החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מכתבים 1939-1942

מאת:
הוצאה: | אוגוסט 2023 | 120 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.

משה שניצר עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נקלט בכפר ויתקין, שם למד חקלאות ועברית, ובסיום ההכשרה עבר לקיבוץ גניגר.

סיפור ילדותו, העליה לישראל והקשר עם הוריו שנשארו באוסטריה, חושפים בפנינו רבדים שונים של התקופה:

הרובד האישי – מכתבים אישיים בין נער צעיר לבדו בארץ ישראל של סוף שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין הוריו שנמצאים ביבשת אחרת. הדאגה לדברים הקטנים, הרצון של שני הצדדים לא להדאיג ולהתעניין בשלומו של האחר: "ראשית, אל תשתה מים רגילים – רק תה! שנית, לא לאכול הרבה מלונים!.. אל תתקרב לחוטי חשמל! אני די מודאגת מהדברים האלה ואני רוצה להאמין שאתה יודע איך להתנהג. אתה עדיין צעיר".

הרובד הלאומי הישראלי – במכתביו המעטים של משה שלא שלח או אלה שחזרו אליו, ניתן לקרוא על הלך הרוח בישוב העברי: "תפוחי זהב אוכלים כמה שרוצים! לפני הצהריים עובדים – אחר הצהריים לומדים… בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת… את כולנו קראו לעליה לתורה ואותי קראו לקשירת ספר התורה".

הרובד ההיסטורי – הקריאה מאפשרת הצצה להיסטוריה, בראי התקופה, מתוך נקודת מבטם של ההורים. עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השניה והשואה: "אנחנו מטיילים הרבה אבל לנו אין איפה לשבת (ליהודים אסור)… כל הדיירים היהודים קיבלו צו יציאה מהדירות… לא נותנים לנו מנוח".

המכתבים מהוריו של משה פסקו מלהגיע בתחילת שנת 1942. הוריו נשלחו מוינה בינואר 1942, ונספו, לא ידוע היכן.

 

את המכתבים שמר משה לאורך השנים, תרגם, קטלג, הדפיס, כרך בעצמו מספר עותקים וחילק למשפחתו הקרובה. למשה ועדינה ארבעה בנים, שנים עשר נכדות ונכדים, ונכון לשנת 2023, עשרים ושבעה נינים ונינות.

ספר זה הופק ע"י המשפחה לזכרם של משה ועדינה שניצר ז"ל, כעדות לדורות הבאים, באהבה גדולה ובגעגוע.

 

מקט: 978-965-571-604-7
כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה. משה שניצר עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן […]

כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.

נולדתי כבן שלישי להוריי. הבן הבכור, יוסף, נפטר בגיל צעיר משחפת ונקבר בוינה. לא הכרתי אותו. בבית נשמרה פינה בארון לזכרו עם צעצועים, צבעי מים ועוד. לי, כילד, לא נתנו לגעת בדברים, למרות שהשתוקקתי לכך מאד. ההורים לא דיברו אודותיו ורק דודים שבאו לבקרנו הזכירו אותו. אמא לקחה אותי פעם אחת איתה לעלות על קיברו. זכור לי כי לא היתה מצבה. בית הקברות היה בפרבר ולא שימש יותר לקבורה.

האח השני שלי היה מתתיהו, הוא נולד בשנת 1912. אחי זכה לטיפול מיוחד מצד אמא, כי היא כנראה היתה בטראומה אחרי מות יוסף, וגידלה את מתתיהו מתוך חרדה ופחד. זה התבטא בפינוקים רבים, אוכל ועוד. בקיצור, הדאגה של ההורים היתה רבה. גם אני, שנולדתי בשנת 1923, זכיתי לאותה מסירות ודאגה לשלומי מתוך אותם מניעים. להזכירכם, שאבא שלי היה בן 50 כשנולדתי ואמא בת 44.

משפחתנו גרה בוינה במחוז ה-20, בכתובת 22 BAUERLEGASSE.

גרנו בדירת שלושה חדרים – חדר גדול, חדר קטן, מטבח ושירותים. ההורים ואני ישנו בחדר הגדול, אחי בחדר הקטן.

ברז מים היה בפרוזדור, משותף לעוד שתי משפחות. בבניין היו ארבע קומות ובכל קומה שלוש דירות. בקומת המרתף היה חדר כביסה, וכן הוקצב לכל דירה חדרון (מחסן) במרתף. אנחנו אכסנו שם את מלאי הפחם לכל החורף. הירידה למרתף היתה חוויה מיוחדת שלי כילד. לכך נדרשו הכנות, ועצם הכניסה למקום חשוך וקר בעזרת נר (לא היתה תאורה) היתה מעשה גבורה עבורי. את הפחם להסקה העלינו מהמרתף אחת לשבוע – עבודה שגם אני הייתי שותף בה. מכאן יובן שהבישול וחימום הדירה היו בעיקר בעזרת פחם למרות שבדירה היו גם גז וחשמל. את הפחם קיבל אבא כעובד רכבת במחיר זול והיה כדאי להשתמש בו.

בכל בית היה שוער ומתפקידו היה לנעול את דלת הכניסה לבית בשעה 10 בערב. מי שאיחר היה נאלץ להעיר אותו ולשלם עבור הפתיחה. היה גם סידור בטחוני מצד המשטרה. אם קיבלת אורח ששהה יותר מ-24 שעות בדירתך היה עליך לדווח לתחנת המשטרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מכתבים 1939-1942”