מיקי, אני מדברת אליך

שי שטרן, יליד ירושלים, הוא מפיק טלוויזיה שהפיק תכניות בידור וסאטירה למיטב אמני ישראל. בשנים האחרונות עבר לצד השני של המצלמה בתכניתו “אל תשאל", בה הוא בוחן בדרכו הקומית והייחודית סוגיות מרכזיות בחברה הישראלית.זהו ספרו הראשון, בו משורטטת באהבה גדולה העיר ירושלים, על שלל דמויותיה הססגוניות. קונפליקטים היסטוריים הקשורים בעיר, שזורים בסיפורו של מיקי, קולנוען המתלבט בין מחויבות רומנטית לבין שאיפתו לעצמאות. גלריית הטיפוסים המקיפים את מיקי ומספקים לו השראה, פותחים פתח לעולמם המורכב של תושבי ירושלים, בעבר ובהווה, וכל זאת בפשטות ובחן כובש.

מקט: 001-3000-410

שי שטרן, יליד ירושלים, הוא מפיק טלוויזיה שהפיק תכניות בידור וסאטירה למיטב אמני ישראל. בשנים האחרונות עבר לצד השני של […]

---

פגשתי את מיכל באוניברסיטה. העברית.

ישבתי במנזה – קפטריה בירושלמית של שנות החמישים – והיא הגישה מזון. לעצמה. תהיתי האם הבחורה הצנומה הזאת באמת הולכת לחסל את כל הצלחת הענקית שהיא העמיסה. הסתכלתי בסקרנות על 175 הסנטימטרים הכי מרשימים שראיתי בחיים, והמוח שלי עיבד עשרות נתונים בחמש שניות. טוב, זאת לא חוכמה, כל מוח עושה את זה. ראיתי חיוך עם שיניים מושלמות, מעליו שתי עיניים ירוקות, באמצע אף קטן ובהחלט לא נשרי. מזל שהוא לא נשרי, חשבתי, אני אייצג אותנו בכבוד באגף הזה. המבט שלי ירד קצת למטה. מרשימים אך לא מפוארים. יופי, לא צריך מפוארים. עליתי בחזרה למעלה וראיתי שיער חלק. טוב מאוד, אני לא יודע להתמודד עם תלתלים. אבל מה שבאמת תפס אותי זאת התנועה, הביטחון שביציבה. איזה יופי. פשוט יופי. עכשיו, איך עושים שהיופי הזה יהיה שלי?

***

ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רואה איך צומחים לי על הגוף תלתלים קטנים של כבשה.

אתה לא נראה לי שעיר, היא השיבה.

הסברתי שיש שני מצבי צבירה. או שאתה מחליט על עצמך או שאתה כבשה.

למה אתה חושב שאיתי אתה תהיה כבשה? מיכל שאלה בחיוך.

כי רואים את העוצמות שלך דרך הבגדים.

אולי אתה טועה?

לא נראה לי.

אז מה אתה מחליט? מיכל הצחיקה את עצמה.

בינתיים כבשה, עניתי.

באותו ערב יצאנו בפעם הראשונה לבר קטן במרכז העיר. שתינו וודקה. אין על וודקה, בלעדיה הרוסים היו מפסידים לגרמנים את סטלינגרד. בטוח. אחרי הכוסית השלישית מצאתי את עצמי מספר לה הזיות שקפצו לי לראש באותו רגע.

מיכל, את רוצה לעשות איתי מהפכה?

מה יקרה במהפכה?

נקים פה שלוש מדינות. אחת ליהודים, אחת לערבים ואחת לאנשים שאוהבים עמבה.

עמבה?

כן, עמבה. אני לא רוצֶה לגור באותה מדינה עם מי שאוהב עמבה.

מה כל כך נורא בעמבה?

אני לא אוהב את הריח.

טוב. מה עוד יקרה במהפכה?

כל מי שמרגיז אותך יעבור למדינת העמבה.

אף אחד לא מרגיז אותי עד כדי כך, מיכל אמרה בחיוך.

באמת? נניח שהיית יודעת שהמוסכניק רימה אותך במוסך והמציא תקלה שלא היתה. תחשבי על חודשיים התרעננות במדינת העמבה. הוא לא ירמה יותר, נכון?

זה לא קצת קיצוני?

אם את לא רוצה מדינת עמבה, אפשר לחשוב על רעיון אחר שימצא חן בעינייך.

אני לא אומרת שאני לא אוהבת את הרעיון, אני פשוט צריכה להתרגל אליו.

תחשבי על זה, מיכל. ואם את רוצה אפשר לעשות הצבעה.

מי יצביע?

את ואני, מה זאת אומרת מי יצביע?

אתה ואני נחליט על הקמה ופירוק של מדינות? מיכל הקשתה.

בטח, זאת רק ההתחלה.

מה יקרה בהמשך?

כל מה שאת רוצה שיקרה, מיכל. רוצה עוד וודקה?

אתה מדבר לפעמים ברצינות?

בטח, כל הזמן.

טוב, אז תספר לי על החברים שלך ועל המשפחה שלך ועל כל מה שפיספסתי.

טוב, אמרתי. קוראים לי מיקי ואני לא באמת כבשה.

מיכל הביטה בי ואמרה, אני רוצה שהילד שלי יהיה כמוך.

מה זאת אומרת?

אני רוצה שהוא יהיה ילד שמח ושובב.

את רוצה ממני ילד? שאלתי בחשש.

מיכל התחילה לצחוק, מה פתאום ילד ממך, קודם־כול תהיה בנאדם לפני שאתה מציע ילדים לבחורות שרק הרגע הכרת.

אבל את הצעת.

מיכל המשיכה לצחוק ואמרה, אתה מתוק כשאתה נבוך. תראה לי שוב את הגומות שלך.

מיכל ואני גרים בירושלים.

העיר הזאת שנמצאת ליד הכותל המערבי, מערבית לכנסיית הקבר, קצת שמאלה ממסגד אל־אקצה. שם, במרכז העיר, גרים גם בני־אדם. הם גרים בבתי אבן, קמים בבוקר, נכנסים לאוטו ונוסעים לעבודה. הם גם אוכלים וישנים, ושמחים ועצובים, והם ממש כמעט כמו כולם. רק שהירושלמים הם לא אנשים כמו כולם, הם אומרים את האמת כל הזמן. וכך אדם נורמטיבי שמגיע מן החוץ, יכול לשמוע לפעמים שני ירושלמים אומרים דברים אחד לשני. דברים שאותו אדם שהגיע מן החוץ היה ממש נעלב אם היו אומרים לו אותם. נניח אמירה בסיסית וחברית כגון – אתה לבוש כמו תחת היום. סביר להניח שאותו אדם מן החוץ יחשוב בליבו שירושלמי א’ רצה להעליב את ירושלמי ב’, אולי חלילה להקניטו או סתם לזלזל בכבודו. אך לא ולא. מה שהוא לא ינחש לעולם זה שירושלמי א’ התכוון לעזור לירושלמי ב’.

ירושלמי ב’ יביט מיד בחולצתו ויבין שלא כדאי לו ללבוש יותר את החולצה המשובצת הספציפית הזאת. ירושלמי ב’ יודה לירושלמי א’ על עזרתו ויציע עזרה משלו בתמורה. עזרה שתבוא לידי ביטוי באמירה בסיסית וחברית כגון – התספורת שלך היא התספורת הכי מכוערת שראיתי בחיים שלי. ירושלמי א’ יקלוט שהספר שלו כנראה שכח את הקו הסגנוני שלו ובחר קו חדש בלי ליידע אותו. הוא ייגש אל אותו ספר – כי בירושלים אין מעצבי שיער, רק בתל אביב הם נהפכו למעצבים – ויגיד לו את מה שהוא חושב על העסק שלו ואולי גם אמירה כללית על אִמו ומקצועה הקודם. רק בשביל לעזור כמובן. כי בירושלים אנשים רוצים לעזור ולכן הם ניגשים אחד לשני ואומרים דברים. דברים מהלב.

כשאמרתי למיכל אחרי שנתיים של יחד שאני רוצה להיות לבד לתקופה, היא מייד הבינה שאני מתכוון לעזור לה. ולכן היא ניסתה לעזור בחזרה והציעה לי לא לראות אותה יותר בחיים. כדי לעזור לי, כמובן. העזרה ההדדית הזאת יכלה להתרחש רק בירושלים. העיר שבה אנחנו חיים ונושמים אוויר הרים צלול כיין.

 

 

1. המאפייה של אנג’ל

קוראים לי מיקי, קיצור של מיכאל, ואני בן עשרים ותשע.

אני אוהב את השם מיכאל, יש בו הרבה היסטוריה וגם כמה אנשים עם סיבוב קטן. מיכאל גורבצ’וב שהנהיג את הפרסטרויקה והפך את העולם כשלמצחו כתם מטופש. מיכאל גורדוס שלא יצא מהבית ארבעים שנה, כי הוא אוהב להאזין לרדיו. מיכלאנג’לו שהעביר ארבע וחצי שנים מחייו ליד התִקרה. ועוד כמה שהלכו עם התיאוריה שלהם עד הסוף. לצערי הרב המכנה המשותף היחיד שיש לי עם האישים הדגולים הללו זה הסיבוב הקטן. הסיבוב הזה שגורם לבנאדם להרגיש שיש לו חלומות משלו ורצונות משלו ובזמן הקצר שהוא קיבל על פני האדמה כדאי שהוא יעשה מה שהוא רוצה, ולא מה שאחרים מצפים שהוא יעשה.

קצת אחרי שמיכל ואני נפרדנו, כשישבתי עם גברי ורפי, חברי הילדות שלי, במטבח של ההורים של גברי, ניסיתי להסביר להם שלא יכול להיות שהבנאדם מתאמן בלהיות גבר מגיל ארבע־עשרה, ואז כשהוא כבר ממש מגיע לזמן שלו, באים ואומרים לו, אדוני שכחנו להגיד לך, אתה בעצם כבשה.

בגדת בה? הם שאלו במקהלה פרסית.

השתגעתם? מה אני לא נורמלי?

אז מה קרה?

אנחנו בהפסקה.

מי החליט על ההפסקה? גברי שאל.

זה משנה?

כן, זה משנה.

את גברי הכרתי בגיל שמונה, כשהגעתי לירושלים.

עוד לפני שהמשאית פרקה את הארגזים, לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לסיבוב בשכונה החדשה. הוא חצי עמד חצי ישב על האופניים שלו ואמר “תחרות” בריש מתגלגלת. לגברי היה שיער ארוך עם שביל בצד והוא נראה די מאיים. אז עוד לא ידעתי שהכידון של האופניים שלו נוטה שמאלה באופן קבוע, כך שהוא מעולם לא רכב בלי ידיים.

את רפי הכרתי שבוע אחר כך. לרפי לא היו אופניים, כי אבא שלו פחד. במקום אופניים הוא קנה לו טלסקופ. אבא שלו קיווה שהוא יהיה אסטרונום חובב. במקום זה הוא קיבל מציצן שמשקיף בכל ערב מהמרפסת על ההומואים בגן העצמאות.

שלושתנו גדלנו באותו רחוב במרכז ירושלים, מטר מהמדרחוב, חצי מטר מהכנסת הישנה וסנטימטר מגן העצמאות, אם אתה חמוש בטלסקופ של רפי. אבל רק גברי ורפי היו חברים במקהלה הפרסית, כינוי שהדבקתי להם בשלב המביך שבו הקולות הילדותיים שלנו נהפכו לצפצופי נערים. בשביל הפרוטוקול, גברי הוא פרסי במאה אחוז ורפי רק בחמישים אחוז.

ואני, אני כישלון גנטי שנגזר עליו לקבל אפס אחוז. גורל.

מי החליט על ההפסקה? המקהלה התעקשה.

תכין תה, ביקשתי מגברי. פרסים לא מכינים קפה. עיקרון.

בינתיים גירדתי את תפוחי האדמה מהתחתית של סיר האורז וסיפרתי לו שוב איך הייתי אתמול עם אמא שלו ולכן היא בישלה כל כך טוב היום. מגיל הצפצופים אנחנו תקועים עם הבדיחה האומללה הזאת. המשכתי ללהג והתעניינתי בשלומה של עוזרת הבית הערבייה. לערבייה הזקנה לא היו שיניים קדמיות, מה שכמובן עורר את הקונוטציה השנייה הכי עתיקה בעולם. התכוונתי להמשיך ולפתח את היחסים בין גברי לעוזרת כששמתי לב שהמקהלה יושבת בדממה ובוהה בי.

אני, אני הפסקתי, הודיתי.

למה?

כי אני, כי אני הכי, חיפשתי מילה שתתאר אפס.

הסתובבתי מהר ויצאתי מהבית, לפני שבאמת אביך את עצמי.

נסעתי.

למאפייה של אנג’ל.

רציתי לראות אם אחזיק מעמד כשאכנס לבד למאפייה ואזמין עוגת שוקולד לעצמי.

כמה מטומטם אני יכול להיות?

הרגשתי פיזית את האובדן. יש שם לתסמונת הזאת. ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי.

בסוף הערב הראשון שלנו החזרתי את מיכל הביתה מהבר שישבנו בו, ורגע לפני שהגענו לשכונה שלה סטיתי מהדרך. מיכל לא שאלה שאלות, גם היא לא רצתה שהלילה ייגמר. האוטו שלי נעצר ליד המאפייה של אנג’ל. קנינו עוגת שמרים גדולה מלאה בשוקולד, ושתי כוסות קפה, התיישבנו על המדרגות של המאפייה, בצענו את העוגה בידיים וטרפנו אותה עד הסוף. אחר כך שתינו את הקפה החם לאט, כדי להתקרר. ילדים טובים ירושלים לא מתנפלים אחד על השני בערב הראשון שלהם. גם אם הם מרגישים שהם רוצים.

הגעתי למאפייה.

לא יצאתי מהאוטו.

המשכתי לנסוע.

לכיוון הדירה של מיכל.

כשנפרדנו מיכל לא בכתה. נשב ממנה קור מקפיא של אכזבה. ממני. מעצמה. התמונה מהרגע הזה מופיעה אצלי בראש בהילוך איטי. המבט של מיכל מלווה אותי כשאני פוסע לכיוון דלת הבית שלה, פותח אותה, מסתובב, מביט במיכל, סוגר את הדלת בשקט, יורד במדרגות, נכנס לאוטו, מדליק את המנוע ונוסע לאט, לאט, לשומקום.

***

שש שעות עברו מאז שיצאתי מהבית של מיכל ועוד שנתיים שבהן היינו ביחד.

הגעתי לרחוב שלה והמשכתי לנסוע. בלי לעצור.

מחר יום חדש.