מישהו יפה כמוך

"מישהו יפה כמוך" הוא סיפורו הסוחף והמותח של החיפוש אחרי האושר. אוסף של צירופי מקרה ומעגלי חיים שונים, המשתלבים זה בזה, יוצרים עלילה מרתקת, המטלטלת את הקורא בין חיוך לבין דמעה, ובין אושר לבין עצב. במרכז העלילה עומד לירון, ילד בן אחת עשרה בעל עולם פנימי עשיר, הקושר סביבו את גורלן של הדמויות השונות הסובבות אותו. דרך משקפיו של לירון נחשף הקורא למערכות יחסים סבוכות, לרגשות עזים ולעיתים אף ליצרים אפלים, הבונים בהדרגה סיפור מורכב ומותח. העלילה נעה בשני צירים מקבילים, הסוחפים את הקורא עמם, עד שהם מתחברים ביניהם לכלל סיום דרמטי ומרגש.

מקט: 4-698-74

מאמר על הספר בעיתונות

סקירה

סקירת הספר באתר סימניה

"מישהו יפה כמוך" הוא סיפורו הסוחף והמותח של החיפוש אחרי האושר. אוסף של צירופי מקרה ומעגלי חיים שונים, המשתלבים זה […]

---

השיר שאני אוהב הכי בעולם זה "וינסנט". פעם צרבתי אותו על דיסק והבאתי לגילי במתנה. על הדיסק הדבקתי מדבקה עגולה לבנה של דיסקים ורציתי לכתוב "לגילי מלירון באהבה", אבל בגלל שאני מאוד רע בדברים מדויקים ואני גם לא יודע לתכנן מראש, אז לא נשאר לי מספיק מקום ל"באהבה". כתבתי "לגילי" למעלה, מעל החור, ואחר כך הוספתי למטה, מתחת לחור, "מלירון", ונשאר לי רק קצת מקום אז הוספתי רק "ב –" וציירתי לב. לא הייתי בטוח אם לקשט וגם לא נשאר לי הרבה זמן, אז רק הוספתי כמה כוכבים בכחול ובאפור והם קצת נמרחו והתערבבו עם השם של גילי. לא חשבתי שזו תהיה בעיה גדולה מדי אם אני אשאיר את זה ככה.

אמא הייתה עסוקה עם המטופל האחרון של הערב אז ידעתי שאין לי הרבה זמן. יצאתי מהדלת של המטבח אל החצר, רצתי מהר על הדשא מאחורי הבית וקפצתי מעל איפה שיש חור בגדר והיא קצת נמוכה יותר. רק אחר כך ראיתי שכנראה נחתכתי מעט מהגדר אבל לא שמתי לב בהתחלה, כי אני לא ממש טוב בפרטים. מהבית שלנו עד לגילי היה לוקח לי תמיד עשרים דקות בהליכה, אבל הפעם רצתי כי לא היה לי הרבה זמן. הכרתי את הדרך אליה בעל פה ויכולתי להגיע לבית שלה בעיניים עצומות, ככה שהחושך לא ממש הפריע לי. כשהגעתי אל גילי, האור בחדר המדרגות כרגיל לא עבד. עצרתי רגע כדי לבדוק את תיבות הדואר, רק כי רציתי לראות אם אברם השכן הזקן סוף סוף קיים את ההבטחה שלו לתקן אותן, אבל הן עדיין היו שבורות ומלוכלכות. על התיבה של גילי היה כתוב בכתב יד "גילי אור-חדש" ועל יד היתה מדבקה עגולה של עיתון "הארץ". גילי התקשרה אליהם פעם להגיד להם שהיא בכלל לא מנויה והדייר הקודם הוא זה שהיה המנוי והוא כבר מזמן לא גר שם, אבל הם התעקשו להמשיך לשלוח לה עיתון כל בוקר. פעם אמרתי לה שהיא יכלה להוריד את המדבקה וזהו, אבל היא צחקה ואמרה שאם כבר קורה לה משהו טוב, אז למה לה להילחם בו. מאוד אהבתי לשמוע אותה צוחקת, אז לא אמרתי כלום.

הפעמון בדלת של גילי בדרך כלל לא עבד, אז ישר דפקתי בדלת. עמדתי בקומה השניה בחושך, כי לא היה אור בחדר המדרגות, וחיכיתי. הייתי צריך לדפוק כמה פעמים, וכל פעם יותר חזק, עד ששמעתי אותה מתקרבת לדלת ושואלת "מי שם"?

"זה אני, לירון".

"לירון, קרה משהו?"

"יש לי משהו בשבילך, את יכולה לפתוח לי?"

"לירון, נורא מאוחר. איפה אמא?"

"גילי תפתחי, הבאתי לך הפתעה".

לא נעלבתי שהיא לא ישר פתחה, כי אהבתי אותה וניחשתי שבטח יש סיבה טובה. היה שקט ואחר כך שמעתי צעדים מאחורי הדלת, וקול של מפתחות, ואחר כך מפתח במנעול, שהסתובב לאט לאט, שלוש פעמים, עד שהדלת נפתחה. בגלל שעמדתי בחושך הסתנוורתי קצת מהאור בדירה וכיסיתי את העיניים.

"לירון! אתה ממש רטוב כולך! מה קרה, מסכן שלי?"

בקושי יכולתי לראות אותה כי המשקפיים שלי היו מלאות באדים. הייתי רטוב לגמרי, מהרגליים ועד הראש, ופתאום הרגשתי איך אני כולי ממש שוחה במים. ירדו לי טיפות קרות מהשערות אל הצוואר, ומשם לתוך הסווטשירט והמשיכו לשטוף לי את כל הגוף.

"לירון, קרה משהו? איפה המעיל שלך? מה פתאום יצאת מהבית בסערה כזאת?"

"הכנתי לך הפתעה קטנה ולא יכולתי לחכות. לא חשבתי שצריך מעיל. רוצה לראות?"

קצת התפלאתי שהיא לא מיד אמרה לי להיכנס. פתאום היה לי קר והרגשתי שאני רועד בכל הגוף. הרגל הימנית שרפה לי מתחת לברך, וכשהסתכלתי ראיתי שהמכנסיים קרועות שם ומלוכלכות מדם, שהמשיך לרדת מעורבב במים של הגשם. אמא תהרוג אותי.

חיכיתי לשמוע שהיא מזמינה אותי להיכנס ובינתיים עמדתי במסדרון בחושך רועד מקור. הסערה בחוץ רק התחזקה והיתה סידרה ארוכה של רעמים. לא ראיתי את הברקים כי עמדתי במסדרון סגור בקומה השניה, והחלון בסלון של גילי היה בקצה הכי רחוק מהדלת.

היא עדיין לא היתה בטוחה.

"לירון, אמא יודעת שאתה כאן?"

"לא. הכנתי לך מתנה. רוצה לראות?"

בגלל שהיא שוב לא ענתה, הורדתי את המשקפיים וניסיתי לנגב אותם בסווטשירט. אבל רעדו לי הידיים והוא היה כל כך רטוב שלא הצלחתי בכלל והמשקפיים רק נרטבו, ועכשיו הן היו מכוסות גם באדים וגם במים. הרכבתי אותן וניסיתי להסתכל לגילי בעיניים. אבל היא היתה באור ואני בחושך והמשקפיים היו מלאות אדים ורטובות, אז לא ממש יכולתי לראות משהו. שתקתי וניסיתי להרגיע את הרעידות בגוף שלי. נהיה לי קר ופתאום נעשיתי עצוב.

"לא חשוב, אני אביא לך בפעם אחרת". והתחלתי ללכת חזרה. היו לי שבעה צעדים ללכת עד המדרגות ונזהרתי לא להתחלק או להיתקל במשהו בחושך.

"לירון?"

עצרתי, אבל לא עניתי לה.

"אתה כועס?"

לא עניתי.

"בוא תיכנס, אני מצטערת, פשוט היה לי בלגן גדול הערב".

"אני יכול להביא לך בפעם אחרת".

"לא, לא, מה פתאום? עכשיו אני ממש מסוקרנת. החבר שלי מביא לי הפתעה ואני לא אראה?"

תמיד הצחיק אותי כשהיא קראה לי החבר שלה. היא היתה בת עשרים ושלוש ואני עוד לא בן אחת עשרה, אבל עדיין היא אהבה לקרוא לי החבר שלה. גם הפעם חייכתי קצת והסתובבתי אליה.

"את בטוחה?"

"אלף אחוזים! בוא הנה, תיכנס כבר."

נכנסתי אל הדירה והסתנוורתי. עצמתי את העיניים אולי לדקה ופתחתי לאט לאט. מזל שעמדתי בכניסה כי מסביבי כבר נהייתה שלולית קטנה של מים, שנזלו ממני אל הריצפה. עמדתי והסתכלתי איך המים מטפטפים טיפה ועוד טיפה, ועוד אחת, וזורמים על הריצפה לכל מיני כיוונים. גילי נתנה לי מטפחת יבשה, או אולי זו היתה מגבת כלים, אני לא בטוח.

"לירון, תנגב את המשקפיים כדי שתוכל לראות משהו. אני הולכת לחפש לך מגבת ומשהו יבש ללבוש. בוא נראה מה אני מוצאת בשבילך".

הדירה שלה היתה קטנה – סלון קטן ממש בכניסה מהדלת, ובצד ימין שלו מטבח ובערך באמצע של הסלון, בקיר מול הדלת, היה פתח שהוביל לכיוון של החדר שינה שלה ועל ידו היו שירותים ומקלחת. וזהו. לא היתה אמבטיה, אלא רק מקלחון קטן שהיה באותו חדר עם השירותים. תמיד היה לי מוזר איך זה שאין לה אמבטיה, אבל אף פעם לא אמרתי לה כלום על זה. הרגשתי שאולי היא היתה נעלבת.

יכולתי לשמוע אותה מחפשת משהו בשבילי ללבוש בארון שלה בחדר השינה. בינתיים נעמדתי על יד ההסקה בסלון וניקיתי את המשקפיים. במקום לחזור לסלון, היא הלכה למקלחת ושמעתי אותה מפעילה את הברז של הכיור. היא היתה שם אולי עשר דקות ואני כבר התחלתי להתעצבן. כשהיא חזרה סוף סוף כבר יכולתי לראות מחדש. פתאום נבהלתי. עמדתי מולה והסתכלתי על הפנים שלה בלי להגיד כלום.

"זה בסדר, לירון."

"מה קרה לך?"

"סתם, היתה הפסקת חשמל, ונתקלתי במשהו בסלון, ונפלתי על הידית של הכיסא. כשאני נופלת אין לי מזל, כבר סיפרתי לך נכון?"

"כואב לך מאוד?"

"לא נורא, ממש שטויות. אפילו הסימן יעבור תוך כמה ימים."

עין שמאל שלה היתה עצומה כמעט לגמרי ומסביבה היה עיגול עבה שחור וכחול כהה וקצת סגול וגם קצת צהוב. כל הצד הזה של הפנים שלה היה נפוח לגמרי, וחשבתי שראיתי גם קצת סימנים של דם, שהיא לא הצליחה לשטוף במקלחת. רק עיוור כמוני לא רואה דברים כאלה. עמדתי ושתקתי והיא גם לא אמרה כלום. היא נתנה לי טי-שירט לבן, שהיא מצאה בשבילי בארון, אבל אני לא לקחתי.

"זה נראה לי מאוד כואב."

"זה בסדר לירון, תאמין לי. "

"הוא היה פה אצלך. זה ההוא מהמגרש כדורגל".

"עזוב לירון, אני אומרת לך מה היה. הכל שטויות. תגיד, מה הכנת לי, אני ממש חייבת כבר לראות!"

הייתי חייב לעבור נושא. אפילו שרציתי להגיד לה בדיוק מה דעתי, לא אמרתי כלום ורק פתחתי בקושי את הרוכסן של הסווטשירט הרטוב שלי והוצאתי את הדיסק. מזל ששמתי אותו בשקית לפני שיצאתי מהבית. הלכתי אליה שני צעדים ונתתי לה את השקית. אחר כך חזרתי אל ההסקה. על ידה היה לי חם ונעים.

גילי הסתכלה על השקית, פתחה אותה והוציאה את הדיסק. ראיתי שהיא בודקת טוב טוב את מה שכתבתי. הפנים שלה לא השתנו. היא אפילו לא חייכה, בזה אני בטוח. אחרי קצת זמן היא התחילה להגיד משהו, אבל עצרה והתחילה שוב, ושוב הפסיקה.

"תשימי במערכת, יש שם רק שיר אחד".

"אולי אחר כך? אני רוצה שתתייבש, שלא תהיה לנו חולה פתאום… לא רוצה חבר חולה!" עדיין רעד לה הקול.

"לא עושה כלום עד שתשימי".

לא היתה לה ברירה. היא ניגשה למערכת שלה והחליפה דיסק שהיה בפנים בדיסק שלי. אחרי קצת זמן התחלנו לשמוע את "וינסנט". עצמתי את העיניים וחשבתי על הצייר המפורסם, שאף אחד לא הבין. אף אחד לא הקשיב לו אז למה שיבינו. אולי עכשיו הם היו מקשיבים. כשפקחתי שוב את העיניים לרגע אחד לא מצאתי את גילי. בכלל לא שמתי לב שהיא התיישבה על המזרון-כורסא, שמתחת לחלון של הסלון. הגב שלה היה מופנה אליי והפנים היו צמודות לחלון, מסתכלות החוצה. מה שבטוח זה שלא היו כוכבים בלילה הזה. כל הגוף שלה רעד ואני ידעתי שהיא בוכה.

"גילי?"

"גילי, את בסדר?"

היא הרימה יד אחת וסימנה שכן, שהכל בסדר. אחרי כמה דקות הלכתי אל הדלת, שכל אותו הזמן נשארה קצת פתוחה. בשקט בשקט יצאתי אל המסדרון החשוך וחיכיתי קצת, כדי שהעיניים שלי יתרגלו שוב לחושך. כמעט חזרתי פנימה, רק לשניה, כדי להגיד לה יפה שלום, ושאני מצטער אם עשיתי אותה עצובה, אבל הרגשתי שזה לא כל כך מתאים.

ביום שאמרו שגילי נעלמה ולא ראו אותה יותר, היתה לי פתאום אותה הרגשה משונה שפיספסתי משהו, ממש כמו בלילה ההוא עם כל הגשם והסערה בחוץ. ירדתי במדרגות ועצרתי לשניה למטה, כי פתאום הברקים והרעמים הפחידו אותי קצת. את הדרך חזרה הביתה עשיתי בריצה. הגשם רק נהיה חזק יותר. זה אולי כבר סוף החורף, אבל סערה כזאת כבר מזמן לא היתה כאן.