משפטי ציון

מזרח ירושלים בעתיד הלא-רחוק. נשיא ארצות הברית, ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלשתינית מגיעים להסכם שלום היסטורי ועומדים לחתום עליו בטקס פומבי לעיני התקשורת. אלא שאז מתפוצץ מטען חבלה אדיר, וכל ראשי המדינה נהרגים. פיגוע טרור מזעזע זה מביא את המזרח התיכון אל סף התפוצצות.
עורכת דין יהודייה אמריקנית מצטרפת לצוות ההגנה של הפלשתינאי שנחשד במעשה. עד מהרה בא ארצה גם אביה, פרקליט ידוע בארצות הברית. הוא חייב לנצח במשפט, וָלא, יאבד את בתו לנצח, אך לשם כך עליו לבחון את ההיסטוריה המיוסרת של ארץ הקודש מכל זווית אפשרית. מכאן ואילך העלילה מסתבכת ונעה במהירות עד לסופה המפתיע.

משפטי ציון משלב את המתח של הדרמות המשפטיות הגדולות עם קצב פעולה של מותחן סוער. לצד אלה, הספר מציע לקורא גם מבט רחב יריעה על תולדותיה של ארץ אהובה הנתונה במוקד של מאבק דמים, ונקודת מבט שנויה במחלוקת על מקורותיו – ואולי פתרונותיו – של הסכסוך הממושך והמכריע ביותר בעולם כיום.

"כמו בכל מאמריו, גם ברומן שלו אלן דרשוביץ מפגין את אהבתו העצומה לישראל כמו גם את זיקתו הגדולה למורשת היהודית , לצדק ולסיפור סיפורים."

מקט: 15100469

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מזרח ירושלים בעתיד הלא-רחוק. נשיא ארצות הברית, ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלשתינית מגיעים להסכם שלום היסטורי ועומדים לחתום עליו […]

---

פתח דבר

מלון אמריקן קוֹלוֹני

מזרח ירושלים, באחד הימים בעתיד הקרוב

הנשיא בּיל מור ניחן בכישרונות רבים, אבל כוריאוגרפיה אינה אחד מהם. ועדיין, כל המפעל שעליו הושתתה נשיאותו, כמו גם אמינותה של ארצות הברית, עלולים עתה לעמוד בסכנה בגלל חוסר יכולתו לתאם את תנועות המחול של שני מחזרים סרבנים, ראש ממשלת ישראל אמנון עֶזרתי ומנהיג חמאס מחמוד יאסין, שבמהרה יהיה לנשיאה של המדינה הפלשתינית החדשה. עזרתי היה מוכן ללחוץ את ידו של יאסין, אבל ממשלתו לא תעמוד בנשיקה הערבית המסורתית על הלחי מידי אדם שישראלים רבים ראו בו רוצח המונים. ידיעות מודיעיניות של הרגע האחרון התריעו על כוונתו של יאסין לנשק את עזרתי כדי להביך אותו ואולי אפילו להפיל את ממשלתו.

מור התנשא בקומתו מעל עזרתי ויאסין גם יחד. הוא הבטיח לידידו הוותיק אמנון שיציב את עצמו במקום שימנע נשיקה כזאת, גם אם תידרש לשם כך דחיפה לא־עדינה־מדי. "אל תשכח ששיחקתי הוקי בדַרטמוּת," לחש מור באוזני עזרתי, בוגר הרווארד. ראש ממשלת ישראל הגיב בצחקוק כבוש, מתוך היענות לציפיותיו של מור שכל הנוכחים יצחקו תמיד לשמע בדיחותיו, שלא תמיד היו מוצלחות ביותר. זה מה שעושים כשנשיא מספר בדיחות גרועות.

יאסין הסתודד עם ראש הממשלה שלו, ראש תנועת פַתח סוּרי חָלאבָּה. הוא הביס את חלאבה תבוסה מכרעת בבחירות האחרונות, ואהבה רבה לא שררה בין השניים. חלאבה מונה לתפקידו כסמל לאחדות, אבל הכול ציפו שבמהרה יחליף אותו יאסין באחד מנאמניו. באירועים ציבוריים השתדלו השניים לשהות זה בקרבת זה כדי לצמצם את הסיכון שבניסיון התנקשות מצד תומכיו של האחר.

"אז בסופו של דבר הכול מסתכם בזה," הירהר עזרתי בקול באוזני מור. "אחרי אלפים רבים כל כך של הרוגים, השלום תלוי ביכולת שלך למנוע מהמנוול הזה להטביע את השפתיים הערביות הגדולות שלו על הלחי היהודי המחוטט שלי."

"לא כותבים על דברים כאלה בספרי ההיסטוריה," אמר מור, ופניו הנאות חזרו ולבשו ארשת חגיגית. עזרתי חייך חיוך מאולץ כדי להסתיר את חששו מפני העתיד.

"טוב, בואו נעשה את זה. העולם מחכה," הודיע מור. הוא סידר את עניבתו של עזרתי, אחר כך את זו של חלאבה ולבסוף את שלו, ויאסין הלבוש גלימה בהה במבוכה.

"זה רגע היסטורי," אמר יאסין. "סופו של מסע ארוך ותחילתו של מסע ארוך עוד יותר."

חלקו השני של המשפט לא מצא חן בעיני עזרתי, והוא ראה בו — כמוהו כישראלים ספקנים רבים — ביטוי לרצונו של יאסין לחסל את מדינת היהודים, אם באמצעות הדמוגרפיה ואם בכוח הזרוע. מן הצד השני, פלשתינים רבים פיקפקו באפשרות שעזרתי יפרק את ההתנחלויות היהודיות שעדיין היו מפוזרות ברחבי המדינה הפלשתינית העתידית, ויחדל מהחיסולים הממוקדים של חשודים בטרור.

"ידידים אינם זקוקים לחוזי שלום," הזכיר הנשיא מור לאויבים הוותיקים. "אויבים זקוקים להם." מור היה ידוע ברבים במעשיוּת המפוכחת שלו, תכונה שהפתיעה רבים מאחר שהיה אדם חדור אמונה דתית. "הבה נחתום ונראה אם הזמן, בתוספת כמה חיילים אמריקנים במקומות נבחרים, יצליחו להפוך את המלחמה ביניכם לשלום קר, ובהמשך, אולי בסוף ימינו, לשכנות טובה."

"ואל תשכח כמה דולרים אמריקניים במקום הנכון," העיר יאסין בשנינה והזכיר לנשיא את התחייבותו להעניק למדינה הפלשתינית החדשה שלושים וחמישה מיליארד דולר כדי לקלוט את הפליטים.

"ממילא לא תניח לי לשכוח," השיב מור, "אז בואו נתקדם אל לחיצת היד היקרה ביותר בהיסטוריה."

הנשיא מור השתהה לרגע, הצטלב בחגיגיות ולחש דברי תפילה. עזרתי החילוני הסתכל בו במידה של מבוכה, ואילו יאסין וחלאבה הפנו את מבטם ממנו והלאה.

ארבעת הגברים, הם ופמליותיהם הקטנות ואנשי הביטחון שלהם, פתחו בהליכה — כמעט צעידה צבאית — ועברו בעד דלתות גדולות באגף המערבי של מלון אמריקן קולוני שבמזרח ירושלים. הם נכנסו אל חצר פנימית שמיזוג האוויר בה היה חלש מדי, ופנו אל בימה מופרדת מן הקהל. חלאבה התייצב מאחורי יאסין ועקב אחר כל תנועה שלו. הקהל, שהזיע בחום ראשית הקיץ, היה מורכב מחברי הממשלה, מדיפלומטים שמילאו תפקיד חשוב בקירוב הצדדים ומנציגי תקשורת מכל העולם. מצלמות טלוויזיה שידרו את המתרחש בשידור חי אל מיליוני צופים. הציבור הרחב לא הורשה להיכנס מטעמי ביטחון על אף בקשתו של הנשיא מור להזמין כמה תורמים חשובים וידידים פוליטיים. כשמדובר בענייני ביטחון, הנשיא רשאי אמנם להביע דעה, אבל לשירות החשאי נתונה זכות הווטו.

הנשיא מור חייך את חיוכו הרחב והצחור, הציג בקצרה את שני החותמים וחיבק את כתפיהם בזרועותיו הארוכות. "ועכשיו לחיצת היד שתחתום את העִסקה," אמר מור בקול רם. "ואל תעלה אפילו בדעתך לנשק אותו, או שתחטוף ממני," הוסיף בלחישה בלי להניע את שפתיו.

יאסין חייך. היתה לו תוכנית משלו. כמו מאהב חרד המחשב את דרכו אל הכיבוש, ידע שכל ניסיון לנשק את אויבו עכשיו יסוכל. אבל אחר כך, בקבלת הפנים… הוא כבר הודיע לצלם של אל־ג'זירה לעמוד הכן.

יאסין הושיט את ידו לפנים ובו בזמן הניע את ראשו בתנועה מטעה כדי שעזרתי יתגונן, ועזרתי נרתע בחוסר מנוחה. מור נטל את ידו של אמנון וקירב אותה אל ידו המושטת של יאסין. בדיוק ברגע שכפות הידיים נגעו זו בזו, החריד פיצוץ אדיר את האזור כולו. כל מי שעמד על הבימה ובסמוך אליה נהרג מיד, ועמם כמה מן הצופים בקהל. הפיצוץ נראה ונשמע על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם, ומיד אחר כך השתררה אפלה.

זו לא היתה התקפת הטרור הגרועה ביותר בהיסטוריה. שלושים ואחד בני אדם נהרגו ויותר ממאה נפצעו — לא רבים לעומת מספר הנפגעים ב־11 בספטמבר 2001. אבל אין ספק שזאת היתה ההתנקשות הפוליטית החמורה ביותר בהיסטוריה. מעולם עד אז לא נרצחו ראשי מדינה ופקידים בכירים רבים כל כך בעת ובעונה אחת.

קדושי הג'יהאד, ארגון קטן שהתפלג מחמאס והיה קשור בקשרים הדוקים אל אנשי דת בכירים באיראן, קיבל עליו מיד את האחריות, אבל גם הסי־איי־אי וגם המוסד הטילו ספק באמינות ההודעה. ארגונים קיקיוניים נוהגים לא אחת לקבל עליהם את האחריות למעשי טרור כדי להעלות את קרנם ולזכות במתגייסים חדשים לשורותיהם. שעות מעטות לאחר הפיצוץ לכדה משטרת ישראל קנאי מוסלמי צעיר, פייסל חוסייני שמו, שצילם את זירת הפשע מגג בניין סמוך, והוא הואשם בחברות בקדושי הג'יהאד. המשטרה אף חשדה בו שהוא ממתכנני הפיגוע. פחות משעה מתחילת חקירתו בשב"כ הודה חוסייני שהוא שהטמין את המטען מטעם קדושי הג'יהאד, מפני שלדעת הארגון, כל פלשתין, ובכלל זה השטח שבידי ישראל, היא אדמת הֶקדש מוסלמית, ופתרון של שתי המדינות הוא בגדר כפירה.

חַבָּש עֵין, ערבי נוצרי בוגר האוניברסיטה העברית במשפטים ובעל תואר שני מבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, מונה לסנגורו של חוסייני במשפט. מינויו נועד לשכך את חמתם של הפלשתינים על שחוסייני עומד להישפט בבית משפט ישראלי, שכן מלון אמריקן קולוני שוכן ברובע של ירושלים שנועד להיות חלק מבירת המדינה הפלשתינית החדשה. בשל הפיצוץ הוקפאו כל המהלכים, ובכלל זה הקמת המדינה הפלשתינית.

מעצרו של חוסייני לא האט את החקירות שערכו המוסד, הסי־איי־אי, האף־בי־איי ושירות הביון האמריקני. גם ישראל וגם ארצות הברית תבעו את זכות השיפוט על הפשע האיום שבו נהרגו מנהיגיהן, ושתיהן גמרו אומר לפענח את הפרשה ולהעמיד לדין את האחראים. ארצות הברית לא ביקשה להסגיר לידיה את חוסייני כדי שיישפט בארצות הברית, על כל פנים לא לפי שעה. חקירתם היתה רחוקה מקו הסיום. נניח לישראלים לנסות את כוחם בהעמדת חוסייני למשפט, גרסו האמריקנים. החיפזון להעמיד לדין, בייחוד בפרשות טעונות כל כך, מביא לא פעם לידי תוצאות לא רצויות. אם יתברר שהישראלים צדקו, יוכלו האמריקנים תמיד להסגירו לארצות הברית ולהוציאו להורג — אם הישראלים לא יעשו זאת בעצמם לפי סעיף בחוק שלא נעשה בו שימוש רב, ולפיו בית המשפט מוסמך להטיל עונש מוות בנסיבות מיוחדות של מעשה טרור רב־נפגעים.

הנשיאה החדשה של ארצות הברית, סגנית הנשיא לשעבר כריסטין רנדל, הכריזה על שבוע אבל ותפילה, ובה בעת העלתה את הכוננות למעשי טרור לדרגה העליונה. ראש הממשלה בפועל של ישראל, שר המשפטים לשעבר טל בר־לב, ביקש מבני עמו לשבת שבעה לזכר הנרצחים, הטיל סגר על הגבול עם הרשות הפלשתינית והעמיד את חיל האוויר בכוננות עליונה. הפרלמנט הפלשתיני לא הצליח להגיע לכלל הסכמה בדבר נשיא וראש ממשלה חדשים, אבל מנהיגה הרוחני של חמאס הכריז על ג'יהאד, שנועד לדבריו להשיג את טוהר הלבבות באמצעות הנקמה. מנהיג איראן כינה את הרצח "נקמת אללה" כנגד הכופרים שהיו נכונים למסור את אדמות האסלאם לידי "הצלבנים הציונים", ותבע מרוסיה לחזק את יכולת העמידה של איראן כנגד התקפות אפשריות של הציונים מן האוויר.