מבנגזי לברגן בלזן וחזרה 11000 קמ

משה לביא

נולדתי בבנגזי (בנג’אזי, בערבית) במחוז קרינאיקה בלוב ב־23 במרס 1942, ה’ בניסן ה’תש’ב. נולדתי להוריי אליהו ומזל (מזלה), בעיצומן של ההפצצות הקשות של ‘כוחות הציר’ (גרמניה ואיטליה) במלחמת העולם השנייה על לוב בכלל, ועל בנגזי בפרט. ב-5 במאי 1942, בטרם מלאה לי שנה גורשתי עם משפחתי ויהודים נוספים בעלי אזרחות בריטית מבנגזי לאיטליה. עברנו מסע ארוך וסבל רב בכמה מחנות מעבר לאורכה ולרוחבה של איטליה, ולאחר מכן הגענו למחנה הריכוז ‘ברגן בלזן’. לאחר כניעת גרמניה ופתיחת שערי המחנה שבתי עם משפחתי לבנגזי, שוב, לאחר מסע ארוך ומתיש בכמה מדינות באירופה ובצפון אפריקה. בשנת 1949 עליתי לישראל עם משפחתי היישר למעברת בית לִיד שליד נתניה.

עד שנותיה האחרונות של אימי, נושא השואה במשפחה היה טאבו שלא מדברים עליו. גם אחיי הגדולים, שהיו אמורים לזכור ולספר מה היה שם, לא דיברו על מה שעבר עליהם בתקופה ההיא עד לפני כמה שנים. כל הידע שהיה לי על מלחמת העולם השנייה היה מהספרות ומשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. בספרי הלימוד של אותה תקופה נכתב רבות על מסע הכיבושים של כוחות הציר באירופה ובצפון אפריקה. כן נכתב רבות על שואת יהדות אירופה, אך כמעט לא נכתב על שואת יהדות צפון אפריקה, שבה קיפחו את חייהם רבים מהיהודים במלחמה הארורה ההיא. באותה עת לוב הייתה תחת הכיבוש, הן של כוחות הציר והן של הבריטים, לסירוגין.

במסגרת לימודיה נדרשה אחייניתי לימור, בתו של אהרון אחי, לערוך שושלת יוחסין של המשפחה ולספר את קורותיה באותה מלחמה. לימור הקליטה את אימי, סבתא מזל (ז’ל), שסיפרה לה על תלאות המשפחה בזמן מלחמת העולם השנייה, הגירוש והשהות במחנה הריכוז ‘ברגן בלזן’. מעשה דומה עשתה אף אחייניתי גילה, בתו של אברהם אחי (ז’ל). אף היא הקליטה את אביה ותמללה את סיפורו שהיה דומה מאוד לסיפורה של אימי.

מטבע הדברים, סיפורה של אימי היה מפורט יותר בהיותה בוגרת ואם לחמישה ילדים בעת הגירוש. סיפורו של אחי, שבעת הגירוש היה בן שבע שנים בלבד וזכר פחות היה גם מפורט פחות. הסיפורים על הסבל הנורא שארע למשפחה היו דומים. שניהם סיפרו על המסע והשהות במחנה, כל אחד מנקודת מבטו הייחודית. מקלטות אלה למדתי לראשונה פרטים רבים על מה שעבר על יהודי קרינאיקה בכלל ועל יהודי בנגזי בפרט, על משפחתי וקרוביי במה שנקרא ‘שואת יהדות צפון אפריקה’. עד לפני כמה שנים לא דובר בשואה זו כחלק מזוועות המלחמה הארורה ההיא, ולא הוזכרה כמעט בכתובים, בניגוד לשואת יהדות אירופה.

לאחר שנודע לי הקשר של משפחתי עם תקופת המלחמה והשואה שבאה בעקבותיה, החילותי לנבור בתולדות המשפחה עד שובה לאחר המלחמה לבנגזי והעלייה לישראל. את ממצאיי העליתי על הכתב, כדי שהדורות הבאים במשפחה ילמדו על עברם, וגם עבור אחרים שלא האמינו שצפון אפריקה, ולוב בעיקר, לא נמלטו מידו הארוכה של ‘הרייך השלישי’.

אירועי הגירוש, המסע הארוך והקשה במחנות מעבר שונים ברחבי איטליה ואירופה, השהות במחנה ‘ברגן בלזן’, השחרור והחזרה לבנגזי, לא זכורים לי משום שבעת הגירוש הייתי כאמור תינוק שלא מלאה לו שנה, וכששבנו לבנגזי אחרי המלחמה הייתי בן שלוש ותשעה חודשים לערך.

על תקופה זו, החל מהגירוש ביום 5 במאי 1942 ועד החזרה הביתה לבנגזי ביום 30 במאי 1945, כתבתי על פי סיפורם של אימי, אחיי, קרובי משפחה (ז’ל) שהלכו לעולמם לפני כתיבת הספר ובמהלכה, וכן קרובי משפחה (שיבדלו לחיים ארוכים), שעדיין חיים עימנו ועברו אף הם את תלאות המלחמה והאירועים הנוראים שהיו חלק ממנה. זכיתי לשיחה אחת עם אבי בשנותיו האחרונות על התקופה שבה נשאר לבד בבנגזי.

שמות האנשים, המקומות הדמויות והאירועים לאורך המסע אמיתיים בהחלט. הספר מתמקד ביהודי קירנאיקה ובעיקר בקהילת יהודי בנגזי, שהייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות שהתנחלה שם. הספר פותח צוהר למסע שעברה משפחתי לדורותיה ויהדות בנגזי בכלל. מסע שתחילתו בגרוש ספרד בשנת 1492, וסופו בהגעה לבנגזי. עם השנים עלתה רוב המשפחה ורבים מיהודי בנגזי לארץ ישראל, חלקם בשנת 1949 וחלקם לאחר מכן.

הספר אינו מתיימר לספר את סיפורם של ניצולי שואה מיהדות לוב או ניצולי שואה בכלל. הוא מספר על משפחתי ועל כמה קרובים בלבד, על תלאותיהם, על האובדן והסבל שחוו. שכן, כל ניצול וסיפורו, והסבל שהיה מנת חלקו בתקופת המלחמה הארורה היא. יש לזכור, שלא כל יהודי לוב הוגלו מחוץ למדינה. חלקם גורשו למחנות בתוך לוב עצמה למשל למחנות ‘ג’אדו’, ‘סידי עזאז’ ו’בוקבוק’. עובדה זו אינה גורעת מסבלם ומהאובדן שהיה נחלתם, שאינם נופלים מאלו של המגורשים האחרים.

לצערי, השנים לא פסחו על התמונות ועל התיעוד שדהו עם הזמן, חלקם בני למעלה ממאה שנה. הערך ההיסטורי שלהם לא יסולא בפז, ולא יכולתי שלא לכלול אותם בספר על אף מצבם. עם הקוראים הסליחה.