זה אקדח, דנה, לחשה לי בפחד הדמות שהשתקפה במראה. היא נראתה פחות לוחמנית. אבל אני לא התאפקתי. הושטתי אצבעות סקרניות […]
פרק ראשון
“זה לא ענייני מה היית עד היום”
9 ביוני, 2022
קבענו להיפגש בשעה תשע בערב בדירה שלו, ברחוב בֶּנְבֵּנִישְׁתִּי 8 בתל אביב.
“אני לא מבטיח שתהיה לך חניה, אבל אני אציץ מהמרפסת לפני שתגיעי ואשתדל לשמור לך אחת, דנה,” הוא אמר בחביבות מאולצת וחזר על שמי כמו התאמץ לזכור אותו.
גם לו שכח אותו, לא הייתי מתרגשת. שיקרא לי איך שמתחשק לו. אחרי הכול אינני מתכוונת לזכור אותו או להקפיד להיות בלתי נשכחת עבורו, הוא רק מחסום שעליי לשבור בדרך הפתלתלה מגרושה נואשת לגרושה שחזרה לחיים. כזו שלא חוששת להניח בצד את המטען הרגשי ולהתקדם בקלילות לעבר האופק החדש. ובשביל זה צריך לקום ולהתחיל ללכת. לזוז. נחמד שתהיה לי חניה במקום שאליו אגיע בצעד הראשון שאעשה, אבל לא ממש אכפת לי אם הוא יקרא לי מתילדה.
לאחר המבוכה הראשונית של בן כמה אתה? נשוי? גרוש? מה עושה בחיים? ואיפה אתה גר? השיחה של יובל ושלי הידרדרה במהירות לבעיות החניה בתל אביב.
“העיר הזו מתפתחת בקצב מהיר מדי, והיא לא השכילה להתאים את הרחובות והחניות שלה למציאות החדשה ולאוכלוסייה הגדלה,” הוא הסביר כמבין דבר או שניים בהתפתחות עירונית.
“כן, אני מניחה שאתה צודק,” השבתי בהסכמה וקיוויתי שבזאת מיצינו את שיעור המבוא לתכנון עירוני.
אני, מצידי, תרגלתי חשבון למתקדמים ועסקתי בחישובים מדויקים של השעה שבה אצטרך לצאת על מנת להגיע בזמן ממושב בית עובד לתל אביב בשעת ערב לא מאוחרת מדי. מבחינת יובל, אין ולא יהיה לו מושג מאיפה אני מגיעה בערב לפגישה. הרי זו שיחה שמטרתה אחת – אם היא תזרום, הכתובת הרשומה בתעודת הזהות שלי לא רלוונטית.
“אז, ניפגש בתשע?” שאלתי בנימוס בניסיון לסיים את השיחה.
“כן, בהחלט,” הרגשתי את החיוך שבקולו עד לביתי שבמושב. “עם או ללא חניה,” הוא צחק, הוסיף “ביי” מתקתק וניתק את השיחה.
את יובל מצאתי באפליקציית ׳דייטינג׳ שאליה נכנסתי ברגע של חולשה, כשהחלקתי את תמונת הפרופיל שלו לימין מתוך סקרנות גרידא. היה לי ברור שהוא בכלל לא הכיוון שלי, אך מאחר שטעיתי בדרך ולקחתי כל פנייה לא נכונה שקיימת על מפת חיי כגרושה, הדבר נראה לי כהחלטה הגיונית ושקולה בשעתו.
אחרי שבדקתי את אפליקציות ההיכרויות הקיימות, גיליתי שהיותי גרושה בת ארבעים עם שני ילדים מתבגרים בבית הופך אותי אוטומטית למשהו לא נחשק – יד שנייה, קילומטראז’ גבוה, כמה חבטות בשסי ושריטות צבע למכביר. אחת שכרטיס הריקודים שלה התמלא מזמן ואף אחד לא משווע להיות זה שירקיד אותה לצלילי אקורד הסיום. רכב תל אביבי טיפוסי. אלה שכן מחפשים אחת חבוטה כמוני, היו בעיקר נהגים צעירים, מכורי אדרנלין, שנהנים לדהור עם המכונית השובקת בכבישים חשוכים ובמרוצים לא חוקיים. כאלה שסביר להניח שיביאו להתרסקות טוטלית של מה שעוד נשאר ממני. ואני לא בטוחה שהתרסקות זו הדרך הנכונה לחזור לחיים.
ניסיתי. אילצתי חברות לצלם תמונות פסטורליות שלי בצל השקיעה, כתבתי שאני אוהבת לטייל ולשבת על חוף הים עם ספר טוב. הקשבתי בקשב רב וסיכמתי בכתב יד מסולסל במחברת את ההסברים המקצועיים של טליה, המתבגרת האלמותית שלי, על איך לצלם את ה”סלפי” המושלם. אני מודה שאף התנסיתי פעם או פעמיים בשרבוב שפתיים חצוף שלא דמה במאום לזה שלה. אפילו כתבתי שאני מקפידה על פעילות ספורטיבית פעמיים בשבוע. שיקרתי. המון. במצח נחושה.
“וואחה,” היא הטיחה בי בחצי חיוך עקום כשהראיתי לה את תוצאות השיעור המקוצר בכיווץ שפתיים בזווית הנכונה.
“מה זה וואחה?” שאלתי והחזרתי את השפתיים למצבן הטבעי.
“בתור חצי מרוקאית, אימא, את ממש בושה לעדה,” היא קרצה בארסיות־מה ומבלי לספק תשובה.
“ובכל זאת?” ניסיתי שוב.
“זה אומר ‘בסדר’, זה הכול. מה אכפת לך בכלל איך מצלמים סלפי? איך זה קשור לחיים?” גבותיה התכווצו כשהיא לעגה לרעיון והלכה בעצלתיים לחדרה. תגובתה העוקצנית גרמה גם לי להטיל ספק ביכולותיי עד שהשלמתי עם העובדה שצילומי “סלפי” הם כנראה לא הכישרון המולד שלי.
אז במקום להצטלם בזווית הנכונה ולתהות כמה עוד נשאר מחיי המדף שלי, לכל אחד שמצא חן בעיניי סיפרתי סיפורי גבורה על אישה חזקה ועצמאית, אישה שיוצאת לדרך חדשה ומסעירה, הרפתקה של ממש. דקלמתי חזור וְשָׁנה שהאישה המודרנית מבשילה רק בגיל ארבעים, שזה הזמן שלה לגלות ולהתנסות, ואני בוודאי לא שונה. “זה לא משבר,” התעקשתי בחירוף נפש, “זו הזדמנות.” אט־אט התחוור לי שדרוש קבלן ביצוע כדי לשפץ את עצמי הגרושה ולהחזיר אותה למצב ראוי לאכלוס.
הלכתי לישון עצובה ובודדה מדי לילה. ממילא אי־אפשר ללמוד קבלנות בסיכומים ובהכתבות. עבודתי כמנהלת חשבונות שאבה ממני חיוניות ואנרגיות, בייחוד משום שלא מצאתי בה עניין רב אחרי חמש־עשרה שנים של עבודה מונוטונית וסיזיפית עם אותם המספרים בדוחות שונים. המתבגרים הזועמים שלי הטיחו בי לפחות פעמיים ביום שהרסנו להם את החיים עם הגירושים האלה ושלעולם לא נצליח לפצות אותם בשתי מתנות בכל יום הולדת וחג. זה לא עובד עליהם. כאילו שמישהו יכול לממן שתי מתנות אחרי גירושים. התהליך רוקן אותנו ואת חשבון הבנק שלנו. ואני, אני נשארתי לבד בבית הגדול, גרושה לא מטופחת שעדיין ישנה בצד שמאל של המיטה, מהלכת בעיניים טרוטות בין החדרים ונזכרת כמה היינו פעם מאוהבים.
העובדה שלא שיתפתי את המתעניינים השונים בטרגדיה של חיי, אלא רק באשליות שבהן חייתי לגבי הגרושה בת הארבעים, לא הפכה את השיחות בינינו לעניין תוסס. נהפוך הוא. מרבית השיחות הסתיימו בשעמום מוחלט. לרוב מצידי, אבל אני בטוחה שגם מצידם.
כשיובל לא שאל דבר על איך זה להיות גרושה בגיל ארבעים אלא רק כחכח בגרונו והשיב בלקוניות, “זה לא ענייני מה היית עד היום,” חשבתי שאולי סוף־סוף עליתי על השיטה.
חלפו חודשים בודדים מאז שנפרדתי מנישואים של כעשרים שנים וטרם הספקתי להחליק את טעמה המר של הפרדה במורד בגרון. מי בכלל מחפש עכשיו עוד אהבה, מי מחפש זוגיות. יובל בטח לא מחפש מישהי לשאת אותה לאישה, ואני לא מחפשת חתן. סביר להניח שלא מעניין אותו אם אני עושה ספורט פעם או פעמיים בשבוע ומהו הספר האחרון שאותו קראתי. היה חשוב לו לדעת רק אם אני יכולה להגיע הערב לרחוב בנבנישתי 8 ואם תהיה לי חניה.
בנקודה הזו בחיי, זה הדבר היחיד שעניין גם אותי. נותר לי לקוות שהוא לא עוד נהג מרוץ פזיז שיביא להתרסקותי, אלא כזה שיוביל אותי בבטחה לנסיעת המבחן.
כשסיימנו את השיחה הקצרה והעניינית בנושא החניה, בשעה שמונה בבוקר, שיגרתי שני מתבגרים חצופים לבית הספר עם תיק נוסף, ובו מה שהם צריכים ועדיין חסר בבית החדש של אבי.
ביום האחרון שבו גרנו תחת אותה קורת גג במושב, כשעמד בפתח הדלת ובידו הקופסה האחרונה של מה שהיה פעם שלנו, הוא הסתובב בטבעיות לנשק אותי לשלום. הפעם, כשהוא רכן לעברי, הוא לא חייך. הייתה בו נוקשות של פרדה ארוכה, אולי אף סדק של אכזבה או צער. הנשיקה הייתה אדישה וקרירה, מין מגע זר ולא מוכר אבל עם הריח שלי, ריח של הבית. היה נדמה לי שאבי לא היה שלם עם הפרדה. אבל אז הגיע המשפט שנחרט בזיכרוני כעדות חיה לכך שלא יהיה מה שהיה-
“עדיין חסרים לי כמה דברים בשביל הילדים בדירה החדשה, לא מפריע לך לשלוח אותם כל שבוע עם תיק נוסף, נכון?” הוא שאל זאת נבוך ולחייו היו סמוקות.
עיוויתי את שפתיי בהיסוס והנדתי בראשי. “לא, לא אכפת לי,” השבתי בשקט. לך. לפני שאתחרט – לא אמרתי לו את מה שהרגשתי – צמרמורת ששטפה את גופי – כי חששתי לסדוק את השריון שהרכבתי לעצמי בעבודת יד קפדנית של פועל סיני מדוכא במשך שמונה חודשים של תהליך הגירושים. אבל בתוכי משהו התנפץ. זה היה הרגע שהפך אותי לגרושה הנואשת, זו שטרם החליטה מה ומי היא.
שמונה חודשים עסקנו בפירוק הבית שבנינו במשך כעשרים שנים. במונחים מדויקים מדובר בשלושה אחוזים מהזמן שלנו יחד. במונחים רגשיים, זה היה נצח. מה נשאר מדנה המקורית, אינני יודעת. האם הוא היה נכון, האם מסלול הפירוק היה האפשרות היחידה? כן, ללא ספק. אבל איך מרכיבים את עצמי מחדש, לא היה לי מושג.
נפוליאון הדגול גיחך כשאמר כי אין לו זמן לשטויות כמו לגרום לספינה לשוט נגד הרוחות והזרמים על־ידי הדלקת מדורה מתחת לסיפונה. נכון הוא שזה מעט תמוה להמשיל את חיי הנישואים שלי למאפייני ספינת הקיטור שהייתה מושא הצהרתו, ובכל זאת אחרי ששטנו עם כיוון הרוח והזרמים ליעד הכי רחוק בעולם ולא מצאנו תשובה, לא היה טעם להדליק מדורה מתחת לסיפון ולנסות לעשות את כל הדרך חזרה להתחלה.
כשאספתי שוב את החתיכות, הזכרתי לעצמי שזכינו ב”גירושים טובים”, אם יש דבר כזה. מה כבר יכול להיות טוב בפעולה של גירוש? אבל כנגד כל הסיכויים, שמרנו עליהם טובים. נשארנו חברים, אבי ואני. ולא עבור הילדים, אלא עבורנו. גם אם הפסקנו להיות אוהבים שחולקים את אותו הבית, עדיין היה אכפת לנו זה מזה. דיברנו בטלפון גם על עצמנו ועל החיים, לא רק על מתי ואיך ושל מי סוף השבוע הקרוב.
נפגשנו אחת לזמן־מה, כדי לוודא שהצד השני בסדר, בריא, קם בבוקר לעבודה. לעיתים רחוקות העזנו לדבר על העתיד. לגעת בקצוות של הגירושים, שיכללו כניסה של אדם אחר לחיינו, שלי או שלו, זה לא כל כך משנה, הרי בסוף הדבר ישפיע על שנינו. אך מנושא היום שאחרי רוב הזמן התחמקנו, בייחוד בהתחלה, כשהדבר הרגיש כמו משהו לא סביר בעליל בשלב ההוא של הפרדה.
משלל התסריטים שכתבתי על לוח ליבי לגבי האישה החדשה שתהיה לאבי בעתיד, אין תסריט אחד לגבי הגבר שיהיה לי. פשוט משום שלא העזתי להרהר באפשרות של גבר אחר שיתמקם בבית חנוק מזיכרונות ישנים. לא שלא רציתי, רק לא העמקתי במחשבות לגבי איך העניין ישפיע על אבי והילדים. ברקע ידעתי שהיום יבוא, אבל חשבתי שאבי יעשה את הצעד הראשון שייאלץ אותנו להתמודד עם ההשפעות האלה.
חמישה חודשים חלפו מאז שהגירושים שלנו הפכו לרשמיים ועודני מכינה את התיק הנוסף מדי שבוע. אף שלא מפריע לי לארוז להם תיקים, הם למעשה מעין חוט שממשיך לחבר ביני לבין אבי לאחר הגירושים. מעין חבל טבור שאי־אפשר לנתק, שאותו מחזיקים הילדים שלנו משני הצדדים עם אותו התיק שנוסע איתם לבית של אבי ולאחר מכן חוזר איתם לבית שלי, שהיה פעם שלנו. והחוט שמחבר בינינו, זה שמעביר אליו חלק ממני ומחזיר אליי חלק ממנו, הוא שמשמר את התקיעוּת שלי, את חוסר היכולת שלי לשנות מסלול.
שמונה בבוקר. היום יצאו הילדים מהבית עם שני תיקים – אחד ללימודים ואחד לבית של אבי – כפי שהוא ביקש כשעזב לתמיד. חזרתי במהירות לחדר השינה כדי לבחור את הבגדים על מנת לצאת לעבודה.
את נעלי העקב מטילות האימה שלפתי מבית העלמין של ארון הבגדים, מהתחתית שמאחסנת כל בגד או נעל שהם בני מוות, כאלה שנרכשו בפזיזות ושאותם לעולם לא אלבש או אנעל. אך לצורך המאורע, החלטתי שכדאי שאתהדר במה שהכי לא אופייני לי, כדי שאתאים את עצמי באופן מדויק לחוסר האחריות שלי. לוח הזמנים היה צפוף, ולכן הכנתי הכול מראש, שלא אתחיל להתבלבל ולהסתחרר ברגע האמת שבו אחזור מהעבודה כדי להתארגן לפגישה עם יובל, אדם זר לחלוטין, בביתו.
החלטתי מראש לא לחשוב על כלום. לא לשפוט את עצמי ואת הסיטואציה, לא לנתח את תהליך קבלת ההחלטות שלי ולא להכין רשימה של יתרונות וחסרונות, סיכונים וחששות. בכוונה החלטתי לא לספר לנפש חיה מה אני עושה היום בערב. החברות ירימו גבה וימנו כל סכנה אפשרית, לשונות יצקצקו, ובעיקר לא היה סיכוי שאגיע לפגישה אחרי שאשמע את האנשים הקרובים לי. הפרויקט היה חייב להישאר סודי ביותר.
כשסיימתי לבחור בקפידה את הבגדים שאותם אלבש בערב, כולל מה שאלבש מתחתיהם, יצאתי לכיוון העבודה מלווה ברטט קל שליטף את עורי. קר לא היה, נהפוך הוא. תחילת חודש יוני, חם כמו בגיהינום, והשטן שרקד לו בקומה שמעל לשיקול הדעת שלי הצליח לשמור היטב על הלהבה. ועדיין רעד קל עבר בי. של התלהבות, של פחד או של טירוף. לא היה לי מושג. בחרתי להתעלם ממנו, והוא הצטרף לרשימה ארוכה של דברים אחרים שניסו נואשות לקשור ביני לבין קול ההיגיון.
יום העבודה עבר בלאות האופיינית לו, אולי אף יותר ככל שהמתח שבי גבר. לשמחתי יום חמישי הוא יום קצר אצלנו במשרד שבקומה ה־20, והרגשתי איך השעות שנמתחו כמו מסטיק בתחילת היום, עמדו להיקרע עם הגיע שעת ארוחת הצוהריים. לא אכלתי ולו פירור. הבטן שלי רחשה וגעשה כשהשעות חלפו. ידעתי בבטחה שמבלי שאשים לב יסתיים לו היום ואחזור לביתי להתארגן לפגישה עם “אדם זר”, “אדם זר”, המשיכו מילות האזהרה להדהד בפינה נידחת במוחי.
הוא נשמע חביב, יובל. לא כמו אדם מסוכן או רוצח סדרתי. אבל אי אפשר באמת ללמוד הרבה על אדם משיחת טלפון אחת. כמה בטוח הוא יכול להיות רק בזה שנשמע נחמד? כל שנותר לי לעשות הוא לקוות שאחזור הביתה היום בלילה בחתיכה אחת. שלא אאלץ את טליה ועידו להתמודד עם שערורייה מעשה ידיה של אימם, נוסף על היותם ילדים להורים גרושים.
תירגעי, דנה, לחשתי לעצמי. תירגעי. את חיה במדינת ישראל, לא בשיקגו. אין כאן רוצחים סדרתיים. ויובל, שגר ברחוב בנבנישתי 8 בתל אביב, הוא כנראה סטודנט שאוסף חוויות למועדון החשק שהוא בטוח שהוא חי בו. הוא אמר שהוא בן שלושים ושמונה אבל הוא נשמע צעיר יותר. לפחות בטלפון. בטח הוא בן עשרים ושבע, והוא חשש לחשוף את גילו האמיתי כשאמרתי שאני גרושה בת ארבעים. אבל אני, מה אכפת לי, אנחנו לא הולכים להתחתן. כל נקודה על הגרף בין גיל ההסכמה לגיל ארבעים וחמש מקובלת עליי לצורך העניין שלשמו נתכנס.
כשהשעון הצביע על השעה שלוש וחצי אחר הצוהריים, נפרדתי לשלום בחיוך רפה משאר דיירי מחלקת הנהלת חשבונות ומיהרתי למכונית שהמתינה לי בחניון. המאזן הכספי שלא הצלחתי לסיים במשך שבוע שלם יחכה לי במלואו גם ביום ראשון, הוא לא יברח לשום מקום. אז כבר אהיה רגועה ומרוכזת יותר כשאירועי יובל והפגישה המסתורית יהיו מאחוריי. שטופת זיעה וחששות, הכרזתי על דממת אלחוט, כאשר הפרויקט הסודי יצא לדרך יחד עם מכוניתי ששעטה לכיוון איילון דרום. כעבור שעה וחצי של פקקים וטעויות בדרך כתוצאה מאי־הסכמות ביני לבין קולה הטרחני של מורת הדרך באפליקציית ה”ווייז”, חלפתי על פני השער הירוק והשלט החום המכריזים על הגיעך למושב בית עובד. סוף־סוף נוף מוכר ובטוח.
נסעתי במהירות לכיוון הבית שבסוף רחוב ההתיישבות, ספק חניתי ספק נטשתי את הרכב בכניסה, ורצתי לכיוון הדלת הכחולה חסרת נשימה. לפני שעברתי מבעד לדלת, שממנה לא הייתה דרך חזרה, פזלתי לגינה מימין, שכבר מזמן יצאה משליטה, זו שסיפרה ללא מילים מיותרות מהו הסטטוס החדש שלי בחיים. “הטרגדיה של החלומות”, כיניתי אותה מדי יום כשחלפתי על פניה וחששתי להישיר אליה מבט. עכשיו, כך נדמה, הייתי אמיצה יותר. קצת אמיצה יותר.
האמנון והתמר מתו מצמא לפני חודשיים. קיוויתי שהחורף ישמור עליהם בחיים, אבל גם הוא הסתיים ביום בהיר אחד, והפרחים השמנמנים מתו מרעב ומייאוש. הרקפות הוורודות והיפות שאבי טיפח בנחישות התכופפו לברכיהן ולבסוף התמוטטו בדכדוך. הן לא תיארו לעצמן שכך יסיימו את חייהן ביום שטמן אותן בהתרגשות באדמת המושב. לוע הארי, לכל גוֹני הקשת, שעמד גבוה וגאה כשמישהו עוד טרח להעריצו, נותר עירום ומיובש. והעשבים – אלה שאבי עקר מדי שבת בחירוף נפש, הם היחידים שהצליחו לשרוד את הבצורת שנכפתה על הגינה. והם היו הדבר היחיד שנותר חי בכניסה לבית.
אין טעם להתעכב על פרחים מתים, חשבתי. גם אם ייפתחו עכשיו ארובות השמיים וגשמי זעם ישטפו את עולמי, הם לא יחזרו לחיים. אין דבר בעולם שיכול להציל את מה שמת, את יודעת את זה היטב, דנה, המשכתי לדבר לעצמי. ביד רועדת, הכנסתי את המפתח למנעול ונשמתי עד שלוש לפני שפתחתי את הדלת. בנשימה הראשונה שאלתי את עצמי אם אני בטוחה במה שאני עושה. בנשימה השנייה אזרתי אומץ לענות לעצמי כן. בנשימה השלישית העזתי לדמיין שאולי אפילו איהנה מזה, בהנחה שאחזור בחיים. ואז פתחתי את הדלת בתקווה שגם הדמיון ייפתח בהמשך.
משנכנסתי לבית הגדול והדומם עברתי למצב טייס אוטומטי. השעה הייתה כבר חמש והיו לי לפחות שעתיים עד שאצליח להחזיר את הגוף למצב ראוי ואסתטי שאפשר לחשוף בפני גבר, גם או בייחוד אם הוא גבר זר. שישה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה חיממתי שעווה, חמישה וחצי חודשים חלפו מאז שראיתי את הרגליים שלי מבהיקות וחלקות למגע, שלא לדבר על אזורים אחרים בגוף שהשתיקה יפה להם.
הטקס, שיש בו משום הפולחניות, ריתק אותי. תהליך של הסרת שיער גוף מיותר אחרי תקופה ארוכה חושף את העור ומסיר את העכבות מהדמיון. ככל שהגוף שלי הלך והפך חלק יותר, כך העזתי יותר ויותר להרהר בתחושה של מגע גברי בעור הרגיש. זו לא הייתה החלטה מודעת, אך ללא ספק העור חד פי כמה. וכשהעור דק יותר, הוא משדר את האותות ואת ההנאות הקטנות בעצימות גבוהה יותר.
בתום שעתיים מורטות עצבים, תרתי משמע, הבטתי במראה בשביעות רצון שובבה. כשהכול חלק ויפה, נקי מהימים, מהשבועות ומהחודשים שבהם התאבלתי על מות נישואיי, יכולתי להסתכל על עצמי מבלי להירתע מהדמות שהשתקפה אליי חזרה במראה. השיער הבהיר והחלק, שהגיע עד מחצית הדרך לישבן, התעייף והתהדר בקצוות שרופים. הספר שלי יעיד על כך שלא השארתי אצלו חצי משכורת זה כמה חודשים טובים. אך היות שמעולם לא תליתי הררים בשֹערי, גם יובל ייאלץ להסתפק בשיער שלא נוצר מגע בינו לבין צבע או מספריים במשך חמישה חודשים.
העיניים היו שקועות יותר מהרגיל, אך זה היה סביר ביחס למצב. אוכל בקלות להסתיר זאת באיפור. מבטי צנח מטה, לאזור הבטן, שכבר מזמן לא מתוחה וחטובה. בחנתי אותה מכל זווית אפשרית במראה. סימני המתיחה שקישטו את העור החיוור היו עדות אילמת לגוף החבוט ולמוד הקרבות. גוף שיודע מהם ייסורים ואילו מתנות נפלאות מחליפות את הכאב ומטשטשות את הקווים הכהים שנמתחים לאורך מרכז המסה.
אל תשכחי להכניס את הבטן ברגע הנכון, הסברתי לדמות במראה ולקחתי שאיפה אחת גדולה ועמוקה כדי לבחון את התוצאות. בפרופיל זה נראה ככה־ככה, רשמתי לעצמי. אבל מלפנים – פצצה. מעכשיו צריך להפסיק לנשום כדי שהיא לא תגלוש החוצה בטעות. את סימני המתיחה אי־אפשר להכניס פנימה, אך למדתי שאת צלקות הקרב שלי אני לא צריכה או מתכוונת להסתיר. כל עוד הגוף שלי מסומן בתזכורת להישרדותם של ילדיי שהתרחקו ממני עם השנים, הם תמיד איתי, תמיד שלי. דרומה יותר, ניערתי את מחשבותיי והשפלתי את עיניי, הרגליים נראו מצוין. זה האזור היחיד בגוף שלי שלא הצטלק ונותר צעיר ורענן.
ואז הרמתי את המבט לחלק החשוב ביותר שבין הבטן לפנים. ולא, זה לא הלב. גם אתם כבר ידעתם ימים טובים יותר, תפסתי את שניהם מלמטה והרמתי אותם כך שגם הם יביטו במראה. הם שמרו על מלאות וחיוניות, חרף האיומים שהנקת הילדים תותיר אותם כמו שקיות שוקו מרוקנות יותר מאשר כמו שתי אשכוליות בשלות בשיאו של החורף. ואף שהאשכוליות שלי עשו הסבה לזן נחות של תפוזים, הן עדיין לא אימצו לעצמן את המראה המרוקן והמיואש מהחיים. יש לכן עוד תקווה, חייכתי וקרצתי לעצמי שבמראה. כל עוד הן לא נראות כמו שני תפוזים שמאסו בחיים וקפצו ראש ממגדל עזריאלי, יש עוד סיכוי שגבר ימצא אותן נעימות למראה ואולי אף למגע.
לפני ששחררתי את הפועל התאילנדי חזרה לקטיף, הבטתי ארוכות בידי השמאלית, ובאצבע הקמיצה שעליה טבעת הנישואין התחשקה כאזיקון שמסמן אותי כאישה אסורה. האצבעות, שאף הן השתנו עם השנים, לא הניחו לי להסיר את הטבעת בקלות. ובאותה מידה שבה התקשיתי להשלים עם המציאות החדשה, גם הטבעת מיאנה להשתחרר מהאצבע ומחיי. כעבור שעתיים של ניסיונות להסיר אותה ביום שבו הגירושים שלנו היו לרשמיים, על כיסאות המתכת האכזריים של בית הדין הרבני ברחובות, החלטתי שהיא תזכה להישאר איתי, סמל למה שהיינו ולמה שהיה, תזכורת אחת אחרונה שהאצבע תשחרר אותה ביום שבו אהיה מוכנה.
עם השלמת טופס הטיולים לכל איבר בגוף בן הארבעים, יכולתי להתחיל לחשוב על מה שמצפה לי ועל מי שמחכה לי. איך הוא ייראה, איך יישמע הקול שלו פנים אל פנים ומהו צבע עיניו. באופן מעט פחות מודע תהיתי לגבי מאפייני הגוף שלו. תמונת הפרופיל המטושטשת שלו לא סיפקה עדות לגביהם. מאחר שציין את גובהו – מטר שמונים וחמש – ושמבנה גופו רזה וחטוב, ניסיתי להעלות בעיני רוחי חלקים אחרים בו. הידיים שלו, למשל, האם אצבעותיו ארוכות וחזקות או שהן קצרות ומעוטרות ציפורניים כסוסות? האם הוא שעיר או חלק, או מה? האם הוא מקפיד על גילוח, היגיינה? האם הוא מבקר תכופות אצל השיננית? ובכלל, מה מבטיח לי שהמראה שלו ייתפס בעיניי כמושך, של גבר שאני מעוניינת שייגע בי? השאלות התרוצצו במוחי בזמן שעמדתי עירומה כביום היוולדי מול המראה ונהניתי ממראה העור החלק.
יאללה, דנה, תתאפסי על עצמך, נזפתי בדמות שערערה את ביטחוני במראה. הרי זה לא באמת משנה. יובל הוא רק מחסום, צעד ראשון. פחד שצריך לשבור כדי לעבור לדבר הבא, לדבר האמיתי. את מתילדה זה לא ממש היה מעניין אם הוא שעיר או לא, כל עוד הוא יודע מה לעשות עם הגוף. שלו ושלה. בנחישות מפוכחת ניגשתי למקלחת לצחצח כל סנטימטר לקראת המפגש המיוחל, וכעבור חצי שעה מצאתי את עצמי שוב במרכז חדר השינה עטופה במגבת ומבוהלת. אינני יודעת איך עוברים את המחסום שבין אישה נשואה־גרושה לפגישה עם גבר אחר. אינני זוכרת מה עושים בהתחלה ואיך מתגברים על הבושה.
על מיטתי שכבה לה בנחת השמלה השחורה והדקיקה שבחרתי עם שחר ללבוש. רכשתי אותה בחגיגיות, כשהגירושים הפכו רשמיים, כי סירבתי ללבוש בגד עם ריח של זיכרונות לפגישה ראשונה עם אחר. הייתה בה קלילות רעננה, פזיזות אפילו. מחשוף עמוק ומדויק, בד דק הנשפך על הגוף וצבע שחור פחם ששואף להתגרות בצופה. הרמתי אותה בידיים רועדות והסתכלתי עליה במבט בוחן בשלוש מאות ושישים מעלות. היא לא קצרה מדי, לפחות זה. אבל היא תהיה צמודה על הגוף במקומות הנכונים ותדגיש את כל מה שטשטשתי במשך השנים. “רק אלוהים יעזור לך להיחלץ מהטעות הזו, דנה, אם בכלל,” לחשתי באנחה לעבר השמלה, וזו השיבה לי בקריצה משועשעת. טעות, טועים, טעינו. קדימה, תתלבשי.
בשעה שבע וארבעים, בשמלה שחורה ודקה, עקבים הגבוהים עליי בכמה מידות, איפור מעודן, גז פלפל בתיק יד זעיר, ניחוח של בושם מתקתק ובעתה חריפה, ירדתי בזהירות יתרה במדרגות מחדרי שבקומה השנייה. כשהילדים ישנים אצל אבי, הבית גדול ומנוכר והשקט העוטף אותו מחריש את אוזניי. נקישות עקביי על הרצפה פילחו את הדממה, כתיפוף מקורו של הנקר הסורי במעבה גזע עץ הפקאן שמול ביתי בבוקר שבת. על פני מדרכת הבטון המובילה מהדלת הכחולה לכיוון החניה נקישות העקבים הלכו ונחלשו. קו השקיעה עמעם את העולם, ואני צעדתי זורחת לעבר המכונית. ההיגיון נותר מאחור, אפשר לצאת לדרך. הפעם לא התכוונתי להתווכח עם מורת הדרך שלי. דיוק הוא אחת התכונות שאהבתי בעצמי, אף שזו בדיוק התכונה שאבי אהב פחות.
“אנחנו מוכנים. סע בזהירות,” בקע קולה מהרמקול שבלוח הבקרה, ואני בלעתי תפילה קטנה יחד עם החרדה שרקדה במורד גרוני – רק שאחזור בשלום, גם אם לא הייתי זהירה.
אין עדיין תגובות