יש סיפורים שחיים לנצח… סייג' סינגר היא אופה. היא עובדת בלילות בניסיון להימלט ממציאות של בדידות, זיכרונות קשים וצלו של […]
לא ניתן להאמין בדבר בְּעולם אשר פסק מלהתייחס לאדם כאל אדם, ואשר מוכיח השכם והערב ששוב איננו אדם.
— שמעון ויזנטל, החמנית
סֵייג'
ביום חמישי השני של החודש גברת דומברובסקי מביאה את בעלה המת לקבוצת הטיפול שלנו.
השעה מעט אחרי שלוש בצהריים, ורובנו עדיין ממלאים כוסות נייר בקפה גרוע. הבאתי מגש של מאפים — בשבוע שעבר סטוארט אמר לי שהוא ממשיך לבוא ל"יד מושטת" לא בגלל הטיפול באֵבל, אלא בגלל המאפינס שלי במילוי טופי ופקאן — ובדיוק כשאני מניחה אותם, גברת דומברובסקי מהנהנת בביישנות לעבר כד האפר שבידיה. "זה," היא אומרת לי, "הֶרבּ. הרבי, תכיר את סייג'. זאת שסיפרתי לך עליה, האופָה."
אני קופאת על מקומי ומרכינה את ראשי כדי לכסות את צד שמאל של פני בשיער, כהרגלי בקודש. בטח יש פרוטוקול להיכרות עם בעל שגופתו נשרפה, אבל אני די חסרת אונים. האם אני אמורה לומר שלום? ללחוץ את הידית?
"וואו," אני אומרת לבסוף, כי על אף מיעוט הכללים בקבוצה, הם איתנים: להקשיב, לא לשפוט, ולהציב גבולות לאבלו של הזולת. מי כמוני יודעת. אחרי הכול, אני מגיעה לכאן כבר שלוש שנים כמעט.
"מה הבאת?" שואלת גברת דומברובסקי, ואני מבינה מדוע היא נושאת את הכד של בעלה. במפגש האחרון המנחה שלנו — מארג' — הציעה שנחלוק זיכרון מהאדם שאיבדנו. אני רואה ששֵיילה לופתת נעליים סרוגות ורודות חזק כל כך, שמפרקי אצבעותיה לבנים. אֶתֶ'ל אוחזת בשַלָט. סטוארט — שוב — הביא את מסיכת המוות של פני אשתו, העשויה ברונזה. היא כבר הופיעה כמה פעמים בקבוצה — הדבר הכי מפחיד שראיתי מימי עד לרגע זה, כשגברת דומברובסקי הביאה את הֶרבּ.
לפני שאני מגמגמת איזו תשובה, מארג' קוראת לסדר את הקבוצה הקטנה. כל אחד גורר כיסא מתקפל אל המעגל, קרוב מספיק לטפוח על כתפו של מישהו או להושיט יד לתמיכה. במרכז ניצבת קופסת ממחטות הנייר שמארג' מביאה לכל מפגש, ליתר ביטחון.
לעתים קרובות מארג' פותחת בשאלה כוללנית — איפה הייתם ב־11 בספטמבר? זה גורם לאנשים לדבר על טרגדיה משותפת, ולפעמים מקל עליהם לדבר על טרגדיה אישית. ואף על פי כן, תמיד יש כאלה שאינם מדברים. לעתים חולפים חודשים לפני שאני מגלה איך נשמע קולו של משתתף חדש.
אבל היום מארג' שואלת מיד על המזכרות שהבאנו. את'ל מרימה את ידה. "זה היה של ברנרד," היא אומרת ומעבירה את אגודלה על השַלָט. "זה היה בניגוד לרצוני — אלוהים יודע שניסיתי לקחת אותו ממנו אלף פעם. הטלוויזיה שזה שייך אליה כבר לא נמצאת אפילו. אבל אני לא מצליחה לזרוק את זה."
בעלה של את'ל עדיין חי, אבל סובל מאלצהיימר ואינו מזהה אותה. אנשים סובלים מכל מיני סוגים של אובדן — מקטן עד גדול. אפשר לאבד מפתחות, משקפיים, בתולים. אפשר לאבד את הראש, אפשר לאבד את הלב, אפשר לאבד את הנפש. אפשר לאבד את הבית ולעבור למוסד סיעודי, או להיות הורה לילד שעבר לחיות בחו"ל, או לראות בן זוג מתפוגג בנבכי השיטיון. אובדן הוא יותר מסתם מוות, ואֵבֶל הוא משַנֵה־הצורה האפור של הרגש.
"בעלי משתלט על השַלט," אומרת שיילה. "הוא אומר שזה בגלל שנשים שולטות בכל דבר אחר."
"למען האמת, זה אינסטינקט," אומר סטוארט. "האזור הטריטוריאלי במוח גדול יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. שמעתי את זה בתוכנית של ג'ון טֶש."
"אז זה הופך את זה לאמת בלתי מעורערת?" ג'וסלין מגלגלת עיניים. כמוני, גם היא בת עשרים ומשהו. בניגוד אלי, אין לה סבלנות לאף אחד מעל גיל ארבעים.
"תודה שחלקת את המזכרת שלך," אומרת מארג', הממהרת להתערב. "סייג', מה הבאת היום?"
אני חשה שלחיי מתלהטות, כשכל העיניים מופנות אלי. אמנם אני מכירה את כל הנוכחים, ואמנם כּונַנוּ מעגל קטן של אמון, אבל עדיין כואב לי להיפתח לנגד עיניהם הבוחנות. רקמת הצלקת שלי — כוכב־ים מקומט על העפעף והלחי השמאליים — מתהדקת יותר מן הרגיל.
אני מנענעת את הפוני הארוך שלי מעל העיניים ושולפת את השרשרת עם טבעת הנישואים של אמי מתחת לגופייה.
כמובן, ברור לי מדוע — שלוש שנים אחרי מות אמי — אני עדיין מרגישה כאילו חרב מפלחת את צלעותי בכל פעם שאני חושבת עליה. זאת אותה הסיבה שבגללה אני היחידה מקבוצת התמיכה המקורית שלי, שעדיין נמצאת כאן. בעוד שרוב האנשים מגיעים כדי לקבל טיפול, אני מגיעה כדי להיענש.
ג'וסלין מרימה את ידה. "יש לי בעיה עם זה."
אני מסמיקה עוד יותר מתוך הנחה שהיא מדברת עלי, אבל אז מתחוור לי שהיא נועצת עיניים בכד האפר שבחיקה של גברת דומברובסקי.
"זה דוחה!" אומרת ג'וסלין. "לא היינו אמורים להביא משהו מת. היינו אמורים להביא זיכרון."
"הוא לא משהו, הוא מישהו," אומרת גברת דומברובסקי.
"אני לא רוצה שישרפו אותי," מהרהר סטוארט. "יש לי סיוטים על מוות בשריפה."
"מבזק חדשות: אתה כבר מת כשמכניסים אותך לאש," אומרת ג'וסלין, וגברת דומברובסקי פורצת בבכי.
אני מושיטה יד אל קופסת הממחטות ומעבירה לה אותה. בשעה שמארג' מזכירה לג'וסלין את כללי הקבוצה, באדיבות אם כי בנחישות, אני יוצאת לשירותים שבהמשך המסדרון.
גדלתי במחשבה שאובדן הוא תולדה חיובית. אמי נהגה לומר שאובדן הוא הסיבה לכך שפגשה את אהבת חייה. היא שכחה את הארנק שלה במסעדה, וסו־שף מצא אותו ואיתר אותה. כשהתקשר אליה היא לא היתה בבית, ושותפתה לדירה קיבלה את ההודעה. כשאמי החזירה טלפון ענתה לה אישה והעבירה לה את אבי. כשנפגשו כדי שיחזיר לאמי את הארנק, התחוור לה שהוא הגבר שתמיד חלמה עליו… אך היא גם ידעה, על פי שיחת הטלפון, שהוא חי עם אישה.
שבמקרה היתה אחותו.
אבי מת מהתקף לב כשהייתי בת תשע־עשרה, וההיגיון היחיד שמצאתי באובדן אמי שלוש שנים לאחר מכן, היה שכעת היא שוב איתו.
בשירותים אני מרחיקה את השיער מפני.
הצלקת כסופה כעת, קמוטה, ומשווה ללחיי ולמצחי מראה של רצועת תיק משי. למעט העובדה שהעפעף שלי שמוט והעור מהודק מדי, במבט ראשון קשה לראות שמשהו לא בסדר — לפחות כך אומרת חברתי מרי. אבל אנשים שמים לב. הם פשוט מנומסים מכדי לציין זאת, אלא אם הם מתחת לגיל ארבע ועדיין כנים עד כדי אכזריות, או־אז הם מצביעים עלי ושואלים את אמם מה קרה לפרצוף של הגברת.
אם כי הפצע דהה, אני עדיין רואה אותו כפי שהיה מיד אחרי התאונה: גולמי ואדום, מכת ברק משוננת שמפלחת את הסימטריה של פני. אני מניחה שבכך אני דומה לבחורה שסובלת מהפרעת אכילה, שוקלת ארבעים וחמישה קילו, אבל רואה אישה שמנה מחזירה לה מבט מן המראה. בעיני זאת אפילו לא צלקת. זאת מפה שמראה היכן השתבשו חיי.
כשאני יוצאת מהשירותים, אני כמעט דורסת איש זקן. אני גבוהה מספיק לראות את קרקפתו הוורודה מבצבצת מבעד ללולאת ההוריקן של שערו הלבן. "אני שוב מאחר," הוא אומר במבטא זר. "איבדתי את הדרך."
כולנו איבדנו, אני משערת. לכן אנחנו מגיעים הנה: כדי לשמור על קשר עם מה שחסר.
האיש הזה הוא חבר חדש בקבוצת האבל; הוא הגיע רק לפני שבועיים. הוא עוד לא אמר מילה במפגש. ועם זאת, זיהיתי אותו כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו; אם כי לא זכרתי מאיפה.
עכשיו אני נזכרת. המאפייה. בדרך כלל הוא מגיע עם כלבת התחש הקטנה שלו ומזמין לחמנייה בחמאה וקפה שחור. הוא מבלה שעות בכתיבה במחברת שחורה קטנה בעוד כלבתו ישנה לרגליו.
כשאנחנו נכנסים לחדר, ג'וסלין חולקת את המזכרת שלה: מה שנראה כמו עצם ירך עקומה, מרוסקת. "זה היה של לולה," היא אומרת והופכת בעדינות את העצם העשויה עור מעובד. "מצאתי אותה מתחת לספה אחרי שהרדמנו אותה."
"למה את כאן בכלל?" אומר סטוארט. "זאת היתה סתם כלבה מחורבנת!"
ג'וסלין מצמצמת את עיניה. "לפחות לא עשיתי לה מסיכת ברונזה."
הם מתחילים להתווכח, כשהאיש הזקן ואני מתיישבים במעגל. מארג' משתמשת בזה כהסחת דעת. "מר וֶבֶּר," היא אומרת, "ברוך הבא. ג'וסלין בדיוק סיפרה לנו כמה אהבה את הכלבה שלה. אהבת פעם חיית מחמד?"
אני חושבת על הכלבה הקטנה שהוא מביא איתו למאפייה. הוא חולק את הלחמנייה איתה, חצי־חצי.
אבל האיש שותק. הוא מרכין את ראשו כאילו מעכו אותו אל הכיסא. אני מזהה את התחושה, את הרצון להיעלם.
"אפשר לאהוב חיית מחמד יותר משאוהבים בני אדם," אני אומרת פתאום ומפתיעה גם את עצמי. כולם מסתובבים, כי בניגוד לאחרים אני בקושי מנדבת מידע על מנת שלא למשוך תשומת לב. "בכלל לא משנה מה משאיר אותך עם חור בלב. הדבר היחיד שמשנה הוא החור שנמצא שם."
הזקן מרים את עיניו אט־אט. אני חשה את חמימות מבטו מבעד למסך שערי.
"מר ובר," אומרת מארג', שהבחינה בכך. "אולי הבאת מזכרת לחלוק איתנו היום…?"
הוא מנענע בראשו, עיניו הכחולות אטומות ומחוסרות הבעה.
מארג' מניחה לשתיקתו לעמוד בחדר; כמִנחה על גבי כַּן. אני יודעת את זה כי אנשים מסוימים מגיעים כדי לדבר, ואילו אחרים מגיעים רק כדי להקשיב. אבל היעדר הקול הולם כפעימות לב. הוא מחריש אוזניים.
זהו פרדוקס האובדן: איך ייתכן שמה שאיננו עוד, מכביד עלינו כל כך?
בסוף השעה מארג' מודה לנו על ההשתתפות, ואנו מקפלים את הכיסאות וזורקים את צלחות הנייר והמפיות לסל המחזוּר. אני אורזת את שאריות המאפינס ונותנת אותן לסטוארט. החזרתם למאפייה דינה כהשבת דלי מים למפלי הניאגרה. ואז אני יוצאת בחזרה לעבודה.
מי שחי בניו המפשייר כל חייו, כמוני, מריח את השינוי במזג האוויר. החום קשה מנשוא, אבל סופת רעמים כתובה על פני הרקיע בדיו בלתי נראית.
"סליחה."
אני מסתובבת לשמע קולו של מר ובר. הוא עומד בגבו אל הכנסייה האפיסקופלית שבה מתקיימות פגישות הקבוצה. הטמפרטורה עומדת על שלושים מעלות, אך הוא לובש חולצה ארוכת שרוולים מכופתרת עד צוואר, ועונב עניבה צרה.
"היה יפה מצדך להגיד את זה, לצדד בבחורה הזאת."
הוא הוגה את המילה לצדד כמו לצטט.
אני מסיטה את מבטי. "תודה."
"אַת סייג'?"
טוב, זאת שאלת מיליון הדולר, לא? כן, זהו שמי, אבל כפל המשמעות — שלפיו אני מלאת תבונה — מעולם לא הוכיח את עצמו. היו רגעים רבים בחיי שבהם כמעט ירדתי מהפסים, מוצפת רגשות עד כדי כך ששום מידה של תבונה לא יכלה למתן.
"כן," אני אומרת.
השתיקה המביכה תופחת בינינו כבצק שמרים. "הקבוצה הזאת. את מגיעה אליה המון זמן."
אני לא יודעת אם עלי להתגונן. "כן."
"אז היא עוזרת לך?"
אם היא היתה עוזרת, לא הייתי ממשיכה לבוא. "כולם נחמדים, באמת. פשוט כל אחד חושב שהאבל שלו גדול יותר משל כל אחד אחר."
"את לא מדברת הרבה," אומר מר ובר. "אבל כשאת כבר אומרת משהו… את משוררת."
אני מנענעת בראשי. "אני אופה."
"אי־אפשר להיות שני דברים בעת ובעונה אחת?" הוא שואל ומתרחק לאיטו.
אני נכנסת למאפייה בריצה, קצרת נשימה וסמוקה, ומוצאת את הבוסית שלי תלויה על התקרה. "סליחה על האיחור," אני אומרת. "המגרש של הקאפלה מלא לגמרי, ואיזה טמבל באסקלייד תפס את המקום שלי."
מרי אירגנה לעצמה פיגום בנוסח מיכלאנג'לו כדי לשכב על הגב ולצבוע את תקרת המאפייה. "הטמבל הזה הוא הבישוף," היא משיבה. "הוא עצר בדרך לגבעה. אמר שלחם הזיתים שלך שמימי — מחמאה רצינית מאוד כשהיא באה ממנו."
בחייה הקודמים מרי דיאַנגֶ'ליס היתה האחות מרי רוברט. היא הצטיינה בגינון, ושִמעם של הגנים שטיפחה במנזר שלה במרילנד יצא למרחוק. באחד מחגי הפסחא, כששמעה את הכומר אומר הנה קם מן המתים!, מצאה את עצמה קמה מן הספסל וצועדת לעבר דלת הקתדרלה. היא עזבה את המסדר, צבעה את השיער בוורוד ויצאה למסע בשביל האפלאצ'ים. אי־שם באזור רכס פּרֶזידֶנשל ישו נגלה לה ואמר שנשמות רבות זקוקות למזון.
כעבור שישה חודשים פתחה מרי את "לחם יומנו" למרגלות הגבעה של קאפלת גבירתנו של הרחמים בוֶוסטֶרבּרוּק, ניו המפשייר. הקאפלה משתרעת על פני שטח של שישים וחמישה דונם עם גומחת התבודדות, פסל של מלאך שלום, תחנות הוִויה דולורוזה ומדרגות קדושות. יש גם חנות מלאה צלבים, צלובים, ספרים על קתוליוּת ותיאולוגיה, תקליטורים של מוזיקה נוצרית, מדליוני קדושים וערכות של סצנת הלידה מתוצרת פוֹנטָניני. אבל המבקרים מגיעים בדרך כלל כדי לראות את מחרוזת התפילה באורך מאתיים ושלושים מטרים, העשויה סלעי גרניט מקומיים, מחוברים בשלשלאות.
זאת היתה קאפלה שמתאימה למזג אוויר יפה; העסקים הידרדרו פלאים בחורפים של ניו אינגלנד. וזה בדיוק היה היתרון השיווקי שמרי ניסתה להציג: מה חילוני יותר מלחם טרי? מדוע לא להקפיץ את הכנסות הקאפלה עם מאפייה שתמשוך מאמינים ולא־מאמינים כאחד?
המלכוד היחיד היה שלא היה לה מושג באפייה.
וכאן אני נכנסתי לתמונה.
התחלתי לאפות בגיל תשע־עשרה, כשאבי מת בפתאומיות. למדתי בקולג' וחזרתי הביתה ללוויה, רק כדי לשוב ללימודים ולגלות ששום דבר אינו כתמול שלשום. בהיתי במילים שבספרי הלימוד כאילו נכתבו בשפה לא מוכרת. לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה וללכת לשיעורים. החמצתי בחינה אחת, ואז עוד אחת. הפסקתי להגיש עבודות. ואז לילה אחד התעוררתי בחדרי במעונות והרחתי קמח — כל כך הרבה קמח, שהרגשתי כאילו התפלשתי בו. התקלחתי ולא הצלחתי להיפטר מן הריח. הוא הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר בילדותי, כשהתעוררתי אל ריח הלחמניות והבייגלים הטריים שאפה אבי ביד אמן.
הוא תמיד ניסה ללמד את אחיותי ואותי, אבל היינו שקועות כל כך בלימודים ובהוקי־שדה ובבנים, שלא הקשבנו. או כך לפחות חשבתי, עד שהתחלתי לחמוק מדי לילה אל המטבח בחדר האוכל של המעונות ולאפות לחם.
השארתי את הכיכרות כמו תינוקות נטושים על סף משרדיהם של מרצים שהערצתי, על סף חדרי המעונות של בנים עם חיוכים יפים כל כך, שהממו אותי עד כדי שתיקה מביכה. השארתי שורת עיטורים ארכיטקטוניים של לחמניות שׂאור על דוכן המרצים ותחבתי בחשאי לחמנייה לתיקה התפוח של המגישה בקפטריה, שדחפה לעברי צלחות של פנקייק ובייקון באומרה שאני רזה מדי. כשהיועצת האקדמית שלי אמרה שנכשלתי בשלושה מתוך ארבעה קורסים, לא היה לי מה לומר להגנתי, אבל נתתי לה בגט דבש מתובל באניס, על המר והמתוק.
יום אחד הגיעה אמי לביקור בלתי צפוי. היא התנחלה בחדר המעונות שלי ואירגנה מחדש את חיי, החל בלוודא שאני אוכלת כמו שצריך, וכלה בללוות אותי לשיעורים ולבחון אותי על מטלות הקריאה. "אם אני לא מרימה ידיים," אמרה לי, "גם לך אסור."
בסופו של דבר משכתי את הלימודים על פני חמש שנים, אבל השלמתי את התואר. אמי נעמדה על רגליה ושרקה בעוז כשחציתי את הבמה לקבלת התעודה. ואז הכול הלך לעזאזל.
חשבתי על זה הרבה: איך אפשר לצנוח בן־רגע מגג העולם לתחתית התהום. חשבתי על כל הדברים שיכולתי לעשות אחרת, ואם היו מובילים לתוצאה שונה. אבל מחשבות אינן משנות דבר, נכון? ולכן עם עיניים אדומות ותפרים מפלצתיים כשל פרנקנשטיין על הרקה והלחי, כמו תפרים על כדור בייסבול, נתתי לאמי בבוא היום את העצה שהיא נתנה לי. אם אני לא מרימה ידיים, גם לך אסור.
היא לא הרימה ידיים, לפחות בהתחלה. זה נמשך שישה חודשים כמעט, מערכות הגוף קרסו בזו אחר זו. ישבתי לצדה בבית החולים מדי יום, ובלילה חזרתי הביתה לנוח. אלא שלא נחתי. במקום זה חזרתי לאפות — הטיפול המועדף עלי. הבאתי מאפֵי בוטיק לרופאים שלה — לחמניות קינמון עתירות זיגוג. הכנתי אותן מדי יום ביומו, אך היא לא הצליחה לנגוס בהן.
מארג', המנחה של קבוצת האבל, היא שהציעה לי למצוא עבודה שתעזור לי לגבש מעין שגרה. לעשות כאילו, עד שזה יהפוך לטבע שני, אמרה. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה על עבודה לאור יום, כשכולם ינעצו בי עיניים. עוד קודם הייתי ביישנית; כעת הפכתי למתבודדת.
מרי אומרת שהעובדה שנתקלה בי היתה אצבע אלוהים. (היא קוראת לעצמה נזירה משוקמת, אבל בעצם היא נגמלה מן ההתמכרות, לא מן האמונה.) אני עצמי לא מאמינה באלוהים; לדעתי, זה פשוט מזל שבמדור הדרושים הראשון שעילעלתי בו אחרי שמארג' הציעה מה שהציעה, חיפשו אופה — מישהו שמוכן לעבוד בלילות, לבדו, ולעזוב כשהלקוחות מתחילים לטפטף לחנות. בראיון העבודה מרי לא התייחסה לכך שאין לי ניסיון, שלא עברתי התמחות, שבאתי בלי המלצות. וחשוב מזה, היא העיפה מבט אחד בצלקת שלי ואמרה, "אני מניחה שכשתרצי לספר לי על זה, תספרי." ובכך נגמר העניין. בהמשך, כשלמדתי להכיר אותה, הבנתי שכשהיא עוסקת בגינון, היא לא רואה את הזרעים. היא כבר מדמיינת לאיזה צמח יהפכו. אני מניחה שכך היא חשבה כשפגשה אותי.
הצער היחיד על העבודה ב"לחם יומנו" היה שאמי לא זכתה לחזות בכך. היא ואבי הגדירו את עצמם כיהודים. אחיותי, פֶּפֶּר וסַפרוֹן, חגגו שתיהן בת־מצווה. חרף העובדה שמכרנו בייגלים וחלות בנוסף ללחמניות המעוטרות בצלבים; חרף העובדה שבָּר־הקפה הצמוד למאפייה נקרא "בר־מצווה" — ידעתי מה היתה אמי אומרת: מכל המאפיות שבעולם, החלטת לעבוד דווקא אצל שיקסע?
אבל אמי גם היתה הראשונה שאמרה לי שאנשים טובים הם אנשים טובים; אין לזה שום קשר לדת. אני חושבת שאמי, תהיה אשר תהיה כעת, יודעת כמה פעמים מרי מצאה אותי בוכה במטבח ועיכבה את פתיחת המאפייה עד שעזרה לי להתעשת. אני חושבת שהיא יודעת שביום השנה למותה, מרי תורמת את כל הכסף שהרוויחה במאפייה לארגון הדסה. ושמרי היא האדם היחיד שאני לא מנסה להסתיר ממנו את הצלקת שלי באופן פעיל. היא לא רק המעסיקה שלי אלא גם החברה הכי טובה שלי, ואני רוצה להאמין שזה היה נחשב בעיני אמי יותר מאשר האמונה הדתית של מרי.
טיפת צבע סגול זולגת על הרצפה לצד רגלי וגורמת לי להרים עיניים. מרי מציירת עוד אחד מחזיונותיה. הם פוקדים אותה בקביעות מדהימה — לפחות שלושה בשנה — ועל פי רוב מובילים לשינוי כלשהו בעיצוב החנות או בתפריט. הבר־קפה היה אחד החזיונות של מרי. וכן חלון החממה, עם שורות הסחלבים העדינים, שפרחים משתלשלים מהם כפנינים מעל עלווה ירוקה עשירה. באחד החורפים היא ניהלה מעגל סריגה ב"לחם יומנו"; בשנה אחרת, שיעור יוגה. רעב, היא נוהגת לומר לי, אינו קשור לבטן כי אם לנפש. מה שמרי מנהלת בעצם אינו מאפייה, אלא קהילה.
אחדים מן הפתגמים של מרי כתובים על הקירות: דרשו ותמצאו. לא כל התועה איבד את דרכו. מה שנחשב אינו השנים בחייך, כי אם החיים בשנותיך. לעתים אני תוהה אם מרי באמת חולמת את הקלישאות האלה, או פשוט משננת משפטים קליטים מטי־שרטים של "לַייף איז גוּד". אבל נראה שזה לא באמת משנה, מאחר שהלקוחות שלנו נהנים לקרוא אותם.
רוקו, הבריסטה שלנו, מנגב את הדלפק. הוא בן עשרים ותשע, יש לו רסטות שהאפירו טרם זמנן, והוא מדבר רק בהַייקוּ. זה ה קטע שלו, אמר למרי כשהגיש מועמדות למשרה. היא הסכימה להעלים עין מהטיק המילולי הקטן הזה בגלל הכישרון הגאוני שלו כאמן־קצף — הדוגמאות המעגליות על הלאטה והמוקצ'ינו. הוא יודע לצייר שרכים, לבבות, את ליידי גאגא, קורי עכביש, ופעם אחת, ביום הולדתה של מרי, הוא צייר את האפיפיור בנדיקטוס השישה־עשר. אני מחבבת את רוקו בזכות אחד ה קטעים האחרים שלו: הוא לא מסתכל לאנשים בעיניים. הוא אומר שככה גונבים לך את הנשמה.
ועל זה אני אומרת, אמן.
"נגמרו הבגטים," אומר לי רוקו. "נתתי לעצבנים קפה חינם." הוא משתתק, מונה את ההברות בראשו. "הלילה מכין עוד."
מרי מתחילה לרדת מן הפיגום. "איך היתה הפגישה?"
"כרגיל. היה כאן שקט כל היום?"
היא קופצת ונוחתת בחבטה רכה. "לא, היה השיטפון של ההפסקה בבית הספר היסודי, וארוחת צהריים טובה." היא קמה על רגליה, מוחה את ידיה בג'ינס ונכנסת למטבח בעקבותי. "אגב, השטן התקשר," היא אומרת.
"תני לי לנחש. הוא רוצה להזמין עוגת יום הולדת לג'וזף קוני?"
"כשאמרתי שטן," אומרת מרי, כאילו לא דיברתי, "התכוונתי לאדם."
אדם הוא החבר שלי. אם כי זה לא מדויק, כי הוא כבר הבעל של מישהי אחרת. "אדם לא עד כדי כך גרוע."
"הוא לוהט, סייג', והרסני מבחינה רגשית. אם זה מתאים לך…" מרי מושכת בכתפיה. "אני משאירה את רוקו לאייש את התותחים והולכת לנכש קצת עשבים בקאפלה." היא אמנם לא מועסקת שם, אבל נדמה שלאיש לא אכפת שהנזירה לשעבר עם כישרון הגינון מטפלת בפרחים ובצמחים. גינון — להזיע, לחתוך במאצ'טה, לעקור שורשים, לגרף — הוא אמצעי ההירגעות של מרי. לפעמים אני חושבת שהיא לא ישנה בכלל, אלא עושה פוטוסינתזה כמו הצמחים האהובים שלה. האנרגיה והמהירות שלה גבוהות בהרבה משל בני תמותה רגילים; לעומתה, טינקרבל עצלנית. "ההוֹסטה מתכננת הפיכה."
"תיהני," אני אומרת וקושרת את שרוך הסינר שלי כהכנה לעבודת הלילה.
במאפייה יש לי מיקסר ספירלי ענקי, כי אני מכינה הרבה כיכרות בעת ובעונה אחת. יש לי חומרי התפחה בטמפרטורות שונות, מאוחסנים במכלים מסומנים בקפידה. אני משתמשת בגיליון אקסל כדי לחשב את כמות החומרים הנוספים על פי כמות הקמח, חישוב מטורף שתמיד מניב יותר ממאה אחוז. אבל סוג האפייה האהוב עלי ביותר כולל רק קערה, כף עץ וארבעה מרכיבים: קמח, מים, שמרים, מלח. ואז, כל מה שצריך זה זמן.
אפיית לחם היא אירוע ספורטיבי. היא כרוכה לא רק בריצה בין כמה תחנות של המאפייה כדי לבדוק את התפיחה או לערבב חומרים או לשלוף את קערת הערבוב מעריסתה — אלא גם דורשת שרירים כדי להתניע את הגלוטן שבבצק. גם אנשים שלא מסוגלים להבחין בין תערובת פּוּליש לתערובת בּיגה יודעים שכדי לאפות לחם, צריך ללוש אותו. לדחוף ולגלגל, לדחוף ולקפל, התעמלות קצבית על משטח העבודה המקומח. אם עושים את זה נכון, משחררים פרוטאין בשם גלוטן — שמאפשר לכיסים לא אחידים של פחמן דו־חמצני להיווצר בבצק. כעבור שבע או שמונה דקות — מספיק כדי להכין רשימת סידורים או לשחזר את השיחה האחרונה שניהלת עם בן הזוג ולְמה הוא התכוון בעצם — מרקם הבצק משתנה. חלק, גמיש, מלוכד.
בשלב זה צריך לעזוב את הבצק במנוחה. זה מטופש להאניש בצק, אבל אני מתה על העובדה שכדי להתפתח, עליו לשבת בשקט, להתרחק ממגע ומרעש ומדרמה.
אני מוכרחה להודות שלעתים קרובות גם אני מרגישה ככה.
אין עדיין תגובות