יואב סער, פסנתרן מחונן, כובש את העולם בנגינתו, אך יחסיו המורכבים עם ילדותו, עם הנשים בחייו, עם איתַי, ידיד נפשו […]
I
מאתמול מכינים החזאים את המדינה לסערה. אשליה. פה אין סערות של ממש. לכל היותר יומיים־שלושה רצופים של גשם לפני שהשמש יוצאת והכול, גם בינואר ובפברואר, נשטף באור חד של אביב. האור הבוהק והחום מבטלים את המסתורין. הספרות בשעון היד המונח על השידה זהרו באור ירקרק. שתיים לפנות בוקר. כבר שבוע שהוא לא ישן טוב. נרדם למשך שעות מעטות ובשאר הזמן הוא סהרורי. הלילה היה אפל, ללא ירח, רוחות נשבו וגשם התחיל לרדת. הוא שמע את הטיפות הכבדות פוגעות בגגון העץ המחפה על המרפסת הצרה מחוץ לחדר השינה בקומה השנייה. העצים הנטועים במדשאות שהשתרעו סביב הבית השמיעו רחשים. כשהיה ילד ורוחו היתה נכאה, נהג לשוטט במשעולי היערות שסבבו את הקיבוץ. בחורף, כשירד גשם והאדמה הרטובה הפכה בוצית והתכסתה מחטי אורן חלקלקות, צמחו למרגלות העצים פטריות יער טובות למאכל ורקפות פרחו בין הסלעים. גזעי העצים בקליפותיהם החומות־אפורות הזכירו לו את זרועותיהם המגוידות של אנשי העמל הזקנים והשריריים בקיבוץ. מאז עזב את הקיבוץ חזר לבקר בו, אבל יערות ילדותו הפכו לחורשות דלילות ואיבדו את עומקם והוא לא חש רצון להתבודד שם. מחוץ לשמיכות היה הבית קר, והוא לבש את הסווטשרט שהיה מונח על הכיסא וירד לקומה התחתונה. מעבר לחלונות הצרפתיים הבריק ברק, ולרגע הוארו העצים לפני שעלטה השתלטה שוב על הגן. הוא לא הדליק את התאורה המרכזית בחדר האורחים, אלא לחץ על מתג מנורת השולחן. אחר כך הדליק את הקמין וחיכה עד שהתפרצות הלהבות תדעך והן תהפוכנה לאש כחולה, מרצדת. בצד אחד של החדר היה סלון אורחים — שטיחים, ספה, שתי כורסאות, שולחן למרגלות ספרייה שהשתרעה על כל הקיר, ובצדו האחר שולחן כתיבה מכוסה בערמות של חוברות, ספרים וניירות. על חלק גדול מהחוברות המבהיקות היה כתוב בשפות שונות: ‘יואב סער — פסנתרן’. הצד השני של החדר היה חף מקישוטים ומרהיטים למעט פסנתר כנף קונצרטי מתוצרת ‘סטיינווי’. אורחים היו מחליקים יד על העץ המלוטש, באצבע יחידה מקישים על אחד הקלידים, משתאים לשמע הצליל. הוא אהבוֹ אהבת נפש שלעתים דימה אותה לאהבה לאישה, אבל האמת היא שלא זכר את עצמו מעולם מרגיש טבעי ונוח עם אישה כפי שהרגיש עם הפסנתר.
עוד ברק מחוץ לחלון. יואב התיישב על ההדום, פתח את המכסה וניגן את ‘פנטזיה אימפרומפטי’ של שופן. בשעה שניגן שכח את הקריירה המקרטעת, את המכתב מהתזמורת בלונדון המודיע לו שקונצרטים שכמעט נסגרו באנגליה ובאירלנד בוטלו בשל ‘קשיים טכניים’. למרות שידע כי אין קשר בין הביטולים לאיכות נגינתו אלא לסירובו לגנות בפומבי את הפעולות האחרונות של ממשלת ישראל, עדיין נפגע מהדחייה. חברים מוזיקאים מלונדון סיפרו לו כי במקומו נשלחו הזמנות לשני פסנתרנים צעירים, אחד מסין והשני מקוריאה. הוא בן שלושים ושלוש, חלון ההזדמנויות שבעדו יוכל להיכנס ולתפוס מקום במועדון המצומצם של הווירטואוזים האלמותיים הולך ונסגר. אם לא יספיק לעבור דרכו, יהפוך לעוד פסנתרן מוכשר, המתפרנס מהוראה ומנגינה בפורומים מקומיים. לא יעבור זמן רב עד שהלהט שלו יהפוך לאוד עשן. הצלילים דעכו. הוא הלך לספה ונשכב עליה. הוא רצה תהילה. רצה לכבוש את קרנגי הול בניו יורק, את וינה וזלצבורג, את ברלין, את בייג’ין ואת טוקיו. הוא רצה שכל אחד ידע מי הוא יואב סער, כמו שיודעים מי הוא ארתור רובינשטיין ומי הוא ולדימיר הורוביץ, מי היו גודובסקי ופדרבסקי. על ההופעות הראשונות של שופן בווינה כתב המבקר המוזיקלי של ה’אלגמיינה מוזיקאלישה צייטונג’: ‘עדנת נגינתו הנפלאה, יכולתו הטכנית שאין לבטאה במילים, גווניו ובני גווניו הנושאים חותם גאוניות — כולם מגלים בווירטואוז מחונן ומבורך זה את האמן הדורך לפתע פתאום בשמי המוזיקה ככוכב שביט חדש וזוהר’.
גם הוא, יואב, רצה לנסוק לגבהים.
בתשע בבוקר צילצל הטלפון. הוא ניסה לנער מעליו את קורי השינה. הבין שנרדם בסלון. מיד זיהה את הקול. במשך שנים למדו הוא ואורלי נאור פסנתר אצל אותה מורה מיתולוגית בתל אביב, ואף הופיעו יחד מדי פעם ברסיטלים. היא היתה מהפסנתרנים המוערכים והמובילים בארץ, ולאחר שנות קריירה עמוסות בישראל ומחוצה לה התפנתה לבנות משפחה.
‘היי, יואבי, מה נשמע?’
‘הכול טוב.’
‘שמעתי שאתה יוצא לסיבוב בארצות הברית בסתיו הבא.’
‘איך את יודעת?’
‘השמועות מתפשטות מהר.’
‘זה עוד לא סגור.’
‘אני בטוחה שזה ייסגר. אתה יודע שאני מעריצה גדולה שלך.’
‘אה, זאת את. הרשי לי ללחוץ את ידך.’
הבדיחה היתה שחוקה אבל היא צחקה. ‘מה קרה? אין לך מצב רוח?’
‘לא משהו. ביטלו את הקונצרטים שלי בלונדון. כנראה לא כולם חולקים איתך את ההתפעלות ממני, וגם הפוליטיקה משחקת. החוזה עם ‘נקסוס’ תקוע. הם כל הזמן דוחים את ההקלטות בתירוצים שונים. הנריק מכין להם מכתב המבטל את ההתקשרות בינינו.’
‘זמנך יגיע, יואבי. אין לי שום ספק.’
‘מה שלומך? והתינוק? לא ראיתי אותו מאז הברית.’
‘אני מאושרת. ילדים זה טעם החיים.’
‘אני בטוח,’ הסכים מתוך נימוס.
‘לא בשביל זה התקשרתי,’ חזרה אורלי לדבר בנימה עניינית. ‘רציתי לוודא שאתה זוכר את המפגש שלנו בסוף החודש.’
‘זה רשום לי ביומן.’
היא התקשרה אליו בדיוק לפני שנה. ‘אתה מכיר את סדרת הקונצרטים שאני מעבירה?’
‘סיפרת לי עליה באופן כללי.’
‘יש לי הרשמה סגורה עד סוף השנה. שלוש מאות מנויים. אני מתכוונת לרוץ איתה גם בשנה הבאה. קוראים לסדרה: ‘הרומנטיקנים של המאה התשע־עשרה’. היא מתקיימת באולם הקונצרטים החדש ברעננה, בימי רביעי בבוקר, פעם בחודש.’
‘נשמע מעניין.’
‘אני רוצה להזמין אותך לאחד המפגשים של השנה הבאה. אני משוכנעת שתיהנה.’
היא נתנה לו את התאריכים, והוא בדק את לוח הזמנים שלו. ‘במפגש של דצמבר אני בקופנהגן, ובמפגש של ינואר אני עם הפילהרמונית של ורשה בפולין. התאריך בפברואר מתאים לי.’
‘התוכנית היא שוברט, סונטת ארפג’יונה; הבלדה הראשונה של שופן לפסנתר סולו; ולסיום ברהמס, הסונטה הראשונה לצ’לו במי מינור. בערך אותה תוכנית שאתה מנגן עם שמשון.’ שמשון עבדי היה צ’לן שהופיע עם יואב בתוכניות מוזיקליות, ובשנתיים האחרונות הם ניגנו יחד שוברט בפסטיבל כפר בלום.
‘מעולה.’ הוא הבין כמה חשוב לה שיגיע. יש בה צורך להתגאות בפניו, ושלוש מאות אנשים בסדרה מוזיקלית זה הישג לא מבוטל.
עכשיו היא נפרדה ממנו, ‘להתראות במפגש. מחכה לך.’
הוא ניגש אל המקרר, הוציא שתי פרוסות לחם מהמקפיא והניח אותן בטוסטר, אחר כך לחץ על מתג הקומקום החשמלי וחיכה שהמים ירתחו.
בערב הוא הופיע בהיכל התרבות. האולם חשוך, הצופים בלתי נראים, זרקור אור כלא אותו ואת הפסנתר על הבמה. בתוכנית היו ארבע סונטות של בטהובן — ‘פסטורלית’, ‘אפסיונטה’, ‘ולדשטיין’ ו’סערה’. היא אהבה את באך, את שוברט, שופן, שומאן וברהמס, אבל במיוחד את בטהובן. שנים רבות חלפו וכיום היא בת חמישים ואחת, אך עלומיה חקוקים בו. תווי פניה הנורדיים, עיניה שצבען כחול עמוק, שערה הבהיר הקלוע כמעט תמיד בשתי צמות, גופה הדק השזוף במכנסיים קצרים, ידיה שאצבעותיהן ארוכות וחזקות. כשחשב על אמו, ראה אותה תמיד בת עשרים וארבע, כפי שנראתה כשעזבה אותו. הוא היה אז בן שש.
המזוודה כבר ניצבה במגרש החניה, אביו הסתגר בחדר. היא חיכתה לחיים סער, סבו של יואב וחמיה, שיבוא עם האוטו להסיע אותה לנמל התעופה.
‘למה את צריכה ללכת, אמא?’ שאל אותה בנורווגית, השפה שבה הקפידה לדבר איתו מיום שנולד למורת רוחם של רבים מחברי הקיבוץ, שראו בכך מעשה לא קולקטיבי.
‘אני נוסעת הביתה, יואבי, למשפחה שלי.’
‘אני לא המשפחה שלך?’
‘כן. אתה הבן שלי.’
‘אז קחי אותי. אני לא אפריע לך שם.’
‘אני לא יכולה. דיברנו על זה המון. אני אכתוב לך הרבה מכתבים ואבוא לבקר בכל קיץ, ואתה תבוא אלי. אני תמיד אהיה אמא שלך.’
‘למה אני לא יכול לבוא איתך?’
‘כי אתה גם הבן של אבא והוא רוצה שתישאר איתו. עדיף לך לגדול כאן, בקיבוץ.’
‘למה את לא יכולה להישאר?’
‘אני לא מתאימה לכאן. קשה לי פה. הסברתי לך.’
‘אני רוצה לנסוע איתך,’ התעקש.
היא ליטפה את פניו. ‘אי אפשר.’
‘הכנתי לך מתנה.’
‘מה?’
‘בואי.’ הוא משך אותה בידה בכל כוחו הילדותי, והיא נגררה אחריו אל מועדון התרבות מעברה השני של מדשאת חדר האוכל, שחלונותיו הגדולים פונים אל חורשת אורנים. היו שם ארבע חברות מבוגרות שצפו בטלוויזיה. בלי להתייחס אליהן ניגש אל הפסנתר וניגן, באופן מושלם, כך דיווחו הוותיקות בהתרגשות, את סונטת ‘אור ירח’ של בטהובן.
‘כמה נשמה,’ התלהבה צביה, ‘חלום. הוא כמו ארתור רובינשטיין קטן.’
‘איזו מוזיקה,’ נאנחה ברכה, ‘כזה יופי לא שמעתי בחיי!’
אסטרי עמדה ללא תזוזה כשניגן והביטה תחילה בידיו הקטנות על הקלידים, אחר כך נעצה את מבטה באורנים בחוץ.
כבר באותו שבוע החליט הקיבוץ למנות לו מורה פרטי לנגינה, ואם חינוכו המוזיקלי יחייב זאת, לממן לו נסיעות לתל אביב ומגורים כדי שילמד אצל מורה בעל שם. ‘המשאבים שלנו יעמדו לרשותו,’ הודיע הוועד חגיגית לאבנר סער. ‘יואבי שלנו יקבל כל מה שנחוץ כדי להיות פסנתרן גדול. לא נחסוך דבר כדי לטפח אותו.’
היא עזבה ולא עמדה בהבטחתה. בקיץ הראשון אמנם חזרה, וגם בקיץ השני והשלישי, אבל בקיץ הרביעי היא הודיעה להם שהתחתנה, והביקורים החד־שנתיים הסתיימו וגם זרם המכתבים הפך דליל יותר ויותר.
הקהל בהיכל התרבות צעק ‘בראוו’, אך הוא לא שמע אותו.
למיטב זיכרונו, הסיפור על סונטת ‘אור ירח’ שנוגנה ביום עזיבת אמו היה מיתוס שלא היה ולא נברא. את הסונטה הזאת הוא ניגן בהדרכתה של אסטרי פעמים רבות והם עבדו עליה יחד. ביום שהיא עזבה לא התחוללה דרמה. הוא ליווה אותה למגרש החניה שבו חיכו יחד לחיים. הוא זוכר שניסה לשכנע את אביו לבוא איתם וכי הוא סירב. אמר שכבר נפרד. היא כרעה ברך לפניו, חיבקה אותו חזק, אמרה לו שהיא אוהבת אותו והבטיחה לכתוב בכל כמה ימים. זה הכול. סבא שלו הגיע עם האוטו והיא נכנסה והתיישבה. כשהתחילו לנסוע, היא הרימה את ידה לשלום והוא עקב אחרי האוטו במבטו עד שנעלם מעבר לעיקול.
סונטת ‘אור ירח’ היתה יצירה שבטהובן הקדיש לתלמידתו ג’ולייטה בת השבע־עשרה, שיש הטוענים שהיה מאוהב בה. בטהובן קרא לה סונטת ‘פנטזיה’, ובתודעתו של יואב היא נקשרה לנצח בפנטזיה על אמו. ככל שבגר שינה את הפרשנות שנתן לה. הוא הפסיק לנגן אותה באופן רגשני ולירי כפי שנהג כשהיה ילד, אלא כקינה על אהבה נכזבת, כנוסטלגיה שיש בה הרבה עצב. יותר ויותר הבליט את יד שמאל, שייצגה את מוטיב הגורל, והצניע את יד ימין בליווי החוזר ונשנה כמנטרה שאין לה סוף. הוא היפנט את עצמו על ידי המקצב של בטהובן, עד שהתמכר כל כולו למטרונום הפנימי של הלב. ככל שניגן אותה יותר כך נעשה מאופק יותר, הניח לשקיפות המוזיקה להוביל אותו עד שחש אותה ממרקת את נפשו ומותירה אותה טהורה ושלמה.
כששב השקט להשתרר באולם, המשיך בתוכנית. צלילי החלק הראשון של ה’אפסיונטה’ — האנדנטה קון מוטו — עטפו אותו בחום.
כשהיה תינוק לקחה אותו אמו איתה למועדון התרבות והוא ישב למרגלותיה, מאזין לה כשניגנה. בגיל ארבע התחילה לתת לו שיעורים. הוא תפס את הטונים ואת מצבי היד במהירות ובדיוק, והמפגשים הללו הפכו יומיומיים.
לילה אחד, כשהיה בן חמש, התעורר בבית הילדים. החדר היה חשוך ורק מהמסדרון בקע אור קלוש. משהו הפחיד אותו, אולי חלום רע. על פי הנוהל הפנה את פניו אל האינטרקום, מכשיר מרובע שחור גדול שהיה קבוע מעל הדלת, ואמר, ‘שומרת, שומרת.’ אך השומרת התורנית לא שמעה אותו ולא באה. ייתכן שהיתה עסוקה עם ילד אחר שלא הרגיש טוב או פחד מהחושך באחד מארבעת בתי הילדים והתינוקות שעליהם היתה אחראית. הוא בכה, דמעות של בהלה ובדידות. אחרי זמן־מה קם ויצא. אף אחד לא היה בחדר השמירה. הוא הלך לחדרם של הוריו. אמו ישבה על כיסא בדשא בחוץ. ‘מה קרה?’
‘אני מפחד.’ היסס אם להתקרב אליה. אולי תכעס עליו. כשניגנו יחד היא נשקה לו לעתים, במיוחד לאחר קטע מוצלח, וכשנפרדו מחוץ למועדון חיבקה אותו, פרעה את שערו או ליטפה את לחיו, אבל בחדר של הוריו לא הרגיש בנוח. ידע שאינו רצוי. בחדר היא היתה מסתכלת דרכו ולא בו, כשדיבר לא שמעה, כמו נאטמה בפניו. החדר בקיבוץ היה קונכייה שלה ושל אביו, והוא לא היה שייך. פעמים רבות בא אליהם למיטה באמצע הלילה, והם תמיד החזירו אותו לבית הילדים. לא הסכימו שיישאר לישון איתם.
אך הפעם היא אמרה, ‘בוא אלי.’ פרשה לעומתו את זרועותיה.
הוא רץ אליה, התכרבל בחיקה, וידיה סגרו עליו. שעה ארוכה ישבו מחובקים. הוא החליט לא להירדם כדי לא להפסיד אותה, למצות את האושר. ‘אני יכול לישון איתך?’ העז לשאול.
‘כן.’
הם נכנסו פנימה. המיטה של הוריו היתה ריקה. ‘אבא לא פה,’ אמרה בלי ששאל, ‘בגלל זה אני מסכימה, אבל אם הוא יחזור תלך לבית הילדים, בסדר?’
‘בסדר.’
הוא התפלל שאביו יישאר רחוק.
אצבעותיו הכו בקלידים. סיום הפרק השני. הרוגע פינה את מקומו למאבק איתנים. סערה. דרמה. הקהל לא זז. הפרק האחרון של ה’אפסיונטה’, האלגרו — תשוקה. ייאוש. כמיהה.
‘את יכולה לספר לי סיפור?’ שאל אותה כששניהם התכסו בסדין ונשכבו פנים מול פנים, מנסה למתוח את הזמן עד אין קץ.
‘היֹה היה ילד בדיוק בגיל שלך ששמו פריצק. הוא גר בארץ רחוקה.’
‘בנורווגיה?’
‘לא. בארץ ששמה פולניה. לילה אחד, כשבחוץ ירד הרבה שלג והכול היה לבן, נערכה בבית שלו מסיבת חג המולד.’
‘מה זה חג המולד?’
‘זה חג שחוגגים בארצות רחוקות וקרות. מעמידים בסלון עץ אשוח, מקשטים אותו בקישוטים מבריקים, וכל הערב שרים, מנגנים ורוקדים, ובבוקר מקבלים מתנות.’
‘למה אנחנו לא חוגגים את החג הזה?’
‘כי פה כולם יהודים. זה חג של נוצרים.’
‘את נוצרייה?’
‘הייתי. עכשיו אני יהודייה.’
הוא התרצה. ‘אז מה הילד הזה פריצק עשה במסיבת חג המולד?’
‘אל תפריע לי יותר. האחיות שלו לודביקה ואיזבלה הכינו ברכות בחרוזים למשפחה ולאורחים, ואחר כך אבא שלו ניגן בכינור ואמא שלו בפסנתר.’
‘כמוך.’
‘פתאום נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמד איש זקן שפניו מכוסים במסכה ורודה וזקן לבן יורד עד מותניו. שמו היה כריס קרינגל, והוא סיפר לילדים אגדות ומעשיות. בחצות הלכו כולם להתפלל בכנסייה.’
‘מה זה כנסייה?’
‘כמו בית כנסת. היה מאוחר, בחוץ היה קור מקפיא, וכולם הלכו לישון במיטה תחת שמיכות פוך אווזים חמות.’
מבטה הפך חולמני, ונראה ליואב שהיא שכחה אותו ודיברה רק לעצמה, אך זה לא היה אכפת לו כלל. ‘הבית היה שקט וכולם נרדמו. פתאום פרצה המשרתת לחדר השינה של ההורים וצרחה בפחד: ‘ישמור אלוהים! רוח רפאים! רוח רפאים פה בבית, בסלון!’ מהומה פרצה. כולם התעוררו ורצו אל חדר האורחים, שבו אכן ישבה רוח רפאים מול הפסנתר וניגנה.’
‘באמת?’
‘זה היה פריצק בכתונת הלילה הלבנה שלו, רגליו הקטנות מתנדנדות מהכיסא הגבוה. כל הערב הקשיב לאמא שלו מנגנת, ועתה חיקה אותה בדיוק.’
‘כמו שאני עושה.’
‘נכון. והוא ניגן כל כך מקסים שכולם רצו לשמוע אותו עוד ועוד.’
‘הוא ניגן יותר יפה מאמא שלו?’
‘כן,’ אמרה אמו ברוך. ‘הרבה־הרבה יותר יפה.’
‘ומה קרה בסוף?’
‘רק כשרוח הרפאים הואילה לחזור למיטה, לעצום עיניים ולחלום חלומות פז, נרגע הבית וכולם הלכו לישון עייפים ומרוצים. סיפור טוב?’
‘כן.’
‘עכשיו,’ היא נשקה ללחיו, ‘גם אתה תלך לישון ותחלום חלומות מתוקים.’
הוא קם מהפסנתר וקד לקהל. חמש פעמים נקרא לחזור לבמה.
מאחורי הקלעים, כמו אחרי כל הופעה, היו לו מבקרים רבים, והוא כמעט נשם לרווחה כשטבעת האנשים ההדוקה סביבו רפתה והאחרונים פנו לדרכם. כבר עמד ללכת, כשמישהו עצר אותו. אדם בתחילת שנות השבעים לחייו, מבטו עדין וחששני, גבו וראשו מורכנים מעט. ‘סליחה, אני לא רוצה להטריד, אך אפשר אולי להחליף מילה עם האדון הפסנתרן? לא אעכב מעבר לדרוש. רק דרישת שלום קטנה מהקיבוץ.’
יואב ניסה להתרכז. ‘עודד שיפמן. שלום,’ הוסיף בפליאה.
‘נו, אתה זוכר,’ אמר האיש בביישנות.
‘לא צריך להגזים. אמנם עזבתי את הקיבוץ אבל אני לא סנילי.’
‘בכל זאת, שנים רבות לא התראינו, לא דיברנו.’
‘אתה עדיין עובד בחצרנות?’
‘מה שאפשר. בעיקר עסוק בהשתלטות על העשב העיקש ההופך לקוץ סביב הקיבוץ. זו עבודה לכל החיים. מלחמה שאין לה סוף.’
השתררה שתיקה. יואב חיפש משהו להגיד לשיפמן, אך בסופו של דבר היה זה שיפמן שאמר, ‘חבל שאחי אליעזר לא יכול לשמוע אותך היום. הוא היה נהנה. אהב מוזיקה.’
‘הייתי שמח לנגן עבורו.’
‘הם הרגו אותו, אתה יודע. הם חשבו שהוא סתם מתלונן, שהכול אצלו פסיכוסומטי. אמר שיש לו כאבים בחזה, והם לא השתכנעו.’
‘מי הרג אותו?’ יואב לא הבין.
‘הקיבוץ, אלא מי?’
‘אני מצטער. אני לא כל כך זוכר.’
‘איך תזכור? היית ילד קטן. מה ידעת?’
‘מה קרה?’
‘אה,’ הפליט שיפמן. ‘אלה דברים ישנים. ואתה בטח רוצה לרוץ הביתה.’
‘אפשר לדבר עד שיסגרו כאן.’
הם התיישבו על שני כיסאות. ‘אחרי שאמא שלך עזבה וחיים ובקי הבינו שהנכד שלהם מחונן במוזיקה…’ חיוך ריכך את פניו הכבדים. ‘אז לא אמרו אצלנו ‘גאון מוזיקלי’ כי זה היה להשוויץ, ואצלנו לא השוויצו, בכל אופן לא ככה במילים.’
גם יואב חייך ושיפמן המשיך, ‘הם אירגנו רסיטל לכל חברי הקיבוצים בעמק. עד היום אני זוכר מה ניגנת. ואלסים של שופן. בקיבוץ כל כך התרשמו, שהסכימו לאפשר לך השכלה מוזיקלית ללא הגבלה. אני זוכר שבאותו ערב אפילו פנו למוטה, מרַכֵּז התרבות, שיהיה אחראי לאימונים ולשיעורים שלך, והוא הסכים ברצון ואפילו בהתלהבות. התפקיד מצא חן בעיניו.’
את זה כבר שמע יואב בעבר.
‘באותה ישיבה החליטו החברים שלא לאשר את הצנתוּר של אליעזר בטענה שהמסמכים הרפואיים שלו לא מצביעים על כך שהתהליך נחוץ לבריאותו, ושהפרוצדורה יקרה מדי. מוטה היה ראש המתנגדים. ההחלטות מופיעות באותו פרוטוקול.’
‘אליעזר מת כי הקיבוץ לא איפשר לו לעבור טיפול רפואי?’
‘זה מה שאני חושב.’
‘אתה יכול לתבוע אותם.’
‘את מי לתבוע? אתה יודע מה זה קיבוץ. ובכלל, לך תוכיח. הוא מת הרבה שנים אחר כך. אי אפשר לדעת. אבל אני כעסתי עליהם, זה נכון.’
‘בצדק.’
שיפמן קם ויואב אחריו. ‘אני לא התכוונתי להגיד לך את כל הדברים האלה. רק שככה זה יצא. התכוונתי למעשה להגיד לך כמה נהניתי היום ואיזו התעלות חשתי כשהקשבתי לך. הרגשתי שאנחנו כמו, אם תרשה לי, משפחה.’
יואב ליווה את שיפמן החוצה ונכנס למכוניתו. בחלוף השנים, עם ממד הזמן, קיבלו חוויות העבר תוקף שלא היה להן בזמנן. בדיעבד הוא מבין שעזיבת אמו היתה טראומטית. בכל יום חיכה שתתחרט ותבוא לקחת אותו אליה. בכל יום חיכה למכתבים שלא נכתבו, ואלה שנכתבו היו קרירים ולא רגשניים — היא אמנם חתמה: ‘אני אוהבת אותך’, אבל הם לא שפעו אהבה ודאגה. הוא חיכה לטלפונים שלא הגיעו, וכשהגיעו היו מהוססים ונבוכים. כמהּ לכך שתתגעגע אליו כפי שהתגעגע אליה, למגע זרועותיה סביבו, למגע שפתיה על לחיו, לשיעורי הנגינה שלו כשהיתה רוכנת מעליו, שערה מבריש את פניו, וריחה, ריח נעורים, אופף אותו. אבל את כל זה הוא מבין רק עכשיו. כשהיה ילד למד להתגבר על האכזבה וחינך את עצמו לא לחשוב עליה. רמזור הירידה לאיילון התחלף לאדום. יואב הדליק את הטלפון הנייד וחיבר אותו לדיבורית. היתה שם הודעה מהנריק. יואב לחץ על החיוג המקוצר.
‘סיימת?’ שאל הנריק. ‘איך היה?’
‘טוב. טוב מאוד.’
‘אני שמח לשמוע. אתה יכול לבוא אלי מחר בבוקר? יש כמה דברים דחופים שאנחנו צריכים לדבר עליהם.’
אסטרי היא ששלחה את יואב אל הנריק כשהיה בן עשרים ושבע, אחרי שלארי צוקר, הסוכן שלו בניו יורק, מהסוכנים המחוזרים ביותר בענף, עזב אותו בשל ‘חילוקי דעות מקצועיים’. למרות שבקושי היה בקשר עם אסטרי בשלוש השנים האחרונות, התקשר יואב לספר לאמו שדרכיהם נפרדו.
‘למה?’ שאלה. ‘מה קרה?’
‘הוא רוצה להרחיב את הרפרטואר שלי, אבל אני רוצה לנגן בעיקר שופן. בשבילי הוא עולם ומלואו. חוץ מזה, אנחנו לא מסתדרים הכי טוב, לארי ואני. יש לנו ראש אחר.’
‘תן לי לחשוב על זה.’
הוא לא ציפה שתהיה סלחנית, למעשה היה בטוח שתדחף אותו לבקש מלארי לקבל אותו בחזרה כי ידע שההתעקשות שלו לנגן רק שופן ילדותית, אבל היא הפתיעה אותו.
לאחר כמה ימים חזרה אליו. ‘חשבתי הרבה,’ פתחה ללא הקדמות. ‘לארי לא בשבילך. למרות, אגב, שהוא צודק. שופן זה שופן, הוא תמיד יהיה הקרוב ביותר ללבך, אבל אתה לא יכול לנגן רק אותו כי זה יחסום אותך. זה בהחלט משהו שאתה צריך לעבוד עליו, לפתח את המגוון שלך. אבל כרגע זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שלארי, עם כל הכבוד, אולי באמת לא מתאים לך. אתה צריך יותר מסוכן. אתה צריך אבא.’
‘יש לי אבא.’
‘אבא רוחני.’
‘אני חושש שבלי לארי אין לי סיכוי.’
‘אנחנו לא נחשוב ככה. אנחנו נחשוב שלא סתם קרה מה שקרה, שיש סיבה לכל דבר ושהכול לטובה. עכשיו תקשיב, יש לי מישהו! מתנה משמים. סוכנים כאלה אין בנמצא כיום. הוא נדיר.’
‘מניו יורק?’
‘מישראל.’
הוא כמעט אמר לה: השתגעת? אבל ריסן את עצמו ברגע האחרון. ‘איזה סוכן ברמה גבוהה גר בישראל?’ הוא התחיל להצטער שרב עם לארי.
‘הוא לא מהסוכנים המובילים בעולם כיום, אבל הוא היה כזה עד סוף שנות השמונים. הוא ייצג כמה מוזיקאים חשובים, וביניהם, במשך שנים, את דימה ברוורמן. הוא מקצוען. הוא אמנם כבר פרש, אבל אותך הוא יקבל. שיכנעתי אותו. יש לי הרגשה שהוא יקדם אותך יותר מלארי ואין ספק שהוא ידאג לך יותר, וזה מה שאתה צריך עכשיו. מישהו שידאג לך ויטפל בך ושאתה תהיה בראש מעייניו. לארי חושב רק על כסף. הנריק יחשוב עליך.’
‘מי הוא? איך את מכירה אותו?’
‘הוא יהודי נורווגי, ידיד של הורי. בגיל ארבעים הוא עזב את נורווגיה ונסע לגור בארצות הברית, ושם פגש אישה כמוהו, נורווגית יהודייה, הם התחתנו ונולדה להם בת. הם נהגו לבוא לנורווגיה, וכשחזרתי מישראל הוא ביקר אותנו וסיפרתי לו על עצמי ועל השנים שלי בקיבוץ. בשנת שמונים ושבע הוא הודיע לנו שהם החליטו לעלות לישראל. מאז הוא שם.’
הנריק קייזר גר בבית פרטי קטן ברחוב ועידת קטוביץ בצפון הישן של תל אביב. הקומה העליונה נועדה למגורים, והתחתונה, שבה היה גם המטבח, שימשה את הנריק כחדר אירוח ומשרד כאחד. היתה ממנה יציאה לגינה אחורית, שאליה היה מוציא בימים נאים כיסאות ושולחן ומקבל את מבקריו בשמש. הקיר מעל שולחן הכתיבה היה מכוסה בתמונות של הנריק, רובן בחברת מוזיקאים ידועים, אך בצד היו מקובצים כמה תצלומים בשחור־לבן מזמנים מוקדמים יותר, שבהם נראה הנריק מנגן בצ’לו סולו או עם עוד שני נגנים. באחד מהם היה אפשר לראות את השלג יורד מבעד לחלון בית הקפה שבו צולם.
הנריק ניהל את כל ענייניו של יואב. הוא שלח אותו לתחרויות, קישר אותו עם תזמורות, הרכבים ומנצחים והפגיש בינו לבין מוזיקאים עמיתים, בנה לו את לוח ההופעות, ניהל את המשא ומתן מול חברת התקליטים ‘נקסוס’, וטיפל בכל מה שקשור להתקדמותו המוזיקלית. אך מעבר לכך, כפי שאסטרי חזתה, הוא הפך עבור יואב לדמות אב וליועץ ובעל סוד נאמן.
הוא היה גבוה והתנשא מעל המטר־שמונים של יואב, וכפות ידיו, שהיו הגדולות ביותר שיואב ראה אי־פעם, אחזו עכשיו בידו וטילטלו אותה בעוז. ‘אין לך מטרייה? אתה רטוב.’ הוא דיבר עם יואב נורווגית. למרות שהכחיש זאת, יואב ידע שעשה כן בהוראתה של אסטרי. לא היה אכפת לו. כך שמר על שפת אמו.
‘לא נורא. חניתי לא רחוק ורצתי מהאוטו.’
‘שב ליד התנור. אכין לך תה. לא הייתי מטריח אותך ביום כזה אם זה לא היה חשוב. קודם כול, יש לי בשורות טובות.’
זה מה שיואב קיווה שיגיד.
‘סגרתי את הסיבוב בארצות הברית בסתיו. היו קצת בעיות אבל הכול הסתדר.’
יואב חש הקלה.
‘ויש חדשות טובות יותר. דימה ביטל את ההופעה שלו במוזיאון המטרופוליטן בשבעה באפריל. לאשתו מצאו גידול ממאיר בשד, והוא לוקח פסק זמן כדי ללוות אותה בטיפולים. אתה תופיע במקומו. הרסיטל שלך יהיה חלק מקונצרט חגיגי מיוחד במוזיאון. בין המוזמנים יהיו מהטה, ראטל, פרלמן, יו יו מה, ראש העיר, הגברת הראשונה של ארצות הברית וכל המי ומי.’
דימה היה דמיאן ברוורמן, וירטואוז בעל שם עולמי שזכה בפרסים רבים.
‘אתה רציני?’
‘הוא לחץ עליהם שיזמינו אותך במקומו.’
‘אנחנו ביחסי ידידות, אבל לא ציפיתי שיפרגן לי ככה. הוא כנראה עושה את זה בשבילך.’
‘הוא התקשר אלי אתמול בערב. מכל הפסנתרנים הצעירים כיום, כך הוא אמר, הוא הכי אוהב את הנגינה שלך. הוא עוקב אחריך כבר זמן־מה ומרגיש שאתה בשל לתפוס את מקומך הראוי. אם תצליח בקונצרט, יש סיכוי גדול שתנגן גם בסנטרל פארק ביולי. זו חשיפה אדירה. אני חושב, יואבי,’ אמר הנריק ברוך, ‘שהרגע הגדול שלך הגיע.’
‘אני אצלצל להודות לו ולאחל לאשתו החלמה מהירה.’
‘יש לי עוד בשורות.’
‘מקווה שהן טובות כמו הקודמות.’
‘תלוי איך מסתכלים על זה. אני פורש.’
‘פורש ממה?’
‘מהייצוג שלך.’
‘מה זאת אומרת? מה קרה? אתה חולה?’
‘כן.’
‘במה?’ מועקה תפסה את מקום האופוריה.
‘אל תיראה מודאג כל כך. אני לא הולך למות. מזמן יש לי סוכרת ולחץ דם גבוה, ועכשיו גילו גם סימנים של טרשת עורקים. הרופא המליץ לי לשנות את אורח חיי ולהימנע מכל לחץ ומתח נפשי. אני צריך לנוח, להתעמל, לאכול טוב יותר, להפסיק לעשן, לטפל בעצמי. אלוהים שלח לי סימן שעלי לפרוש.’
‘המנוחה תשגע אותך. תטפס על הקירות.’
‘אתה עוד צעיר, לכן אתה לא מבין. בריאות זה הכי חשוב. אני רוצה לחיות עוד זמן רב וליהנות. אבל אני לא עוזב אותך. יהיה מי שידאג לך.’
‘מי?’
‘אני מעביר את ניהול הסוכנות לבת שלי.’
יואב ידע שלהנריק יש בת נשואה שחיה בשווייץ, אך הוא מעולם לא פגש אותה, ולמעשה ידע עליה מעט מאוד.
‘אני אמשיך לייעץ לה,’ אמר הנריק. ‘זאת אם תסכים, כמובן, מאחר שאתה הלקוח היחיד.’
יואב התעלם מההומור. ‘הבת שלך גרה בציריך.’
‘בעידן התקשורת והתחבורה המודרניות המרחק בין שם לכאן חסר משמעות. הרי היה לך סוכן מניו יורק.’
‘אין לה משפחה?’
‘יש לה בן. אבא שלו בלוצרן, רופא שהתחתן שוב. אבל מאז הגירושים בתי נשארה לבד. היא השקיעה את רוב זמנה ומִרצה במיכאל, אבל עכשיו הוא כבר מבוגר מספיק.’
‘איך היא יכולה לנהל אותי? אותך כולם מכירים ואותה אף אחד לא מכיר. אפילו אני לא מכיר אותה.’
‘יכירו. היא מוכשרת ומוכנה לאתגרים חדשים. יש לה ניסיון. היא עבדה כעשר שנים בהוצאת ספרים מהגדולות באירופה, ובתפקידה האחרון היתה עורכת ספרי המוזיקה. היא כותבת ביקורות מוזיקה בעיתון והיא בקשר עם מוזיקאים ומוסדות מוזיקה רבים. המעבר לא יהיה מסובך עבורה. יואב, אני יודע שזה מפחיד. אתה לא יודע איך תסתדרו ואם היא תוכל לקדם אותך, אבל הזמנים משתנים. האמן לי, גם אתה צריך דם חדש ומרץ חדש. אל תשכח שאני עדיין כאן.’
‘אני סומך על כך שלא תנטוש אותי, הנריק,’ אמר, אך הוא כבר הרגיש נטוש. ‘מתי אכיר אותה?’
‘בשבועות הקרובים היא תבוא לארץ ואז אערוך ביניכם היכרות. עכשיו ארתיח שוב מים כיוון שלא שתית את התה שלך והוא כבר התקרר.’ כשהתיישב שוב עם כוסות התה החדשות שאל, ‘מה עם חברה? יש?’
‘לא.’
‘אתה לא רוצה להתחתן?’
‘להתחתן, לא בטוח, אבל הייתי רוצה לפגוש מישהי,’ חיפש מילה שתמצה הכול, ‘מדהימה.’
‘מדהימה,’ חזר הנריק על המילה, מגלגל אותה על לשונו. ‘מה זה?’
‘לא יודע. מעניינת, טובת לב, שתהיה בינינו תשוקה חזקה, שתבין את המוזיקה שלי.’
‘אה, תשוקה!’ קרא הנריק. ‘תשוקה זה דבר חשוב.’
יואב גיחך. ‘התכוונתי שהיא תהיה מדהימה בשבילי.’
‘לא מספיק ‘מדהים’ אחד במשפחה? כמה ‘מדהימים’ צריך! חפש אחת שהאור שלך יתאים לצל שלה.’
‘זו אמירה קצת שוביניסטית, לא?’
‘זו אמירה ריאלית. כל כוכב זורח חזק יותר ככל שהשמים מאחוריו שחורים יותר. כל מוזיקה יפה יותר ככל שהשקט סביב עמוק יותר. הייתי אומר אותו הדבר גם לאישה כוכבת. תהילת עולם עומדת בדלת שלך, יואב. אל תיתן לשום דבר, לשום אדם, להסיח ממנה את דעתך.’
בדרך כלל את שעות הבוקר הקדיש לאימוני נגינה, אך עתה הרגיש שהוא לא רוצה לנגן אלא לחשוב. הנסיעה לקיבוץ, גם בשעה זו כשהכבישים פנויים, תארך שעה וחצי, והגשם יכול להאריך אותה בעוד עשרים דקות, אבל זה המקום שבו רצה להיות. כשהגיע פסק הגשם והשמים התבהרו קמעה. במקום לנהוג לתוך הקיבוץ המשיך בכביש עוקף צר שהתפתל בתוך החורש. נדרשו לו עוד חמש דקות להגיע ליעדו. בית העלמין שכן עמוק בתוך היער. הקברים טבלו בירק ובפרחים, עצים מסוככים על המצבות הפשוטות החלקות שכיתובים צנועים חרותים בהן. הכול סביב השרה שלווה. הוא צעד לאט עד שנעמד מול מצבה בחלקה הצבאית. איתי בן־חור 1988-1969. יואב עמד מול האבן השותקת. הוא היה בן תשע־עשרה במותו. נער יפה־מראה ויפה־נפש שהחיים היו עבורו משא קשה מנשוא. הם היו כל כך צעירים, נערים, ובכל זאת השיחות שניהלו ומסירותם זה לזה היו משמעותיות ובשלות. יש לו ליואב, תמיד היו גם, חברים אחרים, ובכל זאת אף אחד לא תפס את מקומו של איתי. למרות מותו המוקדם נצרב בתודעתו כחבר הנפש הנצחי. הוא היה מבוגר ממנו בשנה, שכבת גיל אחת מעליו, אך כשיואב קפץ כיתה בין ג’ ל־ד’ הפער נסגר.
המורה החזירה את המבחנים בתנ’ך. כשאיתי ניגש לשולחנה, היא אמרה בקול רם, ‘בלתי מספיק! כרגיל! לא למדת, אין לך מושג בחומר ואין מילה אחת בלי שגיאות כתיב.’
איתי נראה אדיש. שום סימן להשפלה לא ניכר על פניו. ‘כן, המורה.’
‘אני לא מבינה למה אתה לא לומד.’
‘אני לומד.’
‘אל תשקר. זה לא יפה.’
‘כן, המורה.’
‘יואב.’
יואב חלף על פני איתי כשזה חזר לשולחן. ‘מאה. נהדר.’
בתום יום הלימודים הלכה הקבוצה לבית הילדים. יואב מצא את עצמו צועד עם איתי. ‘אני לא מצליח לכתוב נכון את המחשבות שלי.’
‘מה?’ יואב הגניב מבט לצדדים לוודא שאיתי אכן מדבר אליו.
‘אמרתי שמשהו לא בסדר בראש שלי. אני לומד למבחנים, אבל אני לא מצליח. אני יודע איך לכתוב את המילים, אבל האותיות מתבלבלות לי.’
‘אני יכול לעזור לך ללמוד. זה קל.’
‘אולי בשבילך. לי זה קשה.’
לכאורה הם היו הפכים. יואב המופנם, המבריק, שנעדר משיעורים רבים בשל אימוני הנגינה והתחרויות, היה בכל זאת מהתלמידים המצטיינים. עד כיתה ט’ היה הכי נמוך ורזה בשכבה, ורק אז צמח לגובה וגופו השדוף התבגר והתמלא. ואיתי הנאה, הספורטיבי, השובב, שסבל מקשיי למידה וריכוז ובאופן עקבי נכשל בכל המקצועות, בכל זאת היה הילד הכי מקובל בקרב הילדים. למרות ההבדלים הם מילאו את החסר זה עבור זה. יואב העניק לאיתי גישה אל העומק הנפשי של המוזיקה, אל בְּרק האינטלקט, ואילו איתי העניק ליואב ילדות — בזכותו לא הרגיש מנותק מבני גילו או שונה מהם. בכל הזדמנות חמקו אל החורשות והשדות שהקיפו את הקיבוץ, ושם שיתפו זה את זה בחייהם, בהתלבטויותיהם, בקשייהם ובחלומותיהם. הם אהבו את הטבע ונמשכו אליו. שניהם ידעו להעריך את היופי הפראי של הרי הגלבוע, הברֵכות הכחולות שבעמק יזרעאל, את שדות החיטה, ריח האדמה שנחרשה זה עתה, את ניחוחות עצי האורן, האלון, האגוז והחרובים העתיקים, את יפי מרבדי האירוסים הסגולים.
כשהיו בני ארבע־עשרה, יצאו לטיול רגלי ארוך אל ‘המעיין הנסתר’. הם ירדו אל העמק, חוצים את השדות שהשתרעו ריבועים־ריבועים עד האופק באינסוף גוונים של ירוק וחום.
‘תראה!’ איתי הצביע על קומביין באמצע השדה. לרגע לא הבין יואב למה הוא מתכוון, אך כשהתקדמו עוד כמה צעדים ראה כי הוא הפוך על צדו.
הם רצו אל הכלי החקלאי הכבד. תחילה לא ראו את הנהג, אך כשטיפסו על הקומביין ראו את הרצל ילון, אבא של נוהַר מהשכבה שלהם, שוכב כשראשו לכוד תחת לוח המכשירים. הם קראו בשמו אך הוא לא ענה. ‘הוא מת?’ שאל יואב את איתי.
‘אני לא יודע. צריך להזעיק עזרה.’
‘אני פה,’ בקע מלמטה קולו הצרוד החלוש של הרצל.
הם התכופפו עד כמה שיכלו. ‘זה איתי ויואב.’
‘טוב,’ מילמל הרצל.
‘אני ארוץ לקיבוץ,’ אמר איתי ליואב. ‘כי אני רץ הרבה יותר מהר ממך, ואתה תישאר כאן להשגיח עליו. תדבר איתו כל הזמן שלא יאבד את ההכרה.’
יואב פחד שהרצל ימות בזמן שהוא שומר עליו, ולכן לא הפסיק לדבר. ‘אתה שומע, הרצל?’ שאל כל כמה דקות, ‘אתה שומע אותי?’ מדי פעם הרצל גנח או פלט איזו מילה, והוא נשם לרווחה. היה נדמה לו שהזמן לא עובר, לא זז, כמו הרגבים הגדולים באדמה סביבו. הוקל לו כשראה את טור כלי הרכב מהקיבוץ מגיע בתוך ענן אבק.
אמבולנס מ’פוריה’ חיכה בשביל העפר הקרוב לשדה, אך חלפו עוד שעות עד שבסופו של דבר שיחררו את הרצל בעזרת מנוף שהרים את הקומביין. הוא הובהל לבית החולים ובסופו של דבר חזר לאיתנו. למשך כמה ימים הם היו הגיבורים של הקיבוץ, וסיפור תושייתם התפרסם בעלון.
שלושה ימים לאחר ההצלה, בחצות, כשכולם נרדמו ורחש נשימות השינה מילא את החדר, הוא התעורר. דמות צנומה ישבה סמוך אליו, על מיטתו.
‘נוהר?’
היא הניחה אצבע על שפתיו. הוא הזדקף, והיא רכנה אליו ונשקה לו על פיו. ‘תודה, יואבי,’ לחשה. תחילה היתה הנשיקה רכה, מגששת, אך הוא, בלי לחשוב, משך אותה אליו ולשונותיהם נפגשו. הם שכבו צמודים על המיטה, ובמשך רבע שעה התלטפו והתנשקו עד שקמה והלכה בחזרה למיטה שלה. הוא ידע שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. הם היו חברים במשך שנה עד שהיחסים ביניהם התמוססו. יואב זכר את השנים הללו כמאושרות.
***
לעץ מאחורי המצבה היה מחובר לוח עץ קטן ובו ארבע שורות:
סתיו בחלונות ובלבבי
לו רק לא נתתי לו ללכת,
פעם החמה זרחה גם לי
ועתה נותרנו בשלכת.
בכיתה י’ הם למדו למבחן בספרות, ויואב ניסה לפרש לאיתי את שירו של ביאליק ‘הקיץ גוֹוע’.
‘שיר טבע,’ טען איתי. ‘מה יש לכתוב עליו? הקיץ חלף, בא הסתיו.’
‘זה שיר על מוות.’
‘איפה אתה רואה את זה?’
‘הקיץ הוא האושר, הילדות, התמימות, החיים; הוא היופי. אך הוא גווע. תחשוב על המילים. ארגמן. שקיעה. מעוּף האחרונה. יתמוּת. דממה. כולן מילים שמבטאות סוף, גסיסה ומוות. הכול בשיר הזה דועך, נושר, נפרד. הקיץ מת, הנפש מתה. זוהי מטאפורה לרוח האדם. תחושת הסופיות והאובדן נמצאת לא רק בחוץ, בטבע, אלא מתחילה מתוך נפשו של האדם.’
‘נכון. אתה צודק,’ הסכים איתי. ‘אתה חושב על המוות של עצמך לפעמים?’ שאל.
‘לילה אחד בא למוצרט איש זר מסתורי לבוש שחורים והזמין ממנו רקוויאם.’
‘מה זה רקוויאם?’
‘תפילת אשכבה. הספד. כשמוצרט התחיל לכתוב את היצירה, הוא הבין שהאיש היה מלאך המוות ושהוא הולך למות. הוא כותב את תפילת האשכבה של עצמו. זה רק סיפור, אין בו אמת.’
‘מוות לא מפחיד אותי בכלל.’
‘אני לא חושב על זה.’
‘מעניין איך מרגיש המוות.’
‘זה באמת מעניין אותך?’
‘לפעמים, כשהחיים נראים לי חסרי משמעות.’
‘אני לא מבין למה אתה מתכוון.’
‘לך יש טעם לחיים כי יש לך את המוזיקה וכולם מעריכים אותך. בחיים שלי אין משהו מיוחד. אני מאכזב את כולם. אין לי משמעות.’
‘יש לך משמעות בשבילי. אתה החבר הכי טוב שלי.’
‘אתמול שמעתי את אבא שלי מדבר עם יוסי ברנר. יוסי אמר לו: שמעתי שאיתי עושה בלגן בבית הספר, שמעיפים אותו מהכיתה כי הוא מפריע ולא לומד. ואבא שלי אמר לו: הבן שלי לא חכם. מה אני יכול לעשות? ספר הוא לא מסוגל לקרוא. אבל הוא בחור טוב. שיפסיק את הלימודים וילך לעבוד ברפת או בפלחה.’
‘אתה מאוד חכם. הם מדברים שטויות.’
‘אז למה אני לא מסוגל לקרוא ספר?’
‘אני לא יודע. מה זה משנה? כל אחד צריך לקרוא? גם אני בקושי קורא, רק מה שאני צריך.’
‘אם לא תהיה לי בגרות אני באמת אתקע בפלחה או ברפת. לא בא לי.’
‘אתה תעשה בגרות. נלמד יחד. בעל פה אתה תופס הכול מהר, אז פשוט תשנן ותכתוב עם שגיאות. תסתדר. אם זה חשוב לך, אני אעזור לך.’
‘אתה יודע מה הכי מעצבן אותי? שהוא לא מגן עלי.’
‘מי?’
‘אבא שלי. בגלל שהוא לא נולד פה אלא נכנס לקיבוץ בגלל אמא שלי, הוא מפחד מהצל של עצמו. הוא עדיין מרגיש הילד הרומני הקטן שבא לבד לארץ וצריך להגיד תודה שמישהו לקח אותו. הכי חשוב לו זה לְרַצות את ברנר. מזכיר הקיבוץ בשבילו זה אלוהים. הוא אפילו יגיד לו שהבן שלו טיפש כדי להתחנף אליו. כל הזמן רוצה לרצות.’
‘גם אבא שלי ככה. בשבילו ‘להיות בסדר עם כולם’ זה קדוש. אם תשאל אותו מי יותר חשוב — אני או הקיבוץ, הוא יגיד: הקיבוץ.’
‘אמא שלך היחידה שלא התרפסה לפניהם. עד היום כואב להם איך היא שמה עליהם זין. הם לא שוכחים את זה.’
‘זה לא חוכמה, כי היא שמה על כולם זין. גם עלי. היא לא רואה אף אחד חוץ מעצמה. הדבר היחיד הטוב שהיא עשתה בשבילי זה להוריש לי את הגנים המוזיקליים שלה.’
‘הלוואי שהיה לי הכישרון שלך, לא רק במוזיקה. אתה מיד רואה דברים נכון. אני רואה הכול לא נכון.’
‘אתה שומע אותי נכון. אף אחד חוץ ממך לא מסוגל לעשות את זה. תגיד, בא לך לבוא לקונצרט שלי בתל אביב? אם תהיה שם, יהיה לי יותר קל. זאת פעם ראשונה שאני מנגן עם הפילהרמונית. זה מלחיץ. יהיו שם הרבה אנשים חשובים. אני חייב להרשים אותם.’
‘אתה רוצה?’
‘כן. אם אני אנגן טוב, זה יהיה בשבילך.’
‘אני אבוא. גם אם אצטרך לברוח מפה.’
איתי תמיד היה שם בשבילו, אבל הוא לא היה עם איתי כשהוא היה צריך אותו. הוא היה רחוק ממנו, בניו יורק, וביום שאיתי מת, הוא אפילו לא חשב עליו. הוא נגע באבן הקרה הרטובה. אם היה הוא בוחר את המילים ליד המצבה, היה כותב:
הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן שֶׁל־שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶל־עָבֵי עַרְבָּיִם הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.
אביו לא היה בחדר והוא הלך לחדר של ניצן, אחותו למחצה מנישואיו השניים של אבנר למירה. ניצן ישבה בפינת האוכל, לפניה פזורים ספרים ומחברות.
‘איזו הפתעה. כיף שבאת. כמה זמן לא התראינו? חצי שנה? שכחת אותי.’
‘אני לא שוכח אותך. קשה לי להגיע הנה לעתים קרובות. גם את יכולה לבוא אלי.’
‘ניסיתי,’ הזכירה לו, ‘אבל אתה תמיד עסוק או בחו’ל. אני לא נעלבת. אתה מפורסם, לא בן תמותה רגיל כמונו.’
‘ממש!’ הפטיר, מנסה לבטל את שביב העוקצנות בקולה.
‘העיקר שאתה כאן. אני בדיוק מתכוננת למבחן. עוד סמסטר ואני סוף־סוף מסיימת.’
‘אני לא רוצה להפריע.’
‘אתה לא מפריע. מה תשתה? קפה, תה?’
‘קפה שחור, בלי סוכר.’
ניצן למדה לתואר ראשון במדעי התזונה במכללת תל־חי, והוא התעניין בלימודיה. אחרי שענתה בהרחבה על כל שאלותיו, אמרה, ‘מה עם חברה?’
‘לא, כלום,’ ענה. כולם רוצים לדעת אותם דברים.
‘מה עם זאת שיצאת איתה, איך קראו לה, הצלמת? בחורה יפה.’
‘דנה. נפרדנו מזמן.’ הוא לא ידע מדוע הוסיף, ‘אבל אני לא מחפש יפָה.’
‘אז למה אתה יוצא רק עם יפות?’
‘לא יודע.’
‘כי אתה אוהב יופי. למה להיות צבוע?’
‘אני לא צבוע,’ התגונן. ‘אני נמשך למה שאני נמשך.’
‘אולי אתה גיי?’ הציעה, ‘אתה די פיינשמקר בסופו של דבר.’
‘אז זה אומר שאני גיי? מאיפה בא לך הרעיון הזה? אולי אני סתם טיפוס קר ואנין טעם?’
‘אתה אף פעם לא נראה כאילו אתה ממש מתלהב מכל הנשים שאתה יוצא איתן. הן הרבה יותר מתלהבות ממך.’
‘זה לא מדויק. אני לא יוצא עם הרבה נשים, למעשה אפשר לספור על יד אחת את החברות שלי מאז שנסעתי לניו יורק. בהתחלה אני מתלהב, אבל אחר כך משהו לא מסתדר לי ברגש. יש לי בעיה.’
‘איזו בעיה?’
‘כשהזוגיות הופכת עובדה מוגמרת ונכנסת לפסים של שגרה אני מרגיש חסר מנוחה. ככל שבת הזוג שלי נותנת יותר, ככה אני חש פחות חשק לתת בחזרה ואז זה מתפרק.’
‘ניסית פעם להיות עם גבר?’
‘לא.’
‘אולי אתה מפחד?’
הוא מצא לנכון לקטוע את התעקשותה. ‘אני יכול להבטיח לך מעל לכל ספק שאני נמשך לנשים.’
‘גם אני.’
‘או־קיי,’ משך את המילה, מנסה להרוויח זמן. ‘כלומר?’
‘אני אוהבת אישה. מאוהבת. יש לי חברה. מישהי שהכרתי במכללה. סיפרתי אתמול לאבא ואמא.’
‘איך הם קיבלו את זה?’
‘הם לא אמרו כלום. ראיתי שקשה להם, במיוחד לאבא. הוא לא הסתכל עלי.’
‘בדרך כלל הוא לא מסתכל עלינו.’
‘דבר בשם עצמך. עלי הוא מסתכל ואתמול הוא לא.’
‘אפשר להבין אותו, לא? צריך לתת לו זמן.’
‘אני בת עשרים ושמונה. אלה החיים שלי.’
‘אף אחד לא אומר לך מה לעשות.’
‘אתה לא יכול להבין את זה. אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש. אישה עם אישה זה אחרת. הרבה יותר… עמוק. יותר אמיתי. הרבה יותר מסעיר.’
על זה לא היה לו מה להגיד.
‘רני לא יודעת, אז אל תגיד כלום אם תדבר איתה.’ רני היתה בת הזקונים, אחותם בת השבע־עשרה. ‘במשך הזמן היא תדע. אני לא הולכת לעשות איתה שיחה.’
הוא התכוון לספר לה שהיה בקבר של איתי, אבל עכשיו לא רצה לדבר על זה. ‘אני אשמח לפגוש את בת הזוג שלך.’
‘יפה מצדך להגיד את זה. יש לך ראש פתוח.’
‘אהבה זאת אהבה.’
אביו חזר למנוחת צהריים מהמפעל של הקיבוץ שבו עבד כמנהל ייצור. המפעל ייצר ערכות מיגון לכלי רכב צבאיים, ולאחרונה זכה במכרז של מאה וחמישים מיליון דולר, מה שהפך אותו לאחד העשירים בארץ, בעוד קיבוצים אחרים התפוררו. לאחר שיואב סירב ללכת איתו ועם מירה לחדר האוכל, הוחלט שיקראו לסבא חיים ויאכלו יחד ארוחת צהריים בחדר למרות שמירה אמרה שנוכחותו בקיבוץ היא ‘אירוע’, והרבה אנשים כשישמעו שהיה אצלם יכעסו שלא פגשו אותו.
‘אין לי מצב רוח לזה,’ אמר לה, ‘בפעם אחרת.’
‘תעזבי אותו,’ אמר אבנר, ‘הוא לא רוצה, אז לא. תגידי תודה שהוא בא לבקר אותנו.’
‘רני בבית ספר שדה בערבה,’ אמרה מירה כשהכניסה את האוכל לתנור.
‘תמסרו לה נשיקות וחיבוקים ממני.’
‘וניצן? ראית אותה?’
‘עברתי אצלה. שתינו קפה.’ אביו לא אמר דבר, ומירה רק ציינה, ‘היא לומדת קשה.’
‘זה מקצוע טוב, תזונה,’ אמר אבנר, ‘היום זה באופנה. כולם רוצים להיות בריאים יותר. בקיבוץ מוכנים אפילו לשלם לה שלושת רבעי משרה. לפני עשר שנים אף אחד פה לא היה מבין על מה היא מדברת.’
כשחיים הגיע הם התיישבו לאכול והסבא חקר את יואב, ‘יואבי, איך הולך עם הקונצרטים? מה הדבר הבא?’
‘באוקטובר אני יוצא לסיבוב בארצות הברית, ובעוד חודש וחצי אנגן במקום דימה ברוורמן שביטל הופעה בניו יורק. זה אירוע יוקרתי ומסוקר. זאת יכולה להיות ההזדמנות הגדולה שלי.’
‘אתה מצליח יפה גם כך,’ אמר חיים.
‘ומה שלומך, סבא?’
‘כל עוד אני פעיל, אני מרוצה.’
כשסיימו לאכול נפרד מאבנר וממירה, וחיים ליווה אותו אל המכונית. ‘למה אתה לא מתקשר אל אסטרי?’ שאל אותו חיים כשחצו את המדשאות.
‘איך אתה יודע שאני לא מתקשר אליה?’
‘היא צילצלה אלי, כביכול לדרוש בשלומי, אבל אני קורא בין השורות. היא חושבת שהתנתקת ממנה.’
‘אני עסוק. שנים היא לא טרחה במיוחד להיות איתי בקשר, מה פתאום אני כל כך חשוב לה עכשיו?’
‘אולי היא מבינה דברים שפעם לא הבינה.’
‘אין לה מה להגיד לי, ולי אין הרבה מה להגיד לה. את זה שנינו יודעים.’
‘תנהג כפי שאתה מוצא לנכון. אני מעביר לך את המסר. היא רוצה לשמוע ממך.’
‘היא שומעת ממני מה שצריך.’ הוא רכן לנשק את סבו, שבגיל קרוב לשמונים היה נמוך ממנו בחצי ראש אך עדיין שרירי ומוצק. ‘היה טוב לראות אותך.’
‘גם אותך, יואבי. אני יודע שאתה עסוק,’ אמר חיים לנכדו ברוך, ‘אבל תדע שכל ביקור שלך, כל טלפון, הם יום חג בעבורי.’
אין עדיין תגובות