ימי הבינתיים

הדמות בהא' הידיעה, גשם של זכוכיות, המראדונה של החומוס, אלוף העולם בהליכה מהירה, קיצור תולדות האבסורד, העונה הלא נכונה של השנה, החמישית של בטהובן והטיוטה האחרונה של ההיסטוריה הם רק חלק מהדמויות והאירועים שמרכיבים את ימי הבינתיים, ספרו הראשון של גל פינדלינג, מהיוצרים של 'בובה של לילה'.

מקט: 4-1272-1983

הדמות בהא' הידיעה, גשם של זכוכיות, המראדונה של החומוס, אלוף העולם בהליכה מהירה, קיצור תולדות האבסורד, העונה הלא נכונה של […]

---

 

דִּיסְלֶקְצְיָה

 

דודו עומד מולם. הוא מצליח לראות מבין עיניו הדומעות רק חבורה של זקנים לבנים וארוכים. הוא צורח לעברם שהוא בנאדם טוב בסך הכול, שומר מסורת, תורם בסתר. מבלי לקחת אוויר הוא צורח במלוא גרונו שזה לא מגיע לו ועוד כל מיני דברים שהוא בטוח שיעזרו לו לשנות את גזר הדין.

כל החיים של דודו התבססו על צרחות. כבר בתור עולל קטן הוא צרח במודע את הצרחה הראשונה כשהשתעמם בתוך הלול. ידיה המושטות של אימו שהניפו אותו כמה שניות מאוחר יותר כמו נתנו לו גושפנקא שהשיטה עובדת. דודו צרח את דרכו בגן הילדים ,צרח כדי למשוך תשומת לב בבית הספר וצרח כדי להשיג את מבוקשו בצבא. עם השנים הוא פיתח טכניקות שמאפשרות להפיק צרחות אדירות, וכמעט באופן טבעי דודו מצא עצמו מתפרנס במשך מיטב שנותיו מצרחות של שמות של ירקות, פירות ומחירים בדוכן בשוק. בשבתות דודו צרח על הבוקר את התפילה בבית הכנסת, ומיד אחר כך היה הולך לצרוח על שחקני קבוצתו האהודה במגרשי הכדורגל. לשיאו הגיע דודו כשהוא לוהק להוביל קמפיין לצרכנות שקבע כי הצרכן תמיד צודק גם אם הוא צרחן. דודו הפך לצרחן של המדינה. ראיון איתו, בו הוא מסביר שצרחות בשבילו זאת דרך חיים, ושהוא לא צועק אלא צורח כשהוא עומד על הדקויות וההבדלים בין השניים, הפך לקאלט. השיטה של הצרחות עבדה, ודודו האמין בזה עד יומו האחרון, כשכראוי למעמדו דודו נפח את נשמתו בעיצומה של צרחה גדולה.

כמה רגעים אחרי שהחזיר את נשמתו לבורא דודו עומד וצורח את נשמתו בבית דין של מעלה, שניות אחרי שהוא התבשר על ידי חבורה של מלאכים עם זקנים לבנים וארוכים שהוא נשלח לגיהינום עד קץ הזמנים. הצרחות של דודו לא ממש עושות רושם על החבורה של המלאכים עם הזקנים הלבנים הארוכים, גם לא הדמעות שלו. הם צוחקים לו בפנים בהרמוניה מופלאה וצחוקם גורם לצרחות של דודו להיפסק.

דודו מבין שגורלו נחרץ. גם הדמעות פוסקות מלזלוג. לראשונה בחייו, דווקא במותו, דודו לא צורח. הוא רק מביט על המלאכים עם הזקנים הלבנים הארוכים ושואל בשקט: למה? המלאכים עם הזקנים הלבנים הארוכים אומרים לדודו שברור שהוא לא יכול היה לדעת אבל בעשרת הדיברות שאלוהים נתן למשה רבינו פעם מזמן במדבר, נפלה טעות אנוש, ושמסתבר שמשה רבינו, חוץ מזה שהיה מגמגם כבד, סבל גם מדיסלקציה, ושהדיבר השישי המקורי לא היה ‘לא תרצח’ אלא ‘לא תצרח’, ושלמעשה לרצוח מותר, רק לא אנשים. אלוהים לא טבעוני, אומרים לדודו המלאכים עם הזקנים הלבנים הארוכים, ושיש מצב שהוא, דודו, נפל בין הכיסאות, אבל גם שאי-ידיעת החוק אינה מונעת עונש, שאת הנעשה אין להשיב, ושאם חושבים על זה אז זה די הגיוני שאסור בתכלית האיסור לצרוח, כי כל מה שאלוהים בסך הכול רוצה, כבר אלפי שנים, זה רק קצת שקט.