פגישה עם גוסטב מאהלר

א

עת החמור היא העת הזאת, החמור טוב הלב שקפץ להציל ולתמוך במפלגת השלטון, בשולטים בנו. כי אם הם יפלו השולטים בנו, אם הם יאבדו את השלטון, אין לדעת מה יהיה בגורל המדינה.

אף אחד כבר לא מאמין כי יש תחליף לשלטון הזה כאן ועכשיו, כי הוא מאזן בין החלקים השונים בעם, גם מזהה את הסכנות האורבות לנו כמדינה מבחוץ.

והנה גם מהבחינה הכלכלית לא הייתה תקופה טובה יותר למדינה, לא היו שנים טובות יותר לכלכלה כמו השנים האחרונות.

אז כנראה שבזכות העומדים היום בראש המדינה הגענו לכל זה, לכל ההישגים האלה.

בעיתון 'השליח' הפרוס כעת על שולחני, בעמודו השני, המשיך מאמר הפרשנות ואמר: שלוש מחנות יש לנו כאן בארץ: הראשון בין שלושת המחנות האלה הוא המחנה הנושא בעול, הוא המחנה שהחמור טוב הלב שראשו בשמיים ורגליו לא על הקרקע, הוא שעמד בראשו, או בראש המפלגה המייצגת אותו בעיקר.

מאז קום המדינה הוא המחנה הנושא בעול, הוא המחנה העובד והמשלם את המיסים, הוא המייצר כאן את הכסף, את ההכנסה האמתית, את האמצעים לקיום המדינה.

אם צריך אנשי המחנה הזה גם יקומו להילחם להגנה על המדינה כאשר ייקראו, ובעת מלחמה יינטשו את ביתם ומשפחתם, גם את מקום עבודתם וילכו למלחמה, ואם צריך יקריבו את חייהם כי הם מודעים לכך שהם הקו הראשון והאחרון לקיום הכלכלי, גם הביטחוני, של המדינה.

וישנו המחנה השני, הוא המחנה החרדי. אנשי המחנה הזה הם הצדיקים, כי הם מקיימים את רוב המצוות, כלומר המצוות ככתוב בתורה.

הם שוקדים על הלימוד וההגות בתורה יומם ולילה. אני לא כולל בהם כמובן את אנשי הציונות הדתית וההתיישבות העובדת הדתית.

גם לא את הכיפות הסרוגות והמתגייסים לצבא, גם לא את כל האנשים הטובים בארץ שהם דתיים אבל שייכים בהחלט ובאופן מובהק למחנה הראשון, אלא רק את הפלגים החרדיים.

אבל יש מצווה אחת שהם לא מקיימים אנשי המחנה הזה, והיא בגדר ההגדרה ובזיעת אפיך תאכל לחם. לכן אין הם לפי כך יורשיהם הרוחניים של רבי עקיבא למשל, או הרמב'ם, שאמר 'אל תעשה התורה קרדום לחפור בה'.

כלומר: 'אל תחשבה כלי לפרנסה,' והוסיף ואמר: 'מי שעוסק אך ורק בתורה הרי הוא ביזה את התורה וכיבה מאור הדת'.

אין הם צאצאיהם הרוחניים של הנביאים או השופטים שנלקחו אל גורלם, אל יעדם, מאחורי הצאן, או מן השדה, או בעת שעסקו בדיש בעונת קציר החיטים כמו גדעון בן יואש.

אין הם דומים אנשי המחנה הזה שכאן לכל קהילות החרדים היהודיות האחרות בעולם, קהילות של יהודים החיים על עמלם, יושבים אל לימודם לאחר סיום יום עמל.

כי לא יעלה על דעתם שם בגולה שאפשר לחיות על חשבון הזולת, על עבודת אדם אחר שאולי גם חייו לא קלים.

והמחנה השלישי? המחנה השלישי הוא מחנה השולטים בנו. אנשי המחנה הזה לוקחים משני המחנות האחרים, נהנים מהחלק הטוב בשני העולמות.

אלה הם מחזיקי המשרות מטעם השלטון, פקידי השלטון, בכירי השלטון.

המחנה השלישי הוא הלוקח מהמחנה הראשון את פרי עמלו, וחלק גדול מהשלל יעביר אל המחנה השני.

אז הנה אנו ברי מזל כאן במדינה ממשיך הכותב, כי סכנה גדולה הייתה מרחפת על השלטון כאן לאחר שלוש מערכות בחירות שקמו עלינו השנה. ומערכות הבחירות האלה איימו לערער כאן את האיזון בין המחנות האלה שכאן.

וניצלנו בנס, והפעם לא היה זה המשיח שהצילנו, אלא ממש חמורו, אמנם לא חמור לבן אבל חמור, וזה הנס וזאת הגאולה וזאת העת, כי עת החמור היא העת הזאת, החמור שחבש פעם כומתה והלכנו אחריו במסע, אז בימים אחרים.

ובאותיות קטנות בסוף המאמר שהתפרסם בעתון 'השליח' שהיה פרוס כעת על שולחני במשרדי המנהלה של האוניברסיטה, למטה ומשמאל, היה רשום 'כתב: י.ע.' וגם כתובת אימייל הייתה רשומה.

***

סיימתי לקרוא את המאמר בעתון הפרוס על שולחני, קיפלתי את העיתון והנחתיו בצד השולחן ושקעתי במחשבות. שולחן עץ חום צנוע ופשוט היה לי במשרד בו אני עובד, במחלקה לרישום ידע ופטנטים באוניברסיטה הגדולה של העיר הגדולה.

ידעתי מי הוא כותב המאמר, כלומר מי זה 'י.ע.' כי הוא היה מספר שנים חברי, או בין חברי הלא רבים בתקופת לימודי בתיכון.

לא החבר ממש הכי טוב, לכן הופתעתי מאוד מהזמנה זוגית שנשלחה אלינו שלשום, אלי ואל בת זוגי גליה, לבוא ולהשתתף ביום ההולדת של אותו י.ע. כן ממש הוא, ודווקא באמצע השבוע, כי לרוב המוזמנים כנראה לא היה זמן אחר. גם אולי כי זה יהיה אירוע צנוע למדי לפי התיאור הקצר באגרת.

תהיתי למה אני, מאיפה בכלל הוא זוכר אותי, או איך יתכן שהוא בכלל זוכר אותי.

לפחות עשרים שנה אם אינני טועה לא דיברתי עם אותו 'יוסי עוגן', בוודאי שלא נפגשתי אתו.

מזג האוויר הצפוי להמשך השבוע כלל גם אפשרות לגשם, דבר נדיר למדי לחודש אפריל.

אולי האירוע הזה יתבטל מאליו כמו אירועים רבים בחודש האחרון, גם כמו הרבה דברים מוזרים נוספים שקורים כאן בחודשים האחרונים. לא ברורים, לא צפויים, תחת ענני הנגיף המתפשט בעולם.

בעודי יושב כך אל שולחני באגף המנהלה במשרד לרישום פטנטים, עברה בי לשבר של שניה תחושה מוזרה, תחושה של חוסר תכלית, מן עגמומיות אפורה, לא ברורה, לא ממוקדת, ההולכת ומערפלת את מציאות חיי, כי מה כבר יכול להשתנות?

תוגה נפלה עלי לרגעים מספר, על משהו לא מוגדר, לא ברור, משהו שבכלל לא קרה, דברים שראיתי או אולי לא ראיתי ורק חשבתי שראיתי.

געגוע למשהו לא מוגדר שגם לא יקרה, גם לא יתגשם כבר, עלה וחלחל.

מיד ותוך מחצית הדקה כבה ונעלם הגעגוע הזה, גם נשכח ונדחס לאחור, לתת ההכרה, לירכתי המוח.

כמו אותה דקה בבוקר של יום קיץ לוהט בתעלה המקיפה את העמדה החפורה חשבתי, שם על גדות התעלה, בקיץ אלף תשע מאות ששים ותשע.

נשאר רק מן שריד, מן אינסטינקט של רצון לשנות, להתרכז בקטנות של היום יום ופשוט להאמין.

לנסות להאמין רק בטוב, הרי הכול עוד אפשרי, שום דבר עוד לא נסגר.

ניערתי את ראשי כמו כלב היוצא מן המים, פקחתי את עיני ופניתי לסקור את ערימת הניירת המחכה לי על השולחן.