ב-1 ביולי 1973 נורה למוות בפתח ביתו ליד וושינגטון אלוף משנה ג´ו אלון, הנספח האווירי של ישראל בארצות הברית. המתנקשים […]
פתח דבר
המרדף הארוך
אור ליום 1 ביולי 1973 נרצח יוסף (ג'ו) אלון בשכונה שקטה, לא הרחק מביתי בבָתֵסְדָה שבמרילנד, בפרוורי וושינגטון הבירה. הייתי אז בן שש־עשרה, ואני עדיין זוכר איך ישבתי בארוחת הבוקר למחרת וקראתי על כך בעיתון המקומי.1 זעזועֵי אותו ליל קיץ אלים הרעידו את הקהילה שלנו עוד שבועות רבים אחר כך, ורק לימים הבנתי שגלי ההלם חרגו מתחומי בתסדה ומעולמי הצר והקטן.
אותו בוקר בחודש יולי היה נקודת מפנה בחיי. לראשונה פלשה אלימות למקום המבטחים שלי — הבית. עד אז הבנתי במעורפל כי מחוץ לשטח השיפוט של בתסדה העולם עולה באש, אבל כאן, בפרוורים השלווים, בין עצים שופעי עלווה, אנו אמורים להיות חסינים מפני דברים כאלה.
אבל לא היינו חסינים, ואת השיעור הזה היה קשה להפנים בגיל שש־עשרה. תחושת הפגיעות שלי באותה עת היתה אחת הסיבות שבגללן בחרתי במקצוע אכיפת החוק. אחר כך הצטרפתי לשירות האבטחה של משרד החוץ, די־אס־אס, כסוכן לוחמה בטרור (לוט"ר). בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת הגעתי במסגרת תפקידי לכל אזורי הסכסוך ולכל מוקדי האלימות בעולם. עסקתי בפרשות שהגיעו לעמודים הראשונים בעיתונים ברחבי תבל, ובהן המרדף אחרי טרוריסטים מפורסמים כמו רמזי יוסף, מהאחראים לפיגוע הראשון ב"מרכז הסחר העולמי", ב־1993.
אך מעולם לא שכחתי את הפרשה ההיא, שניפצה את אשליית הביטחון שלי. בדקתי אותה כשהצטרפתי ב־1982 למשטרת מחוז מונטגומרי שבמרילנד, וגיליתי שמשום־מה תיק החקירה נקלע שוב ושוב למבוי סתום.2 הפשע לא פוענח מעולם, ובאמצע שנות השבעים הוא למעשה כבר נשכח.
במהלך שירותי בדי־אס־אס נברתי בחומרי התיק וגיליתי שלא היה זה מעשה אלימות אקראי. בסופו של דבר קיבלתי את התיק כולו מהאפ־בי־איי, וכן מסמכים דיפלומטיים העוסקים בפרשה.3 ככל שהתבררו לי יותר פרטים, כך התעוררו אצלי עוד ועוד שאלות. במרוצת השנים עמלתי על פיצוח התיק בכל רגע פנוי שהיה לי — לילה פה, אחר צהריים שם. קצות החוטים שמצאתי הכו אותי בתדהמה. ממלכת הריגול הבדיוני רוחשת סודות ומזימות של ממשלות, אך נדיר שהם מתרחשים במציאות. אבל כאן, בתיק לא מפוענח משנת 1973, גיליתי פקעת בינלאומית סבוכה של ריגול, נקם וטיוחים של מדינות שהיה מצופה מהן לנהוג אחרת. החקירה הוליכה אותי מביתי בשכונה בורגנית, דרך שמי צפון וייטנאם, עד לרחובות האפלים של מרכז ביירות והסמטאות האחוריות של פריז. הפרשה דמתה לבצל: ככל שהסרתי יותר שכבות, כך גיליתי רבות נוספות.
כאשר קודמתי לתפקיד סגן מנהל הלוחמה בטרור בדי־אס־אס, ניסיתי לפתוח מחדש את התיק באופן רשמי. המאמץ נכשל. כמעט בכל פינה נתקלתי בקיר אטום.
***
בשנותי כסוכן לוט"ר החזקתי בתיקי פנקס שחור, ובו ציינתי את שמות בכירי הטרוריסטים הבינלאומיים ואת התיקים הלא מפוענחים שעמדו בראש סולם העדיפויות שלי. כאשר לכדנו או הרגנו אחד מהאנשים ברשימה, מחקתי את שמו והוספתי הערות קצרות על הדרך והמועד שבהם הצדק נעשה.
לאחר שפרשתי מהדי־אס־אס בסוף שנות התשעים ופצחתי בקריירה חדשה כסגן נשיא ללוט"ר בחברת "סטרטג'יק פורקסטינג" (סטרטפור), הקפדתי שהפנקס השחור יהיה תמיד בהישג יד. הוא סימל חשבונות פתוחים מהימים שבהם הייתי בשטח. מפעם לפעם הגיעו זרועות הצדק אל אחד מאותם פושעים מבוקשים, ויכולתי למחוק שם נוסף מהרשימה.
מבַצעי הפשע בבתסדה נותרו אלמונים וחופשיים, וכישלוני בפענוח הפרשה נשאר פצע פתוח מימַי בדי־אס־אס. הייתי חייב לפצח את התעלומה לא רק למעני, אלא גם למען משפחת אלון שנפלה קורבן לפושעים. במהלך החקירה התהדקו יחסי עם בני המשפחה, וגיליתי עד כמה עלוב היה הטיפול שזכו לו מצד ממשלתם. הצורך שלהם בהבאת הפושעים לדין היה גדול בהרבה משלי. בעסקי הלוט"ר פוגשים אזרחים תמימים רבים שסבלם לעולם אינו מגיע לקצו. פעמים רבות מדי מתברר שהצדק חמקמק, ואני לא רציתי שכך יהיה גם בפרשה זו.
אני מכיר סוכנים ושוטרים רבים העמלים על פענוח פשעים מהעבר גם עם פרישתם לגמלאות. התיקים הלא מפוענחים דומים לפיסות לא פתורות בחייהם. ההתייחסות אליהם נעשית כפייתית והופכת לחלק מאיתנו, עד שאנו מקדישים יותר ויותר זמן, יוקרה וכסף, כדי לבוא חשבון עם הרעים. שנים ארוכות השתלט הפשע הלא מפוענח שלי על חלקים מביתנו באוסטין שבטקסס. תחילה כיסיתי את המקרר בפתקיות שקישרו זה לזה אירועים או כיווני חקירה מסוימים. לאחר שמשפחתי מחתה, העמדתי בחדר השינה שולחן כתיבה והעברתי אליו את כל עבודת המחקר שלי. הפתקיות הצהובות עשו את דרכן אל הקיר שניצב מול השולחן המוכתם בקפה. הן היו תרשים הזרימה של הפרשה, המסלול שבו התחקיתי אחר זרועות התמנון על פני שנים ומקומות.
בלילות, לאחר ימים ארוכים במשרדי סטרטפור באוסטין, הייתי חוזר הביתה כדי לבלות עם המשפחה; אבל לאחר שכולם נרדמו, התיישבתי לעבוד על התיק לאורה של מנורה ניידת, כדי לא להעיר את אשתי. חזרתי לכיווני חקירה ישנים, דלקתי אחר חדשים וטיפחתי קשרים עם מקורות רבים במקומות מפתיעים ביותר.
הכוח שהניע אותי קדימה היה רגשי אשם. הייתי צריך להשקיע מאמץ רב יותר בתיק בימי בדי־אס־אס. הייתי צריך להפוך יותר שולחנות במטה הסי־איי־אי בלנגלי כדי לרופף את אחיזתה של סוכנות הביון בתיקים הנחוצים לי. אך בה בעת רק מחוץ לשירות הממשלתי ניתן לי חופש תמרון. יכולתי לחרוג מהצינורות המקובלים ולפשפש בפינות אפלות של הדיפלומטיה האמריקנית. מרחב הפעולה איפשר לי לחשוף בהדרגה את הקנוניות השונות שעמדו מאחורי המניעים והתוצאות של אותו לילה בבתסדה.
מורכבות הפרשה הפליאה אותי. הפתקיות הצהובות הפכו, בסופו של דבר, לנקודות ציון במסעִי במרוצת העשורים השונים. בכל פעם שנקלעתי למבוי סתום, התיישבתי מול שולחן הכתיבה ועיני החלו לסרוק את ההערות: אבו איאד. מכונית בעלת מנוע אדיר שנעלמה מזמן. ווטרגייט. הפנתרים השחורים. סכנת המיגים. פרופסור איקס. משבר סואץ. מלחמת ששת הימים. הפרשה היתה נתונה בתוך פקעת של אירועים היסטוריים נפרדים, שכולם התמזגו במפתיע ב־1973 ברחוב חשוך בשכונה שלי. לעתים הקישורים נראו כה מדהימים והמורכבות כה בלתי נתפסת, עד שהיה עלי לרשום במרכז הפתקיות שלי שם אחד ויחיד: אלוף משנה ג'ו אלון. זו היתה דרכי להתמקד ולזכור, בכל פעם שניסיתי להתיר את חוטי הפקעת, שעמוק בתוכה טמון פשע שבוצע נגד אדם מכובד ומסור. מהאדם הזה ומפגישתו עם הגורל לילה אחד בבתסדה נמתחו קצות החוט של החקירה אל רחבי תבל.
ספר זה הוא סיפורו של המרדף שניהלתי במהלך שלושה עשורים בעקבות האמת מאחורי האירוע שהתרחש בעיירת הולדתי בקיץ 1973, ואיך השפיע אותו אירוע על התפתחויות בינלאומיות במשך יותר מעשר שנים. לעתים היה המרדף מסוכן. כוחות חזקים ואלימים, באמריקה ומחוץ לה, היו מעוניינים שהתיק יישאר קבור. כמה ממקורותי סיכנו את חייהם כדי לספק לי מידע. בתמורה עלי להגן על זהותם בדפים אלה, כדי שפרשה זו לא תביא לשפיכות דמים נוספת. יותר מדי דם כבר נשפך.
אין עדיין תגובות