מינרווה

"בטח הם חשבו שאנחנו טיפשים כי אנחנו לא בבית ספר רגיל, שלא אכפת לנו מהעתיד, שאנחנו סתם עושים פוזות. אין להם מושג שלכל אחד אצלנו יש את הסיפור הדפוק שלו. אני לא מאשים אותם, למה שתשים לב שמשהו דפוק אם לא אתה נדפק?"

***

האם יש לספר את ההיסטוריה כרצף סיפורי גבורה מפורסמים, או כאוסף של מיליוני סיפורי חיים אנונימיים?

יוני אלבז התבגר בחברה שסועה המתאוששת מרצח ראש ממשלה. הוא חיכה שמלחמת לבנון השנייה תיגמר כדי שהמסיבות יחזרו, צוק איתן הפריע לו לצפות במונדיאל, ופוליטיקאים הפריעו לו להתחיל עם בנות על החוף ביום הבחירות.

סיפורו של יוני שזור בתהליכים ובאירועים שעיצבו את חייו של כל ישראלי בן התקופה. בגיל עשרים ושבע הוא מחליט לעזוב את השיכון בכפר סבא ולעבור לתל אביב כדי לטעום כמה שיותר מהחיים, להבין את מקומו בעולם ולמצוא אהבה אמיתית. או משהו כזה.

עומר דודו הוא מורה ומחנך להיסטוריה ואזרחות. תל אביבי שגדל בישוב קהילתי בשרון. מאמין שעל כל אחד למצוא את המשמעות לחייו בעצמו, מאמין שהחיים של כולם שווים (גם של בעלי החיים), מאמין שיהיה כאן שלום ולא מאמין בפנטזיות.

מקט: 4-1272-814

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק 1

אני יוני, יוני אלבז. בטח שמעתם את השם שלי בחדשות. אומנם זה היה בשיא תקופת הקורונה, אבל משהו כזה חייב להיות בחדשות. פה בישראל כל יום יש משהו אחר – פיגוע, מלחמה, שחיתות, הפגנה, לא חסר. אבל בטוח גם עליי שמעתם.

יכול להיות שאפילו ראיתם אותי אם הסתובבתם בתל אביב בסוף העשור השני של המאה ה-21. אני הייתי החתיך השחום עם הזיפים, נוסע על קורקינט בטיילת בדרך לעוד אימון, או מרכיב מישהי בדיזנגוף בדרך לעוד זיון. בדרך כלל בחוף בלי חולצה, או בבר עם גופייה יותר מדי פתוחה. לובש בגד ים שהוא גם מכנס ריצה שחור, וקעקוע "אמא" על הזרוע מאחור. שיער כהה, מסורק ומסודר, וביטחון עצמי של פבלו אסקובר. לוחץ ידיים לכולם, מלך הרחוב, ומתחמק מזאת שעוד מחכה ל"בוקר טוב". נשמע מוכר?

הייתי מאמן כושר צעיר, כמעט בן שלושים. יש לי מזל שבחרתי במקצוע הזה. טוב, לא בדיוק בחרתי בו לבד, זה סיפור די ארוך אבל נגיע אליו אחר כך. בכל מקרה, אהבתי להיות מאמן כושר כי ככה הייתי בריא, הייתי יפה, פגשתי אנשים טובים, ובעיקר נשים, אף אחד לא ישב לי על הראש וגם הרווחתי אחלה כסף.

בדרך כלל האימון הראשון הוא בשש וחצי בבוקר בשביל המשכימים, והאחרון בעשר בלילה, לעסוקים שלא נכנעים לזקנה. בין אימון לאימון חייתי את החיים, שזאת כל המטרה בעצם.

היופי בתל אביב הוא שתמיד יהיו לקוחות. יש כל כך הרבה אנשים בעיר הזאת וכולם חייבים להיראות טוב, להיות שריריים, יפים וזוהרים. הרי בשביל זה הם עברו לעיר הגדולה, נמאס להם לגור בחור שאחרי שבע בערב אפילו החתולים הולכים לישון.

הם רוצים להיות במרכז, איפה שהכול קורה, לא לפספס אף בירה עם חברים, לשכב עם כמה שיותר אנשים, להיות כמה שיותר בים, כמה שיותר שזופים וכמה שיותר שיכורים, והכי חשוב – להעלות תמונה ולקבל כמה שיותר לייקים מכמה שיותר עוקבים, כדי להרגיש שמישהו אוהב אותם בעולם הענק הזה, ובחיים הרגילים והאבודים שלהם. שונא את האנשים האלה. אבל מת על תל אביב.

למה אני כותב הכול בזמן עבר? עברתי הרבה שינויים בחיים, ואפשר להגיד שאני במקום אחר עכשיו, המשכתי הלאה.

אני רוצה להכניס אתכם לראש שלי כדי שתבינו למה עשיתי את מה שעשיתי, איך הגעתי לאן שהגעתי. יש בי יותר מסתם שרירים וזיונים, גם אני, כמו כולם, בסך הכול רציתי אהבה, אהבה אמיתית.

אין מה לחפש בסיפור שלי פילוסופיה עמוקה או תפיסת עולם בלתי מתפשרת. מה שאני יכול להציע זה רק חוויות, מחשבות ומסקנות של ישראלי רגיל שרק רוצה לחיות כמו כולם. פשוט לחיות. גם זה בעייתי אצלנו.