הקו האמצעי

הקדמה

אני מחכה לבני שיסיים את אימון האגרוף שלו במכון vvv boxing בירושלים. ולאד המאמן קורע את הקבוצה הוותיקה בתרגילים שונים ומשונים. מדי פעם נשמעות צעקות: ‘דווי, תעבוד מהר’, ‘מה אתה, סבתא?’ ו’אל תסתכל עליי, תשמע את הערה תוך כדי עבודה’.

אני מתרכז דווקא באנטון, עוזר המאמן, שעובד עם אדם ואורן, שני מתאמנים חדשים. כדי שיכירו את ההרגשה בזירה, הוא מעמיד אותם לקרב אחד מול השני, כשהם מכווצים ומתוחים. ילדים טובים. אף פעם לא נתנו אגרוף ולא קיבלו אחד, בטח לא בכיוון ישיר לפנים. ‘לעבוד’, פוקד אנטון בקולו הרגוע. אורן ואדם מודדים זה את זה, חוששים להתחיל. אנטון צועק, שוב רגוע: ‘להוציא מכות’. אדם מתעשת ראשון, שולח שמאלית לכיוון הפנים של אורן. אורן מזיז את שתי ידיו קדימה והודף את המכה. פניו נחשפו לגמרי. מתאגרף מנוסה היה מנצל זאת ושולח ימנית מהירה, אך אדם עדיין לא שם. הוא שולח ימנית איטית ומשתדל שתהיה חזקה, אך האיטיות וכיווץ השרירים גורמים לכך שהיא חלשה. אורן הודף שוב ומסיט את פניו לאחור, כבת יענה הטומנת את ראשה בחול מפני הסכנה. המוח שלו מפעיל אזעקת אמת: ‘גוף כאן, מוח קבל. אנו מותקפים באגרופים לפנים’. הגוף בתגובה מתמלא חשש, הלם ועצבים המשמשים בערבוביה. אנטון ברוגע צועק לו: ‘תוציא מכה’, ואורן יוצא מההלם ושולח ימנית לבטן של אדם. זה פוגע, ועכשיו תורו של אדם להיכנס להלם. מוחו שולח אזעקה: ‘חטפנו אגרוף לבטן’. אורן מעודָד, שולח עוד ימנית לבטן של אדם והוא שוב פוגע. אורן מאושר ומתחיל לקפוץ מצד לצד. הזחיחות השתלטה עליו לגמרי, והיא גורמת לו להזניח את ההגנה. הידיים יורדות ממקומן הנכון לפני הפנים, והפנים נחשפות כמטרה. אדם מנצל זאת ושולח לאורן שמאלית לפנים. זה פוגע. האושר מתפוגג באחת, והמבוכה והלחץ תופסים את מקומו.

שניהם בקושי נושמים. הפחד מעלה את הדופק. הם רוצים הביתה. מאיפה הגיע הרעיון להתאמן באִגרוף? הם מכים בכוח אך באיטיות, מנסים לתת נוקאאוט בכל מכה, ואחריה הם מציצים לראות את האפקט שלה על היריב, אפקט שבעצם לא קיים, והם מתאכזבים. המאמץ אדיר, וכל אחד מהם נואש לתת תוצאה ורוצה שיריבו יוכרע. הם מרוכזים בהתקפה ומזניחים את ההגנה. אנטון מפסיק אותם. עברו בסך הכול שתי דקות. הם נושמים לרווחה ומחבקים זה את זה, מאושרים שזה נגמר והם בחיים.

אני נזכר בחיוך בספרינג הראשון שלי לפני יותר משלושים שנה. הוא זה שגרם לי להתאהב בספורט הזה. האינטנסיביות שלו, העונש המיידי שמגיע בצורת מכת אגרוף על כל טעות וזלזול בכללי העבודה – כל אלה מדרבנים אותך להשתפר. תארו לעצמכם – כל אחד בעיסוקו – מה היה קורה לך אם בעקבות כל זלזול או טעות מישהו היה מגיע במהירות ונותן לך אגרוף? האם זה היה גורם לביצועיך להשתפר?

הסיבה שאני צופה דווקא במתאמנים החדשים היא שרובם מציג דפוס התנהגות קבוע, המייצג שורש הטבוע בבני אדם. שורש זה יצמיח במשך האימונים דפוס משופר ותכליתי, כמו ברווזון מכוער ההופך לברבור יפהפה. הדפוס הזה תמיד מתבטא בשאיפה לתוצאה מיידית על ידי שליחת מכות חזקות ואיטיות; הוצאת מכות רק כאשר המוציא חושב שהמכה תפגע. אם לא – הוא לא מוציא; הזנחת ההגנה הנובעת מכך שהגנה מצריכה מאמץ שאינו גורם להכרעת היריב; חוסר תשומת לב לכללי הבסיס; עמידת מוצא; מקומן הנכון של הידיים ועוד. מאחר שהמתחיל רוצה לנצח מהר ולפגוע ביריב, כללים אלו גורמים לו לחוש מעוכב ואין לו סבלנות להשקיע אנרגיה בשמירתם. עם הזמן הוא יבין שכללים אלו הם ששומרים עליו; יבין שהצלחה לא ניתן לבנות על אגרוף מקרי שינחת בפרצופו של היריב ויפיל אותו, אלא על אסטרטגיה וטקטיקה מובנות ובניית יכולת להוציאן אל הפועל.

שאלו פעם את וורן באפט, המשקיע האגדי: ‘הרי שיטתך להשקעות היא מאוד פשוטה, ואם כך מדוע לא כולם מיישמים אותה ומתעשרים?’ תשובתו הייתה: ‘רוב האנשים רוצים להתעשר מהר, ולכן נכשלים’. האם הרצון להתעשר מהר מקביל לרצון של אורן ואדם לתת נוקאאוט ולסיים את הקרב בכל מכה?

מתווך דירות מצליח סיפר לי שבתחילת דרכו ציפה שכל שיחת טלפון ללקוחות פוטנציאליים יביא עסקה, והוא התאכזב כשזה לא קרה. האם האכזבה של אורן ואדם מחוסר ההשפעה של מאמציהם מקבילה לאכזבת המתווך המתחיל?

חבר יקר שלי, בעל חברה המספקת שירותים לחברות תקשורת, סיפר לי שבתחילת דרכו לקח כל עבודה ללא תכנון מדויק של עלות לעומת ההכנסה. הוא רק רצה לעבוד ולהרוויח. האם זה מקביל לנטישת ההגנה אצל אורן ואדם וההתרכזות רק בהתקפה מבלי לתת תשומת לב לסיכונים?

שימו לב שכאשר אנו לחוצים ומתאווים יותר לתוצאה מסוימת, היא כאילו בורחת מאיתנו, בעוד שיש אחרים שנראים רגועים יותר ואפילו אדישים לאותה תוצאה, והם זוכים בה ללא מאמץ מיוחד. מה יש בסבלנות שגורם לנטייה הטבעית לסלוד ממנה כל כך, כאשר דווקא הסבלנות נדרשת כל כך כדי להתקדם ולהצליח בכל תחום?

לא אחת יצא לי לראות אנשים מוכשרים וחכמים, שהיו רחוקים מלממש את הפוטנציאל שלהם. משהו בהתנהלותם הביע איזה ספק פנימי שפגע בנחישותם. לעומתם אפשר לראות אנשים פחות כישרוניים, המצליחים הרבה מעבר לכישרונם. הם מבטאים במעשיהם ביטחון בצדקת דרכם (גם אם אינה צודקת) ופועלים בנחישות, בעקביות ובהתמדה.

מדוע הספֵקות יכשילו אפילו את הכישרוני, והביטחון יצליח את דרכו של חסר הכישרון? האם נטייתנו הטבעית, המייקרת את ההצלחה ושואפת אליה כל כך, סולדת מן המידות הדרושות כדי להצליח; מידות כגון סבלנות, ביטחון, התמדה, תכנון וצמצום האגו (ענווה)? איך קרה שדווקא מידות המנוגדות לנטייה הטבעית לחבב את המנוחה ואת התוצאה המהירה – דווקא הן הדרושות להצלחה הנחשקת? האם באמת יש סתירה? האם כל בני האדם חשים בה? אם כן, מהיכן היא נובעת?

בספר נטען שאכן הסתירה קיימת. הנטייה הטבעית המשותפת לבאי עולם מייקרת הצלחה ושלמות בגבורה, בחוכמה ובעושר, מתרגשת משמחה לשמע מוזיקה יפה, למראה נוף מרהיב או ספורטאי המציג יכולת גבוהה בתחומו. אך אותה נטייה טבעית מתקשה ללכת בדרך המובילה לשלמות הזו, והשאיפה והקושי מתנגשים ויוצרים דיסוננס מתמיד בחיינו.

עוד נטען שהסתירה הזו מקורה בהתהוות הבריאה, ועל כן כל ניסיון לברוח לא יועיל. למעשה, תמצית חיינו היא ביישוב הסתירה הזו. אנו נטען שכל ההתמודדויות של באי עולם קשורות במהות הנמצאת בבסיס בריאתנו, בבורא שברא אותנו, בסתירה הקיימת בין מטרת הבריאה לתיקונה ובדרך שבה חיינו מובילים אותנו ליישוב סתירה זו. עולמנו משול לגן משחקים, שכל משתתף בו תורם – בין אם ירצה בכך ובין אם לא, בין אם הוא מודע ליישוב הסתירה ובין אם אינו מודע לה.

כל שפע קטן וגדול שאנו זוכים לו תלוי במעשים ובתכונות שלנו שמיישבים את הסתירה או מגדילים אותה. המקור לעקרונות אלו הוא כתביו של ‘בעל הסולם’ זי’ע הרב יהודה לייב אשלג, שנולד בוורשה ב־1885 ונפטר ב־1954 בירושלים ושעסק בפירוש הקבלה והזוהר. הוא כתב ספרים השופכים אור על החושך וההסתרה והתווה דרך רוחנית העולה לתכלית הגובה של גילוי הטוב. אומנם המטרה בספריו היא להאיר את דרכם של שומרי התורה והמצוות, אך מצאתי שכל אחד יוכל להפיק תועלת רבה מהדברים.

הספר הזה יעסוק בחלק מעקרונותיו, כפי שאני הקטן הבנתי אותם, בתוספת מסקנותיי שהרכבתי על גבם – מסקנות הבאות לידי ביטוי בחיי כל אחד מאיתנו ויכולות לקרבנו מעט בסולם לכיוון הטוב והברכה.

אחרי שנים של לימוד בספריו והתבוננות בחיי ה’שגרה’, הבנתי שכולנו ממילא משתמשים במידה מסוימת בעקרונות אלו. אנו מחויבים לכך, מפני שהבריאה מחייבת אותנו לזה. מטרתי היא להעלות את הדברים למוּדעות כדי שכל אחד מאיתנו – יהודי ולא יהודי, דתי וחילוני – יוכל להבין ולשפר את השימוש שלו בכללים שיוצגו ולמשוך ברכה לחייו. הספר יציג דרכי פרנסה שונות וסיפורים על העוסקים בהן, יספר על הדרך למשוך ברכה ואיך כולנו עושים זאת. מטרת הספר אינה דתית, אלא שיפור המודעות שלנו לדרכי הבריאה והברכה. צמצמתי את יישום העקרונות לעניינים מקצועיים על ידי ראיונות שערכתי עם אנשים ממגזרים שונים, שלדעתי הגיעו להישגים גבוהים מהממוצע. לאחר שאציג את העקרונות המנחים, אספר את סיפוריהם ואראה איך דרכי הפעולה שלהם התאימו לעקרונות האלה. כך, כל אחד יוכל להשתמש בדברים האלה לשיפור חייו.

כל מחקר חברתי־מדעי יכול להצביע על קשר בין נחישות והתמדה ובין הצלחה, אך יתעלם מהשאלה מדוע זה כך. מאחר שספרי מתייחס לעקרונות הבריאה כאקסיומה מדעית, אין לי בעיה – וזה עיקר החידוש – להציג את הסיבה לכך שתכונות והתנהגויות מסוימות יקרבו אותנו להצלחה ואחרות לא. כמו כן אביא את הרגשות ואת המחשבות הפנימיות שלנו ככלי קריטי המוביל את דרכנו לברכה.