נשבעת שייתכן שהכל אמיתי

״הערב האחרון שלי בפריז.

למלון זחלתי מחוסלת ועל הסף,

עוד בדלת המסתובבת,

הוא הפתיע, חיבק,

סחרר וזרק אותי שישים וחמש

שנים אחורה.

שוב אני ילדה בת ארבע…״

 

הספר הזה כשמו, הוא היא. חייה חולפים בין הזמנים ללא כרוניקה ידועה מראש, רצופים אסוציאציות ודה ז'וואים ונעים בין מציאות ודמיון עשיר, כמו חיינו של כולנו.

 

קלפים נפתחים על השולחן, שלדים יוצאים מהארון, חשבונות ישנים נסגרים, חדשים נפתחים ועולים רִיפְּשׁוֹנִים, פנינים והגיגים.

הרפתקאותיה, שהיו ואולי לא, באו מסבך קורי הזיכרונות. הקוצניוֹת שבהן מתרככות אל מול ההומור המחודד שלה, המשעשעות עלולות לדקור ולזעזע ומי שלוקח סיכון ונכנס – שיקבל אחריות על עצמו.

 

***

 

כמה מילים מבתה:

אימא נולדה בעמק יפה למרגלות הגלבוע ומתה במפתיע באותו התאריך בדיוק, שבעים וארבע שנים מאוחר יותר, בתל אביב.

היא מעולם לא חשבה על המוות. למעשה היו לה תוכניות מפורטות לחמישים השנים הבאות.

זהו ספר הביכורים שלה, חלום חייה ומשאת נפשה ולכבוד הוא לי להשלים את הפקתו ולהביא אותו לדפוס.

והיא? היא בטח יושבת לה למעלה, מלאת גאווה וסיפוק. חייה הושלמו.

 

״לא התכוננו לדבר כזה״

(Underground הבריטיש המחתרתי)

 

״ציפינו ליותר גרוע״

(לעצטע נייעס)

 

״משהו חדש, אחר״

(למתחיל)

מקט: 4-1272-2733

״הערב האחרון שלי בפריז. למלון זחלתי מחוסלת ועל הסף, עוד בדלת המסתובבת, הוא הפתיע, חיבק, סחרר וזרק אותי שישים וחמש […]

---

הקדמה

 

ההקדמה, כנהוג אצל הקדמות, נכתבה גם במקרה זה בסוף. כשהספר ערוך, מוגה, מוגה שוב, ושוב, עבר ביקורת ספרותית ולשונית, חווה תיקונים בנקודות זמן חדשות והרי אם התחלתי לכתוב לפני חמש שנים וסיימתי בימים אלה אין ספק שמשהו השתנה במהלך הזמן הזה. בוקר אחד מכניסה האקדמיה ו”ו במילה שעד היום הסתדרה בלי ומטלטלת את יומי, מסירה יו”ד ממילה שעד היום התהדרה ביוֹדָה ומחרבת את לילי, מפרסמת חדשות לבקרים מילים חדשות, מתוחכמות, בהתאם לרוח התקופה, המגפה, המלחמה, הטרלול והבלבול, מרחיבה את מנעד ההטיות והפעלים, לוקחת שגיאה לשונית/תרבותית, הופכת אותה לתקנית ובכל תשבץ שולחת אותנו אל מורדו. כמעט התפתיתי לוויכוח עם המגיה על עם יוד או בלי, בלי וו או עם אך בסוף נכנעתי לדין התנועה, גם אם במקרה זה היא מגונה. למה שנכתב בתחילת הדרך לא תמיד היה דיבור עם מה שנכתב בסופה וללא ספק הכרחי היה ליצור התכתבות בין הקצוות.

רוב חיי אני שבה ומבטיחה לעצמי שיום אחד אכתוב ספר, אך אחת לכך וכך נתקע לי בגלגל הרהור תבוסתני מסוג את מי בכלל זה יעניין. מה שבעיניי שווה סיפור יכול להביא את הקורא לפיהוק, כל שכן לתרדמה.

מסתבר שהצלחתי בדרך זו או אחרת להתגבר על המי אני מה אני מה, לאסוף את עצמי וכמה מהרפתקאותיי, אלו שהיו ואלו שלא, לקבצן ללא כרונולוגיה ידועה מראש ולכרוך אותן בכריכה אחת.

תודה אחת גדולה אני מבקשת להביע לכל מי שתרם, ביודעין או שלא, לאופן בו אני רואה את העולם. כל מי שפגשתי בדרכי מאז השלג הגדול של פברואר חמישים, הבילוי בצוותא על הסיר בפעוטון ועד הלום הוסיף משהו להלך רוחי, לסגנוני ולכתיבה הלא פורמלית והדי פתלתלה של הספר הזה. השפיעו עלי העמק בו נולדתי, ההר בצלו גדלתי, שורה בשיר ודמות בספר, שיבולת בשדה, אשכולית בפרדס, פו הדב ואיין ראנד, דון חואן, פטריק קים ורוח הדברים רובם. יש כאן כאלה שראו בעבר אור ברמה כזו או אחרת בבלוג שלי ב׳הארץ׳, נערכו מחדש, יש להם דיבור עם החדשים והנה הם מפציעים בספר הראשון שלי, מבחינתי, נכון להיום, הטוב מביניהם.

תהנו.