מחוות, מחבתות

דורית מנדלסון,

מחוות, מחבתות.

אמא שלי מציירת על מחבתות. שנים ארוכות שהיא מציירת על מחבתות. עשרות ומאות כבר עברו מתחת למכחול שלה. מחבתות בגמלאות, כאלה שסיימו את תפקידן ההיסטורי. משפחה וחברים כבר יודעים – מחבתות לא זורקים. היא משתמשת במכחול או במברשת, בספריי או בידיים. מרבה להתיז צבע, ישר מהפחית או דרך מסננת. חורטת בסכינים קווי מתאר, צורות ודמויות. זה משתנה לפי המחבת, אם היא אלומינים או ברזל, עמוקה כמו ווק, דקה בשביל פנקייק או מחורצת פסים עבור סטייקים שמנים. היא מציבה אותן לפי טעמה על גג ביתה או בחצר, והיתה שמחה להזמין אתכם לבוא ולהתרשם במו עינכם, אך הימים ימי קורונה וההתקהלות אסורה על פי חוק. על כן ביקשה, בינתיים, לתעד את המבחר, את העידית שבגוף יצירתה, ולאגד לכדי ספר החוקר מתן משמעויות חדשות למחבתות ישנות.

בסדר, מחבתות. מחוות על שום מה? אמא שלי חשה בנוח בחברת ענקים. היא מכתתת רגליה ממוזיאון למוזיאון, בארץ ובעולם: מתרשמת, רושמת, רוגשת, רועשת. כשהיא מתעייפת, היא שמחה להישען על כתפיהם של מירו ופולוק, ברנקוזי ובוטרו, מאלביץ׳ ודגה; לרעות באחו עם הכבשים של קדישמן, או להכנס אל תוך הריבועים של מונדריאן. עבודותיה מציעות פרשנויות רעננות, פעמים שובבות ופעמים קודרות, ליוצרים וליצירות המהווים לה השראה. לאלה הוסיפה, כמובן, עבודות רבות משלה המבטאות קול ייחודי ועז מבע, מתפרץ ומלא עזוז. מחבתות חמורות סבר, מלאות פאתוס. אחרות מחויכות, קורצות נונשלנטית. ועוד מחווה אחת קטנה לאמה, הציירת והגננת אסתר כהן, סבתא שלי.

דורית מנדלסון היא מורה ומחנכת. בשנת 2014 הוציאה לאור ספר שירים בשם ״משיכות מכחול״. ב־2016 הציגה תערוכת יחיד בשם ״לב מחשב״. גרה ברמת גן.

יובל מנדלסון