צל שלובש צורה אנושית למחצה בירכתי חנות צעצועים; פגישה מקרית עם חבר ילדות המעלה את זיכרו של לילה שאחריו החברות […]
האמרגן רגליו שבורות, אך הוא משרך אותן לכל מקום
הפעם הראשונה הייתה כשביקשתי לחתום שיחה עם אבי, שהתאלמן לפני חודשים אחדים, ולא עלה בידי להיזכר בכינוי 'אבא'. לרגע שקלתי לפנות אליו בשמו; אלא שהדבר לא היה נהוג בינינו, וחששתי שהוא עלול לפרש זאת כצורה של התנכרות. לרגע עמדה בינינו שתיקה, ומשום מה דימיתי לראותו במהלכה הקצר: עומד במטבח המושבת, ממצמץ כנגד בוהק התאורה הכירורגית שאמי התעקשה על התקנתה, מגביה את כתפיו אל צווארו במאמץ לכלוא את הרעד הבא ועולה מתוכו, מזעיף את גבותיו המגודלות כנגד היאלמי. חיפיתי על התאונה בעוד משפט או שניים, וכשהשיב לי — הוא היה מעט יותר מרוחק כעת, אך מאז ומעולם הייתה במילותיו האחרונות איזו התרוקנות נכזבת, כאילו העידה הפרידה על איזו רמייה שביסוד השיחה כולה — החלה דמותו מתפוגגת בלובן הפלורוצנטי ואני ניתקתי. לרגע הרגשתי שאני טועם את המחסור שהניחה המילה בפי, וטעמו כמכתש קטן של מלח; ובמשנהו חזרה אליי, ואני גלגלתי בה בחשדנות, דוחק אותה לקצה לשוני כאילו לא הייתה נקייה. 'אבא': כיבסתי את המילה ברוק שהחריף פתאום בפי וזכרתי את הכלב שהיה לי בילדותי: איך נעלם לימים ארוכים, וחזר אחרי שהתפלש בנבלות בצו אבותיו הקדמונים; איך זעק בשעה שאמי גררה אותו למקלחת והכתה אותו בכל כוחה. זאת הייתה הפעם הראשונה; וכבר אז ידעתי: המילה שנעקרה מפי שימשה בלשונו של מישהו אחר. בשעה שכתפיו של אבי התגבננו מן המאמץ, כתפיו של איש אחר נשמטו ברווחה. בשעה ששתקתי, מישהו אמר 'אבא'. ומי שנעץ את שיניו במילה בשעה שלשוני גיששה לשווא עשה זאת — גם אם דמיוני הטעה אותי והוא לא פנה לאביו, גם אם לא היה בנו של איש מעולם — בתאווה גדולה משלי.
הפעמים הבאות שבהן פקדה אותי הרוח לא היו מקרים מובהקים של שכחה; עד כדי כך שבתחילה אף לא קישרתי בינן לבין האירוע הראשון. לרוב אירע הדבר דווקא במעמדים שבהם היה עליי להפיק קטעי שיחה כלליים ומנועים מכל התכוונות במגעיי הרגעיים עם זרים למחצה. והנה דווקא באותם גינוני לבביות אפסי דעת מעדתי. כך, למשל, כאשר בעלת הקונדיטוריה בירכה אותי בצאתי ב'שבוע טוב' ואני ביקשתי להטעים כנגדה 'גם לך!' המילים — אף שהגיתי אותן — התאבכו בחלל הגולגולת כמו כאב עמום; תוכן נמוץ בשפתיים לא נראות ומתארי ניגונן המתחנחנן רחפו עוד רגע כמו שרטוטים גיאומטריים מגודלי קוצים ונמוגו באדמומית מודלקת, שבעדה ראיתי את פניה של האופה — שפתיה פשוקות קלות בציפייה נבוכה למענה, שכמו לא נשמע מעולם. בהזדמנות אחרת — בעליה של חנות לממכר ספרים משומשים חתם את מסכת התלונות שנשא באוזניי במילים 'יהיה טוב!' ואני כיוונתי להחזיר לו ב'חייב להיות!' — היה זה כאילו המילים התפותתו על שפתיי כשיירי מזון שלא עלה בידי להיפטר מהם. במקרה אחר הן רחשו על ראשי כשערות קשויות מיובש שהזיעה מוליכה בהן דגדוג חולף או התקשרו בפי כטעם רפאים שלא זיהיתי את מקורו. יש שחשתי כי המילים דווקא בוקעות מפי, אך נפוצות לרוח בחולשתן הקהה, או לחלופין צונחות אל הארץ כגלמים שסדק מעורר רחמים ניבע בשריונם הפריך. בכל אותם מקרים לא היה לי ספק שהמילים אמנם נהגו; אך תהודתן המיוחלת נתחלפה באיזה רעש הקרוב לזמזום, עד כדי כך שלעתים דימיתי אותן בעיני רוחי — מצמחות פלומה דבורנית, מתחבטות עוד רגע אחר עקיצתן בכנפיהן הנרדמות. נדמה היה לי כי תחת לחולל את המילים בחכי אני משמש להן מאורה, שאליה הן זוחלות כדי להוציא בפרישותה המוגנת את נשימתן האחרונה. לא שכחתי את המילים; אדרבה, לעתים נדמה היה לי שאני זוכר יותר משהיה עליי לזכור — את חתימת השפתיים שמשמשו בהן בחטף, את עלבון שימושיהן הסוחרים. אך את לידתן ברגע הזה לא זכרתי עוד.
תחילה ייחסתי את התחושות הנשנות הללו לעייפות. ובאמת, בכל פעם שמילה כבתה על שפתיי הרגשתי שהתשישות מיתמרת מקרבי בעשן מדורה נרמצת; כאילו בפרפוריהן התגלגלו המילים באיזה לחש, תו ראשון ואחרון בלשון זרה שקראה לעייפות לבוא ממעמקים. תחילה הייתה עולה ומרווה את גופי כמים, ונקל היה לי להתמסר לה. אך ברבות הזמן נחרדו מימיה במהומת אדוות מפלחות, כאילו אך זה הושלך בהם איזה חפץ; ביקשתי לדמות תיבה מסוגרת שיני ברזל מחלידות, שקועה למחצה בקרקעית הבוצית; בכל פעם שאחת המילים נחטפה מפי בטרם תספיק להבשיל ניגחת אותה תיבה כבחרטום ספינה ממהרת ומגלה להרף עין את פאתה עכורת הפיתוחים. אלא שדימוי זה נסוג עד מהרה מפני הוודאות שהחפץ האמור, יהיה מה שיהיה, אינו כלי שאפשר לפתוח — או אמנם לייחס לו תוכן כלשהו. לו הייתה זו תיבה יכולתי לחלץ מריצודי האור על המים את רישומו הרקוע של גב מתרחק. אלא שהיה זה לכל היותר שריד עקור ומעוקם, שנסחף בגחמתם של זרמים מידלדלים. התיבה זוכרת את תקוותיה של הגבירה הגוססת שטמנה בה את מיטב מחלצותיה ועדייה ובילתה את מותה בציפייה ליום שבו בתה היתומה אשר הגיעה לפרקה תנתץ את המנעולים ותבור לה שמלת כלולות; היא זוכרת את הנחישות עצורת הבכי שבה נשא בעלה האלמן, מקץ שנים של דווי, את קבר הבדים המתולעים אל שפת המים. השריד, לעומת זאת, אינו זוכר דבר; הוא ננעץ בסלע בעקשנות סתומה ומנקב בו חור קטן של שכחה. המילים שנעקרו מפי, ידעתי אז, לא היו אלא חופן של אבק גירי לרגלי הסלע הזה.
אין עדיין תגובות