מתנה לחג

אַשְׁלָיָה הִיא מִלָּה יָפָה

לָכֵן מַבְטִיחָה כֹּה הַרְבֵּה

אָמְנָם מְקַיֶּמֶת כִּמְעַט

אַךְ לָרֹב לְמַטָּה מִזֶּה

 

מתנה לחג מכנס בתוכו מגוון של שירים וסיפורים מרתקים משגרת יומו של היוצר, ואלה עוסקים באהבה, בגעגועים, בתשוקות ובחלומות. הם מתובלים, רובם ככולם, בהומור רב ובחלקם נוגעים גם בנושאי הגות ופליאה. השירים ממוקדים וקצרים כאשר נקודת המבט בהם היא ריאליסטית, אך יחד עם זאת, מלאה באופטימיות ובשמחת חיים שובת-לב. הקורונה, הרקטות, העורב והנאשם, לצד רעשי הסביבה, הם גיבורי השעה והתקופה המוצגים כאן בסדרה של סיפורים מרהיבים ומשעשעים החושפת לפני הקורא תמונת חיים ססגונית תוססת ומהנה.

 

אבשלום שיינפלד (1954) הוא יליד תל-אביב, בוגר אוניברסיטת תל-אביב, אבא וסבא תומך. מקריותו של העולם עומדת לנגד עיניו כמו גם הכרת התודה על עצם היותו, והתובנות הללו מתבטאות אצלו בחיוך ובצחוק המהולים לא פעם בדמעה ועצב. הוריו המסורים השפיעו על דרכו, והם המלאכים הטובים המרחפים סביבו ומאמצים אותו בכתיבתו.

 

ספריו הקודמים הם גל כישופייך (2004) וקרוב אלייך (2006).

מקט: 4-1272-1587

אַשְׁלָיָה הִיא מִלָּה יָפָה לָכֵן מַבְטִיחָה כֹּה הַרְבֵּה אָמְנָם מְקַיֶּמֶת כִּמְעַט אַךְ לָרֹב לְמַטָּה מִזֶּה   מתנה לחג מכנס בתוכו […]

---

 

כבודו של תופרת

 

מעילי היקר והאהוב ניזוק באופן אנוש ולא ניתן עוד לרכוש כמותו בחנויות. אומנם אפשר להזמין חדש באתרי הרכישה בחו”ל, אבל לפי מועדי האספקה הנקובים הוא יגיע אליי רק אחרי עונת הגשמים. בלית ברירה פניתי לרפאל התופרת, בתקווה שיעשה נס לגוסס, שאם לא כן, אשליך אותו לפח הקרוב ואשים פעמיי לסנטר, על מנת למצוא לו את המחליף הראוי.

התופרת הפתיע אותי ובגדול. בהרף עין מקצועי קבע את מחיר התיקון לסך של שבעים שקלים חדשים, והעניק לי מיד את התחושה הנפלאה של חתן שזה עתה זכה בפרס הגדול. “בוא אליי מחר לפני הצוהריים”, ביקש והוסיף, “עד אז אחליף בו את הרוכסן”.

שמח בחלקי, המשכתי לשופרסל הצמוד לקנות דגים לסוף השבוע, ועיניי נתקלו מיד במדף המבצעים, עליו היו מונחים מעילים הדומים לשלי. הצצתי סביבי בחשדנות, שמא לא מדובר בצירוף מקרים משונה אלא במַהתלה כלשהי על חשבוני, וחיפשתי מצלמה נסתרת הקולטת את תנועותיי, ואולי גם את מחשבותיי, רחמנא ליצלן. בתום סריקה מדודה אזרתי אומץ לפשפש בין מעילי הפוליאסטר, ואיתרתי אחד במידה המתאימה ובמחיר המפתה של שבעים וחמישה שקלים טבין ותקילין. הזמנתי לדברי המכולת ‘משלוחה’ הביתה, וכשאני עטוף ברכישה המחממת חזרתי לתופרת במצב רוח מרומם. “היי, רפאל”, חייכתי אליו בסיפוק, “ראה מה קניתי עכשיו במחירו של כל הרוכסן שלך…”

התופרת נתן בנו מבט של מומחה היודע את מלאכתו והשיב מבלי שהניד עפעף: “על מה אתה מדבר?” סנט בי באדישות, “הרי המעיל שהבאת אליי לתיקון הוא מותג!”

 

אֲנִי קָמָץ וּבָאתִי

 

אֲנִי קָמָץ וּבָאתִי

עַל גּוּפִי לְהַגֵּן!

כְּלוּם נָכוֹן מָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי

וּלְפַתָּח אֶתְכַּוְנֵן?

זוֹ מַמָּשׁ חֻצְפָּה בְּגִילִי

הַנִּתּוּחַ לַשִּׁנּוּי הַמִּינִי

שֶׁל מִי רַעְיוֹן הַעִוְעִים

מִמֶּנִי אוֹנִי לְהַשִּׁיל?

אֵיפֹה הוּא, מוֹהֵל מְטֻרְלָל?

אֶתְקַע בּוֹ הַפְּסִיק

וַחֲסָל.

*בעקבות ההצעה באקדמיה ללשון לאחד את הקמץ והפתח.

 

יַם חֲלוֹמוֹתַי

 

אִם תְּבַקְּשִׁי מִיַּם חֲלוֹמוֹתַי

לִשְׁבֹּר גַּלִּים לְחוֹף מִבְטָחֵךְ

כִּי אָז אֵדַע שֶׁצְּפוּנִים בְּלִבֵּךְ

כָּל סוֹדוֹת קֶצֶף אֲהָבוֹתַי

 

אִמָּא אַחַת

 

אוֹמְרִים אִמָּא יֵשׁ רַק אַחַת

לִי הָיוּ הַרְבֵּה

אִמָּא שֶׁל יַלְדוּת

אִמָּא שֶׁל נַעֲרוּת

אִמָּא שֶׁל בַּחֲרוּת

אִמָּא שֶׁל בַּגְרוּת

אִמָּא בָּאָפְנָה

אִמָּא בַּצַּרְכָנִיָּה

אִמָּא בְּקַו עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ

אִמָּא בְּקָפֶה שֶׁל שָׁעָה שֵׁשׁ

אִמָּא שֶׁל דֵּעָה

אִמָּא שֶׁל וִכּוּחַ

אִמָּא שֶׁל שִׂמְחָה

תָּמִיד בְּרוֹם רוּחַ

הַיּוֹם הוֹפִיעַ אֶצְלִי בַּחֲלוֹם

מַלְאָךְ מוֹדִיעַ שֶׁמַּבְטִיחַ פִּתְאוֹם

תְּמוּרַת תְּפִלָּה כָּזֹאת קְטָנָה

אִמָּא אַחַת תְּקַבֵּל בַּחֲזָרָה

אֲבָל לִי אֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲזֹר

בְּאֵיזוֹ אִמָּא עָלַי לִבְחֹר

* לזכרה של אימי, הינדה שיינפלד לבית כהן זצ”ל י”ז בחשון תרצ”א, 1930 – י”ז בחשון תשע”ז, 2016

 

לְעוֹלָם אֶהְיֶה

 

הִנֵּה אֲנִי וְעַל מוֹשָׁבִי

בִּמְצוּלוֹת הַיְּקוּם

בַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁנוֹתַי

כְּתִינוֹק הָיִיתִי, לְעוֹלָם אֶהְיֶה

מִבְּרֵאשִׁית, מָה לָמַדְתִּי?

עֵת הִשְׂכַּלְתִּי כְּלוּם הֵבַנְתִּי?

זֶה מָה שֶׁרָאִיתִי:

אִישׁ כּוֹכָבוֹ לֹא יִרְחַק

וּבְרַק הַהִרְהוּר כְּגַרְגֵּר שֶׁל חוֹל

בְּאֵינְסוֹף יַם הַמַּבָּט

 

בּוּם! הטלוויזיה התכווצה

 

באשמורת הלילה הלח התעוררתי עם גשם קיץ על ראשי – מעיין שופע פרץ מהמזגן. קמתי להביא דלי, אבל לא יכולתי להשתמש בו כי המיטה הפריעה. ניסיתי לסובב את המיטה, אבל היא מוקמה בפינת החדר ואין לאן להזיזה. העליתי הילוך:

השידות הועברו לקירות מנוגדים, המיטה נדחפה לכיוון החלון, והדלי מצא את מקומו מתחת למים הנופלים. לא שכחתי, כמובן, לזרוק לתוכו מגבת להשתקת קולות הממטרים.

חוזר לישון ובּוּם! הטלוויזיה התכווצה. עברו כמה שניות של בלאק־אאוט, עד שהבנתי שהמרחק ממני אליה גדל, ובשל כך הפכה לקטנה בעיניי. לא יכול להירדם ככה, מה עושים?

הייתה ברשותי טלוויזיה גדולה יותר שהחבאתי באוטו מפני העוזרת, זו שמה עליה עין, ואילו אני רציתי להביאה לנכדים. סחבתי אותה מהחניה אל החדר, חיברתי לה את כל מה שצריך ונכנסתי שוב למיטה. הפעם נרדמתי תוך דקות ספורות, אך לא לזמן רב, השעון המעורר קרא לי לקום. הגיע היום, הלך הלילה. לעזאזל.

הנה שגרת הבוקר: מטאטא, ענייני חתולים, רחצה ודייסת שועל. כעת, איך משיגים טכנאי מזגנים ביום שישי? אז זהו, שלא משיגים. קראתי לאינסטלטור.

האינסטלטור בא, הסתכל פה, הסתכל שם ואמר, “תביא סולם”. הבאתי. ירדנו לחצר, ציווה עליי, “תחזיק חזק”. החזקתי. טיפס עד לקצהו, תחב ללועו את צינורית הניקוז של המזגן וינק.

סילון מים אדיר ניתז מפיו לכל עבר ושטף את שנינו עד לשד עצמותינו, הוא על השלבים ואני בין השיחים, תומך. חלפו עוד כמה רגעים והוא הכריז, “הסתִימה נפתחה”.

אם לסכם: סאגה שהחלה בשנת ישרים והמשיכה בהרפתקאות ליליות, הסתיימה בסופו של דבר במציצה נהדרת של בוקר ובמקלחת קרה.

 

יוֹדַעַת מַכְאוֹבַי

 

אַתְּ לִי מַכְאִיבָה

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

זַכְרוּתִי זוֹקֶרֶת

מְשַׁכֶּרֶת מַסְעִירָה

תְּשׁוּקוֹתַי הָאֲפֵלוֹת

פִּסְגּוֹתַי אַדְמוֹנִיּוֹת

נִשָּׂאוֹת לְסוֹד שְׂפָתַיִךְ

עַצְמוֹתַיִךְ הַנּוֹשְׁכוֹת

לוֹהֲבוֹת בִּי סַכִּינִים

עֲצַבִּים

חוֹרְכוֹת חוֹתְכוֹת

קוֹל זַעֲקוֹתַי שׁוֹפֵעַ

גְּנִיחוֹתַיִךְ אֹשֶׁר

אִישׁ אַהֲבָתוֹ יוֹדֵעַ

אַתְּ

לְמַכְאוֹבַי

עִנּוּגַי יוֹקֶדֶת