מיוחד, באמת מיוחד

פרק 1

מאיה מוצאת חן בעיניי, היא שונה משאר הילדות בכיתה, היא אחרת, היא מקנחת את האף במטפחת כשיש לה נזלת, האחרות משתמשות בטישו או מנגבות בשרוול וזה מגעיל אותי. היא שונה מכל הבנות האחרות שהכרתי עד עכשיו, היא מתנהגת כאילו היא סוג של נסיכה; היא גבוהה והולכת זקוף מאוד, זה יפה בעיניי כאילו היא משדרת: ‘אני מעליכם, אני טובה יותר’; תמיד יש לה חיוך על השפתיים, זה לא שהיא חברותית כל כך, היא חדשה בכיתה ועוד אין לה הרבה חברים, אבל היא עדיין מחייכת כל הזמן, גם במהלך השיעורים.

היא מספרת שהיא גרה קודם בעיר אחרת, לא זוכר איך קוראים לה, משהו כמו נרניה. אני מכיר את נרניה, אילן בן הדודה שלי מספר לי כל הזמן קטעים מהספרים האלו שהוא קורא על נרניה, אבל אולי בכלל קוראים לעיר הזאת נתניה, אני לא בטוח. אני יודע שנרניה זו סדרת ספרים על עולם קסום עם חורף נצחי ככה שמאיה כנראה באה מנתניה ולא מנרניה.

כבר יותר מחודש שמאיה בכיתה שלנו ועדיין לא דיברנו בכלל, עם אחרים היא מדברת כבר מזמן, אני חושב שאני היחידי בכיתה שהיא עדיין לא דיברה איתו. היא מסתכלת עליי במעין מבט מוזר כזה: “מה הקטע שלך? למה אתה לא מדבר איתי?” כשאני חושב על זה, אז זו מעין אסטרטגיה שלי ביחסים עם אנשים; תמיד אני מתנהג ככה, כשמגיע מישהו חדש אני נשאר מרוחק, מסתורי, קשה להשגה, אומר “שלום” מנומס וממשיך הלאה, לא נותן צ’אנס לפתח שיחה. זה לא שאני לא רוצה, אני רוצה מאוד אבל לא יכול, צריך לקרות משהו מיוחד, משהו שיגרום להיכרות, לא סתם שלום-שלום אלא אירוע מכונן, משהו שיסביר למה היינו צריכים לדבר. אני זוכר כל אירוע שהביא להיכרות עם כל אחד אחר, אבל יש גם כאלו, נודניקים, שלא נותנים לזה לקרות וניגשים ומתחילים לדבר ישירות, זה מעצבן, הם הורסים לי את כל ההנאה מהיכרות עם מישהו חדש. אני בדרך כלל לא נשאר חבר של ילדים כאלו, הם מעצבנים, זה מראה משהו בסיסי מאוד על האישיות שלהם, מצד אחד הם לא מכבדים אותי ומצד שני הם גם כנראה ישירים וגאוותנים, לא סובל כאלו, לא רוצה חברים כאלו.

אתמול החלטתי לדבר איתה ותכננתי את המהלך שלי; היא אוהבת להתעמל ונמצאת בהפסקות באולם ההתעמלות, יש שם ארון פלסטיק צבעוני בערך בגובה שלנו ובו כל הציוד של ההתעמלות: חישוקים, סרטים, גומיות ועוד דברים שאני לא מבין למה צריך אותם. הארון עומד במרכז האולם והבנות מתעמלות סביבו ברוב ההפסקות, מה יש לאהוב בהתעמלות? אני מעדיף לשחק טניס אבל זה לא העניין עכשיו.

תכננתי את המהלך שלי במדויק, העפתי לאבי את הכדור מבין הידיים ובעטתי אותו לכיוון הארון ואז כשאבי רץ לכיוון הארון, בלי שאף אחד ישים לב, באתי מאחוריו ושמתי לו רגל, אבי התעופף כמו לוליין בקרקס בידיים מושטות קדימה, מנסה לעצור את הנפילה אבל לא מצליח; הוא נפל על החלק האחורי של ארון הציוד, הארון התהפך וכל הציוד נפל על מאיה שבדיוק ישבה לידו, מהלך מבריק של תכנון ותחבולה. זה היה הרגע שלי; ניגשתי ושלפתי את מאיה מתוך ערימת הציוד, הושטתי לה ידיים והרמתי אותה מתוך ערימת הדברים, עמדנו זה מול זה בפעם הראשונה, עדיין מחזיקים ידיים, לרגע מאיה נראתה מבולבלת מאוד אבל היא מייד התעשתה, ניערה את הידיים, הסתכלה לי בעיניים, חייכה ואמרה:

“אז זה מה שצריך היה לקרות כדי שתדבר איתי?”

בחורה כלבבי. החלטתי להציג את עצמי כמו שההורים שלי עושים כשהם פוגשים מישהו חדש ברחוב, הושטתי לעברה את היד ואמרתי:

“כן, עכשיו יש משמעות להיכרות בינינו, נעים מאוד, אוֹרי”.

“דביל,” היא אמרה, “אתה חושב שאני לא יודעת כבר שקוראים לך אוֹרי?”

בינתיים הגיעה נעמי המורה – עוד אישה מבוגרת שלא מבינה כלום בהתנהגות בסיסית, היא עומדת מעלינו, גבוהה כזו ומדברת לעננים, בא לי להגיד לה: “היי, אנחנו כאן למטה לא בעננים, אל תדברי אלינו בגבהים שאת נמצאת בהם,” אבל אין טעם, היא ממילא לא תבין ולא תפנים. היא רוצה לדעת מה קרה, למה אבי בוכה? אה, נכון בכלל לא שמתי לב שבתוך כל ההתרחשות וההתרגשות מהמפגש עם מאיה, אבי עדיין שוכב על הרצפה ליד הארון, מחזיק את הרגל ובוכה מהמכה שקיבל כשנפל. סתם בכיין, יעבור לו.

מאיה הסתכלה למעלה אל נעמי ואמרה לה:

“אוֹרי סוף-סוף מצא סיבה להגיד לי שלום. הוא חושב שמעכשיו נהיה חברים. עוד אחד שמחזיק מעצמו, לא סובלת בנים, הם כאלו טיפשים,” אמרה והסתובבה חזרה אל ארון הציוד, יחד עם עוד שתי בנות היא הרימה את הארון והתחילה להחזיר את הדברים למקום.

לא הבנתי, אף אחד אף פעם לא קרא לי ככה טיפש, בלי כעס, סתם כאילו קבעה עובדה. לא כועסת, לא עצבנית, בטוחה בעצמה, ‘טיפש’, היא קוראת לי, אני טיפש? לא הבנתי, בסך הכול רציתי להכיר אותה בצמידות לאירוע שיאפשר לי לזכור גם בעתיד איך הכרנו, כדי שההיכרות בינינו תהיה מיוחדת עבורי. במחשבה שנייה, זה שהיא מסוגלת לקום לאחר שהארון עם כל הציוד נפל עליה, ולהבין מייד מה קרה ומה תכננתי ובלי כעס לומר סתם ככה: ‘טיפש’, זה מוזר אבל גם מיוחד בעיניי. אני לא מבין איך אפשר לקרוא לי פתאום ‘טיפש’, אני חושב שהיא לא התכוונה שאני לא חכם, הטיפשות מבחינתה זו העובדה שהייתי צריך כל כך הרבה זמן ומהלך מסובך רק בשביל לדבר איתה. היא ילדה מיוחדת ומעניינת בעיניי, עכשיו כבר אהבתי את ה’טיפש’, הייתי אפילו גאה בו כי הצלחתי לעניין אותה, הוכחתי לה שאני שונה מהאחרים, אני יותר מתוחכם ומתכנן כמה צעדים קדימה, עוד לא הכרתי ילדה כמוה, אנחנו נהיה חברים טובים.

נעמי המורה הסתכלה עליה, חייכה, אמרה: “כן, ככה זה בנים,” ועזרה לאבי לקום. אבי הסתכל עליי ואמר:

“לא חבר שלך יותר, לא רוצה לשחק איתך, אתה לא חבר אמיתי הפלת אותי בכוונה, אתה כל הזמן עושה את זה.”

לא אכפת לי שהוא אמר את זה, אני לא מתרגש מבכיינים, הם תמיד בוכים ואחר כך באים ומתחנפים ורוצים לשחק, עם מי הוא ישחק בלעדיי? עם עצמו? הוא כבר יחזור, ייקח לו יום-יומיים והוא ישכח, הוא לא מטריד אותי עכשיו להפך יהיה לי קצת שקט לעצמי, וחוץ מזה השגתי את מה שתכננתי, אני מדבר עם מאיה זו הייתה הכוונה בכל האירוע והיא הושגה, אבי היה הדרך להשיג את זה, אז הכול בסדר.

אבל אז נעמי המורה קראה לי וביקשה שאבוא איתה, היא הושיבה אותי לידה, סוף-סוף אנחנו באותו גובה, אי אפשר לדבר עם מישהו ברצינות כשהוא עומד מעליך באיזה מטר, במיוחד המורה נעמי שהיא גבוהה גם ביחס למורות אחרות, אני לא אוהב שמתנשאים מעליי, אז מה אם אני עדיין נמוך, זה לא מצדיק שהיא תעמוד ככה גבוה מעליי ותדבר אליי מלמעלה למטה. היא כל הזמן עושה את זה, הבדלי הגובה נותנים לה תחושת יתרון ולי תחושת חולשה, למה היא מתנשאת מעליי ונותנת לי להרגיש נחות לידה? גם פיזית וגם נפשית, היא המורה! היא צריכה להבין שהעובדה שאנחנו נמוכים ממנה לא אומר שאנחנו פחות חכמים ממנה. היא עומדת שם עם כל הגובה שלה, מנצלת אותו ומטיפה לנו מוסר מה מותר ומה אסור, צריך לחייב את המורות האלו לדבר איתנו רק בישיבה, שלא יתנשאו ככה מעלינו. אבא אומר שדברים שקורים לנו כשאנחנו קטנים משפיעים עלינו כשאנחנו גדלים, אז זה עוד ישפיע עליי כשאגדל, היא צריכה להתחשב, היא המורה.

נעמי ביקשה לדעת למה הפלתי את אבי אבל כמו תמיד היא לא חיכתה לתשובה, אני כבר מכיר אותה, היא רוצה לשמוע את עצמה מדברת לא מעניין אותה באמת מה יש לי להגיד, יותר חשוב לה להשמיע את ‘החוכמה’ שלה, להראות לי מי יותר חכם כאן.

היא התחילה עם ההרצאה הקבועה שהיא מעבירה כשקורה משהו שלא מוצא חן בעיניה בכיתה; מסבירה לי שככה לא מתנהגים חברים; שחברים צריכים לדאוג אחד לשני ולא לפגוע זה בזה; שהם צריכים ושהם צריכים ושהם צריכים. ישבתי בשקט והקשבתי לה במשך הנאום הארוך שלה. מדי פעם הנהנתי עם הראש ‘כן’ כדי שתחשוב שאני מסכים איתה. אבא לימד אותי את זה, הוא הסביר לי שתמיד נכון להנהן עם הראש כשמדברים איתי, גם אם אני לא מסכים עם מה שנאמר, “זה יבלבל את המדבר,” הוא אמר, “אם אחרי שהנהנת בהסכמה עם הראש כשהוא דיבר אתה פתאום לא מסכים עם דבריו הוא לא יבין מה קרה, ייקח לו זמן להתעשת ובינתיים תוכל לנצל את המצב לטובתך וחוץ מזה, אנשים אוהבים שמסכימים איתם, תן להם לחשוב שאתה מסכים איתם, שהם חכמים, בסוף זה ישתלם לך יותר.” אני מיישם את העצה הזו כל הזמן, גם איתו, והוא צוחק ואומר שהוא אוהב את הפיקחות שלי אבל שאיתו זה לא יעבוד, הוא לא מבין עד כמה זה כן עובד ‘התמימות’ של הילד תמיד מנצחת. גם בוויכוחים עם החברים שלי בכיתה אני משתמש בזה, הם אומרים דברים ואני רק מהנהן בראש, מטעה אותם לחשוב שאני מסכים איתם ובסוף אומר דברים הפוכים וזה מבלבל אותם מאוד.

בכל אופן להנהן בראש בהסכמה למי שמדבר איתך משרת שלוש מטרות: הראשונה היא קיצור זמן הנאום, כי אם אני מבין ומסכים איתו הוא לא צריך לדבר כל כך הרבה, הוא יכול לקצר. השנייה היא שאם אני כבר מבין ומסכים אז לא צריך להעניש אותי או אפשר לתת לי עונש פחות חמור והשלישית היא שאם המורה חושבת שאני מסכים איתה היא לא מתכננת תשובות להתנגדויות שלי, היא חושבת שהיא יותר חכמה ושאני מקבל את כל מה שהיא אומרת, אני פשוט מרדים ככה את מנגנוני ההתגוננות שלה.

ואז כשהיא סיימה, שאלתי בקצרה:

“ואם זה מתנגש באינטרסים שלי? ואם זה לא מסתדר עם המטרות שלי?”

לא המשכתי, לא הייתי צריך, היא לא הייתה מוכנה לתגובה הזאת, אומנם יכולתי להאריך ולהסביר שבראייה רחבה ועקרונית היא צודקת; צריך שלום עולמי, צריך לדאוג לחברים, צריך לאהוב אחד את השני, צריך וצריך… אבל אם זה לא משרת את האינטרסים שלי באותו רגע, מה אז? גם אז אני צריך לדאוג לחבר לפני האינטרסים שלי? גם אז אני צריך לחשוב קודם כול על טובתו של האחר, ורק אחר כך על טובתי שלי? אני לא מבין את זה, למה הם חושבים שאני צריך תמיד להתחשב בצרכים של הצד השני? חיפשתי דרך מיוחדת שבאמצעותה אתחיל לדבר עם מאיה, ואבי בסך הכול היה שם ועזר לי בזה שעף עליה ונתן לי סיבה לפנות אליה, לא מבין מה הבעיה בזה, אני בטוח שנעמי בעצמה מתנהגת ככה כשהיא במצבים כאלו, לא מבין למה להתיפייף? אנחנו אמורים קודם כול לדאוג לעצמנו, ורק אחר כך, אם זה לא מפריע לנו, לדאוג לאחר ולא להפך.

נעמי הסתכלה עליי במבט המום, היא ניסתה להגיד משהו אבל לא כל כך יצא לה, היא לא הבינה מאיפה זה בא? איך אני בכלל יכול לחשוב ככה? היא ניסתה להגיד שאני מפספס משהו חשוב שיש מושג שנקרא חברות, שהחברות היא הדדית שאם אני אתנהג בצורה מסוימת גם אליי יתנהגו באותו האופן ואני לא אוהב את זה, כמו שאבי לא אהב עכשיו את מה שעשיתי לו. היא ניסתה להסביר לי את הפתגם ‘ואהבת לרעך כמוך’ והוסיפה שזו חוצפה לענות ככה למורה; היא חושבת שאני מרשה לעצמי יותר מדי וצריך ללמוד איך לדבר עם מורה.

חוצפה? אף פעם לא הצלחתי להבין מה הכוונה במילה הזאת ‘חוצפה’, אימא אמרה שהכוונה היא לאמירה או להתנהגות שהיא בניגוד למה שמצופה או מקובל ולכן זה מתפרש כחוסר נימוס או אפילו גסות רוח. אבל זה עדיין לא ברור לי, אני בסך הכול אומר את מה שאני חושב, אין לי כוונה רעה מאחורי המילים, זו האמת שלי, אני בכלל לא מבין את המילה הזו ובטח אין לי כל כוונה להתחצף, מה המשמעות של המושג הזה ‘חוצפה’? למה כשהיא אומרת לי משהו זה לא חוצפה וכשאני אומר את זה, זה כן חוצפה? לא מבין אותה. יש למבוגרים כל מיני דברים שרק הם מבינים. אני צריך לשוחח על זה עם סבא שלי, הוא שונה מהם, הוא מבין אותי, הוא כבר יסביר לי.

החלטתי להתעלם מהאמירה של המורה על החוצפה, אבל אמרתי לה שאני לא מסכים עם מה שהיא אומרת כי אם אבי היה מבין את המטרה שעומדת מאחורי המעשה שלי הוא היה מבין את הכוונה החיובית שלו ומבין שלא היה בו שום דבר שלילי, בטח לא משהו שלילי נגדו, הוא היה רק האמצעי ולא המטרה. הוא היה מבין שלמעשה לא הייתה לי כל כוונה לפגוע בו, אם הוא היה מבין את כל זה, הוא לא היה כועס אלא צוחק וממשיך להיות חבר שלי אבל הבעיה היא שאבי לא מבין את זה, הוא לא מסוגל להבין את זה, הוא לא מספיק חכם להבין דברים כאלו ולכן גם לא כל כך אכפת לי שהוא נעלב, לטיפשים לוקח יותר זמן להבין דברים ולכן הם נעלבים מהר ומתקררים מהר, יעבור לו.

נעמי אמרה שהיא כועסת מאוד על הדרך שבה אני מדבר על החברים שלי ושהיא תדבר עם ההורים שלי על זה והיא תחשוב על עונש מתאים לתת לי. הנהנתי שוב בראשי כדי שתחשוב שאני מסכים עם דבריה, אחרת זה לא ייגמר, הרי גם אם היא תדבר עם ההורים שלי, מה יקרה? אבא שלי חכם, הוא מבין אותי, הוא לא יעשה לי כלום, הוא יצדיק אותי אני בטוח בזה.

את שאר היום העברתי עם עצמי. בהפסקות שיחקתי בחיילים, אני אוהב לשחק בדמיון, עשיתי בראש שלי מלחמה בין הכחולים לירוקים, הירוקים רבים יותר אבל אני אוהב את הצבע הכחול, אז נתתי לכחולים לנצח; עשיתי עם הכחולים תרגיל הטעיה ועקפתי את הירוקים מאחורי ארגז החול וככה כל הירוקים מתו והכחולים ניצחו.

אני אוהב לשחק לבד, בלי שאני צריך להסביר למישהו אחר מה אני חושב או מה אני מתכנן או להתחשב ברצונות של מישהו אחר, זה מעצבן. כשאני לבד אני הרבה יותר מרוכז, אני מסוגל לדייק בכל המעשים ובכל המחשבות שלי, אם אני עם עוד מישהו לוקח לי יותר זמן לדייק, לוקח לי יותר זמן להסביר ואני בעצם מבזבז זמן חשוב בהסברים במקום במשחקים. אותו הדבר קורה לי גם בשיחות; כשיש שיחה עם הרבה משתתפים, למשל בכיתה, אני מעדיף להיות בצד שמקשיב, רוב האנשים אוהבים לדבר, אני מעדיף להקשיב, ככה אני לא צריך להתאמץ ולחשוב מה לענות להם בזמן שהם מדברים, אלא פנוי נטו בשביל להקשיב למה שנאמר ומפיק לעצמי יותר תובנות מהשיחה. כשהאחרים מדברים הם גם מרגישים יותר חשובים כי הם אלו שמדברים, הם החכמים בשיחה. אותי זה לא מעניין, האגו מיותר, עדיף ללמוד מהשיחה יותר, רק כשהשיחה הולכת לכיוונים שממש לא נראים לי אני אגיד משפט קצר שיחזיר אותה לאן שמעניין אותי. משפטים קצרים עם מסר מדויק ממישהו שממעט לדבר משפיעים בדרך כלל חזק על שיחה, ככה נראה לי. אימא אומרת שאני טועה, שאני צריך להשתתף בשיחה, לתרום את דעתי. “אבל את מה שאני רוצה לומר אני כבר יודע,” אמרתי לה, “את מה שיש לאחרים לומר אני לא יודע, אני רוצה ללמוד ולהקשיב בצורה נקייה,” אימא לא אוהבת את זה, אבא בטח היה מבין אותי יותר בעניין הזה.