פתח דבר:
רצח בנאלי, כיסופי גאולה ושם מקום

הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעו אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא יוכלו להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ־ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתן ההיסטוריוגרפית את היהדות… המשיח החילוני אינו יכול לסגת: הוא יכול רק למות.

ברוך קורצווייל, 1970

אין שום הצדקה לזהות את הזיקה היהודית לארץ־אבות ישראל… עם השאיפה לקבץ את כל היהודים למדינה טריטוריאלית חדשה שמקומה בארץ הקודש העתיקה.

אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, 1990

קרעי הזיכרונות החגים כציפורים עלומות מעל חיבורי הנוכחי כרוכים בחיי הצעירים ובמלחמת הארץ הראשונה שהשתתפתי בה. חשוב לי להביא אותם בפתח ספר זה על מנת לחשוף, למען השקיפות והיושרה, את הרקע האמוציונלי ליחסי האינטלקטואלי כלפי מיתולוגיות של אדמה לאומית, קברי אבות קדומים ואבנים גדולות ומסותתות.

1. זיכרונות מארץ אבות

ב־5 ביוני 1967 חציתי את הגבול הישראלי־ירדני בגבעת הרדאר (ג’בל א־ראדאר) שבהרי ירושלים. הייתי חייל צעיר וגויסתי, כרבים אחרים, להגן על ארצי. הערב כבר ירד ואנו דרכנו בדומייה ובהיסוס על שיירי התיל החתוך. אלה שצעדו לפנינו עלו על מוקשים ובשרם נקרע והתפזר לכל עבר. רעדתי מפחד, שיני נקשו בפראות וחולצתי דבקה לגופי בזיעה קרה. אולם בדמיוני המבוהל, כאשר גופי נע כבובה מכנית, לא פסקתי מלהרהר על כך שהנה אני יוצא לראשונה לחו’ל. הגעתי אמנם לישראל כעולל בן שנתיים, אך למרות החלומות — היות שגדלתי בשכונת מצוקה ביפו והייתי נער עובד — לא היה הממון בידי כדי לצאת ממנה לטיולים ברחבי העולם.

מהר מאוד למדתי ש’עזיבתי’ הראשונה את ישראל לא היתה טיול תענוגות הרפתקני, כי הועברתי מיד ללחום בקרב על ירושלים. תסכולי גבר עוד יותר כאשר התברר לי שהיא לא נחשבה בעיני האחרים כיציאה לחוץ לארץ. לא מעט חיילים סביבי פשוט ראו עצמם חוצים את גבולות מדינת ישראל על מנת להיכנס לארץ־ישראל. הלא אברהם אבינו נדד בין חברון לבית לחם ולא בין תל אביב לנתניה. הרי דוד המלך כבש ורומם את ירושלים אשר שכנה ממזרח לקו שביתת הנשק הירוק, ולא את העיר הישראלית המודרנית והתוססת שבמערב. ‘מה פתאום חו’ל? הרי זוהי ארץ האבות האמיתית שלך,’ אמרו לי כבר אז לוחמים שהתקדמו לצדי בקרב הקשה, בשכונת אַבּוּ־תוֹר הירושלמית.

חברי לנשק האמינו שהם נכנסו למקום שהיה תמיד שלהם. אני, לעומתם, חשתי שיצאתי ממקום שהיה שלי, כי בו חייתי כמעט כל ימי חיי, ואליו חששתי שלעולם לא אשוב עוד — מפחד שלא אשרוד את הקרבות. ואכן, מזלי שיחק לי ונותרתי, בלא מעט מאמצים, בחיים. אך דאגָתי שלעולם לא אחזור עוד למקום שאותו עזבתי התאמתה בסופו של דבר באופן אחר שאז עדיין לא יכולתי להעלותו בדמיוני.

למחרת הקרב באבו־תור הוליכו אותנו, את אלה שלא נפגעו כמובן, לראות את הכותל. צעדנו בזהירות ברחובות דוממים בנשק דרוך. מדי פעם ראינו פנים מבוהלים מציצים בחטף מהחלונות. לאחר שעה קלה הגענו לסמטה צרה יחסית שמצדה האחד התרוממה חומה גבוהה של אבנים מסותתות. היה זה לפני שבתיו של הרובע (שכונת המוגרבים העתיקה) נהרסו כדי לפנות מקום לרחבה ענקית שתכיל את שוחרי ה’דיסקו־כותל’, או ‘דיסקוטק השכינה’ כפי שפרופ’ ישעיהו לייבוביץ’ אהב לכנותו. היינו תשושים ומרוטים ודם הפצועים וההרוגים עדיין היה ספוג במדינו המזוהמים. הדבר שהעסיק אותנו יותר מכול היה למצוא מקום להטיל בו את מימינו, שכן לא יכולנו לעצור בבתי קפה פתוחים או להיכנס לבתי התושבים ההמומים. מפאת הכבוד כלפי המסורתיים שבינינו השתנו על הבתים ממול, וכך לא ‘חיללנו’ את אותה חומת חיזוק חיצונית לרחבת בית המקדש שהורדוס ‘הרשע’ וצאצאיו נאמני רומא בנו במטרה להאדיר באמצעות אבנים ענקיות את שלטונם העריץ.

ואכן, גודלן של אבני הגזית הטיל בי מורא. אני זוכר שהרגשתי קטן וחלש מאוד מולן, כנראה גם בגלל רוחב הסמטה הזעיר שהדגיש את ממדיהן ובשל החשש מהשכנים אשר עדיין לא שיערו בנפשם שבמהרה יסולקו מהרובע. באותה עת לא ידעתי הרבה על המלך הורדוס ולא על הכותל. ראיתי אותו — את קיר האבנים, לא את המלך — בגלויות ישנות שהופיעו בספרי הלימוד שלנו, ולא הכרתי אנשים ששאפו להגיע אליו. גם לא העליתי על דעתי עדיין שהוא מעולם לא היה קיר של בית המקדש וכי רוב השנים מאז החורבן — בניגוד לפסגת הר הבית שנאסר על מאמינים יהודים לעלות אליה מפאת טומאת המת — הוא כלל לא נחשב כאתר קדוש. 1אבל אותם סוכני תרבות חילוניים שהחלו לייצר מחדש ולהעצים מסורת בעזרת אלבומי ניצחון לא היססו בהסתערותם הלאומית על ההיסטוריה. הם ידעו לבחור תמונה מבוימת של שלושה לוחמים — המרכזי מביניהם, ה’אשכנזי’, מסיר את קסדתו ונותר גלוי ראש כאילו היה בכנסייה — עיניהם מצועפות בערגה של אלפיים שנה לקיר העבות, ולבם עולה על גדותיו נוכח ‘שחרורה’ של ארץ האבות.

מעתה ואילך גם לא פסקנו לשיר בדבקות גדולה את ירושלים של זהב. פזמון הכיסופים הסיפוחיסטי של נעמי שמר, אשר חובר זמן קצר לפני הקרבות, היה אחד המאיצים המיידיים והיעילים בראיית כיבוש העיר המזרחית כמימוש טבעי של זכות היסטורית. כל מי שפלש לירושלים הערבית באותם ימים מיוזעים של יוני 1967 היה אמור לדעת שמילות ההכנה הנפשית למלחמה — ‘אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם, כִּכָּר הָעִיר רֵיקָה, וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה’ — היו חסרות שחר.2 אולם בודדים, אם בכלל, הבינו אז עד כמה הן גם מסוכנות ואפילו אנטי־יהודיות. ברם, כאשר המנוצחים הם כה חלשים, המנצחים המזמרים לא מתעכבים על קטנות. הנכבשים חסרי הקול לא רק השתופפו מולנו, הם התנדפו והלכו כאילו לא היו, על רקע הנוף הקדוש של עיר הנצח היהודית.

בתום הקרבות הוצבתי עם עוד עשרה חיילים לשמור על מלון אינטרקונטיננטל הירדני, אשר מאוחר יותר יוהד ונקרא היום שבע הקשתות. המלון המרהיב נבנה על פסגת הר הזיתים ליד בית הקברות היהודי הישן. כאשר טלפנתי לאבי, אשר התגורר אז בתל אביב, וסיפרתי לו שאני נמצא על הר הזיתים, הוא הזכיר לי את הסיפור הישן אשר התגלגל במשפחתנו ומפאת חוסר עניין שכחתיו לגמרי.

סב אבי החליט ערב מותו לנסוע מביתו בלודז’ לירושלים. הוא כלל לא היה ציוני, אלא חסיד שומר מצוות, ולכן יחד עם כרטיסי הנסיעה הוא נטל עמו גם מצבה. כוונתו כיהודי טוב לא היתה לחיות בציון, אלא להיקבר בהר הזיתים. על פי מדרש מהמאה ה־11, תחיית המתים תחל בגבעה גבוהה זו הניצבת מול הר המוריה שעליו נבנה בית המקדש. גוטנברג הזקן, כך היה שמו, מכר את כל נכסיו, השקיע את הונו בנסיעה ולא הותיר אגורה לילדיו. הוא היה טיפוס אנוכי, מאלה שנדחפים תמיד לראש התור, לכן שאף להיות מבין הראשונים שיקומו לתחייה עם בוא המשיח. הוא פשוט קיווה שגאולתו תקדים את יקיצתם של כל האחרים וכך זכה להיות הראשון במשפחה שנקבר באדמת ציון.

אבי הציע לי לחפש את הקבר. למרות הסקרנות המיידית, הקיץ הכבד והעייפות המדכדכת שלאחר הקרבות גרמו לי לוותר על הרעיון. מה עוד שהתהלכה שמועה שחלק מהמצבות הישנות שימשו לבניית המלון או לפחות כמרצפות בדרך העולה אליו. אני זוכר שבאותו ערב במלון, לאחר השיחה עם אבי, כאשר נשענתי על הקיר שמיטתי היתה צמודה אליו, דימיתי לעצמי שהוא בנוי ממצבת הסבא רבא האנוכי שלי והרהרתי, שתוי לחלוטין מיינות הבר הנהדרים, בתעתועיה האירוניים של ההיסטוריה. מצבי העלוב כשומר מזוין הניצב אל מול בוזזים ישראלים־יהודים, אשר היו בטוחים שתכולת המלון שייכת לכל ‘משחררי’ ירושלים, שכנע אותי שגאולת המתים כלל אינה קרובה.

חודשיים לאחר פגישתי עם הכותל ועם הר הזיתים חדרתי עמוק יותר ל’ארץ־ישראל’ למפגש דרמטי שעיצב במידה רבה את שארית חיי. בשירות המילואים הראשון שלי לאחר המלחמה הוצבתי בבניין משטרה ישן בכניסה ליריחו, העיר הראשונה שעל פי האגדה הקדומה נכבשה בנס של תרועה גדולה. שם איתרע מזלי לעבור אירוע טראומטי שהיה שונה לחלוטין מחוויותיהם של המרגלים שהתארחו אצל רחב, הזונה המקומית על פי המקרא. כאשר הגעתי למקום סיפרו לי חיילים אחרים שטרם בואי, פלסטינים פליטי ‘מלחמת ששת הימים’ שניסו לשוב לבתיהם בלילה נורו בשיטתיות. אלה שחצו את הירדן באור יום נעצרו ונשלחו כעבור יום־יומיים לעברו השני של הנהר. תפקידי היה לשמור על העצורים בכלא המאולתר.

באחד מלילות שישי של ספטמבר 1967, אני זוכר שהיה זה ערב יום הולדתי, נותרנו ללא קצינים, הם נסעו לבלות בירושלים. פלסטיני זקן, שנעצר על הכביש עם כמות גדולה של דולרים, נלקח לחדר החקירות. עמדתי בחוץ בשמירה ולפתע שמעתי צעקות מחרידות. רצתי לתוך הבניין, עליתי על ארגז וצפיתי מבעד לחלון במחזה מבעית. העצור ישב כפות לכיסא בעוד חברי הטובים מכים אותו בכל חלקי גופו ולעתים נועצים בזרועותיו סיגריות בוערות. ירדתי מהארגז, הקאתי וחזרתי רועד ומבוהל לעמדה. כעבור שעה קלה יצא טנדר עם גופתו של הזקן ה’עשיר’ מוטלת עליו. ידידי זרקו אלי שהם נוסעים לנהר הירדן כדי להיפטר ממנה.

אינני יודע אם הגווייה החבולה הושלכה באותה הנקודה ש’בני ישראל’ חצו את הירדן בדרכם לארץ שהוענקה להם ישירות מידי האל. סביר להניח שלא היה זה גם המקום אשר יוחנן הקדוש הטביל בו את ראשוני ‘בני ישראל האמיתיים’, אתר שהמסורת הנוצרית קובעת את מיקומו דרומה מיריחו. בכל אופן, מעולם לא הבנתי מדוע עונה הפלסטיני הזקן, הרי באותה עת עדיין לא היה טרור, ואף אחד עוד לא העז להתנגד. האם היה זה בשביל הכסף? או אולי השעמום של ערב שישי חסר תחלופות בילוי הוא שהביא לעינויים ולרצח הבנאלי?

רק מאוחר יותר עמדתי על משמעותה של ‘טבילת יריחו’ שלי כקו פרשת מים בחיי. לא יכולתי למנוע את העינויים ואת האלימות הסתמית כי פחדתי מדי ואיבדתי לגמרי את עשתונותי. איני יודע אם הייתי יכול לסכל אותם, אולם העובדה שלא ניסיתי דכדכה אותי עמוקות והדהדה בתוכי במשך שנים. הרצח כנראה שוכן בתוכי עד היום אם אני כותב עליו. הוא גם לימד אותי שסיטואציה של הרבה כוח יכולה ליצור לא רק רשע משחית, כפי שלורד אקטון (Acton) כבר ידע, אלא גם תחושת אדנות בלתי נסבלת, אדנות על בני אדם אחרים ובסופו של יום, אדנות על מקום. אני בטוח שאבות אבותי חסרי הכוח, אשר חיו בתחום המושב במזרח אירופה, לא שיערו את אשר צאצאיהם יחוללו בארץ הקודש.

בשירות המילואים הבא שלי נשלחתי שוב לבקעת הירדן, בדיוק כאשר החלו להקים בה בהתלהבות את התנחלויות הנח’ל הראשונות. ביום השני לשהותי באזור השתתפתי עם עלות השחר במסדר ערפילי שהנחה אותו רחבעם זאבי הידוע בכינוי גנדי. הוא מונה זמן קצר קודם לכן לאלוף פיקוד המרכז והיה זה לפני שקיבל במתנה לביאה מידידו משה דיין, לביאה שנעשתה סמל לנוכחות הצבא הישראלי בגדה המערבית. הצבר האלוף ניצב לפנינו, בעמידה שלא היתה מביישת את הגנרל פאטון (Patton),1 ונשא נאום קצר. אינני זוכר היום במדויק את דבריו, הייתי קצת רדום, אבל לא אשכח את הרגע שבו הוא הניף ידו בכיוון הרי עבר הירדן אשר התרוממו מאחורינו, ובלהט ציווה אותנו לזכור: גם ההרים האלה נמצאים בארץ־ישראל; גם שם, בגלעד ובבשן, חיו אבות אבותינו.

מקצת החיילים הנהנו בראשם בהסכמה, אחרים צחקקו, הרוב ביקשו כמה שיותר מהר לחמוק לאוהלים לשם תנומה נוספת. הבדחן שבחבורה אמר כי אין כל ספק שהגנרל שלנו הוא צאצאם הישיר של האבות אשר חיו לפני שלושת אלפים שנים ממזרח לנהר, וכמחווה למפקדנו הנערץ הציע לצאת מיד ולשחרר את השטח הכבוש בידי הגויים המפגרים. לי היה פחות חוש הומור. נאומו הקצר של האלוף שימש זרז חשוב בהתפתחות יחסי הספקני כלפי כל מערך הזיכרון הקולקטיבי שלאורו חונכתי כתלמיד. ידעתי כבר אז שבהגיונו התנ’כי, ואולי המטורף, זאבי לא טעה. גיבור הפלמ’ח לשעבר והשר לעתיד בממשלת ישראל, היה תמיד כן ועקבי בתשוקת הרחבת המולדת שבערה בו והניעה אותו. עיוורונו המוסרי כלפי אלה שחיו עד כה ב’נחלת אבותיו’ ואדישותו למציאותם ייעשו במהרה לנחלת רבים.

האמת היא שהייתי קשור בעבותות למקום הקטן שגדלתי לתוכו, עוצבתי תחת נופיו העירוניים ואהבתי בו לראשונה. גם אם מעולם לא הייתי ממש ציוני, חונכתי לראות בו גם מקלט חירום לעקורים ולנרדפים שלא התאפשר להם להגיע למקום אחר. את התהליך עד 1948 דימיתי, בעקבות ההיסטוריון איזק דויטשר, לקפיצתו הנואשת של אדם מבית בוער ונחיתתו על עובר אורח אשר נפצע עקב כך קשות.2 אולם באותה עת לא יכולתי לחזות את השינויים הרבים שיחולו במקום לאחר הניצחון הצבאי וההתרחבות הטריטוריאלית — תמורות שאינן קשורות כלל למצוקה יהודית מרדיפות ואינן יכולות בשום מקרה להיות מוצדקות על ידן. תוצאותיו ארוכות הטווח של ניצחון זה איששו דווקא את ההנחה הפסימית והמרירה שההיסטוריה היא כמעט תמיד זירת התחלפות תפקידים בין קורבנות לתליינים, בין רדופים עקורי מקום שנעשים לרודפים שליטי מקום.

קרוב לוודאי שהתמורה בתפישת המרחב הלאומי היתה מהותית בתהליכי עיצובה של התרבות הישראלית שלאחר 1967, אם כי ייתכן שהיא לא היתה ממש מכרעת. מאז 1948 שכנה ברובד מנטלי עמוק של התודעה הישראלית כעין מורת־רוח ממותניה הצרים ושטחה המועט של ישראל. חוסר־נחת זה התפרץ, למשל, בגלוי במלחמת 1956 כאשר ראש ממשלת ישראל חשב ברצינות לספח את סיני ועזה עם הניצחון הצבאי.

למרות אפיזודה משמעותית אך חולפת זו, לא יהיה זה מוטעה להניח שמעמדו של מיתוס ארץ האבות, לאחר שנושל חלקית עם הקמת המדינה, שב בכוח למרכז הזירה הציבורית רק ב’מלחמת ששת הימים’. בעיני רבים מהישראלים־היהודים היה נראה שכל ביקורת על כיבוש ירושלים העתיקה, חברון ובית לחם עלולה לערער על הלגיטימציה להשתלטות הקודמת על יפו, חיפה ועכו, אתרים פחותי־ערך יחסית בפסיפס הזיקה הציונית לעבר מיתולוגי. הרי אם מקבלים בעיקרון את ‘הזכות ההיסטורית של שיבה למולדת’ קשה לשלול את יישומה של זכות זו דווקא על ליבתה של ‘המולדת הקדומה’. האם לא צדקו חברי לקרב כאשר חשו שאין הם חוצים שום גבול? האם לא לשם כך למדנו, בין היתר, בבית ספרנו החילוני, את המקרא כמקצוע פדגוגי־היסטורי עצמאי.

לא שיערתי אז, שקו שביתת הנשק הירוק ייעלם כה מהר מהמפות שמשרטטים מוסדות משרד החינוך הישראלי, ותפישת גבולות המולדת של הדורות הבאים תהיה כה שונה משלי. פשוט לא ידעתי שלמדינתי, מאז הקמתה, לא היו כלל גבולות, אלא אזורי ספר גמישים ומודולריים שהבטיחו תמיד אופציה של הרחבה.

עקב הנאיביות הפוליטית־הומניסטית שלי לא חלמתי, למשל, שישראל תעז לספח משפטית את ירושלים המזרחית, תכנה את המהלך ‘עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו’ (תהלים קכב, 3), ובד בבד לא תעניק, עד היום, לשליש מתושבי עיר בירתה המסופחים בכוח, זכויות אזרח שוות. לא חזיתי גם שאהיה עד להירצחו של ראש ממשלה ישראלי מכיוון שהיה נדמה לפטריוט הקטלני שראש הממשלה הזה עומד לבצע נסיגה מ’יהודה ושומרון’. באופן דומה לא דמיינתי לעצמי מאוחר יותר שאחיה במדינה סהרורית אשר אחד משרי החוץ שלה, שהיגר אליה בהיותו בן 20, יתגורר באופן קבוע בכל תקופת כהונתו מחוץ לגבולותיה הריבוניים.

באותה עת עדיין לא יכולתי לדעת שישראל תצליח לשלוט עשרות שנים על אוכלוסייה כה גדולה של פלסטינים משוללי ריבונות עצמית, כאשר האליטות האינטלקטואליות הישראליות משלימות על פי רוב עם התהליך, והיסטוריונים בכירים בתוכן, לימים עמיתי, אף ממשיכים לכנותם בטבעיות ‘ערביי ארץ־ישראל’.3 באותו זמן, לא העליתי בדמיוני שהשליטה על האחר המקומי לא תהיה בתנאים של אזרוח מפלה — באמצעות ממשל צבאי, נישול וייהוד קרקעות ציוני־סוציאליסטי, כמו בישראל הישנה והטובה שבגבולות 1967 — אלא תוך שלילה גורפת של חירויות, וניצול כל המשאבים הטבעיים ב’ארץ חמדה’ לטובת מתיישביו החלוציים של ‘העם היהודי’. לא שיערתי כלל שישראל תצליח לנטוע בשטחי הכיבוש החדשים יותר מחצי מיליון איש, שיתנחלו שם, מגודרים ומופרדים לחלוטין מאוכלוסייה מקומית נטולת זכויות אנוש בסיסיות, ובכך תבליט את אופיו הקולוניזטורי, האתנוצנטרי והסגרגטיבי של כל המפעל הלאומי מאז ראשיתו. בקיצור, לא ידעתי אז שאחיה רוב שנות חיי לצדו של משטר צבאי של אפרטהייד מתוחכם וייחודי כאשר העולם ‘הנאור’, בין היתר בשל מצפונו הרע, נאלץ להתפשר עמו ובלית ברירה אף לתמוך בו.

לא חלמתי בצעירותי על אינתיפאדות נואשות, על דיכוי דורסני של התקוממויות, על טרור אכזרי ועל טרור נגדי. ובעיקר, לא הבנתי בזמני את עוצמתה של ‘ארץ־ישראל’ הציונית מול פריכותה של הישראליות היומיומית המתגבשת — זמן רב לא עיכלתי את העובדה הפשוטה שהפרידה הכפויה ממרחבי ארץ האבות ב־1948 היתה ארעית בלבד. עדיין לא הייתי היסטוריון של רעיונות ותרבויות פוליטיות ולא הבאתי בחשבון את תפקודן ומשקלן של מיתולוגיות מודרניות על אודות אדמה, במיוחד אלה המשגשגות באמצעות שיכרון של עוצמה צבאית המהול בדת מולאמת.