"היא אמרה שהסתכלה אל מוצא הנהרות, שאין אלמוות אחר. בדרך חזרה הידהדו במוחי משום מה המילים, התהום ﬠמוסת הכוכבים של […]
1
עוד בנעוריו, כשהיה חוזר מבית הספר או מאימון, קנה את ההרגל לפתוח את הסירים שעמדו על הכיריים. מן האוכל שיוליה בישלה היתמר ריח שהסתיר דבר־מה. במקום להירפות היה נדרך לתפוס את הכוונה החבויה בתוך מעשיה, העוקץ בתחתית כל מחווה. אצל הסירים של אמו יכול היה להניח לאבק, למאמץ, לוויכוח שפרץ שוב בינו ובין איש המכירות של החברה. כמה פעמים אמר למשה, המעסיק, אחיך נותן הערכות לא ריאליות ללקוחות, אתה חייב לדבר איתו. אבל משה חייך ברכּות והינהן, והוא ידע שלא יפעל. גם בהתקנה הבאה יתברר שאהרן הבטיח ללקוחות שהסלילה של הכבלים למצלמות תהיה חיצונית, שהעבודה תיקח כמה שעות, ושלא אמר מילה על גילוי אש. והוא יתנצל, ויזיע, וינגוש בעוזריו המתחלפים. הוא הסתכל בשוקי העוף ברביכה האדומה. אמו התבלבלה ביום.
עוד פעם אתה עם הסירים, אמרה, תסגור, האוכל מתקרר.
הוא פנה אליה.
מה קרה, הילדים עוד לא הגיעו היום?
מחר זה היום שלהם.
אבל יום רביעי היום.
לא.
שלישי… אבל הם לא ישנו פה אתמול.
הם לא נשארים לישון פה בשבוע שאחרי השבת שלי. לא הלכת לשוק?
הייתי בראשון, לא היה…
כן, תמיד כשהילדים כאן הם מחסלים את כל מה שיש במקרר.
היא הסתכלה בו במבוכה.
אל תדאגי, בואי, שבי, נכין רשימה, אני יקפוץ למגהזול.
היא הלכה אל חדרה ושבה עם הארנק הרקום. יש לה ההרגלים שלה. שנתיים וחצי מאז שאבא שלו נפטר, והיא עדיין מחזיקה את הארנק הישן שלה בחשכת ארון המעילים, באיזה כיס. הוא תהה אם אביו ניחש שהיא שומרת חלק מהמשכורת לעצמה, חלק זעיר, כהבטחה של עצמאות שמעודה לא היתה לה, כדרך להעניק לילדיה מתנות חשאיות. לא היתה שיטה שיכול היה לנחש מאחורי תשורותיה. גם אֶחיו כשלו באיתורה. היא היתה קוראת למי מהם לחדר השינה הגדול, מגיפה את הדלת, מלווה בעיניה את פתיחת האריזה. הוא זכר את העונג הגנוב כשקיבל ממתק או סוכרייה.
ותביא את העוגיות שנועם אוהב, אמרה, אלה שנמסות בשוקו.
תפסיקי, את מפטמת אותם. נועם גם ככה שמן.
הוא לא שמן, היא אמרה, הוא גדול.
הוא הילד הכי שמן בכיתה.
הוא הביא את הגוף שלך.
הוא לפת בשיפולי הכרס בהיסח. בואי נוודא עוד פעם שרשמנו הכול, סוכר, שמן, קמח, קפה…
אתה חושב שאני לא זוכרת מה יש לי בבית? עד כדי כך אני נראית לך זקנה.
לא, מאיפה הבאת את זה. לילו מגיע ביום שישי?
כן, נשאר בשר חלק במקפיא.
וירקות?
שאשתו תביא.
או־קיי.
רוחה התקשרה.
יש לי טלפון.
היא לא תדבר איתך עד שלא תדבר עם בעלה.
אין לי כסף, אני עוד בחוב למשה מהמפרעה הקודמת. אמרתי לו את זה. וכל גרוש שאני מוציא זה על הילדים.
אני לא מתערבת לכם בעסקים. רק שתדע.
למה את אומרת לי את זה בדיוק לפני שאני יוצא?
היא שתקה.
בדרך למגהזול חשב עליה, לבדה לפתע בבית הגדול, המרוקן, כנוסה באותו כיווץ איברים של עלבון. כשישוב יציין בדרך אגב כמה נכדיה אוהבים להיות אצלה. במיוחד נועם. בשבועיים האחרונים מאז הפרֵדה התמרד בתום כל ביקור, מיאן לעזוב. הם היו קשורים, בנו ואמו. והוא היה משוכנע שבנו חש בצערה של סבתו ומבקש להציע לה נחמה במריו. או שאולי כיוון את התנהגותו כנגדו וכנגד אשתו, פרודתו, הוא צריך להתרגל להגיד. בן הזקונים בא בהתלהבות והלך בצייתנות, בלי מהומה. הבת האמצעית חזרה להרטיב.
מבין שורות המוצרים ניבטו אליו פרצופים שאיתם גדל והיה עד להתעצבותם הסופית, מה בחרו לשכוח, ומה להבזיק אל העולם, ומה אינו בשליטתם עוד ומתרמז בתנועת עפעף, בקמט מצח, בזווית חיוך. בערבים הראשונים לאחר שחזר לגור בבית אמו חשד שאיבד את יכולתו להכירם, שמסכות המחקות בכול את הפנים, להוציא את גמישות ההבעה, נשקפות אליו, ומאחוריהן מחכה חרושת של לחישות לרגע שיפנה את גבו. הוא כפה על עצמו להלך ביניהם בשרירים קפוצים כמה ימים, בזהירות, גם בעבודה שקל את משפטיו.
ארשתה של הקופאית הזדרחה אליו כשהגיע לראש התור. היא היתה צעירה מאוד. אחרי שירות לאומי. כמה זה, תשע־עשרה. רק התחילה לעבוד. כשביקר בפעם הקודמת, בצהריים, היה המקום שומם, והיא ישבה והברישה את שערה. היא סיפרה לו שהיא חוסכת כדי ללמוד. הוא אמר לה שהיא עושה בחוכמה. היא אמרה שראתה את הבן שלו, את נועם, ליד המשחקייה. את גרה שם, הוא שאל. לא רחוק, אמרה, בשכונה ליד, ממול הסניף של הקופת חולים. הוא הינהן. היא אמרה, והילדה, בובה, בובה. בת כמה היא. חמש. היא לבושה כמו בובה, חזרה. נו, אמר, אמא שלה. היא הרכינה את מבטה. בן כמה הקטן. שנתיים וקצת. הוא על שם אבא שלך. כן, הוא אמר, תיכננתי שהוא יהיה סנדק שלו. אצלכם לא נותנים אותו שם כשהסבא או הסבתא בחיים, אמרה. לא, אמר. היא העירה על צבע השיער של הבן הקטן. שלום, אמר. היא אמרה שכן, כמעט לבן מרוב שהוא בלונדיני. אמא שלו, אמר, זה מהצד שלה. אצלי לא רואים, אמר בשעשוע. הדאגות, הוא אמר, השיער זה הדבר הראשון שהולך.
עכשיו צפה בה מעבירה חרישית את אקדח הלייזר על הקניות, או מניחה על המשקל ומקלידה מזיכרונה את מספר הברקוד, וצפה בסך הכולל נצבר על המסך הכחלחל. השטרות שנתנה לו אמו לא יספיקו. היא נשאה אליו עיניים צלולות. למרות החלל הממוזג, והמשב הנעים שחפז פנימה בכל פתיחה או סגירה של הדלת האוטומטית, התלחלח עורו. איש לא עמד בתור מאחוריו. הוא אמר בקול יבש, סליחה, אני חושב ששכחתי… אני כבר חוזר.
הוא הסתתר באזור החטיפים ובהה בהם, בעודו מתאמץ לשלוט בפעימות הבהלה. הוא פרש את כף ידו והביט באצבעות מסרבות להתייצב. אחר כך נשם כמה נשימות ושלף כמה מהם, שקיות צבעוניות, מבריקות, אטומות, שלא שיקפו דבר מדמותו. הוא הניח על הסרט הנע. בשביל הילדים, אמר במתוח שפתיים, הם באים מחר לבקר. הוא מסר לה את השטרות, ואת כרטיס האשראי ששלף בהיסוס מכיס מכנסיו.
2
סבתא, שמע את נועם אומר כשנכנס, את יודעת לכוון שעון. מה קרה לשעון שלך עוד פעם, אמר. אבא, שלום צווח ורץ אל בין זרועותיו. הוא הניף אותו. שירה היתה שכובה על הרצפה ומציירת. היא הרימה עיניים וחייכה בביישנות. בואי, אמר לה. מאז הפרֵדה נהגה בו מתוך מרחק. היא ליקקה את קצה הטוש וקמה על רגליה כבדחף רגעי. הוא עצר, אמר נועם, אבא, השעון עצר. הוא הושיט לו אותו. השעון פעל, ספרות השניות התחלפו בקצבן האדיש. הוא עובד, אמר. לא, אמר נועם, תראה, והצביע על שעון המחוגים שהיה קבוע לשמאלו, בסלון הבית. השעון הדיגיטלי של נועם פיגר בחמש דקות. אתה יודע לקרוא שעון. נועם חייך, סבתא לימדה אותי.
אמו אמרה, כלום לא מלמדים אותם היום בבית ספר, איפה הזמנים שלכם. די, שלום, זה מכאיב לי. שלום היה צובט את לחיו וצוחק. הוא עשה תנועה להורידו וראה ששירה, באותה עיקשות חרישית שלה, היתה מחבקת את ירכו. אז תכוון לי, אמר נועם. תן לסבתא, אמר. סבתא, נועם פנה אליה. מה, יִדוּרוֹנִי, אני לא מבינה במכשירים האלה.
הם לא צריכים היום ללמוד לקרוא שעון בבית ספר, אמר, די, שלום, אתה ממש מציק. הוא ליטף את פדחתה של שירה עד שהתנתקה ממנו, והנמיך את שלום. ברגע שרגליו נגעו ברצפה, זינק קדימה ושעט, צוחק בקול ומנופף במשקפי השמש שלו. בנדיט, אמר, עשינו טעות איתך, היינו צריכים לשלוח אותך לגן כשהיית בן שנה. שלום המשיך לחוג בדהרה סביב השולחן בפינת האוכל, שהיתה הרחבה של הסלון. היכן היה החלל העצום הזה כשהיה ילד. הבית השתנה כשגדל, עוד חדרים נוספו לו, שעכשיו עמדו ריקים ברובם. טוב שחזר לגור איתה. המחשבה הזאת שבה וחלפה במוחו מדי יום.
אתה רעב, שאלה אמו.
לא כל כך, השיב. לא היתה הרבה עבודה היום. שלוש שעות התייבשנו באֵלֶקְְטְרוֹוֶר עד שבא איש האחזקה שלהם. הטיפש הזה של אהרן לא תיאם את ההתקנה. נמאס לי כבר מהעבודה הזאת.
מה תעשה. אתה חייב לעבוד.
הוא צנח על הספה ולחץ בידו על לחצני השעון בניסוי וטעייה עד שהספרות שעל הלוח היבהבו. בכל מכשיר יש שעון דיגיטלי היום. אף אחד לא משתמש בשעון מחוגים.
אמו הניעה יד בביטול, אי אפשר לסמוך על המכשירים האלה, תראה את השעון במיקרוגל, כל פעם שיש הפסקת חשמל או קצר, הוא מתקלקל.
אז מכוונים אותו עוד פעם, אמר.
למה, אתה זוכר את השעון של אבא שלך, עליו השלום, עם המפתח.
איזה שעון, אמר נועם.
הוא זרוק במחסן, אמר, הוא לא עובד.
שלום התקרב. אבא, אני רוצה שוקו.
הם אכלו, שאל.
הבנדיט אכל, וגם שירה. אבל נועם לא היה רעב.
מה קרה.
שיחקתי בחדר.
מישהו אמר לך משהו בבית ספר?
כן, אמרה שירה והתקרבה, ספיר כהן אמרה לו שמן.
מי זאת ספיר.
ספיר, הגבוהה הזאת.
הנכדה של בת שבע שטרית, אמרה אמו.
מי, אמר, הבת של חיים שיניים השפן, אם המכוערת הזאת עוד פעם קוראת לך…
שירה צחקה.
בואי את, שדה, אמרה אמו ומשכה אותה אליה. המחווה שימחה אותו. הבת שלו בזרועות אמו. הדמיון שחיפש לשווא בין שתיהן התבהק לפתע בדריכות שניכרה בשפתיים, באף המשוך מטה, בציפייה, כמעט התגרות סמויה, לתגובתו.
אבא, שוקו, צרח שלום.
אני יכין, אמרה שירה. סבתא, תרתיחי לי מים. הן השתרכו למטבח. שלום בעקבותיהן.
מה זה השעון של סבא, אמר נועם. הוא סקר בהבעה רצינית את שעון היד שלו מכל צדדיו.
היה לסבא שעון מטוטלת. יש בפנים מנגנון שעובד על סליל מתכת. הוא היה מותח אותו פעם בחודש. כשהייתי בגילך… הוא שתק לכמה רגעים. הצריבה המוזרה שעלתה בו מאז שב לגור עם אמו סדקה את קולו.
מה, אמר נועם, מה זה מטוטלת.
מטוטלת זה, אמר. מטוטלת… זה חוט עם משקולת… הוא הקליד מטוטלת במנוע החיפוש בטלפון החכם שלו והראה לנועם את התמונות.
אבל איך היא עובדת, אמר נועם.
קושרים… לא משנה, אני יכין לך אחר כך. הוא הקליד שוב והראה לנועם תמונה של שעון מטוטלת שמצא באינטרנט. לא בדיוק אותו דבר, אבל דומה, היינו עומדים ומסתכלים עליו. הוא היה… הוא היה פותח את הדלת של השעון, ובפנים, צמוד לדופן, היה המפתח. והיינו סופרים את הסיבובים.
ולמה הוא לא עושה את זה יותר, כי הוא הלך לבית קברות?
אמרתי לך לא להגיד את זה. הוא נפטר.
אבל הוא בבית קברות, ראינו את ה…
מה?
אמא לקחה אותנו.
מה? אמא שלכם לקחה… הבת…
אמו עמדה בפתח המטבח. ילדיו משני צדיה, שלום ינק מן הבקבוק שלו, ושירה הסתכלה בהשתאות. אני ביקשתי ממנה, אמרה, שתביא אותם, היא באה במונית ואספה אותי.
את יודעת שאני לא רוצה שילכו לשם.
אני לא מתערבת לך בחינוך שלהם, אבל זה סבא שלהם. גם לילו בא עם הבת שלו, ורוחה עם הילדים.
הוא שתק.
אני יכול לישון פה הלילה, אמר נועם.
הוא הביט באמו. אותו תחנון נשקף מארשתה, אותה הפצרה. אז בגלל זה לא אמרתם לי… לכבוד מה, בעצם…
אשתו של לילו חלמה עליו.
אשתו של לילו? שבחיים לא פגשה אותו? הצדיקה המזויפת הזאת?
סלי, כפרה עליך, אל תתעצבן, היא… היא היתה אצל הרב שלה, והוא אמר לה…
אני לא יכול לשמוע את האמונות התפלות המסריחות שלה. אם אבא היה…
אף אחד לא עולה לפקוד את הקבר שלו.
שוב שתק.
אז אתה יכול להראות לי איך אתה מפעיל את השעון הזה, אמר נועם.
צריך לתקן אותו.
אבל אתה יודע לתקן הכול.
הלוואי, אמר, הלוואי.
אין עדיין תגובות