מהרי האלפים עד ים סוף – מסעו של שורד

מי אני? – היכרות בפתח הסיפור

ברגל קלה דילגתי מעל כבש־האונייה; רגליי דרכו על רציפי נמל חיפה. הייתי בארץ־ישראל. תעודותיי נבדקו בנוכחות קציני או’ם, וכך נהגו אף עם המסמכים של קבוצת הצעירים שהגיעה ביחד עימי. אלה היו ימי ההפוגה במלחמת העצמאות, תחילת אוגוסט 1948. החלטת האו’ם אסרה על הכוחות הלוחמים משני הצדדים לחזק את שורותיהם. זהו פִּשרהּ של ‘קבלת הפנים’ שהועידו לנו משקיפי האו’ם. אולם עוד בחו’ל צוידנו בתעודות הדרושות, שהרי היינו חברים פעילים ב’הגנה’ ושלוחותיה: ‘המוסד לעלייה ב’ ו’הבריחה’. מוסדות אלה היו אמונים על הכנת תעודות ‘מתאימות’. לאחר שעברתי את הבדיקה, קיבלתי מהפקיד הישראלי תעודת־עולה, וידעתי שמכאן תוביל אותי הדרך אל שורות צה’ל, היישר אל המלחמה הגדולה המתחוללת בארץ – מלחמת העצמאות.

כאשר מלאו לי כמעט עשרים ואחת שנה, היו מאחוריי שלוש מלחמות, והרביעית עדיין לפניי. ניצלתי את פסק הזמן שניתן לי בטרם אהיה חייל מן השורה, ומיהרתי לקיבוץ יגור בו התרכז הגרעין של פעילי התנועה מפולין. הם הכשירו עצמם לייסד ישוב קיבוצי עצמאי שיישא את שמם של לוחמי הגטאות. רציתי להצטרף לגרעין הזה, שהרי נמניתי עם בוגרי תנועת ‘דרור’ לאחר המלחמה. ‘התייצבתי’ בפני החברים בקיבוץ יגור כשבידיי כל רכושי, והוא מזוודה אחת; דיווחתי לחברים על הגיעי ארצה ואת המזוודה הפקדתי בידי זוג חברים. לימים תנדוד המזוודה בכל התחנות שהגרעין עבר בהן; היא הייתה עדות להיותי חבר קיבוץ, בעוד אני נלחמתי בשורות צה’ל (בגדוד השמיני של הפלמ’ח). זמן רב יעבור עד שאחליף את תרמילֵי הגב בארון בגדים.

בתום מלחמת העצמאות, כשהגיע תורי להשתחרר מן הצבא, קרא לי המג’ד לשיחה, וניסה לשכנע אותי להמשיך לשרת כמפקד בצבא הקבע. במענה להצעה השבתי לו: ‘אנחנו בשנת 1950; מאז שנת 1941, ובמידה מסוימת מאז 1939, לא שהיתי באותו מקום יותר מכמה חודשים.’ הוא חדל מלהפציר בי.

בגליל המערבי, על גבעה שנשקף ממנה הנוף היפה של מפרץ חיפה ושיפולי הר הכרמל טובלים במימיו, עמדו כמה צריפים וקבוצת אוהלים ניצבה לידם. על גבעת כורכר זו החלו לבנות כעבור מספר שנים את ‘בית לוחמי הגטאות על־שם יצחק קצנלסון’. ואני, משפרקתי את נשקי, הקמתי את אוהלי לצד האוהלים האחרים. אם לנקוט לשון צבאית, היה זה אוהל מפקד־מחלקה, והוא הכיל לבד מן המיטה גם שולחן, שרפרפים וארגז שהתקנתי ושימש כארון. בארון זה סידרתי את החפצים שפרקתי מתרמיל הגב ומאותה מזוודה יחידה שסיפרתי על אודותיה, והתחלתי בבניית חיים חדשים.

חשתי עצמי כאדם ששפר עליו גורלו.

באופן טבעי נשאתי לתוך חיי החדשים גם את עברי, את הרקע שלי; את עשרים ואחת שנותיי באירופה – במולדתי פולין, בחבל פִּיימוֹנטֶה בצפון איטליה בו חייתי ואף לחמתי בשורות הפרטיזנים, ואת שלוש השנים לאחר מלחמת העולם השנייה בהן פעלתי בשורות ‘ההגנה’. אולם אינני רוצה לספר את הדברים כמו בספר זיכרונות, אלא רוצה אני לספר את קורותיי כסיפור אישי של מי שאישיותו עוצבה בגלגולי גורל שאינם שכיחים.

במרוצת השנים, ובתנאים שונים, נשאתי כמה וכמה שמות־מחתרת, אך למרות זאת עוצבתי כאדם ששֵׁם הולדתו מַרֵק הֵרְמַן, אחד מארבעת ילדיהם של הוריי. איני יכול לומר כי הותרתי אחריי בפולין את קברותיהם, כיוון שהם כלל לא נקברו, וגורלם היה כגורל מרבית יהדות פולין. בעת זו, שאני כותב ומספר בה את דבריי, אני חש כי אישיותי עוצבה ואופיי חושל כאדם לוחם; גם בשל העובדה שאצורים בי קורותיהם – חייהם ומותם – של בני משפחתי.

בספטמבר 1939 הופצצה עיר מולדתי לבוב.1 חשתי שמלחמה מתרחשת מסביבי. ביום שנכנס בו הצבא האדום ללבוב יצאתי עם הסבתא ובנהּ (אין מדובר בסבתא הביולוגית שלי) לצפות בשדה המלחמה באחת מן החורשות הנטועות בפאתי העיר. הייתי בן 12, ולראשונה בחיי ראיתי שדה־קרב וגוויות אדם עדיין פזורות בו. ריח המתים עלה באפינו עוד ממרחק. ראיתי את החיילים והאזרחים המתים של פולין, וסביב להם התארגנו והתבססו חיילי הצבא האדום. ליד בית בודד שניצב שם בשטח עמד איכר שטרח בקבירת שניים מן הקורבנות, שניים מבין רבים.

ב־22 ביוני, 19412 נפלו עלינו רעמי המלחמה מבעוד לילה. מטוסים גרמניים עטו על העיר פעם אחר פעם, ובזמן ששהינו במקלט נפגע ביתנו. עשרות אנשים נלכדו תחת עיי המפולת. ילדה בת שש – חברתהּ של אחותי – נחנקה מאבק שמילא את גרונה שעה שפערה את פיה הקטן וזעקה מפחד. האוויר היה דחוס באבק שעלה מן החורבות. ילד נוסף, בן של אחד השכנים, התקשה לנשום והתלונן: ‘אני נחנק!’ יצאתי החוצה ומיששתי בידי בחשכה וחיפשתי ברז. הצלחתי להרטיב את מטפחתי, וכך הקלתי עליו. כשיצאנו מן המקלט ראיתי אנשים ששיערם הלבין בִּן־לילה.

בראשית שנת 1944 הייתי תלמיד בבית ספר בצפון איטליה, לשם התגלגלתי עם חיילים איטלקיים שחנו בפולין. באחת מחופשות הלימודים, עת התארחתי אצל אחת המשפחות שהיטיבו עימי, השקפתי מבעד לחלון וראיתי משאית נוסעת. הבחנתי כי יושבים בתוכה חיילים חבושי קסדות. על גג תא הנהג הוצבה מכונת־ירייה. קל היה להבחין שלא היו אלה חיילים גרמניים מצבא הכיבוש. יצאתי אל הפִּיָאצָה (הכיכר) שהמשאית חנתה בה, למרות ש’הזקנים’ בבית ניסו להניא אותי מכך. הופתעתי מאוד לראות קבוצת איטלקים חמושים שלוחצים בחמימות רבה את ידיהם של נוסעי המשאית; הבנתי שאני עֵד לאירוע מפתיע, של מפגש בין שתי חבורות פרטיזנים. לא ידעתי אז כי באותו הרגע נחרץ גורל חיי לשנים הבאות. עד מהרה הייתי לפרטיזן מן המניין.

עד היום אני קשור לאנשים ולארגונים של לוחמי המחתרת האנטי־פשיסטית באיטליה. הם אף תרגמו ללשונם את חלק הזיכרונות שלי שכתבתי בשנת 1956, ואשר מתייחסים לתקופת המחתרת ומסתיימים עם גמר מלחמת העולם. יש לי, לנער היהודי מלבוב, חברים לנשק בצפון איטליה, ובבתים רבים שם אני ובני־ביתי מתקבלים באחוות־אמת. בשנת 1978 כתבתי את החלק הנוסף של זיכרונותיי, ומי שעודדה אותי לעשות כן היא הגברת קיארה סְפַנו, הממונה על קשרי התרבות בשגרירות איטליה בישראל. היא אף דאגה שדבריי יתורגמו לאיטלקית.

באוגוסט 1948 הייתי כאמור בחור צעיר שאחריו שלוש מלחמות ולפניו מלחמה נוספת. אינני חושב שליבי פעם ברגשות, בוודאי שלא ברגשנות, שעה שדרכו רגליי על אדמת ארץ ישראל; מעודי לא הייתי רגשן. נכון יותר לומר כי חשתי כחייל שהוצב למשימה – לתפקיד חדש או ליחידה אחרת. אם הייתה בי התפעמות, הרי שהיה עליי למתנהּ ולנתב אותה לשנתיים נוספות של לחימה.

השתחררתי מצה’ל בדרגת סַמָּל, אולם לזכותי נזקפו ימי־מלחמה רבים מבעלי הדרגות הגבוהות יותר בגדוד. כאיש השורה השתתפתי בכל אלו. אם לרמוז על מה שקרה אחר כך – והוא מחוץ לתחום ספר זה – השתתפתי כאיש מילואים גם במלחמות הבאות, למרות שהאמנתי כי לאחר מלחמת העצמאות לא יהיו עוד מלחמות. גם אני חשבתי שהייתה זו ‘המלחמה האחרונה’.

מעבר לכל האירועים הללו – אינני חייל. היותי חייל קשור בגורל העם והמדינה. אין בדבריי אלה יומרה ואף לא פתוס. איש עבודה אני, חבר קיבוץ. אשר סיפרתי וכתבתי כאן אינו מיוזמתי, אלא חברים באיטליה ובישראל הפצירו בי לעשות כן.

עשיתי כמיטב יכולתי.

לוחמי הגטאות,

1956, 1982