מלבנון בשאלה

הקדמה

מאת מיכה פופר, פרופסור אמריטוס, המחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה, לשעבר מפקד בית הספר למנהיגות בצה’ל (ביסל’מ).

שנים רבות אני עסוק בשאלה אם אפשר ללמד אדם להיות מנהיג? אין לי תשובה שהיא ‘טובה דיה’ (בפרפראזה על דברי הפסיכולוג ויניקוט). התשובה שאני נותן לשאלה זו היא: ‘איני יודע אם ניתן ללמד מנהיגות, אך אני משוכנע שניתן ללמוד זאת’.

ואומנם, על בסיס מחקרים ומתוך דיווחים עצמיים של מנהיגים, עולים וצצים אירועים ודמויות שהשפיעו על התפתחותם כמנהיגים. אחת הלמידות האנושיות הכי שכיחות כוללת מהות דומה, שמופיעה בספרות הפסיכולוגית תחת כותרות כמו ‘פדגוגיה טבעית’, ‘למידה חברתית’, או ‘למידת חיקוי’. הרעיון המרכזי ביסוד גישות אלה הוא: אנו, בני האדם, לומדים רבות מדמויות שהן ‘גדולות’ בעינינו: הורים, אחים בכורים, מורים, מפקדים, מדריכים וכן הלאה. סוג כזה של למידה הוא משמעותי במיוחד ככל שמדובר במנהיגות.

כך למשל, מנהלים מצטיינים בארצות הברית דיווחו על כך שהם למדו רבות ממנהלים שפגשו במהלך חייהם, ובמיוחד בתחילת דרכם. הייתה להם, על פי הדיווח, השפעה מעצבת על תפיסת עולמם והתנהגותם כמנהיגים. ממצאים דומים הוצגו על ידי מפקדים בכירים בצה’ל, שתיארו את ההשפעה החשובה שהייתה למפקדים מסוימים במסלולם על התפתחותם כמפקדים־מנהיגים.

עיון בדיווחים על דמויות שהיו למודלים של למידה וחיקוי, מצביע על כך שהדמויות המשפיעות לא תמיד היו דמויות חיות. לעיתים היו אלה דמויות מספרים או סרטים. לעיתים המפגש עם הדמויות הללו הבהיר לקורא או לצופה את עצם הרצון להשפיע על אחרים — עצם הרצון להיות בעמדת מנהיגות. כך לדוגמה, ידוע כי ספרו של מאיר הר־ציון השפיע על דורות של צעירים ששאפו להתגייס ליחידות קרביות ולבחור במסלול פיקוד ומנהיגות אחרי ששמעו את קריאתו.

בבית הספר לקצינים בצה’ל בה’ד 1, בימי פיקודו של אלוף משנה מאיר פעיל, קיבל כל צוער את הספר ״אנשי פנפילוב״. השיחות על הספר היו בעצם חלק מפיתוח מנהיגות של הצוערים. למעשה, סיפורי מורשת קרב כתובים או מסופרים אינם אלא תצורה של למידת חיקוי. חלק ניכר מהספרות העולמית על מנהיגים בכל התחומים בנוי על הרעיון הזה: יש אנשים בולטים בתחומם שמן הראוי ללמוד מהם.

ההנחה שלפיה מעניין ואף ‘כדאי’ לקרוא עליהם, נובעת לרוב מהיותם סיפורי הצלחה. אכן, המודלים של למידה חברתית על הסתעפויותיהם מבהירים מדוע זה כך. כולנו ‘מכורים’ לחיזוקים חיובים, רוצים מחמאות, רוצים הוקרה, רוצים ציונים טובים… בלמידה מדמויות מצליחות יש משום הבטחה כמוסה להצלחה. היבט זה בולט במיוחד בספרות המנהיגות המאופיינת בנטייה הידועה בספרות כ״רומנטיזציה של מנהיגות״ (romance of leadership).

לכאורה, ספרו של יפתח גיא הוא מ’הז’אנר המצוי’ הזה — סיפור של מפקד קרבי בסיטואציה מאתגרת במיוחד: פיקוד של שנה ויותר על מוצב הבופור בתקופה הסוערת ביותר של הלחימה בחיזבאללה. כך חשבתי בקוראי את העמודים הראשונים של הספר. בהמשך התברר לי כי לא כך הם פני הדברים. אין בספר רומנטיזציה של מנהיגות. יש תיאורים ריאליסטיים של פחד מוות, של רגעי אימה, חשש מאובדן שליטה, ביטויים של חברות, מחשבות על אחריות, שיח פנימי יום יומי מול אויב — כמו במשחק שחמט פסיכולוגי, כמו גם תיאורי חרדות שתוקפות במפתיע והתמודדות עימן.

אם הייתי מתבקש לבחור שם תואר אחד לספר הייתי בוחר: ‘אמיתי’. ואם היה מותר לי עוד אחד הייתי מוסיף: ‘מעורר מחשבה’. הצירוף הזה הוא ייחודו של הספר. הוא אמיתי ומעורר מחשבה בהציגו את ההתרחשויות היום יומיות לצד ההתרחשויות הפנימיות של אדם שהוא מפקד בתקופה קשה והוא ישראלי חושב. מחד, הוא ביטוי מובהק של נוף מולדתו, בן כפר גלעדי ש’הוסלל’ על ידי הביוגרפיה המשפחתית והקיבוצית למסלול פיקוד בצנחנים. מאידך, אדם שלמרות היותו ב’מסלול המיועד’ הוא ערני הן לסביבה והן לתהליכים פנימיים של עצמו. התוצאה היא מורכבות שכמוה איננו מוצאים בספרים על מנהיגות צבאית.

שאלתי את עצמי לא פעם וישאל את עצמו הקורא, כמה אנשים שהוא מכיר שינו את דעתם בנושאים מרכזיים כמו עמדה פוליטית או בסוגיות של זהות עצמית. אני מניח שהמסקנה תהיה דומה: מעט מאוד אנשים (אם בכלל). מרבית האנשים, לפעמים אף באופן בלתי מודע, מחזקים את עמדתם האפריורית באמצעות בחירה סלקטיבית של תכנים מתוך ערוצי המידע (ערוצי טלוויזיה, הסכתים, עיתונים, בלוגים) ונאחזים בפרשנות המתעלמת מטיעונים סותרים. זו לא רק קביעה אישית: יש על כך מחקרים רבים הנכללים תחת הכותרת ״הטיית האישוש״ (confirmation bias).

כשלעצמי, מצאתי שהאנשים ה’יותר מעניינים’ שפגשתי (והם מעטים) היו כאלה ששינו את עמדתם. מצאתי אותם מעניינים ויוצאי דופן לא בגלל כיוון השינוי אלא מסיבות אלו:

1. עצם הנכונות, החקרנות והאומץ (כן, אומץ) הנדרשים לאדם לבחון את עצמו ולא לשקוע ב’מתווה אוטומטי’.

2. היכולת להגיע למסקנות שונות מאלה שהיו לפני החקירה והחשיבה הביקורתית.

3. הנכונות לתת לחשיבה ולמסקנות חדשות ביטוי פומבי.

יפתח גיא מייצג בספרו את כל המרכיבים הללו, ולכן הספר אינו ספר קונוונציונלי על מנהיגות קרבית. זה ספר שלצד התיאור הסיפורי של מצבי פיקוד ייחודיים, מרתקים ומלמדים, יש בו ביטויים של חשיבה עצמאית וביקורתית וביטוי יוצא דופן של אומץ צבאי לצד אומץ אזרחי — צירוף נדיר.

בימים שבהם ערוצי התקשורת הדיגיטליים נמצאים בקדמת הבמה, קשה מתמיד להפנות את תשומת הלב לספרים. בספרים יש הרהורים, תהיות על עולם פנימי שאינו ניתן לוויזואליזציה דיגיטלית. כמו שנאמר על ידי סופר ידוע, ספרים שהם ‘נוגעים’, הופכים אותך ל’יותר’. הקורא נעשה אדם יותר חושב, יותר מורכב, בעקבות קריאתם.

הספר של יפתח הוא מהסוג הזה של הספרים. כל מי שמתעניין באנשים, בלמידה על הטבע האנושי במצבים ייחודיים, יצא נשכר מקריאת הספר. מומלץ מאוד.