חבורת הג’י: המסע לממלכת לודולנד

 

עפיפון זהוב בשמים

סופי אהבה את החוף. היא אהבה לאסוף את הפחיות ואת בקבוקי הפלסטיק שנותרו על החול הרך לאחר שכל האנשים הלכו. היא נהנתה להתבונן בים הכחול הגדול, לשחות, לבנות ארמונות בחול ולנוח. חוף הים החזיר אותה תמיד אל אותו קיץ, שבו התפלשה בחול החם, ואמה ואביה היו שם איתה, והם בנו יחד ארמונות של זהב, קרובים. יום אחד נחה בצל הדקל, ולפתע הדהד רעם גדול. היא פקחה את עיניה וראתה שחושך עט על החוף, כאילו גשם זלעפות עומד לרדת. כמו בחלום, היא הבחינה בנער המשחק על החול הלבן. הוא אחז בידו מקל ארוך קשור לגלגל והפריח בועות. אלה הותירו סימנים במקום שבו ליחכו הגלים את החול וכתבו לסירוגין: 'אוהב אותי' ו'לא אוהב אותי'.

הנער לבש בגדים מוזרים ולראשו חבש כובע מעוטר בשלוש נוצות סגולות. הוא הביט בשמלתה האדומה המקושטת בפרחים לבנים וחייך. 'אני יודע שאת באה לכאן בכל יום,' אמר בלי הקדמות מיותרות.

'זה מוזר,' ענתה סופי המופתעת. 'אף פעם לא ראיתי אותך כאן.'

'אני יכול להיות כאן גם בלי להיראות,' הוא השיב, וסקרנותה גברה. היא רצתה להיראות לא פחות מסתורית ממנו, אולי תצליח גם היא להצית את סקרנותו, ולכן ענתה: 'הים עצוב. כך אמר הלווייתן.'

נראה שהיא השיגה את מטרתה, כי הנער שאל מיד, 'את מדברת לווייתנית?'

סופי צחקה. 'זה מעבר לשפה,' אמרה. היא הרגישה אל הנער חיבור עמוק, שלא יכלה להסביר, כאילו היא יכולה להגיד לו כל דבר. 'צריך רק להעז להביט במצולות.' זה היה הדבר שעלה בראשה.

'ומה רואים?'

'במעמקים שוכנות הרבה מפלצות. לפעמים הן יוצאות ומגיעות עד לבני האדם.'

'מה שמך?' שאל הנער.

סופי השיבה ושאלה לשמו.

'ג'י,' הייתה התשובה. קצר וקל.

ג'י חיבק אותה בחום, כאילו היו חברים לפחות חודשיים, והיא השיבה לו חיבוק. היא באמת הרגישה כאילו הם מכרים ותיקים, אולי משום שגם הוא היה קצת אחר.

בדיוק כשהתכוונה לומר זאת, השמים רעדו שוב. סופי לא ידעה אם להאמין למראה עיניה. לאחר כמה רגעים של בלבול, החליטה להסתכן בכך שידידה החדש יחשוב שהשתגעה ושאלה: 'גם אתה ראית את זה?'

'ראיתי תמנון נוחת משמים ומכה במים,' הוא ענה בטבעיות וכמעט בשירה. 'אבל אני מסוגל גם לראות את הקשת בתוך הבועות. זה ממש מגניב. תראי, זה גם כתוב על החול. הגלגל כותב את מה שאני שר וגם מי שלא מכיר נזכר.'

הדברים שאמר השכיחו מלבה את מה שראתה, ועכשיו הוא הושיט לה את המכשיר המוזר שאחז בידו. 'זה הגלגלחול,' הסביר. 'בגלגל שבקצה יש שני שעוני חול, והוא יכול לנגן מוזיקה ולהפריח בועות וגם לעזור לך לנקות את החוף.'

'וואו, גם מנקה את החול וגם מנגן וגם מפריח בועות!' אמרה סופי. המכשיר נראה ממש מגניב, והיא קיוותה שג'י ייתן לה לנסות. הוא התחיל לרוץ על החול והעיף אליה מבט לאחור, והיא הצטרפה אליו.

הם עצרו ליד חבורת ילדים שהעיפו עפיפונים על החוף. ג'י נראה מאושר, אבל כעבור רגע אמר: 'חכי רגע, אני כבר חוזר' ורץ משם.

כמו שהבטיח, הוא חזר במהרה ובידו עפיפון צהוב ועליו ציור של דג שמן עם קשקשים זהובים. הוא הושיט לסופי את החוט. 'זאת ההמצאה האחרונה שלי,' אמר. 'תנסי להעיף אותו. אל תפחדי מהדג, הוא מאוד ידידותי.'

סופי צחקקה ועשתה כדבריו. העפיפון התנופף ברוח, והיא תמרנה אותו באוויר.

'את שולטת בו ממש נהדר,' קרא ג'י והתקדם לעברה. 'עכשיו תגידי, ‘עפיפודג, היפתח!"

סופי הביטה על ג'י בהשתאות ואז נשאה עיניים לשמים וצעקה: 'עפיפודג, היפתח!'

העפיפון הסתחרר, הפך לבלון גדול בצורת דרקון מחייך והתעופף הרחק משם.

מרוב התרגשות, סופי שחררה את החוט מידה.

'מה עשית? למה שחררת את העפיפודג?' שאל ג'י, אבל בקולו לא הייתה טיפה של כעס.

'הדרקון רצה להיות חופשי. תראה איך הוא עף בשמים, זה ממש מזניב.'

'מזניב?' ג'י נשמע מבולבל.

'כן, מזניב. מגניב עם זנב של דרקון,' השיבה סופי.

'מזניב… את ממש עפיפודג בעצמך,' אמר ג'י והם פרצו בצחוק.

ג'י סיפר לה שפעם בנה עפיפון שממש צייר על העננים, ופעם כמה עפיפונים, שנראו כמו להקת דרקונים, והם רקדו אל תוך הלילה וירקו זיקוקי דינור בכל הצבעים.

'איזה מזניב,' התלהבה סופי.

'מזניב בריבוע,' הוא הסכים איתה, וסופי הרגישה קרובה אליו מספיק כדי לשאול על התלבושת שלו, עם הנוצות, החגורה הכתומה והחליל. 'מה אתה, שודד ים?' אמרה.

'לא,' הוא צחק. 'אני ממציא צעצועים ומשחקים ועומד להשתתף בתחרות מזניבה של כל מיני משחקים. מאסטר לוסיה היא המורה שלי. ממנה למדתי להמציא עפיפונים ולעשות קסמים מדליקים. היא בטוח תאהב אותך.'

בדיוק כשסופי התכוונה לבקש הבהרות, שוב הכה ברק בשמים, והרוח החלה לנשוב בעוצמה.

'כדאי שנלך מפה לפני שיתחיל לרדת גשם,' אמר ג'י והצביע על העננים שהתקרבו במהירות מכיוון מערב.

'אני רוצה להישאר עוד קצת,' אמרה סופי. היא הרגישה מאושרת בחברתו של הנער המיוחד הזה.

כמו לפי הזמנה, השמש הפציעה בשנית מבין העננים.

'רואה? אמרתי לך שאנחנו צריכים להישאר,' אמרה סופי וביקשה שיסביר לה על התחרות, אבל ג'י אמר שאי-אפשר להסביר את זה על רגל אחת ושהוא עוד לא בטוח שסופי יודעת לשחק.

'ומי זאת מאסטר לוסיה?'

ג'י חייך. 'את חייבת להכיר אותה, היא קוסמת אדירה. יש לה בבית המון צעצועים ומשחקים, ואנחנו משחקים בהם כדי לבדוק אם הם מוצלחים. היא גרה ממש קרוב. רוצה לפגוש אותה עכשיו?'

'ממש עכשיו?' התלהבה סופי, אבל אז קלטה כמה דברים כבר קרו היום, ובאיזו מהירות, ונבהלה קצת.

היא התכוונה לרסן את התלהבותו של ג'י, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא התחיל ללכת וקרא לעברה: 'בטח. למה את מחכה?'

הפגישה עם מאסטר לוסיה

תוך כדי הליכה מהירה, כדי לשכוח שהיא קצת חוששת, ניסתה סופי להחליף נושא. 'איך השגת את התלבושת הזאת?' שאלה את ג'י.

'עיצבתי אותה בעצמי. גבעת הצעצועים העזובים נמצאת ממש ליד הבית שלי. אני מוצא שם המון דברים, לא רק את הבגדים.'

'מזניב,' אמרה סופי. 'נשמע כמו מקום שאני צריכה לראות.'

'כן,' הסכים ג'י, 'והיא גם מתמלאת עוד ועוד כל הזמן, כי אנשים זורקים יותר ויותר דברים.'

'נכון,' אמרה סופי בעצב. 'במקום לתקן, הם קונים צעצועים חדשים.' היא נראתה מהורהרת לפתע ואז התנערה, 'היי, בעצם גם את החליל שלך מצאת שם?'

'אותו מאסטר לוסיה נתנה לי,' אמר ג'י בגאווה.

מאסטר לוסיה הזאת כבר ממש סקרנה את סופי. 'אני יכולה לראות את החליל?' ביקשה. אולי תלמד ממנו משהו עליה.

'בטח, אבל תיזהרי. זה לא חליל רגיל. הוא יכול להפוך לחרב קטלנית.'

'גם עלי אמא שלי אומרת שאני לא רגילה.'

בעוד ג'י מושיט לה את החליל, שמעה סופי קולות של שני ילדים שלא הבחינה בהם. זה היה פתאומי כל כך, עד שהיא חששה שהחליל יהפוך מיד לחרב. 'הנה אתה, ג'י,' אמר אחד מהם. 'חשבנו שנשארתם בחוף.'

'סופי ואני הולכים לבית של מאסטר לוסיה,' הסביר ג'י, ולסופי אמר, 'הם חברים שלי וגם הם גרים אצל סבתא לוסיה.'

'אז נעים מאוד,' חייכה אליהם סופי, והילדים הצטרפו אליהם.

'אולי אתם יכולים לספר לי על מאסטר לוסיה? היא עושה קסמים אמיתיים?' שאלה אותם סופי. ההסבר של ג'י לא סיפק אותה, והיא עדיין חששה לפגוש אישה זרה, ועוד קוסמת.

'סבתא לוסיה אומרת לנו כל הזמן שהדמיון הוא הכלי הכי חזק שיש לנו, שהוא אפילו יותר עוצמתי מהחרב של אלוהים,' אמר ג'י בגאווה.

'באמת?' סופי ממש נדהמה.

'כן, בטח,' אישר אחד הילדים. 'לדמיון אין גבולות.'

סופי הביטה בו בבלבול, והוא אמר רק, 'אני לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל את יכולה לשאול את סבתא לוסיה. היא ממציאה צעצועים ומשחקים מעולים, ולי זה מספיק.'

סופי חשבה שאולי גם לה זה מספיק. הרי תמיד רצתה לדעת מי ממציא את כל הדברים האלה.

השביל שחבורת הילדים הלכה בו הסתיים מול חומה גבוהה מכוסה בצמחים מטפסים. 'אחרַי,' אמר אחד הילדים והצביע על פרצה בחומה שהוסוותה בצמחים. אחריו נכנסו חברו וסופי, ולבסוף ג'י.

בחצר הבית עמד עץ גדול. 'סופי, תיזהרי!' צעק אחד הילדים והצביע עליו, וסופי ראתה לתדהמתה אישה מכוערת, לבושה כולה בשחור, צוללת לעברם על מטאטא. היא חגה סביב העץ והאיצה לכיוונם. ג'י שלף את החליל-חרב שלו וכיוון אותו אל המכשפה, והיא צללה מטה בחבטה והתנודדה מצד לצד כבובה תלויה על חוט.

'וואו, מה זה היה?' שאלה סופי. שאר הילדים התפקעו מצחוק.

'היית צריכה לראות את הפנים שלך כשהמרשעת עפה על המטאטא,' קרא ג'י. 'שכחתי להזהיר אותך. זה תעלול של הילדים.' הוא הצביע על ילד נוסף שלא הכירה. הילד החזיק בחבל שהיה קשור לעץ וכנראה הוא שהפעיל את בובת המכשפה.

'הילדים כאן ממציאים כל מיני המצאות. קדימה, בואי נלך לפגוש את מאסטר לוסיה,' אמר ג'י.

סקרנותה של סופי גברה על החשש, והיא צעדה בעקבותיו. הגן הגדול שעברו בו היה מלא ילדים ששיחקו בין העצים, המגלשות והחבלים. הייתה שם אפילו חללית גדולה. פרפרים צבעוניים עפו מעל ראשי הילדים.

'היא בטח בבית. בואי ניכנס.'

'אני מקווה שאין שם עוד תעלולים מפחידים.' סופי עוד לא הרגישה בטוחה לגמרי, אם כי כשנזכרה איך שלף ג'י באומץ את החליל-חרב שלו, כמו גיבור אמיתי, הרגשתה השתפרה.

ג'י לא ענה לה. הוא נכנס פנימה ופנה אל אישה בעלת שיער אפור, שלבשה חצאית ירקרקה וחולצת פסים בשחור-צהוב ונתמכה במקל הליכה.

'קפטן ג'י, יקירי. אני רואה שהבאת איתך חברה חדשה. יפה מצדך. ומי הצעירה החביבה הזאת?' שאלה האישה, שסופי הניחה כי היא מאסטר לוסיה.

'נפגשנו בחוף הים,' השיב ג'י.

'אין כמו הים,' אישרה האישה ופנתה אל סופי. 'מה שמך, חמודונת?'

סופי שמחה שהיא פונה אליה. אחרי כל מה ששמעה על מאסטר לוסיה היו לה המון דברים לשאול, והאישה הקשישה נסכה בה תחושת ביטחון.

השתיים החלו לשוחח, עד שג'י קטע אותן. 'לא מזמן חגגנו את יום הולדתה השמונים של מאסטר לוסיה. חבל שלא היית כאן… זו הייתה המסיבה הכי טובה בעולם! שיחקנו ב…'

סופי קטעה אותו. 'איך את עדיין מסוגלת לשחק בגיל שמונים?' שאלה בתדהמה. הישירות שלה הייתה מפתיעה לא פחות מרעש האדמה שהרעיד הכול.

כמה ילדים שסופי ראתה עכשיו לראשונה, ששיחקו בתוך הבית, קפצו בבהלה. 'מה זה היה?' שאל אחד מהם.

'זה שום דבר, אל תדאגו,' הרגיעה אותם לוסיה לפני שפנתה אל סופי בחיוך. 'מתוקה, אם מְשחקים לא מזדקנים.'

סופי חייכה גם היא לשמע התשובה וחשבה שיש בזה משהו. 'תוכלי ללמד גם אותי לעשות קסמים ולהמציא צעצועים ומשחקים?' שאלה.

'לא כל אחד יכול להמציא משחקים. נולדים עם הכישרון הזה,' אמרה סבתא לוסיה וקרצה אל ג'י.

למראה ההבעה על פניה של סופי, הסבירה: 'למישהו שממציא משחקים וצעצועים אנחנו קוראים טאג'י, וטאג'י מאסטר אמיתי נולד עם הכישרון שלו. מחכה לך מסע ארוך,' סיכמה והפנתה את מבטה לעבר ג'י.

'איזה מסע?' שאלה סופי בעיניים נוצצות.

'מסע ארוך מאוד,' חזרה לוסיה, אבל עכשיו הסתננה נימה של עצב לקולה.

'סבתא לוסיה לא מרגישה טוב וביקשה ממני להתכונן למסע ארוך,' ניסה ג'י להסביר ונשמע מודאג מאוד. הוא ידע שהרגע קרוב, אבל לא היה בטוח אם יש בכוחו לצאת למסע אל הלא-נודע. הוא חשב על עתידה המעורפל של לודולנד, אותה ממלכה קסומה שמאסטר לוסיה סיפרה לו עליה, של משחקים וצעצועים, פנטזיה ודמיון, שפעם הייתה מחוברת לעולמנו בטבעות סגולות של פרפרי קסם. סבתא לוסיה גם סיפרה על הבוקר שבו התעורר הר האלות הזועמות לחיים, הרעיד את האדמה והעיר את כריש הברקים מתרדמתו העמוקה במעבה האדמה ואמרה שאז התהפך הכול.

הוא חשב גם על הפחד המקנן בו לקראת היציאה לדרך, וכמו מרחוק שמע את מאסטר לוסיה מזמינה את סופי לשבת לידה על השטיח המעופף. כשהסתכל, ראה שילדים נוספים הצטרפו אליהן וצעד גם הוא אל השטיח.

'אבל איזה מסע? למה אף אחד לא עונה לי?' התעקשה סופי.

'די, סופי,' השתיק אותה ג'י. 'את ממש צעירה ולא מבינה בעניינים האלה.'

סופי התרגזה עוד יותר. הוא נראה לה גדול בדיוק כמוה ולא דקה אחת יותר. אם כבר, היא הרגישה בוגרת יותר.

'בן כמה אתה בכלל?' שאלה בזעף.

'כבר בן שתים-עשרה!' הוא ענה בגאווה. 'ואת?'

'רק בת תשע,' היא אמרה בקול קטן, שבקושי נשמע. היא לא אהבה שמזלזלים בה בגלל גילה.

'די, סופי,' ניסה ג'י לפייס אותה. 'לא התכוונתי לפגוע.' הוא המשיך להביט בדאגה במאסטר לוסיה.

'תתפלא, ג'י, עד כמה כוחו של הקטן יכול להתעצם. שבו לידי ואספר לכם,' לקחה לוסיה את העניינים לידיים.

'אני מוכן ומזומן,' אמר ג'י והניח את ידו על החליל-חרב. 'אני יכול להרוג את כל המפלצות והדרקונים, אבל קודם אני חייב לסיים לבנות את טאלוס, הרובוט. עדיין אין לו רגליים.' הילדים צחקו לשמע דבריו.

'לא, לא, לא,' ציננה מאסטר לוסיה את התלהבותם. 'אין צורך להרוג אף מפלצת ודרקון, ילדי היקר, רק את הפחד שבתוכך. כל טאג'י מאסטר יאמר לך כי כוחו האמיתי של החליל מתגלה כשהוא מצליח לנגן ברגש. מה שבטוח, אתה אמיץ מספיק להתמודד עם כל אתגר מסוכן.'

ניכר בסופי כי היא מתקשה לעקוב אחר הדברים, ולוסיה פנתה אליה. 'לפני כמה שבועות הופיעה לידיה השרשרת,' ניסתה להסביר. 'הילדים מצאו אותה במזרקת התמנונית העתיקה שבחצר, ליד הבאר הישנה-נושנה. תקשרתי איתה בלודית עתיקה, שהיא שפת הטאג'י מאסטרים. קוקו, אשתו של המאסטר הגדול, נכלאה בתוכה במה שנראה כמו קסם הגנה עתיק. ככה גיליתי מעט על המתרחש ברחבי ממלכת לודולנד בשבועות האחרונים, והמסרים שמגיעים משם בהחלט מדאיגים. זה רק עניין של זמן עד ש…'

סופי לא הבינה כלום. מה זה לודולנד? ואיך מישהו נכלא בשרשרת? אבל היא הבחינה שג'י החוויר.

מאסטר לוסיה המשיכה. 'כן, זה רק עניין של זמן עד המסת הקרחונים, השיטפונות, הצל האפל, כריש הברקים, מבול הבולובולו… חייבים למהר, כי הזמן בלודולנד נמדד בגרגירי חול וחולף מהר הרבה יותר מאשר הזמן כאן אצלנו. דברים איומים עלולים להתחולל, ואחריהם כבר לא נוכל ליהנות ממשחקים ומצעצועים חדשים.'

סופי רק בהתה בה בבלבול.

'חשבת פעם מאין מגיעים הרעיונות לכל המשחקים והצעצועים?' ניסתה שוב מאסטר לוסיה. 'לודולנד היא ממלכת הצעצועים והמשחקים, אבל לאחרונה המצב בממלכה הולך ומחמיר. הר האלות הזועמות התעורר לחיים, ובמעמקי הים שמתחת לאדמה התעורר כריש הברקים והוא מזהם בתרכובת כספית רעילה את פרחי ההשראה, הידועים בשם פרחי האינספירפלורי'.

סופי לא ממש מצאה את הידיים והרגליים בין כל השמות האלה, ולוסיה עוד המשיכה.

'פרחי האינספירפלורי חשובים מאוד לכולנו כי עליהם גדלים ומתפתחים פרפרי הרעיונות השונים, הידועים בשם פרפרי מיי-מיי. כעת פחות ופחות פרפרי מיי-מיי נראים בשמי הממלכה, ויותר ויותר צל אפל מרחף ומאיים על כל מה שצומח ופורח. גם בולען הצל האפל מתפשט ברחבי הממלכה, מרעיד את האדמה ובולע כל דבר שנקרה בדרכו. ואם לא די בכל הצרות האלה, המלך הוציא צו — לעצור את כל המשחקים, לשבור את כל הצעצועים. אין לנו לאן לברוח. אם לא נפעל, לא יהיו עוד משחקים וצעצועים חדשים בשום עולם, מדומיין או קיים.'

עכשיו הרגישה סופי איך הפחד מחלחל לתוכה. עולם בלי משחקים וצעצועים חדשים? זה נורא!

'פרפרי מיי-מיי,' הסבירה לוסיה, 'עוברים בין אנשים ויצורים אחרים ומפזרים עלינו אבקת אינספירפלורי, שהיא אבקת קסם שופעת רעיונות והשראה. הם נוחתים, מפרים את דמיוננו וממשיכים הלאה אל החופש. מכל מה שהם זורעים בנו נולדים הרעיונות למשחקים ולצעצועים חדשים.'

סופי הביטה סביב. כעת לא רק ג'י היה מודאג. כל הילדים נראו מבוהלים מהעתיד שציירה להם מאסטר לוסיה.

'הר האלות הזועמות הוא הר געש?' שאל אחד מהם, ואחר הוסיף בחשש, 'ואולי מה שהרגשנו קודם לא היה סתם רעידת אדמה, אלא בולען הצל האפל שמגיע גם אלינו?'

אבל מאסטר לוסיה עוד לא סיימה. 'לצערי,' הוסיפה, 'אף על פי שבנפשי אני צעירה, גופי נחלש עם השנים, ואני צריכה לשמור עליכם, הילדים. לכן ביקשתי מקפטן ג'י שלנו שיצא למסע. הוא היחידי שאני סומכת עליו,' אמרה בטון מרגיע.

סופי נדרכה. גם עליה אפשר לסמוך! 'מאסטר לוסיה, יש לי בקשה,' אמרה. 'אולי תראי גם לי את לידיה השרשרת ותלמדי אותי להמציא משחקים? גם אני רוצה לעזור להציל את לודולנד!' קראה בהתלהבות, לפני שהוסיפה בקול קטן, 'אבל קודם אני צריכה לבקש רשות מאמא.'

מאסטר לוסיה צחקה. 'את ילדה אמיצה,' אמרה, 'אבל לידיה השרשרת בוחרת באלה שניחנו בתכונות ובכישורים המתאימים, ולא להפך, ואני מאמינה שגם היא תבחר בקפטן ג'י.' עכשיו פנתה אל ג'י, 'עשה לסופי סיור בבית, אבירי האמיץ, ואחר כך לווה אותה הביתה, אמא שלה בטח דואגת.'

לפני שג'י ליווה אותה החוצה מהחדר, אמרה לוסיה, 'את מוזמנת לשוב מחר, יקירה. נתחיל בשיעור הראשון. וכעת, אם תסלחו לי, אמשיך לאפות עוגיות ואכין משקה עננים בטעם ענבים. הילדים מאוד צמאים ורעבים כשהם מסיימים לשחק.'

כריש הרעם, כריש הברקים
זמן-מה לפני כן, בממלכת לודולנד…

הנבואה העתיקה אומרת כי ביום שבו יתקוטטו האלות, תרעד האדמה, הר האלות הזועמות יתעורר מתרדמתו וכריש הברקים יגיח מתוך הים שבמעבה האדמה. או-אז יהיו לתושבי הממלכה שמונה-עשר ימים עד לבואו של מבול הבולובולו, שיביא לתחילת הסוף.

קרועה-קרועה עמדה על הסלע המרכזי ברחבת לודוהנג', המקום הקדוש ביותר בכל ממלכת לודולנד, ולחשה שלוש פעמים את מילות הקסם העתיק שלמדה מסבתה:

'אני קוראת אליך הלילה, כריש הרעם, צא מתוך החשיכה והדמדומים עוד פעם, עמוד לצדי, שמע את דברי, את כתר הממלכה העבֵר אלי.'

קולה עלה וגבר, וקריאות עורבים צורמניות הפרו את דממת הלילה. אליהן הצטרפו צרחות בהלה, כי האדמה החלה לרעוד כולה. כפי שאמרה הנבואה העתיקה, כריש הברקים הגיח ממי התהום שבהם שחה שנים אינספור.

בינתיים, בארמון, נכנס המלך, התיש הזקן תאראפאפו, למיטה ושקע בשינה עמוקה.

לפתע החלו קירות חדר השינה להתפורר וגני חצר הארמון הפכו לשדה פרחי אינספירפלורי אינסופי. המלך קפץ ממיטתו בחיוך רחב ורץ עירום בשדה הצבעוני. כשהבחין מרחוק באשתו המנוחה, המלכה נוסטלגיה, רץ אליה בזרועות פרושות לחיבוק, אבל אז התחיל לרדת גשם של גוגואים, שהפך לגשם של פיקסלים ולאחר מכן לגשם של כספית, עד שגורדי שחקים כסופים מתכתיים דקרו את השמים, כיבו את השמש וכיסו את העננים. ממעמקי האדמה הגיח כריש מתכת ענקי ומחשמל, שהפנט את כל הלודיטים, תושבי ממלכתו של תאראפאפו. הוא נסק לשמים וכולם החלו לחקות את תנועות הריקוד שלו בעודו ממטיר על הכול גשם של כספית רעילה.

המלך התעורר משנתו מתנשף ומבוהל, פנה לשידה שלצד המיטה ומזג לעצמו כוס מים. חלום הבלהות הזה חזר אליו מדי לילה מאז נהרגה מלכתו, אהובתו האחת והיחידה, בהרעלה מסתורית של כספית לפני זמן-מה.

הוא יצא למרפסת לנשום אוויר צח, כשהשמים הבהבו לפתע. כשהרים את מבטו, ראה המלך לחרדתו את הכריש מחלומו, מתעופף בשמים ורוקד את ריקודו המתכתי, מהפנט את תושבי לודולנד. ופתאום ידע תאראפאפו מה מטרתו של הכריש: לגרום ללודיטים האהובים שלו לעבוד את הקדמה. בו ברגע החליט להקפיא את הזמן בממלכה והוציא צו חירום להשמיד את כל אבקת פרחי האינספירפלורי שבממלכה וכך לעצור את המשחק ברחבי לודולנד. באותו רגע הוא גם איבד את שמיעתו.

אולם המרציפן בארמון המה ורעש, כל יועצי הממלכה הגיעו לכינוס החירום בצו המלך. 'אבני לודוהנג' שעליהן כתבו חברי מועצת הטאג'י מאסטרים מתפצחות ונסדקות,' פתח תאראפאפו. 'כריש הברקים מסתיר את אור השמש. אני בוכה ומבולבל, ארמוני סדוק ושבור, ואני חושש שגם מחר אבכה. גרגירי הזמן אוזלים. אם איש אינו קובע את הכללים, גורלה של לודולנד כולה נמצא בידי שוטים.'

המלך השתתק כשהסלמנדרה ניגשה אל שעון החול התלוי באולם והפכה אותו. לאחר מכן, סנאית אדומת חוטם צעדה קדימה, פתחה מגילה והחלה לקרוא בקול: 'תושבי לודולנד היקרים, המשחק מתארך יותר מאי פעם, ורבים מאיתנו חשים שלא עומד לרשותם די זמן. מאז מותה של יקירתנו המלכה נוסטלגיה התרחב הקרע בעם, והפילוג בין השבטים אִפשר לכוחות אפלים להשתלט על הממלכה. חשבנו שההתפתחויות הטכנו-משחקיות יחסכו לנו זמן, אך למעשה כולנו מרגישים עתה שזמננו הולך ומתקצר. לפיכך, על פי צו המלך תאראפאפו, על כל אלה אשר ברשותם שמונה דליים ויותר מלאים בדגי זהב להפוך את שעון החול שמונה פעמים ולעצור בינתיים את המשחק…'

'לעצור את המשחק? הוא רוצה לעצור את הקדמה? רעעע קרעע רעעע,' נשמעו קרקורים בחצר הארמון. כל הטאג'י מאסטרים, וכמובן גם המלך, זיהו את קולה של קרועה-קרועה. 'לא אתן לך להרוס את מפעל חיי,' קראה הדיקטטורית הגדולה, הבעלים המשותפת, יחד עם בעלה קרעקרע, של תעשיות קרע.

איש לא העז להפריע לקרועה-קרועה כשהתקדמה למרכז אולם המרציפן ונשאה את נאומה, שסימל את תחילתה של מהפכת הקרע.

וכה אמרה קרועה-קרועה:

'אינני מצטערת על רצוני להיות מלכה, לשלוט או לכבוש. נחמד לעזור לכולם — ילדים, בובות, צעצועים ורובוטים — אך זהו טבעם של החולמים התמימים. בלודולנד אין מקום לכולם, והאדמה אינה יכולה לספק את הצרכים של כולנו. המכונות הן שיושיעו אותנו. בזכותן אנחנו חושבים הרבה ומרגישים מעט. לא אנושיות דרושה לנו, אלא מיכון. לא נדיבות, אלא תבונה וקשיחות. אל לנו לחשוש מהקדמה ולהתמרמר בגללה.

'לודיטים נכבדים, אל תיתנו את עצמכם בידי החולמים, אשר מוליכים אתכם שולל, מוכרים לכם שקרים שבכוחם להוציא אתכם לחופשי. אלה שלא אומרים לכם מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש — הם משאירים אתכם כצאן מבולבל ללא מנהיג.

'עדיף שתשימו את מבטחכם באנשי המכונה. הם חכמים, ואילו אתם בסך הכול חבורה של צעצועים אבודים. אל תילחמו למען החירות, אלא למען העבודה.

'הכוח בידיכם — הכוח ליצור עוד מכונות, עוד צעצועים ועוד בובות, הכוח ליצור עושר, הכוח להפוך את המשחק לרווחי ואת החיים לתפוקה מופלאה. בשם הקדמה, הבה נשתמש בכוח הזה. הבה נילחם יחד למען עולם חדש, שבו יהיה לעם סיכוי לעבוד. למען עולם של תבונה, עולם שבו העבדות והקדמה יובילו לעוד תפוקה!'

הקהל המהופנט הריע לקרועה-קרועה בקול גדול. אף אחד אפילו לא הבחין במלך, שהתגנב החוצה בשקט, מובס, בעת שדיברה.

'רגע אחד, ומה עם כל האסונות?' נשמעה צעקה. 'איבדתי בן אחד בשריפות הפרא ובן שני בשיטפונות!' עלה קולו של בונה עצבני מתוך ההמולה. 'אני דורש פתרון כדי שלא יהיה עוד שיטפון!'

'אני מכריזה על מצב חירום,' ענתה לו קרועה-קרועה. 'על כל הבונים בממלכה להתייצב מיד ולהקים סכר גדול וחזק סביב ממלכת לודולנד כדי לשמור עליה מפני השיטפונות. אל דאגה, אני אושיע את הממלכה!' קרקרה. 'מפעלי קרע שבבעלותי יירתמו למלחמה בשריפות ובשיטפונות! כל פסולת העצים של מפעל הצעצועים תימכר עתה במחירי רצפה, כדי שיהיה זול יותר לבנות את הסכר!'

תרועות ושריקות עידוד נשמעו מכל עבר. 'קרועה-קרועה! קרועה-קרועה!' הריעו כולם.

לודוס ארגו סום

בביתה של מאסטר לוסיה, סופי הלכה בעקבות ג'י אל הספרייה העמוסה בספרים ובעיקר במשחקים. הכול במקום הזה נראה לה ממש מזניב, והיה מדהים לראות כמה כבוד נותנת מאסטר לוסיה לג'י. אילו רק כל המבוגרים היו כמוה.

'איזה כיף לך שמאסטר לוסיה קוראת לך קפטן ג'י!' היא אמרה. 'גם אני יכולה?'

'בטח, תקראי לי איך שמתחשק לך,' הוא אישר והוביל אותה אל שעון החול המתקתק, אל המקרר החוצפן, אל התנור הכעסן שתמיד חם לו, אל התמונה שאוהבת לשיר ואל מכונת הכביסה שמכבסת לא רק בגדים, אלא גם מילים.

הכול נראה לסופי מגניב, כל דבר ודבר בבית הזה, אבל היא זכרה את לידיה השרשרת, שמאסטר לוסיה דיברה עליה. היא עדיין סקרנה אותה יותר מכול, והיא שאלה את ג'י אם ראה אותה.

'כן,' הוא אמר ומשך בידה, 'בואי תראי אותה גם.' הם רצו במסדרון והתרגשותה של סופי לא ידעה גבול.

בדרך לחדרה של סבתא לוסיה סיפר לה ג'י שהילדים קוראים לשרשרת 'קוקולידיה', כי היא קשקשנית נורא. הוא בכלל לא היסס לפני שנכנס לחדרה של לוסיה. אבל מה הפלא, חשבה סופי, הוא בעצם גר בבית הזה.

ג'י הלך אל המיטה של מאסטר לוסיה, הרים את המזרן ושלף מתחתיו קופסה שטוחה. סופי הביטה בו בתמיהה כשפתח אותה, פשפש בין הסוכריות שהיו בה ומצא שרשרת כסף מעוטרת בשמונה אבני חן ששובצו סביב סמל האינסוף ושעון החול. הוא הושיט אותה לסופי, והיא ראתה שבצדה האחד כתוב, 'תחילתנו בסופנו וסופנו בתחילתנו', ובצד השני משהו מוזר, 'לודוס ארגו סום'.

כאשר הפנתה אל ג'י מבט שואל, הוא הסביר: 'זה בלודית עתיקה, השפה של לודולנד. מאסטר לוסיה אמרה לי שזה אומר ‘אני משחק משמע אני קיים'.'

סופי התבוננה כמהופנטת בשרשרת והעבירה אותה שוב ושוב בין אצבעותיה. כשהרימה את מבטה אל ג'י כעבור כמה רגעים, ראתה שהוא מתוח. 'מה העניין?' שאלה.

'אני ממש לא מבין את זה…' הוא ענה. 'מאסטר לוסיה מצפה שאני אציל את לודולנד. אני בכלל לא יודע למה היא בחרה דווקא בי.'

סופי הביטה בו וניסתה לחשוב איך תרגיע אותו. הם נפגשו לפני זמן קצר בלבד, אבל היא הרגישה כאילו הם מכירים מאז ומעולם. 'אני חושבת שהיא צודקת,' אמרה לבסוף, 'שאתה באמת האדם הנכון להציל את לודולנד. אתה נראה לי אמיץ מאוד ומנהיג ו…'

ג'י הנבוך השפיל את מבטו. 'בואי נדבר על משהו אחר,' ביקש.

זה היה קל. לסופי היו המון שאלות על המקום הזה ועל לודולנד. היא ירתה מיד: 'ספר לי עוד על לודולנד. איך מגיעים אלינו כל המשחקים והצעצועים? ומה יקרה אם לא יהיו עוד משחקים וצעצועים? מה יעשו הילדים? ומה אם…'

'לא הכול בבת אחת,' קטע אותה ג'י בחיוך. 'תבחרי משהו אחד.'

'אז ספר לי על מאסטר לוסיה. היא המציאה את כל הדברים המתוחכמים שיש בבית הזה? ואיזה משחקים היא המציאה?'

'היא המציאה המון. למשל את ‘נחש מה'. אני יכול לשחק בו כל היום.'

"נחש מה'?' שאלה סופי בסקרנות. 'מה זה? אף פעם לא שיחקתי בזה.'

'זה משחק שכל משתתף בו בוחר כרטיסייה עם דמות, שהיא שילוב של כמה חיות, והאחרים צריכים לשאול שאלות ובעזרתן לנחש איזו דמות הוא בחר. נגיד ‘לדמות שלך יש קרניים? ופרווה סגולה? אז אולי בחרת עז ששתתה מיץ עננים סגול!"

המשחק הזה נשמע ממש מזניב! סופי פשוט לא האמינה שהיא נמצאת בבית של האישה שהמציאה אותו ואפילו דיברה איתה! כל כך הרבה שאלות הציפו את ראשה. 'ואיזה משחקים אתה המצאת?' שאלה את ג'י.

'בניתי הרבה צעצועים בגבעת הצעצועים העזובים, זוכרת אותה? אפילו בניתי רובוט!'

'נכון!' התלהבה סופי. 'אמרת קודם שעוד אין לו רגליים. אז מה הוא עושה?'

'אני עוד לא יכול לספר,' ענה ג'י לאכזבתה, אבל לשמחתה התחיל לספר לה על רעיון למשחק שהופיע לו בחלום. 'למשחק הזה קוראים ‘הממלכה הסודית של קפטן ג'י'. בעצם זה לא משחק, אלא פארק שעשועים ענקי שטמון בו אוצר.'

'נשמע טוב,' אמרה סופי. 'תמשיך, אני מקשיבה בכל האוזניים והנשמה.'

'אז ככה,' המשיך ג'י. 'כל שחקן צריך להתקדם בשבילים בצבעים שונים, למצוא את האוצר ולהציל את הממלכה. כל השחקנים מתחרים ביניהם וגם נלחמים בעורבים אכזריים ובבבונים מסוכנים, והם צריכים למהר כי מבול עומד להציף את הממלכה, או בעצם את הפארק. ויש גם פיראטים ורובוטים ואת ביצות המספרים הטובעניות ואת הר האלות הזועמות ועוד מלא-מלא צעצועים ומשחקים.'

'אני כבר מתה לשחק במשחק הזה,' התלהבה סופי. 'הוא נשמע ממש כיפי.'

'חכי, לא סיימתי. יש שם גם מצפן שמסתובב ו… אבל בעצם עוד אי-אפשר לשחק בו כי עוד לא גמרתי להמציא אותו. לא קל להמציא משחקים.'

סופי התכוונה לשאול אותו מתי יסיים ואילו עוד משחקים המציא, אבל פתאום קלטה שהגיעו אל ביתה. היא הייתה כל כך שקועה בשיחה, עד שאפילו לא שמה לב שיצאו מביתה של מאסטר לוסיה! 'אני חייבת לשמוע עוד!' אמרה לג'י.

'אז בואי לסדנה שלי מחר,' הוא הזמין אותה בחיוך והיא חייכה אליו בחזרה, וחשבה שבטח ממש מעניין שם.

'ואל תשכחי את השיעור של מאסטר לוסיה,' הזכיר לה ג'י רגע לפני שנכנסה הביתה.

סופי שמחה שהוא רוצה לשתף אותה. שהוא לא כמו המבוגרים. ונראה שגם מאסטר לוסיה היא לא מבוגרת טיפוסית, שתשכח את מה שחשוב. סופי עוד זכרה איך פעם שכחה אמה לתת לה חיבוק ונשיקה לפני השינה וכמה נעלבה. וכשהעירה לה על זה, אמא שלה אמרה רק, 'סופי, תתבגרי! הייתי עסוקה. זה קורה לפעמים. אלה החיים!' ובכן, נראה שסבתא לוסיה לעולם לא תגיד דבר כזה.