"מסע הוא לא דרך. בדרך, אדם קובע לעצמו מסלול ומטרה, והולך לפיהם. במסע, לעומת זאת, האדם משחרר, מתמסר ולא קובע […]
הטריקסטר שלי
הספר 'מסעות בנימין' פותח צוהר מהפכני לקריאה מושכלת ונוגע באופן חד ומפתיע בסוגיות שבהן עוסקת הספרות במאה השנים האחרונות.
כמהגרת שהגיעה לישראל ממוסקבה לפני עשרים וחמש שנה, אני מביטה בעיניים סקרניות על סיפורה של הארץ כפי שהוא נפרש בספר, מקום המדינה עד לשנת 2020. אני רואה את עצמי בדמות הכפרי שפוגש את אודיסאוס נושא משוט על כתפו ומבין שקיימת ארץ לא נודעת, שהרי מי שלא ראה את הים, אינו מכיר את המשוט. בעיניי, הזמן פוגש את המקום ושואל את השאלות: האם ישנה ארץ? אחרת? שונה? האם זו ארץ שכותבת את ההיסטוריה בת־זמננו? שמחפשת את הכיוון? שמוצאת אותו?
לדעתו של הסופר הארגנטיני, חורחה לואיס בורחס, הספרות עוסקת בשלושה נרטיבים: סיפורה של העיר הנצורה, התאבדות האל והמסע – הדרך הביתה – סיפור השיבה.
בני מגולל כאן את סיפורו של הטריקסטר, אותה דמות על־זמנית מרתקת, שעל־פי הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, מגלמת את יצריות האדם בראשית התפתחותו. הטריקסטר הוא מעין אישיות שנייה, מודחקת, קודמת לתודעה, שעוברת כחוט השני מישוע מנצרת בברית החדשה, דרך טיל אוילנשפיגל, המלט, דון קישוט ושרלוק הולמס, ועד הארי פוטר. הספר מזמין את הקוראים למסע של טריקסטר טהור, שהוא המספר עצמו.
ב'מסעות בנימין', החזרה הביתה אינה בהכרח במובן הפיזי או הגיאוגרפי. הבית הוא המקום שממנו מגיע הגיבור, המקום שבו הוא היה שלם ומאושר. הבית הוא הביטחון, השלום, המולדת, המקום שבו נמצאת הילדות. זהו גם המקום שאליו מתחברים המחשבות והחלומות, והוא מעלה שאלות: לדוגמה, האם זהו אכן המקום האמיתי שלי? והאם האמירה 'עדיף להיות תמיד במקום שבו אנחנו לא נמצאים' נכונה? גיבור הספר מאמין באמונה שלמה שטוב ביותר יהיה לו בארצו, במולדתו, שאליה ישוב מכל מסע.
הגיבור אינו מחפש בית באוטופיה האמריקאית ואינו מצפה שם לישועתו ולשמחתו. הוא גם אינו רודף אחר העבר, בניסיון להחזיר תקופות קודמות של תהילה צבאית או עשייה פוליטית, להחיות את ילדותו או לשחזר את נעוריו. עם זאת, הוא משוכנע ששירים ישנים וספרי ילדים יסייעו לו בשחזור רוח המולדת. בחלומותיו זהו מקום נשגב, ממלכה של שלום ושל חגיגה נצחית. 'ללכת!' הוא ההמנון שכתב הגיבור לעצמו. ובניגוד לגיבוריו של צ'כוב המייחלים, תחת מכות הגרזן האחרונות, לחזור אל גן הדובדבנים, גיבור 'מסעות בנימין' שואף תמיד לשוב לביתו, ואף עושה זאת.
הספר שבידיכם מציע הרפתקה ספרותית במחוזות שבהם הנון־פיקשן פוגש את הרומן. למעשה, הוא נושא בשורה בתחום הסוגה: זהו יומן מסע שנכתב בידי טריקסטר.
לדמותו התרבותית, ההיסטורית, של הטריקסטר ישנם קווים בולטים, ואני מוצאת אותם בקלות בספר זה. הנה הם, לפניכם:
הראשון: הטריקסטר מביא בשורה לעולם. הוא מורד, שובר מוסכמות וקובע סדר יום חדש. דבר לא מתקבל על־ידיו כמובן מאליו. הבשורה שלו היא הומניזם, וכדי להביאה עליו להילחם בכל דעה חשוכה.
השני: כתוצאה בלתי נמנעת מהאמור לעיל, לטריקסטר יחסים בעייתיים, בלשון המעטה, עם דמות האב.
השלישי: בסיפורו של הטריקסטר מופיע חבר קרוב, דמות משכילה, מקצועית, ריאליסטית, פאוסטינית, שנחוצה לקורא להבנת המסע ולהתחברות אליו. זהו מורה הדרך שלנו, הקוראים, שבעזרתו אנחנו עוברים בסמטאות הזמן, והוא השומר עלינו במהלך הרפתקאותיו של הגיבור. אצל שרלוק הולמס מדובר בד'ר ווטסון, ב'מסעות בנימין' זהו ד'ר ישקה, התאום הזהה.
הרביעי: הטריקסטר אינו מצליח לבנות זוגיות במובן המקובל. הוא הרי נמצא תמיד במסע, והאישה שברצונה לקנן אינה מסוגלת לשאת זאת. שתי מערכות יחסים זוגיות מוצלחות מאוד היו לגיבורנו – בזכותן של שתיים מנשותיו. כל אחת מהן היא גיבורת־על בעצמה. זהו המקום לגילוי נאות: כבת־הזוג הנוכחית, אני מסתכלת בהערצה וביראת כבוד על מרשה ומצדה, מתפעלת בכל פעם מחדש מחברות האמת של כל אחת מהן עם בני, שנמשכת עשרות שנים ושמנצחת את הזמן ואת המרחק. מצדה מעניקה את האישור המוחלט לקיום המסע וגם חותמת אותו בטלמאכוס, בנה. ואותי, מצדה האהובה מחבקת ומחנכת כאחות בוגרת. בעניין מרשה, אני מחמיאה לעצמי במחשבה שקיימים קווי דמיון בינה לביני. ביחסים עם הטריקסטר אין ברית זוגיות ממוסדת. הברית שלי איתו נכרתת מדי בוקר ומסתיימת מדי לילה. כך אני זוכה בשיעור של עבודת לב מתמדת.
החמישי: דמותו של הטריקסטר מלווה בדמות הבוגד, יהודה איש קריות. 'מסעות בנימין' מפתיע בדמות הבוגד שהוא מציג. לא אחשוף דמות זו ואשאיר את המלאכה לכם, הקוראים.
השישי: בעקבות מסעותיו של הטריקסטר, מקיים הקהל המלומד משחקי תפקידים (מטקסים בעולם הנוצרי ועד לביקורים בבייקר סטריט). משחקי התפקידים ב'מסעות בנימין' מתחילים בתיאטרון 'בצחוק ובדמע' וממשיכים בפרק ה'וודו', תוך חיבורים בין האינטליגנציה וההשכלה של הגיבור לבין עולמו הרוחני.
והשביעי: הטריקסטר חייב למות ולקום לתחייה. את הסימן לכך אני מוצאת בפרק המתרחש בהודו, אך זו אינה התשובה היחידה. לכל קורא וקוראת יהיו, לבטח, תשובות משלהם.
ד'ר אגני ברג
אין עדיין תגובות