מועדון הכדורים האבודים

פֶּרֶק א’: שִׂיחַ בֶּרְמוּדָה

כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שֶׁבַע אַבָּא שֶׁלִּי הִתְקִין לוּחַ, חִשּׁוּק וְרֶשֶׁת בִּקְצֵה הַחַנְיוֹן שֶׁלָּנוּ, וְשָׁלַח אוֹתָנוּ הַחוּצָה לְשַׂחֵק כַּדּוּרְסַל. וְאָכֵן שִׂחַקְנוּ – הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְנוּ! – אֲנִי, אָחִי הַקָּטָן תֹּמֶר וַחֲבֵרֵינוּ מֵהַשְּׁכוּנָה, כָּל יוֹם אַחֲרֵי בֵּית הַסֵּפֶר עַד שֶׁנָּטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ לִשְׁקֹעַ, וְאִמָּא שֶׁלִּי קָרְאָה לָנוּ לַאֲרוּחַת עֶרֶב. אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר בַּמִּגְרָשׁ, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיִיתִי הַנָּמוּךְ. אֲבָל לָמַדְתִּי לִמְסֹר מִבְּלִי “לְהוֹדִיעַ” וְלִקְלֹעַ לַסַּל אֲפִלּוּ מֵרָחוֹק, וְהָעִקָּר: כִּיַּפְתִּי. כֻּלָּנוּ כִּיַּפְנוּ – הָמוֹן.

הָיְתָה רַק בְּעָיָה אַחַת, צָרָה אַחַת שֶׁהֶאֱפִילָה מִדֵּי פַּעַם עַל הַהֲנָאָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֶחְלִיפָה אֶת הַכֵּיף שֶׁלָּנוּ בְּצַעַר, אוֹ לְפָחוֹת בְּבָּאסָה רְצִינִית. בַּצַּד הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַחַנְיוֹן, לֹא הַרְחֵק מִן הַסַּל, עָמַד שִׂיחַ גָּדוֹל, עָבֶה וְסָבוּךְ. אַבָּא שֶׁלִּי אָהַב מְאוֹד אֶת הַשִּׂיחַ הַזֶּה וְהִקְפִּיד לְהַשְׁקוֹת, לְקַצֵּץ, לִזְמֹר וּלְטַפֵּחַ אוֹתוֹ בְּעִקְבִיּוּת שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. וְהוּא בֶּאֱמֶת הָיָה שִׂיחַ יָפֶה, אִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִישׁ זֹאת, אֲבָל בּוֹ בַּזְּמַן הוּא הָיָה גַּם שִׂיחַ… מְעַצְבֵּן.

אֵיךְ בְּדִיּוּק שִׂיחַ יָכוֹל לְעַצְבֵּן, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? פָּשׁוּט מְאוֹד. בְּכָל כַּמָּה זְמַן, כְּשֶׁנִּסִּינוּ לִקְלֹעַ לַסַּל מֵרָחוֹק וְהֶחְטֵאנוּ, הַכַּדּוּר הָיָה פּוֹגֵעַ בְּחִשּׁוּק הַמַּתֶּכֶת, קוֹפֵץ גָּבוֹהַּ וְהַצִּדָּה בְּקֶשֶׁת – כְּפִי שֶׁכַּדּוּרִים נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת – וְנוֹפֵל הַיְשֵׁר לְתוֹךְ הַצֶּמַח הַמְּגֻדָּל וְהַסָּבוּךְ שֶׁעָלָיו אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים. וְכַאֲשֶׁר זֶה הָיָה קוֹרֶה, הַכַּדּוּר הָיָה… וּבְכֵן… נֶעֱלָם. כֵּן, כֵּן, קְרָאתֶּם נָכוֹן: הוּא הָיָה נֶעֱלָם. הַאֲמִינוּ לִי, נִסִּינוּ הַכֹּל: הִכְנַסְנוּ יָדַיִם, רַגְלַיִם, מַקְּלוֹת, מַגְרֵפוֹת, מַטְאַטְאִים, מַעְדְּרִים; נֶעֱזַרְנוּ בְּפָנָסִים, בְּמִשְׁקָפוֹת, בְּמַרְאוֹת, בְּמַכְשִׁירִים לִרְאִיַּת לַיְלָה; אֲפִלּוּ גִּיַּסְנוּ אֶת הַכְּלָבִים שֶׁלָּנוּ – חַלְוָה, אֶפִי וְשֶׁלֶג – שֶׁיִּתְחֲבוּּ אֶת הָאַפִּים הַשְּׁחֹרִים וְהָרְטֻבִּים שֶׁלָּהֶם בֵּין הָעֲנָפִים הַקְּלוּעִים וִירַחְרְחוּ בְּחָרִיצוּת. אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר. כְּשֶׁכַּדּוּר נִכְנַס לְתוֹךְ הַשִּׂיחַ הַגָּדוֹל בְּצִדּוֹ הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַחַנְיוֹן שֶׁלָּנוּ, הוּא לֹא יָצָא מִשָּׁם – לְעוֹלָם.

לָכֵן נָהַגְנוּ לִקְרֹא לוֹ, לַשִּׂיחַ הַמְּעַצְבֵּן הַזֶּה, “שִׂיחַ בֶּרְמוּדָה”, עַל שֵׁם אֵזוֹר בָּאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי (קָרוֹב לִמְדִינַת פְלוֹרִידָה שֶׁבְּאַרְצוֹת הַבְּרִית) הַמְּכֻנֶּה “מְשֻׁלַּשׁ בֶּרְמוּדָה”, שֶׁבּוֹ נֶעֶלְמוּ בְּאֹפֶן מִסְתּוֹרִי בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנִים סְפִינוֹת רַבּוֹת וַאֲפִלּוּ כַּמָּה מְטוֹסִים. וַאֲבוֹי! כַּמָּה כַּדּוּרִים טוֹבִים וִיקָרִים אִבַּדְנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיַּלְדוּת בְּתוֹךְ הַשִּׂיחַ הַמַּרְגִּיז הַזֶּה, שֶׁכְּאִלּוּ בָּלַע אוֹתָם כָּלִיל אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי בְּתֵאָבוֹן בִּלְתִּי נִדְלֶה. וְלֹא רַק כַּדּוּרֵי־סַל – מַמָּשׁ לֹא. כַּדּוּרֵי־רֶגֶל, כַּדּוּרֵי־עָף, כַּדּוּרֵי־בָּסִיס, כַּדּוּרֵי טֵנִיס, כַּדּוּרֵי מַטְקוֹת, כַּדּוּרֵי פִּינְג־פּוֹנְג, כַּדּוּרֵי חַיֵּי־שָׂרָה, כַּדּוּרֵי פוּטְבּוֹל אָמֵרִיקָאִי, כַּדּוּרֵי לָה־קְרוֹס, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה צַלָּחוֹת מְעוֹפְפוֹת – כֻּלָּם יָרְדוּ לְטִמְיוֹן בֵּין הֶעָלִים הַצְּפוּפִים שֶׁל “שִׂיחַ הַבֶּרְמוּדָה” הָרָעֵב וְהַמְּקֻלָּל שֶׁלָּנוּ. שָׂנֵאנוּ אוֹתוֹ כָּל כָּךְ, עַד כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת שָׁקַלְנוּ לִשְׁאֹל אֶת הַמַּסּוֹרִים מֵאַרְגַּז הַכֵּלִים שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי וְלִגְמֹר אֶת הַיְּצוּר הָאָרוּר הַזֶּה אַחַת וּלְתָמִיד; אֲבָל בְּהִתְחַשֵּׁב בַּחִבָּה הַיְּתֵרָה שֶׁאָבִי רָחַשׁ לוֹ, יָדַעְנוּ שֶׁבְּמִקְרֶה כָּזֶה יִתָּכֵן שֶׁהַבָּאִים בַּתּוֹר לְהִנָּסֵר יִהְיוּ… אֲנַחְנוּ.

לְיוֹם הֻלַּדְתִּי הַשְּׁמִינִי קִבַּלְתִּי כַּדּוּרְסַל חָדָשׁ, אֶחָד מִקְצוֹעִי כָּזֶה, עָשׂוּי מֵעוֹר וּמְקֻשָּׁט מִסָּבִיב בַּחֲתִימוֹת שֶׁל שַׂחְקָנִים אַגָּדָתִיִּים בֶּעָנָף: דּוֹרוֹן גַ’מְצִ’י, אוֹלְסִי פֶּרִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’, מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי – כָּל הַגְּדוֹלִים! כַּמָּה שָׂמַחְתִּי! לִטַּפְתִּי אֶת הַכַּדּוּר וְנִשַּׁקְתִּי אוֹתוֹ, חִבַּקְתִּי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי וְאָמַרְתִּי לוֹ תּוֹדָה, וּמִיָּד רַצְתִּי לְהַזְמִין אֶת כָּל חֲבֵרַי הַקְּרוֹבִים לְמִשְׂחָק, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַשְׁוִיץ. וְכֻלָּם הִגִּיעוּ, כָּל הַחֲבוּרָה: בֹּעַז, עַלְמָה, שְׁלוֹמִי, אִיתָמָר, קֶרֶן, וְכַמּוּבָן גַּם תֹּמֶר, אֲחִי הַקָּטָן. רַק טַלִּי, הַיְּדִידָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי, לֹא נָכְחָה, כִּי אוֹתוֹ יוֹם הָיָה יוֹם רְבִיעִי, וּבִימֵי רְבִיעִי הָיָה לָהּ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת שִׁעוּר כִּנּוֹר (כָּךְ הִיא טָעֲנָה לְפָחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי בַּחַיִּים לֹא רָאִיתִי אוֹ שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ מְנַגֶּנֶת, וְחוּץ מִזֶּה אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי אֵיזֶה שִׁעוּר כִּנּוֹר נִמְשָׁךְ חָמֵשׁ שָׁעוֹת רָצוּף. מַשֶּׁהוּ מוּזָר הָיָה שָׁם, אֲבָל לֹא הִתְעַמַּקְתִּי בַּנּוֹשֵׂא).

עַל כָּל פָּנִים, אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁאַתֶּם יְכוֹלִים לְנַחֵשׁ מָה קָרָה אַחֲרֵי שֶׁהֶרְאֵיתִי לַחֶבְרֶ’ה אֶת הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבַּלְתִּי וְאַחֲרֵי שֶׁהֵם בָּהוּ בָּהּ וְהִתְלַהֲבוּ מִמֶּנָּה וְעָשׂוּ “אוּוּוּוּוּ” וְ”אָהההה” כְּמוֹ שֶׁרָצִיתִי, וְאָז הִתְחַלְנוּ לְשַׂחֵק. נָכוֹן, צְדַקְתֶּם… לֹא עָבְרוּ חָמֵשׁ דַּקּוֹת עַד שֶׁשְּׁלוֹמִי, שֶׁמִּעֵט לִמְסֹר לְחַבְרֵי קְבוּצָתוֹ וְהִרְבָּה לִזְרֹק לַסַּל מֵרָחוֹק, נִסָּה לִקְלֹעַ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אֵי שָׁם בִּקְצֵה הַחַנְיוֹן לְיַד הַכְּבִישׁ, וְכַמּוּבָן הֶחְטִיא. וְהַכַּדּוּר הֶחָדָשׁ וְהַיְּפֵהפֶה שֶׁלִּי, הַכַּדּוּר שֶׁהִתְאַהַבְתִּי בּוֹ קָשׁוֹת וְשֶׁבְּוַדַּאי עָלָה לְאַבָּא שֶׁלִּי אֶלֶף שֶׁקֶל, אִם לֹא מִילְיוֹן, הַכַּדּוּר הַנָּאֶה, הַיָּאֶה וְהַמְּהֻדָּר שֶׁלִּי, פָּגַע בְּעָצְמָה בְּצִדָּהּ הַשְּׂמָאלִי שֶׁל טַבַּעַת הַמַּתֶּכֶת, וְעָף לוֹ בַּעֲצַלְתַּיִם בְּאוֹתָהּ קֶשֶׁת גְּבוֹהָה, נוֹרָאִית וּמֻכֶּרֶת בְּכִוּוּן הַ… נוּ, נוּ… אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים בְּדִיּוּק בְּאֵיזֶה כִּוּוּן הוּא עָף.

צָעַקְתִּי צְעָקָה מָרָה, זַעֲקַת שֶׁבֶר וְיָגוֹן: לֹאאאאאאאאא! וְזִנַּקְתִּי לָאֲוִיר בְּכָל כּוֹחִי בְּנִסָּיוֹן נוֹאָשׁ לְהָסִיט אֶת הַכַּדּוּר מִמַּסְלוּלוֹ הָאָיֹם. אֲבָל לַשָּׁוְא. קָצְרָה יָדִי מִלְּהַגִּיעַ אֵלָיו, פִסְפַסְתִּי אוֹתוֹ, וְהַכַּדּוּר הָאָהוּב שֶׁלִּי, הַכַּדּוּר הַיָּקָר שֶׁלִּי, הַכַּדּוּר הַקָּדוֹשׁ שֶׁלִּי… נִבְלַע מוּל עֵינַי תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת סְפוּרוֹת בֵּין הַמַּלְתָּעוֹת הַמְּסֹעָפוֹת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת הַיְּרֻקָּה וְהַמְּרֻשַּׁעַת – הַלְוַאי שֶׁתִּשָּׂרֵף!

כִּמְעַט בָּכִיתִי. הִסְתַּחְרַרְתִּי וְעוֹד דַּקָּה הִתְעַלַּפְתִּי. אֲבָל חִישׁ קַל תְּחוּשַׁת הָאָבְדָן וְאִבּוּד הָעֶשְׁתּוֹנוֹת פִּנְּתָה אֶת מְקוֹמָהּ בְּלִבִּי לִרְגָשׁוֹת עַזִּים שֶׁל כַּעַס, זַעַם, וְיוֹתֵר מִכֹּל: נְחִישׁוּת. “הַפַּעַם,” אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, “הַפַּעַם זֶה לֹא יִקְרֶה. אֵין מַצָּב. אֲנִי לֹא אֲוַתֵּר! לֹא אֶכָּנַע בְּלִי קְרָב! לֹא אַשְׁלִים עִם הַגֵּזֶל וְהֶחָמָס הָאֵלֶּה יוֹתֵר! הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ!”

רַצְתִּי לְעֵבֶר הַנֶּטַע הַנּוֹרָא עִם מַבָּט שֶׁל חַיָּה פְּרוּעָה וּפְצוּעָה בָּעֵינַיִם, מִתְעַלֵּם לְגַמְרֵי מִמְּחָאוֹת חֲבֵרַי מִסָּבִיב – “לֹא, לֹא, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?! הִשְׁתַּגַּעְתָּ?!” – וְצָלַלְתִּי רֹאשׁ קָדִימָה הַיְשֵׁר לְתוֹךְ הַסְּבַךְ, יָדַי וּפָנַי נֶחְתָּכוֹת בְּעוֹד וְעוֹד חֲתָכִים קְטַנִּים אֲבָל כּוֹאֲבִים, כְּשֶׁאֲנִי מְפַלֵּס אֶת דַּרְכִּי לְלֵב הַגּ’וּנְגֶּל הַמְּבֻלְגָּן הַזֶּה בְּחִפּוּשׂ נוֹאָשׁ אַחַר הַכַּדּוּר שֶׁלִּי, וְקוֹרֵא קְרִיאוֹת הַנִּקְרָעוֹת מִמַּעֲמַקֵּי נַפְשִׁי: “כַּדּוּרִי! כַּדּוּרִי! לְאָן הָלַכְתָּ?! לְאָן הִתְגַּלְגַּלְתָּ?! אַל תֵּלֵךְ!!! אֲנִי מִתְחַנֵּן בְּפָנֶיךָ: חֲזֹר אֵלַייי!” אֲבָל אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה. הַכַּדּוּר שֶׁלִּי שָׁמַר עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה מִסִּבָּה פְּשׁוּטָה: כִּי הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם בִּכְלָל, כְּבָר לֹא הָיָה נוֹכֵחַ, כְּאִלּוּ הִתְפּוֹרֵר וְהִתְאַדָּה וְחָלַף מִן הָעוֹלָם.

בְּמַאֲמָץ רַב חָדַרְתִּי פְּנִימָה עוֹד יוֹתֵר, עָמֹק יוֹתֵר לְתוֹךְ הַשִּׂיחַ, שׁוֹעֵט בְּכָל כּוֹחִי לְעֵבֶר הַגֶּזַע – עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁל הָעֲנָק הַיָּרֹק הַזֶּה טוֹחֵן הַכַּדּוּרִים – וּמִשָּׁם דָּחַפְתִּי אֶת עַצְמִי כְּלַפֵּי מַטָּה, לְכִוּוּן הַשָּׁרָשִׁים. הִסְתַּכַּלְתִּי יָמִינָה, שְׂמֹאלָה, אָחוֹרָה, קָדִימָה, הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּכָל נִצָּן, הֵרַמְתִּי כָּל חֲתִיכַת קְלִפָּה, הָפַכְתִּי כָּל רֶגֶב עָפָר – אֲבָל לְחִנָּם: שׁוּם כַּדּוּר וְשׁוּם נַעֲלַיִם! כְּבָר אָזְלוּ לִי הַכּוֹחוֹת. עוֹד שְׁנִיָּה וּוִתַּרְתִּי.

אֲבָל פִּתְאוֹם, בְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁאֲנִי סוֹרֵק בְּעֵינַי אֶת תַּחְתִּית הַשִּׂיחַ – עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן הָיָה לַעֲשׂוֹת כֵּן בָּאֲפֵלָה הַכְּבֵדָה הַתּוֹךְ־שִׂיחִית – הִבְחַנְתִּי בִּדְבַר־מָה מוּזָר בְּיוֹתֵר. שָׁם בָּאֲדָמָה, בְּדִיּוּק לְיַד גֶּזַע הַשִּׂיחַ, חֲצִי מֻסְוֶה עַל יְדֵי תַּעֲרֹבֶת שֶׁל עָלִים וַעֲשָׂבִים, נִפְעַר לוֹ בְּאֹפֶן דֵּי לֹא אָפְיָנִי… בּוֹר. בּוֹר רָחָב וְעָגֹל.

“מָה זֶה, לְכָל הָרוּחוֹת!?” תָּהִיתִי בְּקוֹל רָם. בְּקוֹל רָם כָּל כָּךְ, כַּנִּרְאֶה, שֶׁאָחִי הַקָּטָן תֹּמֶר, שֶׁעַד אָז עָמַד עִם יֶתֶר הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי לְיַד הַשִּׂיחַ, עוֹקֵב אַחַר הַגְּנִיחוֹת וְהַקְּלָלוֹת שֶׁלִּי, קָפַץ וְצָלַל גַּם הוּא, בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ, לְתוֹךְ סִעוּף הַזְּרָדִים הַדּוֹקְרִים, כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁאֲנִי בְּסֵדֶר: בְּכָל זֹאת, אָח. תֹּמֶר טִפֵּס כָּמוֹנִי כְּלַפֵּי מַטָּה, וּכְשֶׁהִתְקָרֵב אֵלַי מַסְפִּיק כְּדֵי לִנְשֹׁף בְּעָרְפִּי, הִצְבַּעְתִּי עַל הַבּוֹר הֶחָשׁוּךְ, וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּקוֹל שָׁקֵט אֲבָל תַּקִּיף שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּעַ לִשְׁתֵּי פָּנִים: “תֹּמֶר – אֲנִי נִכְנָס לְשָׁם.” לִפְנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לַעֲנוֹת לִי אוֹ לְנַסּוֹת לִמְנֹעַ בַּעֲדִי, שִׁחְרַרְתִּי אֶת עַצְמִי מִזְּרוֹעוֹתָיו הַמִּשְׁתַּזְּרוֹת שֶׁל הַשִּׂיחַ הַמַּסְרִיחַ, וּפָשׁוּט מְאוֹד נָפַלְתִּי הַיְשֵׁר לְתוֹךְ הַחֹר הַשָּׁחֹר בָּאֲדָמָה. וְאָז קִבַּלְתִּי אֶת הַפְתָּעַת חַיַּי.