החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מדברת עם עננים

מאת:
הוצאה: | 2017-02 | 129 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:
“אתה מצטער על משהו מכל מה שהיה?”
“ואם כן, אז מה.”
“אולי אני יכולה לבקש סליחה בשמך.”
“תראי, קטנה שלי, היום אני יודע שמהלך חיינו נע על ציר ספירלי שמתקדם ככל שאנו פועלים ודוחפים קדימה. אין תנועה לאחור. אי אפשר לחזור. אבל אפשר לעמוד במקום. היו זמנים שדחפתי בכל הכוח קדימה והשגתי את שביקשתי: עבודה, קידום, מעמד מקצועי. גם אותך. והיו זמנים שידעתי שאין טעם, שעדיף לחכות, לצבור כוחות ולחכות לגל הבא. אז היום אני יודע שאולי בחלק מהמקרים שחיכיתי טעיתי, ויכולתי להשפיע יותר. אבל הם עברו, זרמו משם. וכמו שאמרתי לך, אין דרך חזרה.”
“מורבידי קצת. קיוויתי לתקווה.”
“התקווה בת שנות אלפיים… שנייה, עובר לדום…”
“באמת, אתה פשוט לא תיאמן. שכחתי את ההומור שלך בכל דבר.
קשה שאי אפשר לצחוק יותר.”
“מי אמר שאי אפשר? איך נראה לך שאפשר לעבור את המסע הזה בלי לצחוק?! את חייבת. ושיקפצו לך כולם. יאללה פעם הבאה נפתח בבדיחה.”
בכל יום מפציעה שמש חדשה בנפשנו. בכדי להתגבר על הקושי שאיתו כל אחד מאיתנו מתמודד בחייו עלינו לאמץ אותה, להעריך את הדרך שעשינו כבר ולראות את המשכה.
מרב בן-שושן אלמנתו של אילן בן-שושן ז”ל מספרת באומץ ובגילוי לב את סיפור התמודדות המשפחה עם מחלת ניוון שרירים (ALS) של אב המשפחה ומשרטטת את הדרך מאהבה גדולה לפרידה כפויה ולחיים שאחרי.
רווחים ממכירת הספר ייתרמו לעמותת “פרס לחיים” הפועלת להאצת המחקר ומציאת תרופה למחלת ה-ALS.
מקט: 4-1272-38
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הכול על אהבה

"אבל למה בעצם לא אמרת לי שאני יכולה?"
"יכולה, מה, קטנה?"
"יכולה, להיות עם מישהו אחר אחרי שתלך."
"אוי קטנה. לא יכולתי. היית כל כך יפה ואמיצה אז בבית החולים לידי ורציתי שהרגעים לא ייגמרו. כמעט הגעתי לזה בסיום הכתבת ההנחיות על נוסח ההספד בהלוויה וסידורי ה'שבעה'. אבל ברחתי להסביר לך על סידורי הביטוח ומספרי חשבון בבנקים, ואת התעצבנת ואמרת שאת לא מתכוונת לבלות את השעות האחרונות איתי בהסברים על כסף. ואז כבר לא היה לי אומץ. חשבתי ש… לא יודע מה חשבתי. קיוויתי שזה לא באמת סוף סופי כזה. גם אמרת לי שאת בטוחה שאמצא דרך לחזור, ואת סומכת עליי. הסתכלתי עלייך, ולא יכולתי לאכזב."
"אבל עכשיו אני תקועה פה עם התחושה הזו שאסור לי, או לפחות שלא אמרת שמותר. וכל מה שאני שואפת אליו זה ליצור מחדש רגעים אבודים, ריחות, טעמים ומגע שהיה כל כך אישי וכל כך שלנו. ואיפה אמצא בדיוק כזה?"
"אבל אף אחד לא מצפה שתמצאי אחד בדיוק כמוני. חוץ ממך. את זוכרת כמה התפעלתי בהתחלה על שמצאתי אותך? ברור שתעברי כמה חוויות עם טיפוסים מוזרים בכל מיני צורות ומובנים. אבל הי, אני משתדל לבחור ולשלוח לך את המובחרים."
"ממש! בוא נראה מה שלחת עד עכשיו: נשואים, שקרנים, זקנים. להמשיך?"
"תביני, אני יכול לשלוח לך רק כאלו שיש להם איזשהו מכנה משותף איתי. שם, תכונה, מקצוע, גיל. משהו. או בקשה ספציפית שלך. ואת לא חזקה בלבקש, נכון?"
"כן, זו בעיה. לא יודעת מה אני באמת רוצה. מצד אחד רוצה מישהו רק לעצמי, בלי חוקים, בלי גבולות. גם בלי לחלוק אותו עם איש. זה מוביל בדרך כלל למישהו לא פנוי באופן רשמי. או מישהו רציני, מיושב, כזה שטוען שהוא מחפש זוגיות ושותפות ואהבה. אבל אז אהיה חייבת לחשוף אותו לסביבה. אתה יכול להריץ את סרט חיי קצת קדימה כדי שיהיה לי יותר בהיר? לא, אה?"
"את תהיי חייבת להחליט בקרוב. אני מרגיש שאצטרך להתקדם פה במסלול שלי עוד מעט. ואז כבר לא אהיה כל כך זמין לעזור לך בבחירות האלו. ואני מרגיש שאת כן יודעת מה את רוצה. אולי את פוחדת לבחור, אולי פוחדת להכאיב לי. אז אני מנצל הזדמנות שאולי לא תחזור: הכי בעולם הייתי רוצה לגרום לך שוב לחייך, שוב לראות את האור הזוהר בעינייך כשמשהו טוב ונעים קורה לך, אבל זה כבר לא יקרה. ולכן אני פוקד עלייך למצוא את האושר הזה בלעדיי. הוא קיים. הוא מחכה לך, בדיוק כמו שאת מחכה לו. רדפי אחריו! "
"אוי, כמה שאני אוהבת אותך!"
"כמה שאהבת אותי, קטנה. כמה שאהבת."
אני פוחדת בעיקר לישון באלכסון. עדיין מקווה שכשאשלח יד תועה בלילה, ארגיש את חום גופך לצדי. מפחדת שאני מבטלת את קיומך כשמזיזה את הכריות למרכז המזרן. מכריחה את עצמי לישון גם בצד שלך. אני יודעת שמותר לי. יודעת שלא תחזור עוד. לעולם. כבר לא בטוחה אם אני רוצה דווקא אותך בחזרה או רק את הידיעה שכשאשלח יד תועה בלילה, ארגיש חום גוף לידי.
נְשָמָה פְּצוּעָה מְטַיֶּלֶת בַּקַּנְיוֹן.
נְשָׁמָה פְּצוּעָה מְחַיֶּכֶת בָּרַמְזוֹר.
עוֹטָה מַסֵּכַת חִיּוּךְ מְחֹרֶרֶת,
מַסְתִּירָה אֶת הַפַּחַד,
מַחְבִּיאָה אֶת הָאֱמֶת,
חוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא רוֹאִים אֶת הָעֵינַיִם הַכְּבוּיוֹת,
אֶת הַגּוּף הַכָּבֵד, הָרָפוּי.
"מֵהַיּוֹם אַתְּ חַיָּה מִיּוֹם לְיוֹם", אָמַר לָהּ הַנּויְרוֹלוֹג שֶׁלּוֹ מִזְּמַן,
"אֵין לָךְ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהִשָּׁאֵר שְׁפוּיָה."
וְהִיא מְחַכָּה לִפְגִישָׁה נוֹסֶפֶת שֶׁבָּהּ יַתִּיר אוֹתָהּ מִתְּקוּפַת הַהַמְתָּנָה,
רוֹצָה לִהְיוֹת מְסֻגֶּלֶת לְתַכְנֵן שָׁנִים קָדִימָה, בְּלִי לְפַחֵד,
לַחֲלֹם שׁוּב בְּיַחַד בְּשֶׁמֶשׁ חָרְפִּית,
כְּשֶׁבָּרֶקַע צְחוֹק יְלָדִים, לְהִתְגַּלְגֵּל מִצְּחוֹק מִבְּדִיחוֹת שְׁחֹרוֹת.
מַמְתִּינָה.
אני מדמיינת את היום שבו אצא אל העולם. אני לא אבחר מראש איך, מי ומתי. רק אחליט שמספיק ודי לי עם הארשת חמורת הסבר, עם הכאב הזה בלב ובנשמה. אני רוצה לחייך שוב מבפנים. רוצה לצחוק בלי סיבה. רוצה לחבק את החיים שוב.
נקבע להיפגש בנקודה לא מזוהה. אני אוהבת את המסתורין. הכול משורטט לי כבר בראש. מדמיינת אותו גבוה, שרירי, עם חיוך בעיניים. כזה שלא צריך לדבר אליו במילים, ויבין לבד מה אני רוצה. מה עושה לי טוב. לא מתכוונת להקשיב לקולות שיאמרו לי להיזהר. לא רוצה להקשיב לקולות שיאמרו לי שאני משלה את עצמי. שאני מייפה את המציאות.
אאסוף אותו אליי לרכב. התמונה של הבחור הגבוה והשרירי מתחלפת בדמות אחרת. מרגישה כמו בלון שהתרוקן בבת אחת מכל האוויר. עתה הוא נראה נמוך, שמנמן, שיניים צהובות שמחכות מזמן לניקוי אבנית, מזיע ונרגש לפחות כמוני. אף על פי שיהיו לי את כל הסיבות להגיד שהוא לא מתאים, שהתבלבלתי, שמפחדת, שמתחרטת, אחייך, אלחץ יד, ובתשובה לשאלתו אם עדיין מתאים לי, אענה "בטח", כי אזכור שהחלטתי ליהנות, ויהי מה.
בדיעבד, אחרי שאנתח את החוויה הדמיונית שוב ושוב, לא אבין כיצד היה לי האומץ להמשיך עם התוכנית המפוארת שלי כל כך רחוק. למה בעצם לא עצרתי לפני או לפחות באחת התחנות שהיו לי בדרך.
ולמרות זאת, אני בטוחה שאיהנה כפי שלא נהניתי כבר הרבה מאוד זמן. לא אזכור תמיד עם מי אני והיכן, אטבע בתחושת האינסוף, אובדן השליטה. רק כשאחליט שמספיק לי, אנחת חזרה למציאות הנוכחית, שלי ושלו. לבקשתו להמשיך לשמור על קשר, אסרב בתוקף. המציאות והרציונל כבר ישתלטו על כל חלקה מהחוויה שעברנו.
וכשאטעם את טעם המגע, כמו יימתח על שפתיי ויסרב לסור. כמו לנסות ולנקות פני ילד מארטיק עם מפית מנייר. ככל שתנסה, כך תשאיר סימן חזק יותר.
הֶחְלִיטָה שֶׁהַיּוֹם הִיא שְׂמֵחָה,
הִתְאַמְּנָה כָּל הַבֹּקֶר בְּחִיּוּכִים לְעַצְמָהּ.
מוּל הַמַּרְאָה,
בָּאוֹטוֹ,
אֲפִלּוּ בַּמִּסְדְּרוֹן בַּכְּנִיסָה לַמִּשְׂרָד.
אֲבָל אָז הִדְלִיקָה אֶת הָרַדְיוֹ,
וְאֶחָד מִשִּׁירָיו הִתְנַגֵּן.
כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת מָה זֶה הָיָה –
אֵהוּד בַּנַּאי אוֹ דּוּכִין,
עֲבוּרָהּ זֶה הָיָה שֶׁלּוֹ.
וְכָל הַמַּסֵּכָה הַמְּאֻשֶּׁרֶת שֶׁלָּהּ נִסְדְּקָה
וְהִתְפּוֹרְרָה לָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן.
הִסְתַּכְּלָה עַל הַשְּׁבָרִים, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לְחַבֵּר מֵחָדָשׁ.
לֹא יוֹדַעַת אִם מְסֻגֶּלֶת.
"חַיֶּבֶת לִמְצֹא דֶּבֶק חָזָק יוֹתֵר",
מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ בְּשֶׁקֶט.
אני מדמיינת את בן הזוג העתידי שלי באלף ואחת צורות, ותמיד נעצרת בשלב שבו אני מכירה לו את חיי הקודמים. אפילו בדמיון אני לא מצליחה להתגבר על הקושי, על ההרגשה שאני בוגדת בך, באהובי. וכמה אירוני שדווקא בשלב זה של חיי נחשפתי לתופעת הבגידות בכל מערומיה. אני כבר לא בטוחה שחיינו באותה מציאות של הזוגות שאני מכירה כיום, מציאות שבה לפחות אחד מהם מנהל חיים כפולים ומלאי ריגוש, שאינם קשורים במשק הבית ובחוגי הילדים, אלא רק בניצול הזדמנויות שנקרות בדרכו.
כשעדיין הייתי נשואה, לא דמיינתי כלל את היקף התופעה. הייתי בטוחה כי מדובר בתופעה זניחה בשולי החברה. ובהשאלה מהמשפט המפורסם 'הדשא של השכן ירוק יותר' אני אפילו לא ידעתי שגדל שם דשא. יוצא לי לחשוב לא מעט על חיינו מהימים שלפני המחלה בהקשר זה. האם ייתכן שהיינו בעצם ככל הזוגות? והנאמנות, שאני כה מפארת בדמיוני, היא חזיון תעתועים? האם ייתכן שאתה – כמו מרבית הגברים שאני נתקלת בהם מאז – תכננת ביומן הפגישות שלך חלונות זמן לפגישות עם נשים אחרות? איזו אישה הייתה שובה את לבך מספיק כדי שתקום מהמחשב ותקדיש לה זמן? ואם היינו נשארים נשואים, האם היינו מצליחים לשמור על מסגרת זוגית כמו זו שאני חושבת שהייתה לנו?
מצאתי את עצמי מתפרצת – פעמיים, כמעט ללא שליטה – על קרוביי בהקשר זה של חוסר כבוד או הערכה מספקת אחד כלפי השני. מצאתי את עצמי גוערת בהם בדמעות על התנהגותם ועל חוסר הכרת התודה לגורלם, שיש להם עם מי לחלוק את חייהם. ומאחר שההתפרצות הייתה פתאומית, השפילו מבט והתנצלו, ספק לפניי ספק לפני בני זוגם.
אֲבָל לָמָּה אַתְּ נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָקוֹם?
הֵם מַצְלִיחִים לִמְחֹק לָךְ אֶת הַחִיּוּךְ הָרָפֶה שֶׁצִּיַּרְתְּ לָךְ.
יוֹשֶׁבֶת וְחוֹשֶׁבֶת 'אֵיךְ' וְ'לָמָּה' וּ'מָה פִּתְאוֹם',
וְהֵם בִּכְלָל לֹא יַדְעוּ שֶׁהֵם כָּאֵלּוּ חֲשׁוּבִים.
הָאֹשֶׁר שֶׁלָּךְ תָּלוּי הֲרֵי רַק בָּךְ!
תַּחְלִיטִי כְּבָר לִהְיוֹת שׁוּב שְׂמֵחָה. וַיְהִי מָה.
הייתי רוצה מאוד שילדיי יחוו חיים זוגיים בבית שוב כדרך קבע. אני – שלא ראיתי מעולם את אמי מחובקת עם גבר, שמעולם לא הרגשתי חום של אב מחבק, דואג, מחנך, רציתי שילדיי יחזרו לחוות את כל אלו באופן קבוע.
ואולי דווקא משום היעדר בן זוג אני מצליחה לגדל אותם לבד, לנהל עבורם שגרת משפחה ראויה? האם תוכנית אחת חייבת לבוא על חשבון השנייה? האם לא יימצא מקום בלבי לשניהם? האם לא אצליח למתוח את גבולות הזמן למען כולם?
אני יודעת שכמו בכל צעד בחיי, זה רק עניין של בחירה. עניין של החלטה.
הַטֶּבַע אֵינוֹ מְאַפְשֵׁר רִיק.
אָז מָה יְמַלֵּא חָלָל, מִשֶּׁנּוֹצַר?
הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה פַּעַם מָלֵא שִׂמְחָה,
אֹשֶׁר,
סִפּוּק,
חֲלוֹמוֹת מְשֻׁתָּפִים,
מְחַפֵּשׂ עַכְשָׁו חֲלוּפוֹת;
מָה יִצְבַּע מֵחָדָשׁ אֶת קִירוֹתָיו?
מָה יָפִיץ שׁוּב אוֹר מֵחַלּוֹנוֹתָיו?
יֵשׁ וְהַגַּעְגּוּעַ הוֹפֵךְ דֶּרֶךְ חַיִּים,
יֵשׁ וּמַעֲשֵׂי הַנְצָחָה יְמַלְּאוּ אֶת הֶחָסֵר,
אַךְ הַאִם הֶחָלָל עַצְמוֹ
לֹא יַעֲדִיף אֹשֶׁר וְשִֹמְחָה חֲדָשִׁים,
שֶׁיְּהַדְהֲדוּ בֵּין קִירוֹת נַפְשׁוֹ?
"'מה עכשיו?' שאלה הקרמה המבולבלת. ביקשת שקט, לא?!"
"כן, אבל לא רציתי אותו כל כך שקט הפעם. כשהוא שקט מדי, נהיה לי רועש מרוב מחשבות."
"הצלחת לבלבל אותי, מודה."
"אני רוצה שתמציאי לי כפתור 'תשומת לב'. כשארצה אגביר, ואז ייפלו לרגליי כל מחזריי אחד אחד, עד שאהיה מסופקת. כשאנמיך את העוצמה, אוכל לחשב את מסלולי מחדש. יש לך כזה?"
"עוד לא מותק, תצטרכי למצוא אותו לבד. בתוכך."
"למה את מעוננת כולך?"
"לא מעוננת, רק מהורהרת."
"על מה?"
"על כל ימי האהבה והט"ו באבים שעברו להם בלי שהקדשתי מספיק תשומת לב ל'ביחד' שלנו. לא זוכרת שהשתדלתי להתרומם מהיומיום, מהשוטף ומהשגרה שלנו כדי לייחד זמן בשבילנו. לא זוכרת מספיק מסעדות או בילוי זוגי באיזה ספא. לא זוכרת טיולים לאור ירח על חוף הים. ועכשיו, כשכבר אי אפשר, הם כולם צועקים אליי מערימת השנים שעברו כבר, איך בזבזנו אותן כך סתם."
"חוכמת ה'בדיעבד'. לא חוכמה גדולה כל כך.
"אני כן זוכר ארוחות ערב קטנות רק שלי ושלך בלילה, כשהילדים נרדמו. אני זוכר פתקים וברכות עם קריצות ובדיחות שרק אנחנו הבנו. זוכר מתנות, וזוכר המון דאגה ותשומת לב. נכון, בדרך כלל העדפנו בילוי משפחתי עם הילדים. אבל תראי איך כלום לא מתבזבז. הנה, היום, לראשונה, בכורנו בבילוי ב'יום האהבה'. ואולי זה גם בזכות הפעמים שרצינו שגם הם יהיו חלק מהחגיגה. שיהיו שותפים לאהבה ולקרבה. אז אל תצטערי. גם כי באמת אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור, וגם כי עשינו את הבחירות שלנו בזמן אמת מפוכחים.
"וקטנה שלי, מחר יהיה סתם יום רגיל, וגם בו אפשר לאהוב, וצריך לעשות את זה. פשוט בלי כל השירים הדביקים ברדיו."
"איך תמיד ידעת לסיים הכול בחיוך בשבילי."
לֹא זָכְרָה אֶת הַהַרְגָּשָׁה.
לֹא חָשְׁבָה שֶׁהַלֵּב וְהָרֹאשׁ עֲדַיִן יְכוֹלִים לְהִתְכַּוֵּן לְאוֹתוֹ מָקוֹם יַחַד.
אוּלַי לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁמֻּתָּר לָהּ.
אוּלַי לֹא חָשְׁבָה שֶׁמַּגִּיעַ לָהּ.
אִם הַגֶּבֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּהּ מֵת,
לָמָּה שֶׁתְּקַבֵּל עוֹד הִזְדַּמְּנוּת?
כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנּוֹפֶלֶת לוֹ פְּרוּסַת עוּגַת יוֹם הַהֻלֶּדֶת.
אוֹ מְבֻגָּר שֶׁמִּתְעַקֵּשׁ לִסְחֹב סֵפֶר תּוֹרָה בַּהַקָּפוֹת שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה
לְלֹא נִסָּיוֹן קוֹדֵם, וְכֻלָּם מְמַלְמְלִים: "רַק שֶׁלֹּא יִפֹּל לוֹ…"
וְהוּא בְּכָל זֹאת נוֹפֵל.
אֲבָל הַצִּמָּאוֹן לַלִּטּוּף, הַכְּמִיהָה לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹצֶה אוֹתָהּ
לֹא כִּי הִיא זְמִינָה,
לֹא כִּי הִיא רוֹצָה,
רַק כִּי הוּא רוֹצֶה.
דַּוְקָא אוֹתָהּ.
מַעֲנִיק לָהּ חַמְצָן לְעוֹד נְשִׁימָה, בְכָל בֹּקֶר.
עַד שֶׁתִּמְצָא אוֹתוֹ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מדברת עם עננים”