפגוש אותה בפריז.”
“ידידי היקר, היא יודעת היטב שאין לך שום כוונה לפגוש אותה בפריז. וחבל. אני יודע שהיא בררנית למדי. המזל האיר לך פנים, ובחרת להתעלם ממנו.”
“שכה אחיה, ידידי, אתה שוכח שאני נשוי!”
קופייקין הרים את ידיו. “תפיסת העולם האנגלית! אי־אפשר להבין אותה, אלא רק להשתאות ממנה.” הוא נאנח עמוקות. “הנה החשבון.”
בדרך החוצה הם חלפו על פני מריה שישבה ליד הבר עם חברתה הטובה, בחורה טורקייה עגמומית למראה. הן זיכו אותם בחיוך. גרהם הבחין שהגבר בחליפה החומה המקומטת נעלם.
היה קר ברחוב. רוח החלה לגנוח בין כבלי הטלפון המתוחים לאורך הקירות. בשלוש לפנות בוקר דמתה עירו של סולימן הגדול לתחנת רכבת, אחרי שהרכבת האחרונה חלפה.
“עומד לרדת שלג,” אמר קופייקין. “המלון שלך די קרוב. נלך ברגל אם תרצה. אני מקווה,” הוא המשיך כשהתחילו לצעוד, “שתצליחו לחמוק מהשלג במהלך הנסיעה. בשנה שעברה הסימפּלוֹן אוריינט אקספרס התעכבה שלושה ימים ליד סלוניקי.”
“אקח איתי בקבוק ברנדי.”
קופייקין רטן. “ובכל זאת, אני לא מקנא בך. אולי אני מזדקן. חוץ מזה, נסיעות בימים האלה…”
“אני מצטיין בנסיעות. אני לא משתעמם בקלות.”
“לא חשבתי על השעמום. המון דברים לא נעימים עלולים לקרות בזמן מלחמה.”
“אני מניח.”
קופייקין כיפתר את צווארון המעיל העליון. “לדוגמה… במלחמה האחרונה, חבר אוסטרי שלי חזר לברלין ממסע עסקים בציריך. הוא ישב ברכבת עם גבר שאמר שהוא שווייצרי מלוּגאנוֹ. הם דיברו הרבה במהלך הנסיעה. השווייצרי סיפר לחברי על אשתו וילדיו, על עסקיו ועל ביתו. הוא נראה נחמד מאוד. אבל מייד אחרי שחצו את הגבול, הרכבת נעצרה בתחנה קטנה וחיילים ושוטרים עלו לקרון. הם עצרו את השווייצרי. גם חברי נאלץ לרדת, כי הוא ישב ליד השווייצרי. הוא לא נבהל. המסמכים שלו היו תקינים. הוא היה אזרח אוסטרי טוב. אבל האיש מלוגאנו היה מבועת. הוא החוויר מאוד ובכה כמו ילד. בהמשך אמרו לחברי שהאיש כלל לא היה שווייצרי אלא מרגל איטלקי, ושיוציאו אותו להורג. חברי היה נסער. אתה מבין, כשאדם מדבר על הדברים שהוא אוהב זה ניכר עליו, ולחברי לא היה ספק שהאיש דיבר אמת על אשתו וילדיו, למעט דבר אחד — הם חיו באיטליה ולא בשווייץ. מלחמה,” הוסיף בקדרות, “היא דבר לא נעים.”
“בהחלט.” הם נעצרו בחזית מלון אדלר־פאלאס. “תיכנס לשתות משהו?”
קופייקין נענע בראשו. “נחמד מצידך, אבל אתה צריך לישון. אני מרגיש אשם שהחזקתי אותך ער עד שעה מאוחרת כל־כך, אבל נהניתי מהבילוי המשותף שלנו.”
“גם אני. אני אסיר תודה לך.”
“היה לי לעונג. אין צורך שניפרד עכשיו. אקח אותך לתחנה בבוקר. תהיה מוכן בעשר?”
“בקלות.”
“אז לילה טוב, ידידי היקר.”
“לילה טוב, קופייקין.”
גרהם נכנס למלון ופנה אל דלפק הקבלה כדי לקבל את המפתח ולבקש מתורן הלילה שיעיר אותו בשמונה. המעלית נותקה מהחשמל למשך הלילה, והוא טיפס בלאות במדרגות לחדרו שבקומה השנייה.
החדר שכן בסוף המסדרון. הוא השחיל את המפתח למנעול, פתח את הדלת, וגישש ביד ימין אחר המתג שבקיר.
בו ברגע ניצתה להבה באפלה ונשמע פיצוץ מחריש אוזניים. פיסת טיח ניתקה מהקיר ודקרה את לחיו. לפני שהספיק לזוז או לחשוב התרחש פיצוץ נוסף, והוא הרגיש כאילו מוט מתכת מלובן הוצמד לגב כף ידו. הוא זעק בכאב וכשל לפנים, מהמסדרון המואר אל אפלת החדר. ירייה נוספת התיזה פירורי טיח מאחוריו.
השתררה דממה. הוא ספק נשען על הקיר הצמוד למיטה, ספק השתופף כנגדו ואוזניו צלצלו משאון הפיצוצים. הוא היה מודע במעורפל לדמות שנעה ליד החלון הפתוח. הוא איבד את התחושה בכף היד אבל הרגיש שהדם מטפטף מבין אצבעותיו.
הוא לא זז, וחש את פעימות ליבו בתוך ראשו. צחנת אדי אבק שריפה התפשטה באוויר. כשעיניו הסתגלו לחשיכה הוא ראה שהפורץ יצא מהחלון.
הוא ידע שיש מתג נוסף ליד המיטה. הוא החל לגשש על פני הקיר בידו השמאלית עד שנגע בטלפון. מתוך קהות חושים הרים את השפופרת.
הוא שמע נקישה והפּקיד התורן ענה.
“חדר שלושים ושש,” אמר, והופתע לגלות שהוא צועק. “קרה משהו. אני זקוק לעזרה.”
הוא הניח את השפופרת, כשל אל חדר הרחצה והדליק שם את האור. דם זב מחתך עמוק בגב כף ידו. גלים של בחילה גאו מבטנו אל ראשו, והוא שמע דלתות נפתחות וקולות נסערים במסדרון. מישהו הלם בדלת.