החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מחייו של לא יוצלח

מאת:
מגרמנית: ידידיה פלס | הוצאה: | 2016-12 | 120 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

" … ישבתי לי על הסף, מוחה את השינה מעיני; אור השמש החמים נעם לי מאוד. אז יצא אבא מהבית; כבר מהשכם בבוקר טרח והתעסק בטחנה ומצנפת השינה שלו נחה באלכסון על ראשו, והוא אמר לי: "לא יוצלח שכמוך! שוב אתה מתחמם לך בשמש וממתח את עצמותיך עד כאב, ומניח את כל העבודה לי לבדי. […] האביב בפתח, למה לא תצא אל העולם ותשתכר את לחמך בעצמך." – "אם כך," אמרתי, "אם לא יוצלח אני, טוב, אצא אל העולם ואבקש את מזלי."

מחייו של לא יוצלח הוא סיפור רב קסם שכבש את לב קוראיו, והוא נמנה ללא עוררין עם ספרות המופת הגרמנית. לכאורה זוהי נובלה קלילה – כמעט ספר ילדים, ממשפחת אגדות "הבן הצעיר" הגובר על העולם הבוגר וזוכה בידה של בת המלך היפה; אלא שעינו האירונית של המחבר השורה על הכול הופכת את כתיבתו הרומנטית למורכבת הרבה יותר, כמעט ללגלוג על הז'אנר שלו עצמו. בן הטוחן ו"בת המלך" המדומה שלו חיים בין דפי הספר באושר עד עצם היום הזה.
יוזף פון אייכנדורף היה יוצר רב תחומי, בן "הדור השני" של הרומנטיקה הגרמנית, שכלל בין היתר את האחים גרים, בעלי האגדות המפורסמות. נוסף לסיפורים הקצרים כתב אייכנדורף גם רומנים, שירים ומסות על ספרות. מחייו של לא יוצלח ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1998, והוא זוכה כעת למהדורה מחודשת.
יוזף פון אייכנדורף (1788-1857)
יוזף פריאר פון אייכנדורף נולד ב-1788 בשלוס לובוביץ', בשלזיה-עילית שבפרוסיה. הוא נחשב לנדבך מרכזי בתרבות הגרמנית, אף שאזור הולדתו נמצא כיום בפולין. הוא היה משורר, סופר ומבקר בן התקופה הרומנטית ונמנה עם תנועת "הסער והפרץ" (Sturm und Drang) הגרמנית, כמו גתה, שילר ואחרים.
אייכנדורף נולד למשפחה מיוחסת למדי, אב קצין פרוסי ואם בת אצילים קתולים. בגיל  שבע-עשרה החל ללמוד משפטים ומדעי הרוח בהאלה ובהמשך – בשל השתלטות צבא נפוליאון על העיר – עבר ללמוד בהיידלברג. שם פגש בכמה מהמשוררים שהשפיעו עליו בהמשך, ובמיוחד הסופר יוזף גורס. לאחר סיום לימודיו רצה אייכנדורף להתגייס למלחמה נגד צבא נפוליאון, אך עד שהצליח לגייס את הממון הנדרש המלחמה כמעט תמה, והוא הצטרף רק לקראת סופה. למרות זאת הדי המלחמה נוכחים בכמה משיריו. ב-1808 פורסמו כמה משיריו הראשונים בשם בדוי.
בשל הסכנה לאבד את האחוזה המשפחתית הממושכנת, קיוו הוריו של אייכנדורף שהוא יתחתן עם יורשת עשירה, אך – קצת כמו בעלילת הספר הזה – הוא התאהב באלואיזה (לואיז) פון לאריש, בת למשפחה מכובדת אך ענייה, והם התארסו ב-1809, השנה שעבר בה לברלין. לזוג נולדו ארבעה ילדים, אך שתיים מבנותיהם לא הגיעו לבגרות. אייכנדורף נדד רבות לצורך עבודה ופרנסה, והיה פקיד ציבורי רוב חייו.
משנת 1815 פרסם אייכנדורף קובצי שירה, רומנים ונובלות, ספרי תיאוריה ואף תרגומים מספרדית. השירים הנכללים ברבים מספריו  הולחנו אלפי פעמים, והיו אהודים מאוד על בכירי המלחינים הגרמנים: שומאן, שוברט, מנדלסון, בראהמס וריכארד שטראוס. למרות זאת כיום הוא כמעט נשכח, אך ספרו המפורסם "מחייו של לא יוצלח", אשר ראה אור ב-1826 ופרסם את שמו באירופה, נותר בין יצירות המופת הגרמניות רבות החשיבות והיופי.
אייכנדורף מת בנובמבר 1857 בשלזיה עילית.

מקט: 4-1297-2202
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

הגלגל בטחנת אבי היה הומה ומהמה שוב בעליצות רבה, השלג טפטף בשקידה, הדרורים צייצו והתגודדו בין הטיפות; אני ישבתי לי על הסף, מוחה את השינה מעיני; אור השמש החמים נעם לי מאוד. אז יצא אבא מהבית; כבר מהשכם בבוקר טרח והתעסק בטחנה ומצנפת השינה שלו נחה באלכסון על ראשו, והוא אמר לי: "לא יוצלח שכמוך! שוב אתה מתחמם לך בשמש וממתח את עצמותיך עד כאב, ומניח את כל העבודה לי לבדי. לא אוכל עוד להאכיל אותך כאן. האביב בפתח, למה לא תצא אל העולם ותשתכר את לחמך בעצמך." — "אם כך," אמרתי, "אם לא יוצלח אני, טוב, אצא אל העולם ואבקש את מזלי." ואמנם היה הדבר לרוחי, שכן זמן מה קודם לכן עלה גם בדעתי שלי לצאת למסעות, בשומעי את הגבתון — שבסתיו ובחורף שר בלי הרף בעצב תחת חלוני, "איכר, שוכרני, שוכרני, איכר, שוכרני!" קורא עתה, לעת האביב היפה, שוב בגאווה ובעליצות מעל העץ: "איכר, החזק לך במשרתיך!" נכנסתי אפוא הביתה והסרתי מן הקיר את כינורי, שהיטבתי למדי לנגן בו, אבי נתן לי עוד אילו פרוטות לדרך, וכך שוטטתי בנחת דרך הכפר הארוך. שמחתי בסתר בראותי את כל מכרי ורעי הוותיקים, מימין ומשמאל, יוצאים לעבודה, חופרים וחורשים בעודי מתנהל לי להנאתי אל העולם הרחב. גא ומרוצה, קראתי לכל העברים שלום למסכנים, אבל למען האמת לאיש לא היה אִכפת במיוחד. בלבי שרר כמין יום א' נצחי. וכשהגעתי סוף סוף לשדה הפתוח, נטלתי את כינורי החביב וניגנתי ושרתי אגב צעידה בדרך המלך:

"האֵל אל מרחבי החלד

ישלח את מי שבו בחר,

את כל פלאיו אזי יראה לו

בכר ויער, גיא והר.

הבטלנים בין משׁפתיִם —

להם אור שחר לא יזהַר,

רק ערישׂות להם בבית,

רק עול ועוני, לחם צר.

מראש הרים דולג הפלג

לרום נוסק העפרוני,

איך לא אשא קולי עם אלה

מלב גואה, במלוא גרוני?

נהל, האל, ממלכותיך;

על פלג, יער, הר וכר,

על כול נתת ברכותיך —

גם גורלי שלי שפר!"

בינתיים, תוך שאני מסתכל כה וכה, קרבה מרכבת מסע הדורה עד סמוך אלי, אולי נסעה בעקבותי כבר זמן מה מבלי שהרגשתי בכך, כי לבי נמלא צליל כולו ואילו היא התנהלה לה בעצלתיים, ושתי גברות נכבדות הושיטו את ראשיהן מתוך המרכבה והקשיבו לי. אחת מהן הייתה יפה במיוחד וצעירה מן האחרת, אבל בעצם שתיהן מצאו חן בעיני. כאשר הפסקתי עתה לשיר, ביקשה הקשישה שבהן לעצור ופנתה אלי בחביבות: "הי, בחור שמח, אכן יודע הוא לשיר שירים נאים למדי." ואני לא התעצלתי להשיב כנגדה: "לכבוד גברתי הנכבדה אדע גם יפים מהם." על כך נענתה ושאלה שוב: "לאן הוא נודד כה השכם בבוקר?" ואני התביישתי על שלא ידעתי זאת בעצמי, ואמרתי בחוצפה: "לווינה"; עכשיו דיברו שתיהן זו עם זו בשפה זרה שלא הבנתי. הצעירה שבהן הניעה פעמים אחדות בראשה, ואילו השנייה צחקה בלי הרף ולבסוף קראה אלי: "יקפוץ ויעלה נא מאחור, גם אנו נוסעות לווינה." מה רבתה שמחתי! קדתי קידת חן ובתנופה אחת ניצבתי מאחורי המרכבה, העגלון הצליף בשוטו וטסנו על פני הדרך המבהיקה עד שהרוח שרקה במגבעתי. מאחורי שקעו כפרים, גנים ומגדלי כנסיות, מלפני צצו כפרים חדשים, ארמונות והרים; מתחתי חלפו ביעף שדות מזרע, סבך שיחים וכרי דשא בשלל גוונים, מעלי עפרונים לאין מספר באוויר הכחול הצלול — ואני בושתי לצעוק בקול רם, אבל ריננתי בלבי ונופפתי ברגלי ורקדתי על כבש המרכבה, עד שכמעט נשמט כינורי, שאחזתיו תחת הזרוע. אך כשהשמש טיפסה ועלתה מעלה מעלה, ובאופק התגבהו ענני צהריים כבדים לבנים, והאוויר והמרחבים נתרוקנו כל כך ודממה וחום הביל נחו על שדות הקמה שנעו כאדוות קלות, הו, אז נזכרתי שוב לראשונה בכפרי ובאבי ובטחנתו, בקרירות המסתור ליד האגם המוצל, ובהיות כל זה עתה כה רחוק רחוק מאחורי. ותקפני מצב רוח כה מוזר, כאילו מוכרח אני לשוב; תחבתי את כינורי בין המקטורן לבין האפודה והתיישבתי תפוס הרהורים על כבש המרכבה ונרדמתי.

כשפקחתי את עיני, עמדה המרכבה תחת עצי תרזה גבוהים, שמאחוריהם הוליכו מדרגות רחבות בין עמודים אל ארמון מפואר. מן הצד, מבעד לעצים, ראיתי את מגדליה של וינה. הגברות ירדו כמדומה מזמן, הסוסים הותרו. נבהלתי מאוד בראותי את עצמי יושב כך לבדי, וחיש דילגתי לתוך הארמון, אז שמעתי קול צחוק מלמעלה מן החלון. ארמון זה הילך עלי תחושה מוזרה. תחילה, בעודי מתבונן כה וכה בטרקלין הקריר ורחב הידיים, הקיש מישהו במקל על כתפי. סבתי במהירות, והנה אדון גדול בבגדי שרד, סרט רחב עשוי זהב ומשי מגיע עד למטה ממותניו, מטה בעל ראש מוכסף בידו, ואף מעוקל וארוך עד מאוד תקוע בפרצופו הדוכסי, רחב ומפואר כתרנגול הודו נפוח, עומד עלי ושואל מה מעשי כאן. הייתי המום כולי ומרוב פחד ותמיהה לא יכולתי להוציא הגה. אז אצו כמה משרתים במדרגות מעלה מטה, אלה לא אמרו כלום אלא רק הסתכלו בי מראש ועד כף רגל. אחריהם באה חדרנית (כפי ששמעתי אחר כך) היישר אלי ואמרה שאני נער רב חן והאדונים הנכבדים מבקשים לדעת שמא ברצוני לשרת כאן כשוליית גננים? — גיששתי אחר אפודתי; פרוטותי המעטות, האל יודע, דילגו מן הסתם מכיסי כאשר ריקדתי כה וכה במרכבה, הן נעלמו, לא היה לי כלום לבד מכינורי, שבעבורו גם האדון עם המטה, כפי שאמר לי בחולפו על פני, לא אבה לתת ולו גרוש אחד. לכן אמרתי בפחד לבבי לחדרנית: "כן;" ועדיין היו עיני מכוונות כל הזמן מן הצד אל הדמות המפחידה שהייתה מהלכת בלי הפסק בטרקלין, כמטוטלת של שעון מגדל, הלוך ושוב, וממש ברגע זה חזרה והופיעה מהירכתיים שופעת הדרת מלכות ומזרה אימה. מקץ שעה רבה בא סוף סוף הגנן, המהם תחת זקנו משהו על אספסוף ופרחחי איכרים והוליכני לעבר הגן, תוך שהוא נושא בדרך עוד דרשה ארוכה: שצריך אני להיות רק פיכח ושוקד על עבודתי, שלא אעסוק בהבלים לא מפרנסים ובדברים אין חפץ בם, ואז במשך הזמן עוד אגיע למשהו ראוי. היו עוד לקחים נאים, ערוכים היטב, מועילים, אלא שבינתיים שכחתי כמעט הכול. בכלל אינני יודע לאשורו כיצד קרה כל זה, רק השבתי כל הזמן על כל דבר: "כן" — כי הרגשתי עצמי כציפור ששפכו מים על כנפיה. וכך, תודה לאל, מצאתי לי פרנסה, החיים בגן נעמו לי, יום יום ניתנו לי מזוני החם כל צורכי ויותר ממון ממה שנדרש לי ליין, רק שלמרבה הצער הייתה לי עבודה רבה למדי. גם מקדשי הזוטא, הסוכות, המשעולים הירוקים היפים, כל זה מצא חן בעיני, לו רק יכולתי לטייל בהם בנחת ולהשמיע אמרים נבונים, כמו האדונים והגברות, שבאו לשם יום יום. כאשר נעדר הגנן ונותרתי לבדי, מיד הייתי שולף את מקטרת הטבק הקצרה שלי ומתיישב, ותר אחרי ביטויים נאים של נימוסים, כיצד עשוי אני לבדר את הגבירה הצעירה היפה שהביאה אותי לארמון, אילו הייתי בן אצולה המהלך עמה כאן. או יש שהייתי שוכב בשעות אחרי צהריים חמות ולחות על גבי, כאשר הכול היה שקט כל כך עד שנשמע רק זמזום הדבורים, ומסתכל בעננים השטים מעלי לעבר כפרי, והעשבים והפרחים מתנועעים כה וכה, והוגה בגבירה, ואז אירע לעתים קרובות שהאישה היפה באמת עברה מרחוק בגן, גיטרה או ספר בידה, שקטה כל כך, גדולה וחביבה כדיוקן מלאך, עד שלא ידעתי בבירור אם חולם אני או ער.

וכך גם שרתי פעם ביני לביני בעוברי על יד ביתן אחד בדרך לעבודה:

"מכל מקום בו אתנהלה,

משדה ומיער ומגיא,

מראש הרים אל שמי התכלת,

גבירה יפה ומהוללת,

אשלח לך אלפי ברכותי."

והנה ראיתי, מתוך הביתן הקריר האפלולי, מבין התריסים הפתוחים למחצה והפרחים שעמדו שם, שתי עיניים מציצות, יפות, צעירות, רעננות וזוהרות. נבהלתי עד עומק נפשי ולא שרתי את השיר עד גמירא, אלא ניגשתי, מבלי להביט ימינה ושמאלה, מיד לעבודה.

בערב — היה יום שבת ועמדתי, שמח לקראת יום הראשון הקרב, עם כינורי בסוכת הגן ליד החלון, עודי מהרהר בעיניים הנוצצות — באה לפתע החדרנית, חולפת באפלולית. "זאת שולחת לך הגברת הנכבדה היפהפייה, שתשתה לחייה. וגם לילה טוב!" חיש העמידה בקבוק יין על החלון ומיד שבה ונעלמה בין הפרחים והשיחים כלטאה.

אבל אני ניצבתי עוד זמן רב לפני הבקבוק המופלא ולא ידעתי מה לי. ואם ניגנתי קודם בעליצות בכינור, הרי עכשיו ניגנתי ושרתי על אחת כמה וכמה ושרתי את השיר על האישה היפה עד סופו ואת כל השירים שלי שידעתי, עד שהקיצו כל הזמירים בחוץ והירח והכוכבים כבר עמדו זה שעה ארוכה מעל הגן. אכן, היה זה לילה טוב ויפה מאין כמוהו!

אין שרים לשום איש ליד ערשו מה הצפוי לו, גם תרנגולת עיוורת יש שהיא מוצאת גרגיר, צוחק מי שצוחק אחרון, מה שאין מצפים לו בוא יבוא, האדם מתכנן והאל מכוון, כך הרהרתי, כשישבתי שוב למחרת עם מקטרתי בגן, ובעודי מתבונן בעצמי בתשומת לב מלמעלה למטה, כמעט דימיתי בנפשי שבעצם איני אלא פוחח מושלם. מכאן ואילך השכמתי קום כל הימים, בניגוד גמור להרגלי עד אז, השכם בבוקר, עוד בטרם החלו הגנן ושאר הפועלים להניע איבר. בשעה זו היה הגן שם בחוץ יפה להפליא. הפרחים, המזרקות, שיחי הוורדים והגן כולו נצצו בשמש הבוקר כזהב טהור ואבנים טובות. ובשדרות עצי האשור הגבוהים, שם שררו עדיין שקט, קרירות וקשב של תפילה כמו בכנסייה, רק הציפורים התעופפו וניקרו בחול. ממש לפני הארמון, בדיוק מתחת לחלונות ששם גרה האישה היפה, עמד שיח פורח. לשם הלכתי תמיד עם שחר והסתתרתי מתחת לענפים כדי להציץ בחלונות, כי להראות עצמי בגלוי בחוץ, לזה חסר לי האומץ. שם ראיתי כל פעם את היפה בגברות בעודה חמה ומנומנמת למחצה, בשמלה לבנה כשלג, ניגשת לחלון הפתוח. פעמים קלעה את שערותיה החומות כהות ובו בזמן הניחה לעיניה הנעות בחן לשוט על פני השיחים והגן, פעמים הייתה גוחנת וקושרת לזר את הפרחים שעמדו לפני חלונה, או שהייתה נוטלת את הגיטרה בזרועה הצחורה ומשלחת את שירה בצורה כה מופלאה על פני הגן, עד שלבי מבקש להתהפך בקרבי מרוב געגועים כשעולה לפעמים בזיכרוני אחד השירים — ואח, כל זה היה לפני זמן רב!

כך נמשך הדבר יותר משבוע. אבל פעם אחת, בדיוק עמדה שוב על יד החלון, והיה שקט גמור מסביב, והנה עף לו זבוב ארור לתוך נחירי, ופצחתי בעיטוש מבהיל, שלא היה לו סוף. היא נרכנה הרחק מבעד לחלון וראתה אותי המסכן מצותת מאחורי השיח. עתה התביישתי וימים רבים לא באתי לשם.

סוף סוף העזתי שוב, אבל החלון נותר הפעם סגור, ישבתי ארבעה, חמישה, שישה בקרים מאחורי השיח, אבל היא לא ניגשה עוד אל החלון. אז קצרה עלי רוחי, לבשתי עוז וטיילתי עכשיו בוקר בוקר בחירות גמורה לאורך הארמון מתחת לכל החלונות. אבל יקירתי היפה נעדרה כל הימים. מעט הלאה משם ראיתי אז תמיד את הגברת האחרת עומדת אצל החלון. לפני כן לא ראיתיה מעולם כה במפורט. אכן הצטיינה באדמומיות ובשומן נאים, אף במראית של פאר והתנשאות, כצבעוני פורח. קדתי לפניה תמיד קידה עמוקה, ולא אוכל להכחיש — היא הודתה לי על כך כל פעם והרכינה ראשה ומצמצה בעיניה בנימוס יוצא מן הכלל. רק פעם אחת ויחידה דימיתי לראות גם את היפה מציצה בסתר מחלונה, מאחורי הווילון.

אך ימים רבים חלפו בארץ מבלי שראיתיה. לא עוד באה לגן, לא עוד ניגשה לחלון. הגנן נזף בי וקרא לי פרחח עצלן, רוחי הייתה רעה עלי, קצה חוטמי חסם לפני את הנוף ברצותי להתבונן בעולמו הרחב של אלוהים. כך שכבתי לי יום ראשון אחד אחר הצהריים בגן ורגזתי, תוך התבוננות בעננות הכחולות של מקטרתי, על שלא בחרתי במלאכה אחרת ועל כן גם לא אוכל לשמוח לפחות לקראת יום שני כְּחול של התפכחות מיין למחרת. שאר הבחורים יצאו בינתיים מצוידים היטב אל אולמות הריקודים של הפרוור הקרוב. הכול נקהלו ושוטטו כה וכה בחבורות, לבושים מחלצות חג, במזג האוויר החמים, בין בתים מאירים ותיבות נגינה נודדות. ואילו אני ישבתי כאנפה בין קני הסוף של בריכה נידחת בגן והתנדנדתי בסירה שהייתה קשורה שם, בעוד פעמוני שעת מנחה מן העיר מהדהדים על פני הגן והברבורים שטים לאיטם הלוך ושוב במים לידי. צר היה לי עד מוות.

אותה שעה שמעתי מרחוק קולות מקולות שונים, ערבוביה עליזה של דיבורים וצחוק קרבים והולכים, אחר כך הבליחו מבעד לירק מטפחות אדומות ולבנות, כובעים ונוצות, ופתאום פרצה אלי על פני הדשא חבורה בהירה ומאירה של אדונים וגברות צעירים מן הארמון, ובתוכם שתי גבירותי. קמתי ורציתי ללכת משם, ואז ראתה אותי המבוגרת שבין השתיים. "איי, הרי זה דבר בעִתו!" קראה אלי בפה צוחק, "יסיע נא אותנו אל גדתו השנייה של האגם!" אז ירדו הגברות בזו אחר זו לסירה בזהירות ובחשש, האדונים סייעו להן בכך והתפארו קצת באומץ לבם על המים. משמצאו כל הגברות את מקומן על הספסלים הצדדיים, הדפתי את הסירה מן החוף. אחד האדונים הצעירים, שעמד בקדמת הסירה, החל להניד אותה בחשאי. הגברות פנו בפחד כה וכה, ואחדות מהן אף זעקו. האישה היפה, שהחזיקה שושן בידה, ישבה קרוב לדופן הסירה והביטה בחיוך בגלים הצלולים למטה, נוגעת בהם בשושן עד שכל דמותה נראתה שנית בין העננים והעצים המשתקפים במים, כמו מלאך הנע חרש ברקיע העמוק והכחול.

בעודי מסתכל בה, עלה פתאום בדעתה של השמנה העליזה שבשתי גבירותי שאשיר משהו בשעת השיִט. אדון צעיר אחד, ענוג מאוד, במשקפיים רכובים על אפו, שישב לידה סב אליה בזריזות ונשק את ידה בעדנה באומרו: "תודה לך על הרעיון המוצלח! שיר־עם מושר בפי העם בשדה הפתוח וביער, הריהו כשושנת האלפים באלפים עצמם — הקבצים של שירי העם אינם אלא אוספי צמחים מיובשים — הוא נשמתה של נשמת האומה." אבל אני אמרתי שאינני יודע לשיר דבר שיהיה יאה לאדונים כמו אלה. אז אמרה החדרנית חדת הלשון, שעמדה סמוכה אלי עם סל מלא ספלים ובקבוקים, ושעד עכשיו כלל לא חשתי בקיומה: "הרי הוא יודע שיר קטן ונאה מאוד על אישה יפה להלל."

"כן, כן, ישיר נא בעוז ובלא חשש," שוב קראה מיד הגבירה. הסמקתי כולי. אותה שעה נשאה גם האישה היפה את עיניה מן המים והסתכלה בי במבט חודר קרביים ולב. לא היססתי הרבה, אזרתי אומץ ושרתי במלוא החזה ובמלוא החשק:

"מכל מקום בו אתנהלה,

משדה ומיער ומגיא,

מראש הרים אל שמי התכלת,

גבירה יפה ומהוללת,

אשלח לך אלפי ברכותי.

בגינתי מצוא מצאתי

פרחים יפים לרוב,

זרים רבים מהם קלעתי

ואלף הגיגים בהם קבעתי

עם איחולי כל טוב.

הגש הזר לה לא אוּכלה,

רמה היא ויפה מדי,

נגזר עליהם כי יבולו,

ורק אהבתי, עזה מכול היא —

שמורה בלב עד קץ ימי.

נדמה, אני בחור שמח,

עושה בלי הרף הא ודא,

וגם אם לבבי פוקע,

אוסיף לחפור בלא התייגע,

אחפור לי קבר במהרה."

הגענו לחוף, כל האדונים והגברות ירדו מן הסירה. רבים מהאדונים הצעירים, היטב חשתי בזאת בעת ששרתי, שמו אותי ללעג באוזני הגברות, בלחש ובארשת ערמומית. האדון הממושקף אחז בידי בפנותו ללכת ואמר לי, אינני זוכר עוד מה, המבוגרת שבגבירותי הביטה בי בידידות רבה. האישה היפה השפילה את עיניה כל זמן ששרתי ועתה פנתה לדרכה מבלי לומר דבר. אבל בעיני עמדו דמעות בעודי שר, לבי חישב להתפקע מן השיר מרוב בושה וכאב, עתה זכרתי היטב מה יפה היא ואילו אני עני ונלעג וגלמוד בעולם, — ומשנעלמו כולם מאחורי השיחים, לא יכולתי להתאפק עוד, התנפלתי אל הדשא ובכיתי בכי תמרורים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחייו של לא יוצלח”