מוגבל

1.

השכם בבוקר לבשה רונית אפללו מכנסוני ג׳ינס קצרצרים וחולצת לייקרה שנצמדה לחזה הגדול והלכה למשתלה, אחיה ראובן סידר לה שם עבודה. המשתלה היתה בקצה הכביש המהיר המוביל אל העיר הגדולה. בכיסה היו חמישה שקלים וקופסת סיגריות טיים, את השקלים שמרה לנסיעת אוטובוס אחרונה ולכן הלכה ברגל. היו אלו ימות סוף הקיץ, מעבר לתעלה שבתוכה צעדה נמשכו פרדסים ריקים מפרי. היא עצרה להצית סיגריה ומצצה אותה כדי לעמעם את תחושת הרעב. התעלה היתה מלאה בפסולת והיא עלתה ממנה אל שולי הכביש, נזהרת שלא לעבור את הפס הצהוב המסמן אותו. מכוניות ואוטובוסים עמוסי עובדים אל העיר הגדולה חלפו על הכביש.

מכונית סובארו לבנה עם פגוש אחורי מעוך חלפה על פניה. נהגה צפר קצרות, היבהב בפנסיו ועצר בשולי הכביש. רונית נלחמה בדחף לרוץ ותחת זאת השהתה את דריכת רגליה על האדמה והאטה. הנהג צפר שוב והמתין, פתח את החלון ונסע בזיגזגים לכיוונה כשראשו מופנה לאחור וזרועו הימנית על המושב לצידו. רונית השליכה את הסיגריה שנותרה כמעט שלמה לתעלה. הַבְּדָל הבוער נפל על עלה הדרים יבש וחרך את קצותיו. היא ירדה בחזרה לתעלה. היו על אדמתה שברי זכוכיות והיה טוב יותר ללכת על שולי הכביש הסלול אבל התעלה הסתירה את גופה וסיפקה לה מעט מחסה. תפוז מצומק נותר על צמרת העץ מן החורף. היא שלחה את ידה גבוה, קפצה וניסתה ללכוד את הענף כדי להוריד אותו אליה אבל לא הצליחה. היא טיפסה על העץ, הגזע היה קר ומכוסה ירוקת לחה. היא משכה אליה את הענף, קטפה את התפוז והחליקה מטה כשהיא אוחזת אותו בידה. ציפורניה גיששו והחליקו על פני הקליפה הרפה — שכמו נצמדה בעיקשות אל הפרי ומיאנה להיפרד — עד שנמצאה להן אחיזה. היא אכלה ומצצה את התפוז, מקולף רק בחציו, פגום ופצוע מציפורניה, והשתעלה ממתיקותו התוססת.

רונית סיימה לאכול והשליכה את שיירי התפוז, כפות ידיה דביקות וציפורניה צהבהבות. עוד תפוזים צפודים כמותו התגוללו בעלים יבשים ועפר. היא הרימה את מבטה: שורות־שורות של עצי הדרים נמוכי קומה נסדרו למלוא העין ונמשכו עד שלט המשתלה שהמליץ לנהגים לסטות מדרכם ולקנות פרחים או עציץ מתנה. בלילות נדלקו בשולי השלט אורות אדומים מרצדים שרצו זה על פני זה, עצרו לרגע, אזרו כוחות והמשיכו במרוצתם. לפתע הרגישה רונית שהיא דורכת על משהו רך ומאבדת שיווי משקל. זו היתה נבלת חתול. בטנו נמעכה תחת כף רגלה ועיניו השקופות נעצו בה מבט ריק. היא נמלטה אל הפרדס באימה ומילמלה, ״הוא רק פצוע, פצוע מאוד מאוד קשה,״ וכשענפי ההדרים הנמוכים שרטו את גווה היתה בטוחה שרוחו של החתול נושפת בעורפה ושהוא שולף את ציפורניו ושורט אותה.

המשתלה היתה פתוחה כל ימות השבוע, משש בבוקר עד שמונה בערב, לבד מיום שישי, כך נכתב בשלט החוצות שפנה אל הכביש. בבוקר כבו האורות האדומים שחפזו בשוליו ושיוו לו מראה פתייני של מוֹטל דרכים. רונית הגיחה מתוככי הפרדס ששורת עציו האחרונה נשקה לשטח המשתלה, רחבת חנייה של עפר כבוש הוכשרה בצידה ויריעת יוטה נתמכת על מוטות, מתוחה על חבלים וקשורה ליתדות סימנה את גבולותיה. צלליות שחורות וגדולות התנועעו בפנים באיטיות.

היא נכנסה דרך פתח כניסה מלבני מכוסה ביריעה והביטה סביבה. עצי פרי ננסיים ועציצי נוי לצל ולבית עמדו בצפיפות על רצפת טוף חומה, שׂרכים נפלו מקורת עץ לאורך התקרה ומים פיכפכו במתינות בבריכה מלאכותית למכירה. בתוך הבריכה שחו זוג דגי זהב, וברווזונים טבועים עשויי אבן ירקית שכבו על קרקעיתה לצד חלוקי זכוכית מרהיבים. האוויר היה לח והביל ולחייה של רונית התכסו רטיבות.

היא סידרה את שיערה, מתחה את חולצת הלייקרה, ניערה אותה מזרדים וניגשה לדלפק הכניסה. ״אפשר לדבר עם קובי?״ שאלה.

בחור כחוש בעל שיער שחור ולחיים משוכות פנימה כמו אין לו די אוויר, היה שקוע בפנקס חשבונות. הוא לבש חולצת כפתורים ממשי שחור שערבסקות של רקמה לבנה עיטרו את צווארונה, ולאורך מצחו הנמוך נחרצו שני קמטים שאגרו לחלוחית. על הקיר בגבו היה קבוע אקווריום זכוכית ענקי ובו נחש מקופל.

״כן, מה אפשר לעזור?״

רונית ראתה את כתפי הבחור משתקפות בזכוכית האקווריום. ראשו של הנחש כמו הגיח מביניהן.

״אתה קובי?״ שאלה.

״כן,״ אמר הבחור בקוצר רוח, טיפה צמיגית נשרה מקצה הקמט התחתון שבמצחו, והוא הספיג אותה בטישו שהוציא מכיסו.

״אני אחות של ראובן.״

״כן, חומד,״ אמר קובי. ״רק מי זה ראובן?״

״אני מחפשת עבודה, ראובן אחי אמר לי שדיברת איתו ושיש לך עבודה בשבילי.״

״קובי, אני עושה קפה, רוצה?״ קראה בחורה מקצה המשתלה.

קובי הפנה אליה את פניו והשיב לה בצעקה, ״שרון נשמה, תעשי לי אחד חזק, את יודעת על כמה סגרנו את ההזמנה של הוורדים לקו־אופ?״

״זה היה עשרים קרטונים, חצי אדומים וחצי ורודים,״ צעקה לו שרון, ״תיכף אני באה לבדוק.״ הוא החזיר את מבטו לפנקס החשבונות, וכתב שני סימני שאלה מתחת לשורת מספרים. נדמה כי שכח מנוכחותה של רונית.

״ראובן מהחנות תאורה ברחוב הרצל, הוא אמר שדיבר איתך,״ רונית התעקשה.

״כן, נכון, נזכרתי, כן נכון, למה לא אמרת רובי?״ הוא סקר אותה במבטו, ״ככה באת? יש לך בגדים אחרים? תתחילי מחר בבוקר.״

״לא, זה בסדר. ראובן אמר שהוא דיבר איתך שאני יתחיל היום,״ היא חשבה על הדרך חזרה ועל כך שאין לה מספיק כסף אפילו לנסיעת אוטובוס עד העיר.

״אוקיי, לכי לעבוד עם ברטי בשתילות.״ קובי הרים את ידו וסימן לה ללכת, ״תמצאי אותו, הוא איפשהו בחוץ.״

״בטח, בטח, אני כבר הולכת,״ אמרה רונית.

רונית עברה בתוך קירות זקופים של אבק ואור שנמשכו מתקרת היוטה המשופעת ופרסו את אפלולית המשתלה למגוון צורות הנדסיות. בקצה, מחוץ למתחם היוטה המקורה, ראתה איש בהיר שכמו התמזג ונמס אל אור אלול היוקד. היא יצאה אליו החוצה בעד פתח נמוך והשמש היכתה בה. הוא ישב על ארגז פלסטיק הפוך של תנובה. שערו הצהוב והישר אסוף בגומייה משרדית. שני מפרצי התקרחות היו בצדעיו. עיניו היו אפורות ושני קמטים חצו את לחייו. הוא לבש חולצת טריקו צהובה ושקופה שנראתה כמו המשך של שיער ראשו הבהיר. הוא היה גבה קומה וכשישב על הארגז הנמוך ברכיו כמעט נגעו בראשו.

״היי, קובי שלח אותי לעזור לך,״ אמרה רונית.

״היי, אני ברטי,״ חייך אליה. הוא שאף מסיגריית נובלס שאיפה אחרונה ואחר כך השליך אותה לאדמה וקבר אותה בעקביו. קם ממקומו, ניגש לארגזים שנערמו זה על זה, שלף אחד מלמעלה, הפך אותו, הניח לצד הארגז שלו וניקה אותו בשולי חולצתו הצהובה.

״שבי,״ אמר, ״את לא צריכה לעשות כלום בהתחלה, רק תסתכלי עלי ותעשי כמוני.״

ברטי לקח שתיל תבלינים קטן. הוא חפן אדמה שחורה וכהה מתוך שק יוטה, מילא עציץ פלסטיק עד חציו באדמה והניח את השתיל הקטן בפנים. רונית ראתה את שורשיו הבהירים נבלעים באדמה הכהה. ברטי חפן עוד אדמה, תיחח באצבעותיו, הידק, כתב על מדבקה לבנה בטוש שחור:

״קוסברע״.

״לא ככה כותבים כוסברה,״ פרצה רונית בצחוק וברטי צחק איתה.

״יודע יודע, רק בדקתי ערנות, אז אני ישתול ואת תדביקי מדבקות עם שם, אם את לא מזהה איזה שתיל תשאלי,״ אמר.

כל הבוקר עבדו זה לצד זה. ברטי שתל את צמחי התבלין בעציצי פלסטיק והניח אותם על גבי הארגז, והיא הדביקה עליהם מדבקה, כתבה את שמותיהם, חיזקה את הכתוב בטוש שחור, מרוכזת במלאכה ולשונה מונחת על שפתה התחתונה.

'כדאי אולי קודם לכתוב ורק אחר כך להדביק,' אמר לה ברטי.

'מה?' רונית הרימה אליו את ראשה. היא שקעה בתוך האותיות הללו של שמות הצמחים, עברה וחזרה על הטוש וחיזקה את האותיות, שלא תדהנה לעולם. היא הריחה את עליו של שתיל הריחן, ירוקים ורכים כמשי, ואת עליו הקטנים והאפורים של הלוונדר.

'מה כתבת פה?' שאל ברטי.

'אזוביון, זה השם של לוונדר בעברית,' אמרה רונית.

״אזוביון, שם יפה, אז מה, התחלת לעבוד פה?״ קווצות ישרות משיערו הבהיר השתחררו מהקוקו, נפלו על מצחו ועיניו והוא הסיט אותן אל מאחורי אוזניו.

״אבל איך קוראים לך? לא שאלתי בכלל. סליחה,״ אמר ברטי.

״רונית.״

״את גרה פה קרוב?״

״בקרית גנים, במרכז העיר,״ ענתה. ״בדיוק עכשיו עברתי לדירה משלי ליד שכונת הנשיאים, אבל עוד לא הספקתי להעביר לשם את כל הריהוט והמכשירי חשמל, אתה מוזמן לבוא לבקר.״

״אני אבא,״ אמר ברטי.

״כן, בטח,״ אמרה רונית והשפילה את מבטה. ״כלומר ברור.״

״למה ברור?״ שאל ברטי ועשה עצמו נעלב. ״אני נראה מבוגר?״

״לא יודעת, כלומר, זאת אומרת שלא חשבתי על זה וכשאמרת זה היה ברור,״ אמרה רונית וגילגלה במבוכה תחת רגלה הלוך ושוב אבן קטנה.

״יש לי אישה וילדה בת אחת־עשרה שקוראים לה נטלי. הם גרות ברחובות, אבל הייתי צריך לעזוב, אז כנראה שזה לא כזה ברור. את מתעסקת יותר מדי עם הכתיבה, זה לא צריך לצאת יפה. את סתם מבזבזת מדבקות. קובי אמר לך כמה תרוויחי? תבדקי את זה איתו, שלא ישלם לך מעט מדי,״ אמר.

'אפילו לא בדקתי, השתחררתי לא מזמן מהצבא, ראובן אחי סידר לי את העבודה הזו.'

קווצות שיערו שוב נפלו על עיניו. ברטי ניקה את ידיו מאדמה, התיר את הקוקו, הוציא מסרק קטן ולבן מכיס מכנסיו וסירק את שיערו.

״תן לי לעשות את זה,״ רונית קפצה על רגליה ולקחה ממנו את המסרק.

״שב,״ הורתה לו, והוא ישב על ארגז תנובה ירוק, ברכיו נוגעות בסנטרו. היא עמדה מאחוריו, סירקה את שערו הצהוב ששיבה נזרקה בו ואספה אותו לקוקו. ״אל תזוז,״ אמרה, ״שלא יֵצא עקום.״ על עורפו היה קעקוע ירוק וקטן בצורת סימן פלוס.

״תודה,״ אמר ברטי בשביעות רצון, והחליק על הקוקו בשתי ידיו.

״על לא דבר, דקה, יש לך משהו בשיער.״ רונית שלפה בעדינות משיערו של ברטי חיפושית אדומה והניחה אותה על כף ידה הפרושה.

״תראה,״ אמרה, ״אי אפשר אפילו להרגיש את המשקל שלה על היד, כלום. כאילו היא לא קיימת.״

היא הרימה את החיפושית מכף ידה והחזיקה אותה ברוך בין האגודל לאצבע, ״תפתח את היד.״ ברטי פרש את כף ידו.

״עכשיו תעצום עיניים, ונראה אם תצליח לנחש אם יש לך חיפושית או אין לך חיפושית על היד.״

הוא עמד מולה בעיניים עצומות וכף יד פרושה. היא הניחה על כף ידו החרוצה והמחוספסת את החיפושית אשר נלכדה בחריצי ידו וקפאה במקומה.

״אני מדגדגת אותך בכף יד כדי לבלבל אותך, אל תזוז,״ אמרה רונית. היא עברה באצבעה בעיגולים על פני כף ידו וסביב לחיפושית הסגלגלה והכדורית. ברטי צחק והניע את כתפיו. היא אספה אותה בחזרה אליה. החיפושית עוד דבקה בעורה זמן־מה ואז ניתקה ממנה והרעידה את כנפיה הקטנות והממוכנות בזמזום חרישי, ועפה.

״נו? יש או אין?״ שאלה רונית. ברטי עמד מולה בעיניים עצומות והתרכז בתחושות שבכף ידו.

״אהמ, יש!״ הוא פתח את עיניו להביט בכף ידו, בודק אם צדק.

״לא,״ היא עפה, באה ונעלמה, ולא הרגשת,״ אמרה רונית. ״כזו קטנה.״

״לפעמים גם אני לא מרגיש את עצמי, ותראי איזה גדול אני,״ אמר ברטי.

״מעניין אם גם החיפושית הזו לא מרגישה את עצמה לפעמים,״ אמרה רונית.

״חרקים לא מרגישים כאב,״ אמר ברטי, ״מדענים נורווגים חקרו את זה. את לא תראי חרק צולע עם רגל שבורה, חיפושיות שכתשו להן את הבטן ממשיכות לאכול ולהזדווג, תראי,״ אמר ברטי והצביע על חיפושית זבל שחורה שהלכה בכבדות על האדמה, רגליה המתכתיות נעו כמו תלת־רגל, ״אם אני תולש לה עכשיו את הרגל את תראי איך היא ממשיכה ללכת כאילו לא קרה כלום.״

״לא, לא, אל תעשה את זה,״ נזעקה רונית.

״השתחררת לא מזמן. מה עשית בצבא?״ שאל ברטי, ״מה ההורים שלך עושים?״

״מחלקת שכול, הייתי שולחת מכתבי פטירה רשמיים לביטוח לאומי. כשחייל מת צריך לגרוע אותו מחזקת הצבא ולהחזיר אותו לחזקת הוריו. לא חשוב, זו פרוצדורה, צריך לכתוב את סיבת המוות, תיאור נסיבות המוות, מוות בתאונה, מוות בקרב, מוות ממחלה.״

״אבל בשביל מה זה טוב?״ שאל ברטי.

״בשביל מפעל ההנצחה, כדי שיהיה אפשר בקלות לשלוף מהארכיון את הסיפורים הטובים, יש ימי זיכרון שצריך בשבילם סרטים. אי אפשר לבזבז זמן אצל כל ההרוגים בצבא.״

חיפושית הזבל התקרבה באיטיות לכף רגלו של ברטי והחלה לטפס עליה. הוא ניער את רגלו והיא עפה באוויר, נפלה על גבה וניסתה להתהפך על בטנה ללא הצלחה.

״אבא שלי מורה למתמטיקה בתיכון, בכיתה י׳.״ אמרה רונית ולחייה התלהטו.

ברטי הרים אליה את עיניו. לחייה בערו עד קודקודה. היא השיבה לו מבט ארוך ולא מיצמצה אפילו לא פעם אחת. חיפושית הזבל השחורה והגדולה התנועעה בין רגבי העפר כמו סירה קטנה בין הגלים בלב ים. רונית הביטה בפליאה במילות השקר שלה קורנות על גבי מסך בלתי נראה באוויר, וסביבן הילה של אור.

ברטי קם ממקומו, הארגז הירוק נפל לאחור. הוא הפך את חיפושית הזבל בחרטום נעלו והיא החלה מיד ללכת, בתכליתיות, כאילו לא היתה הפוכה על הגב רק לפני רגע. רונית רצתה לנעוץ אותה כסיכת נוי בחולצת הלייקרה הוורודה שלה, הרי ממילא היא לא מרגישה כאב, הירהרה לעצמה.

״את לא צריכה לשקר לי,״ אמר לה ברטי בקול בס נמוך ושקט ועמד מולה. נעימת ניגון זרה ובלתי מפוענחת נלוותה לדיבורו. לחייה שרפו וכשהוא נעמד כך מולה רונית ראתה פתאום עד כמה הוא גבוה ועד כמה כתפיו רחבות ומוצקות, כמו יסודות של בית. היא נלחמה בצורך שלה להגן על עצמה ולומר לו שהכול נכון, להמציא עוד שקרים ולבסס את אחיזתה. תחת זאת רק אמרה, ״אני מתחתי לך את הקוקו כל כך חזק. אתה נראה כמו סמוראי.״

״סמוראי בלונדיני מטר תשעים,״ צחק ברטי. ״כשהייתי ביפן, היפנים היו רודפים אחרי ברחובות ומושכים לי בזקן כדי לבדוק אם הוא אמיתי ולא מודבק. אחר כך הם היו מזמינים אותי הביתה לשתות תה, שגם האישה והילדים יראו. הייתי עומד בכניסה, והאישה הקטנטונת והילדים היו עומדים בתור אחד אחרי השני משתחווים מולי ורצים. אחר כך האישה או הבת הגדולה לבושות בקימונו היו מגישות לנו תה בקנקני פורצלן. פעם נשפך עלי תה רותח, קמתי מהמחצלת וקנקן הפורצלן נפל עלי. האישה כמעט עשתה סֶפּוּקוּּ. עד היום יש לי כווייה כאן.״ ברטי הראה לרונית את פיקת הברך שלו. עיגול ורוד של צלקת היה עליה. היא נגעה בקצה האצבע בצלקת. עורה היה מבריק ומשיי וקר.

״אני לא הייתי בחוץ לארץ אף פעם, חבר שלי עדי נסע ליפן לפני שבוע, אני חושבת לחסוך כסף ולהצטרף אליו, הוא מחכה לי שם,״ אמרה רונית.

״טוב, אז כדאי לך לנסוע ליפן, את לא תרצי לחזור משם, יש שם את הנשים הכי יפות והכי מתוקות בעולם. הן הולכות בטוקיו על מדרכות מצוחצחות וכל פעם שהן צוחקות הן מסתירות את הצחוק בכף היד. בואי נגמור לשתול את הקרטון הזה ונעשה הפסקה, נלך לעשן,' אמר ברטי.

רונית ניקתה את ירכיה וקרסוליה מאדמת הדשן השחורה וברטי שטף את זרועותיו וידיו בצינור מים.

״בואי. עד שנגיע כבר נצטרך לחזור, לפני שקובי יבוא ויתחיל לרחרח,״ אמר.