האם אתם, הטיפוסים האדומים, נוטים לשקר יותר מחבריכם הצהובים? והאם אתם, הכחולים, מגיבים לשקרים בצורה שונה מהירוקים? פרויקט טיפוסֵי הצבע […]
פרק 1.
מחשבות על שקרים
אני מצטער אם הכנות שלי לא מוצאת חן בעיניך,
אבל למען האמת —
השקרים שלך לא מוצאים חן בעינַי.
אלמוני
אנשים רבים נהנים לשקר מפעם לפעם. זוהי דרך להוסיף קצת טעם לחיי היומיום, ומרגש לצאת מזה בשלום.
שקר גדול, שקר קטן.
אף אחד לא תפס אותי, הא־הא, ניצחתי.
מפתה במיוחד להצליח לשכנע מישהו באי־אמת, ובמיוחד אם אתם מבלים חלק ניכר מזמנכם בכל מיני תחומים אפורים מהבחינה המוסרית.
בחברה הקדחתנית של ימינו, הריגוש שבחוסר הכנות נעשה עצום. אחרי הכול, הגמול על השקר הוא פחות או יותר מיידי. אין ספק ששקרים פתולוגיים, מניפולציות והונאה נעשו למרכיבים שגורים באינטראקציות האנושיות. בין שמדובר בהמצאה של חדשות מטרידות כדי לזכות בתשומת לב, בעיוות ופירוש מסולף של סטטיסטיקות כדי לתמוך בהנחות קודמות, או שימוש תכוף בשקרים לבנים כדי להימנע ממבוכה, השקר נהנה מפריחה והקו שבין אמת לבדיה נעשה מטושטש יותר ויותר.
האם כולם משקרים?
לא. אין שום ראיה חותכת לכך שכולם משקרים. כל טענה אחרת תהיה שקר מטונף. ואף על פי כן זוהי טענה הגיונית, והיא מבוססת על הניסיון שלי עם בני אנוש. אני באמת לא חושב שתחלקו עלי בעניין הזה. כולנו יודעים שזה נכון. באמת: כולנו משקרים מזמן לזמן (בדרך כלל קצת). זה עוזר להחליק עניינים ולעשות את החיים פשוטים וקלים יותר.
אני בסדר, תודה.
השמלה הזאת ממש יפה לך.
גם אני אוהבת אותך.
אה, לא ראיתי אותך!
לא, לא אכפת לי.
הייתי אומר שבהחלט הגיוני לטעון שכולנו משקרים קצת מפעם לפעם.
גם אם כמה מהקוראים מוצאים את האמת הפשוטה הזאת קשה לעיכול, אפשר לומר בביטחון שאמירת שקרים היא עניין אינסטינקטיבי למדי, וששקרים הם תופעה נפוצה מאוד. ואם אתם אומרים עכשיו לעצמכם, 'לא, אני לא משקר', אני מציע שתחזרו ותקראו את הדוגמאות שלעיל בפעם אחרת, ואז תשלימו עם המצב הקיים ועם האמת.
כל אחד מאיתנו משקר מסיבות שונות, כמובן, ובמצבים שונים. יש מי שמשקרים כדי לגונן על עצמם, ויש מי שעושים זאת כדי להימנע מקונפליקט, ו/או להרשים מישהו, לשמור סוד או לזכות באישור חברתי כשהם מציגים את עצמם באור חיובי.
ויש כמובן עוד סיבות. לעיתים קרובות אנחנו משקרים כדי להגן על רגשותיהם של אחרים ולשמור על ביטחונם ואושרם. במידה מסוימת אפשר אפילו להצדיק את השקרים הלבנים ואי־הדיוקים הקטנים האלה. ייתכן שהם אפילו מיטיבים עם מערכות היחסים שלנו — בכל מקרה, זה מה שמחקרים פסיכולוגיים אחדים טוענים.
אם נניח שכל מה שהוא לא מאה אחוז אמת הוא בהכרח שקר, הרי שהעניין סגור. לפעמים אנחנו צריכים להשיב על שאלות בנוגע לרגשות שלנו, ופשוט 'לא מסוגלים' לענות בכנות. לפעמים כואב מדי להודות באמת, ולכן אנחנו מקווים לטשטש אותה בלי להיחשף.
שני צדדים למטבע
אבל בדרך כלל המצב לא כל כך פשוט.
תארו לעצמכם הורה שמשקר לבתו בת הארבע. זה נשמע נורא. אבל נניח שהיא איבדה את הצעצוע האהוב עליה, והוא ראה שהצעצוע נדרס תחת גלגלי מכונית. הוא לא רוצה לשבור את ליבה, ולכן הוא אומר לה שהצעצוע הלך לבית חולים לצעצועים, ושהוא יחזור ברגע שיחלים.
כל זה תמים מאוד. ההורה משקר כדי להגן על בתו ולמנוע ממנה כאב. למעשה, זהו שקר חומל. עם זאת, גם אם כוונותיו של ההורה טובות, ייתכן שבשקר החומל הזה הוא פגע באיזון שיש לשאוף אליו בין הרצון להגן על רגשות הילד ובין הרצון לאפשר לילד לעבד את מה שקרה וללמוד להתמודד עם מידה מסוימת של כאב. אחרי הכול, החיים כואבים לפעמים, והאתגרים יצוצו במוקדם או במאוחר.
בשלב מסוים, הילדה הקטנה תשאל על אודות הצעצוע שלה. אולי היא תרצה לבקר אותו בבית החולים לצעצועים — זה מה שנהוג לעשות, לא?
לפני אבא שלה יעמדו שתי אפשרויות: הוא יכול לספר לה את האמת ולהודות שהמציא את כל הסיפור — לא כיף גדול, אבל לפחות פעולה שתשים קץ לתסבוכת — או שהוא יכול להמציא שקרים חדשים כדי להתמודד עם ההשלכות של השקר הראשוני.
מכיוון שהורים לא נוטים לבחור באפשרות הראשונה, סביר להניח שעד מהרה הוא יסתבך ברשת של שקרים והונאות שקשה להיחלץ ממנה, ולא משנה כמה טובות היו כוונותיו.
ומה לגבי הדוגמה הבאה:
כשהייתי בחטיבת הביניים, אחת מבנות כיתתי אמרה לחבר הכי טוב שלה שהציור שלו מעולה ושאין ספק שהוא ייבחר לתערוכה הבית־ספרית. כפי שאתם יכולים לנחש, זה לא קרה. במקרה הזה, נראה שהילדה גם רצתה לשמח את החבר שלה וגם להגדיל את הסיכויים של הציור שלה להיבחר לתערוכה. הרעיון הכללי היה שאם הילד יאמין שהציור שלו מושלם, ושאין ספק שהוא יתקבל, הוא יפסיק להשקיע בו את כל מרצו, וכך ישתפרו הסיכויים שלה.
השקר המסוים הזה התבסס על שילוב של כוונות טובות ושל כוונות אנוכיות. היא רצתה לשמח את החבר שלה, אבל יותר מכול היא רצתה להרוויח בעצמה. במקרה הזה, ובמקרים רבים אחרים, שקרים יכולים להביא הטבות זמניות, אבל פוגעים באמון בטווח הארוך.
ונראה לי שזוהי בדיוק הבעיה. שקרים הם חרב פיפיות. רוב השקרים אינם זדוניים בכוונה. לפעמים הכוונה שלהם אפילו טובה. אבל בין ששקרים נאמרים כדי לגונן על אנשים אחרים ולהעניק להם מפלט זמני מהמציאות הברוטלית ובין שהם נאמרים למטרות של השגת רווח אישי, מתוך קנאה או כדי לתמרן אנשים, לכל השקרים יש השלכות, במוקדם או במאוחר.
פייק־ניוז וחוות טרולים
היו זמנים שהציבור האמין למה שהופיע בעיתונים. אבל הזמנים האלה היו מזמן. היום אנו הרבה יותר חשדנים, ויש לכך סיבות טובות.
פייק־ניוז (ידיעות כזב) למשל: מדובר בדיווח עובדתי־לכאורה שלמעשה אינו מדויק, או שמוצג באופן מטעה כדי לבלבל את הנמענים ולא לאפשר להם להבחין בין אמת לבדיה. זוהי אחת הסיבות לכך שאנשים רבים כל כך כבר לא צופים בחדשות בטלוויזיה. הם מרגישים שאין להם מושג עד כמה הדיווח נאמן לאמת.
העובדה שרוב הדיווחים, יום אחרי יום, עוסקים באירועים מזוויעים — מסוג האירועים שמושכים הקלקות וקוראים או צופים — גורמת לאנשים רבים להרגיש שדיווחי החדשות רק מדכאים אותם. כשאני חושב על זה, אני מתרגז נורא.
התיאוריה שלי היא שלאנשים שיוצרים את האלגוריתמים ששולטים בפעולות שלנו ברשתות החברתיות יש תובנות מצוינות על אודות האופן שבו בני אדם פועלים, אבל נראה שהאנשים האלה לא מבינים כיצד הרשתות החברתיות משפיעות עלינו. או שפשוט לא אכפת להם מההשלכות, כל עוד הם רואים רווחים.
כך או כך, ההופעה של הפלטפורמות הדיגיטליות חשפה אותנו למבול של חדשות ומידע. לרוע המזל, לא מעט אנשים וארגונים לא ישרים הבינו שבאמצעות יצירת נרטיבים בדויים והפצתם ניתן להונות ולתמרן את דעת הקהל.
ידיעות כזב עושות שימוש גם בסקרנות שטבועה בבני האדם. היא מפעילה את הרגשות שלנו כדי להפיק קליקים ומעורבות. דיווחים כוזבים על מותם של סלבריטאים, או על מעלליהם השערורייתיים של פוליטיקאים, מובילים לדיונים נרחבים. אין צורך לנקוב כאן בשמות. יהיו עמדותיכם הפוליטיות אשר יהיו, אתם יכולים להיות בטוחים שגם המפלגה שאתם תומכים בה מסלפת את האמת מפעם לפעם.
ייתכן שהדוגמאות האלה נראות תמימות. אבל יש גם 'חוות טרולים' שהכוונות שלהן בעייתיות יותר. בסנקט פטרבורג ובעוד ערים ברוסיה פועל ארגון שנושא את השם התמים ושוחר הטוב 'הסוכנות לחקר האינטרנט' (Internet Research Agency). אלא שכפי שעולה מכמה תחקירים, 'הסוכנות' היא בעצם חוות טרולים, ומאות עובדיה משתמשים בחשבונות מזויפים ברשתות חברתיות כדי לקדם את האינטרסים של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בין השאר באמצעות הכפשה והחלשה של ארצות הברית ושל אוקראינה. בין היתר נטען שהקמפיינים של הסוכנות תרמו לניצחון של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ב־2016.
אמת או בדיה?
הדעות בעניין חלוקות.
המדע תמיד אומר אמת?
טוב… בעולם שמנוהל על ידי נתונים ועל ידי סטטיסטיקות ותוצאות מדעיות, כל אלה משמשים בסיס לכל מיני דעות וטיעונים שנועדו להשפיע על דעת הקהל ולגייס תמיכה ציבורית. טיעון נפוץ, שנהוג לטעון נגד דעות שונות, הוא שהן לא מבוססות על המדע. כשאנשים מחליטים שלא להאמין למשהו, הם ייטו לא להאמין אפילו למה שעיניהם רואות, אלא אם הדבר מגובה ומאושר על ידי חצי מיליון מחקרים מדעיים לפחות.
הדבר המעניין הוא שאנשים שפונים למדע בתהליך גיבוש עמדותיהם בתחום אחד מסוגלים בהחלט להתעלם מראיות מדעיות כשהדבר נוגע לעמדותיהם בתחומים אחרים. איך זה אפשרי? בהמשך הספר נבחן את האופנים השונים שבהם רגשות ודעות משפיעים על בני אדם שמנת המשכל שלהם גבוהה ממידת הנעליים שלהם.
כי אנחנו הרי לא יצורים רציונליים.
אבל מה לגבי סטטיסטיקות? הן תמיד מדויקות, לא? אחרי הכול, מִספרים אף פעם לא משקרים? טוב, במידה מסוימת זה אכן נכון. הצירוף של שתיים ועוד שתיים עדיין נותן תמיד ארבע. אבל שקרנים משתמשים גם במספרים. לפעמים נתונים מספריים מוצגים באופן שקרי לחלוטין, ולכן יותר ויותר קשה להאמין ל'עובדות'.
כל מי שמצדד בעמדה או דעה מסוימת עלול להתפתות לסלף נתונים או להציגם באופן סלקטיבי כדי להאיר את אמונותיו באור חיובי. מניפולציות מהסוג הזה נוטות להתרחש כשבני אדם מרגישים שהאידיאולוגיה שלהם חשובה יותר מהאמת. הם רוצים להציג את הנתונים בצורה מסוימת, ולא משנה אם לכולם ברור שזה לא הגיוני. לכן הם משחקים במספרים ובוררים את הראיות שיתמכו באמת הבדיונית שלהם.
נניח למשל שהסטטיסטיקה מראה שלבני אדם ממוצא אתני מסוים יש רוב ניכר בכל הקשור להתנהגויות פליליות מסוימות. מידע מהסוג הזה יכול לשמש בדרכים שונות ולשרת מניעים שונים. מישהו שרוצה להגדיל את התקציבים לתוכניות שילוב וליוזמות בתחום התעסוקה אולי ישתמש בסטטיסטיקה הזאת כדי לקדם את הרעיונות האלה. ואולם אין זה מן הנמנע שאותם נתונים ממש יכולים לשמש מישהו שרוצה לעורר שנאה כלפי אותה קבוצה. ומה תעשה התקשורת? האם היא תימנע מדיווח על העניין?
אבל ברוב המקרים אין לפיתוי שלא לומר את האמת השלכות מרחיקות לכת כל כך. שקרים קטנים, בלתי מזיקים לכאורה (המכונים לרוב 'שקרים לבנים'), מסתננים לא פעם אל תוך האינטראקציות היומיומיות שלנו. בדרך כלל שימוש בשקרים לבנים נובע מפחד מעימות, או מרצון של המשקר שלא לגרום אי־נוחות או אפילו צער לזולת. אלא שהם עלולים להפוך להרגל רע, למשהו שאנחנו נזקקים לו בכל פעם שהאמת לא נעימה.
למרות שבמקרים כאלה הכוונות הן בדרך כלל טובות, כתוצאה מההתנהגות הזו אנחנו מתרגלים לחוסר כנות, ובטווח הארוך נפגעת יכולתנו לגלות הבנה אמיתית.
בהמשך אתייחס שוב למגוון השקרים הללו וארחיב בעניין. יש לי עוד הרבה מה לומר על כך.
ברמה האישית
כדי להיחלץ מכל המהמורות הכרוכות בשקרים, עלינו לכייל מחדש הן את ערכים החברתיים שלנו והן את תחושת האחריות האישית שלנו. הדרך ליושרה ולכנות מתחילה ככל הנראה במודעות עצמית ובחשיבה ביקורתית.
לכולנו לא היה מזיק לפקפק בעצמנו לעיתים קצת יותר קרובות. כצרכנים קבועים של מידע, עלינו לדאוג שיהיו בידינו הזמן והמשאבים הדרושים כדי להעריך באופן ביקורתי את הנתונים והחדשות המוצגים בפנינו. עלינו להקדיש זמן לבדיקת מידע ולהערכת מקורות, להימנע ממסקנות חפוזות ורגשיות, ולזהות פייק־ניוז.
בשלב הזה ייתכן שאתם חושבים לעצמכם שזה פשוט לא אפשרי.
למי יש זמן לכל זה?
ובכן, זוהי בדיוק הנקודה. גם האישים והגופים שמפיצים את כל השטויות שמתפשטות לכל עבר מודעים לקושי הזה. לכן הם פשוט מגבירים את הזרם, כשהם בטוחים לחלוטין שלפחות חלק מזה יתפוס בסופו של דבר.
אומרים על יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, שהוא טבע את האִמרה: 'אם חוזרים על שקר מספיק פעמים, הוא הופך לאמת'. אבל גם חזרה על האמרה הזאת שמיוחסת לגבלס לא תהפוך אותה לאמת. אולי רק למשהו שנראה כמו אמת.
'אתה לא אוהב אותי יותר'
הנה דוגמה שכדאי לבחון: אישה שואלת את בן זוגה למה הוא הפסיק לאהוב אותה. עסק ביש. אבל למה היא שואלת אותו את השאלה הזו? ומה הוא אמור לענות? הסיבה לשאלה של האישה פשוטה למדי. היא מרגישה שבזמן האחרון בן הזוג שלה לא מקדיש לה מספיק תשומת לב. וייתכן שזה אכן המצב, ותהא הסיבה לכך אשר תהא. אולי הוא שקוע מדי בבעיות שלו עצמו, ולכן היא מרגישה כך ואומרת לו שהיא חושבת שהוא לא אוהב אותה. לגבי התשובה — התשובה המובנת מאליה היא שהוא כמובן אוהב את אשתו.
בהחלט יכול להיות שזה שקר. גרוע מכך: ייתכן שהוא יתעקש לומר שהוא לא סתם אוהב אותה. ייתכן שהוא יתעקש לומר שהוא אוהב אותה יותר מתמיד, למרות שבאותו הרגע הוא מרוגז מהחקירה. זו בדיוק ההתנהגות שגורמת לו להרגיש פחות חיבה כלפי אשתו. ייתכן שהשקר שלו גדול אפילו יותר. אולי פשוט נמאס לו ממנה.
האישה חוזרת על טענתה: אתה לא אוהב אותי יותר.
היא עושה זאת למרות שהיא יודעת שהוא מתמודד עם עומס בעבודה, ושזו קרוב לוודאי הסיבה לכך שהוא שכח לגמרי מפרחים ומתשומת לב. נניח.
ושוב, בן הזוג חוזר ואומר שהיא מספר אחת בסדר העדיפויות שלו, ושוב הוא משקר. בזמן האחרון הוא מבלה את רוב זמנו בעבודה, ועכשיו הוא מונה כל מיני סיבות להתנהגות שלו, וכולן נועדו לשרת את צורכי הרגע המסוים הזה.
עד מהרה השניים מסתבכים בקרב התשה רגשי, שבו לאף אחד מהם אין סיכוי לנצח.
ברור שהפתרון הפשוט היה שהאישה תאמר שהיא לא מרגישה נאהבת כשבן זוגה מקדיש זמן רב כל כך לעבודה. והוא היה יכול להשיב באומרו משהו על כך שהוא מבין לליבה ושהוא ינסה מעתה לעשות דברים שיראו לה כמה היא חשובה לו. מה לגבי דייט בשישי?
אין ספק שתקשורת כזאת היתה פשוטה הרבה יותר. עשר שניות אחרי חילופי דברים כאלה שניהם היו מרגישים הקלה (אני מקווה שאתם לוקחים את הדברים האלה לתשומת ליבכם).
סיבות נוספות לשקר
אני בטוח שכולנו, בשלב כזה או אחר בחיינו, ניצבנו בפני שאלה שהציג לנו הבוס שלנו ובחרנו לשקר לו או לה בפנים.
הדו'ח כמעט גמור. אגיש לך אותו ברביעי.
לא היתה תשובה כשהתקשרתי.
סליחה על האיחור. היו פקקים איומים.
הילד שלי חלה בחזרת, לא אוכל להגיע לכנס.
וכפי שכבר ראינו:
לא רק לבוס.
ברור שיש שקרים שנאמרים מתוך כוונה טובה. ההורים שלנו לימדו אותנו להודות למארחים על ארוחת הערב ולומר כמה נהנינו ממנה גם אם היא היתה איומה. מצופה מאיתנו לציין שלדודה סופיה יש בית מקסים גם אם הטפטים אצלה נראים כמו הסיוטים שלכם. מבחינה אתית, לפעמים נימוס ואדיבות חשובים יותר מכנות.
אנחנו אומרים לאנשים שאכפת לנו מהם ש'הכול יהיה בסדר', ואנו עושים זאת גם כשאנחנו בספק רב אם כך יהיה. אז כן, בהחלט. שקרים מסוימים ממלאים תפקידים חברתיים מסוימים, ולפעמים מונעים ממערכת יחסים להידרדר.
האם כנות היא המדיניות הטובה ביותר?
אין ספק שלכנות יש תפקיד חשוב בבניית אמון וביצירת מערכות יחסים בריאות. מצד שני, אין ספק גם שאנשים רבים טוענים שאיש אינו יכול לחיות חיים נטולי כזב, ומכאן נובעת לא רק הטענה שכל בני האדם משקרים במידה כזו או אחרת, אלא גם הטענה שלא חייבים כנות כדי לבנות ולתחזק מערכות יחסים בריאות.
אולי הם צודקים? אולי לא כל ההיגדים שסוטים מהאמת ראויים לגינוי. יש פה טווח רחב שנע מהגזמות מקריות ועד הונאות חמורות הכרוכות בשקרים בוטים. למרות שרובנו בהחלט מסוגלים מדי פעם לייפות דברים באופן בלתי מזיק כדי לשמור על הרמוניה במערכת היחסים או כדי לגונן על רגשות של אחרים, אין הכוונה שכולם משקרים באותה המידה בכל מצב. קראתי מחקרים רבים הטוענים שלמעשה בני אדם נוטים באופן כללי לשקר לעיתים רחוקות למדי, ושומרים את השימוש במרמה לצרכים אסטרטגיים.
בשביל כנות צריך כוונות טובות, ואילו מרמה נובעת בדרך כלל ממגוון גורמים. לפעמים שקרים הם תגובה אינסטינקטיבית, שנגרמת כתוצאה מהחשש להיתפס באופן מסוים או להתמודד עם השלכות שליליות. עלינו פשוט לקבל את העובדה שלא כולם משקרים מתוך כוונה רעה. זאת אומרת, לפחות לא אני ואתם. הא־הא.
כך או כך, מערכות יחסים אנושיות מבוססות על אמון, ומהסיבה הזאת היעדר יושרה מזיק כל כך. את הכנות והמהימנות של אדם מסוים אפשר להעריך אך ורק בטווח הארוך, ואילו שקרים נוטים להחליש בהדרגה את האמון שלנו. הם משפיעים על הדינמיקה החברתית. וזה הרי הגיוני לגמרי. מי היה רוצה לבלות במחיצת שקרנים?
התרבות שלנו והשקרים שלנו
לתרבות יכולה להיות השפעה רבה על היחס של בני חברה מסוימת לשקרים ולכנות. לדוגמה, תרבויות ששמות דגש בכבוד, כמו אלה של מזרח אסיה, ממוקדות בערכים כגון יושרה ומוסר, וכפועל יוצא מכך מדגישות את הצורך בכנות ובאמון. ואילו תרבויות כגון אלה המערביות, ששמות דגש בצרכים נסיבתיים, כלומר נותנות עדיפות למה שהכי טוב עבור עצמי בכל מצב נתון, מתאפיינות בשיעור גבוה יותר של שקרים.
השאלה מי דובר אמת בחוגים עברייניים היא שאלה מעניינת. איזו תרבות מטפחת חבורה של גנגסטרים, שבה מספר לא מבוטל של פסיכופתים וסוציופתים שמתפרנסים משקרים והונאות וכיוצא באלה מעשים? שקרים והונאה מושרשים כל כך עמוק בעולם הזה, שקשה להאמין שמישהו שחי בתוכו יכול להאמין למישהו אחר מאותו עולם. קשה לאדם שומר חוק לתאר לעצמו חיים בתנאים קיצוניים כל כך של חוסר אמון.
יש גם דוגמאות רבות למדינות שלמות שטיפחו תרבות של שקרים וחוסר כנות. חשבו למשל על דיקטטורות טוטליטריות. ביקורת על השלטונות היא עניין מקובל בחלק של העולם שאני חי בו, אבל היא מקובלת הרבה פחות בדיקטטורות. בזמן השלטון הקומוניסטי, החברה המזרח גרמנית נשלטה בידי פחד. ככל הנראה כמעט תושב אחד מתוך שלושה היה מודיע של המשטרה החשאית בצורה כזו או אחרת, וכתוצאה מכך כולם שיקרו לכולם על הכול כל הזמן. אף אחד לא העז לקחת אחריות על כל דבר שהוא, היות שהדבר היה כרוך בסיכון שהאנשים הלא נכונים יגלו מה את או אתה חושבים על נושא כזה או אחר.
ויש גם תרבויות שהן מושחתות הרבה יותר מתרבויות אחרות, ושחיתות היא בהחלט לא תשתית טובה ליושרה במרחב הציבורי. אפילו כאן בשוודיה הקטנה, שהיא בסך הכול חברה מתפקדת היטב, אנו חווים קשיים שנגרמים בגלל שקרים.
אגב שוודיה, יש לציין שהבעיות שלנו עשויות להיראות די משונות בעיני זרים. באופן מסורתי, כאן לא רואים רברבנות בעין יפה. אם במקרה אתם מצליחים 'יותר מן הראוי' בעיני האנשים סביבכם, תוכלו לצפות שמישהו ינסה להוריד אתכם לקרקע. אם אתם מרוויחים הרבה כסף, אנשים רבים פשוט יניחו שגזלתם אותו מאחרים, במקום לעבוד קשה במשך שנים רבות ותוך סיכונים רבים. הגישה הזו משתקפת ב'חוק של ינטה' (Law of Jante), שיוצרו היה דני־נורווגי, ולפיו עלינו לשמור על שקט בכל הנוגע להישגים האישיים שלנו, כדי לוודא שלא נכעיס אף אחד. הנה סעיף מספר שבע מתוך החוק של ינטה:
אסור לך לחשוב שאתה טוב במשהו.
ומה התוצאה של הגישה המדכאת הזאת?
'איך זה שקיבלת את המשרה הנפלאה הזאת? אתה מכיר שם מישהו?'
ומה התשובה לכך?
'אה, פשוט היה לי מזל'.
אסור לכם בשום פנים ואופן להודות שעבדתם כמו חמורים במשך תשע שנים כדי להגיע לאן שהגעתם. זה די מוזר, בלשון המעטה. אבל כך או כך, זה שקר.
ולפעמים זה בסדר לשקר
איזו מסקנה אפשר להסיק מכל זה? אולי המסקנה הזאת: אף על פי שאפשר לטעון שחוסר כנות נחשב לתכונה לא חיובית, אנחנו נוטים להתייחס לנסיבות המיוחדות לחוסר כנות. מכיוון שכך, אולי יהיה זה קצת לא הוגן מצידי שלא להביא בחשבון את הכוחות הרבגוניים והמורכבים שעומדים מאחורי התנהגויות אנושיות. כך או כך, כל בני האדם מסוגלים לכנות, והמדד החשוב ביותר לאופיו של אדם הוא התדירות שבה הוא בוחר בַּאמת ומעדיף אותה. בה בעת נראה לי ברור לגמרי שיש לי הרבה יותר כבוד כלפי מישהו שיכול להיחלץ ממצב כלשהו באמצעות שקרים — אבל נמנע מלעשות זאת — משיש לי כלפי מישהו שסתם קשה לו מאוד לשקר. תחשבו על זה.
ידע מועיל: ארבעת הצבעים
הבדלים בהתנהגות ובמאפייני אישיות הם דבר מרתק להפליא, ואין ספק שיהיה מרתק לבדוק אם יש קשר בין דפוסי התנהגות מסוימים לבין שימוש בשקרים.
כפי שאתם אולי יודעים, כתבתי ספרים אחדים שדנים במודל דיס'ק (DISC) ובארבעת הצבעים. אם כבר קראתם את הספרים האלה ואתם מחשיבים את עצמכם מומחים בתיאוריה הזו, אולי לא יהיה לכם צורך בקריאת החלק הבא. אבל אני מציע שתנצלו בכל מקרה את ההזדמנות לרִענוּן זריז, וכדי לוודא שתרגישו בבית כשאזכיר את הצבעים בהמשך.
קדימה!
מודל דיס'ק — או מודל הצבעים — הוא מודל התנהגות פשוט שצמח בעקבות עבודה של חוקרים אחדים ומחלק את כל בני האדם לארבע קבוצות שתויגו לצורך הנוחות באמצעות ארבעה צבעים שניתנו להן. האדומים הם בני אדם מוחצנים וממוקדי מטרה; הצהובים הם בני אדם מוחצנים וממוקדי מערכות יחסים; הירוקים הם בני אדם מופנמים וממוקדי מערכות יחסים; ואילו הכחולים הם בני אדם מופנמים וממוקדי מטרה. השם דיס'ק הוא ראשי תיבות של המאפיינים הבולטים של כל אחד מהצבעים. דומיננטיות (Dominance) אצל האדומים, השראה (Inspiration) אצל הצהובים, יציבות (Stability) אצל הירוקים, ומצפוניות (Conscientiousness) אצל הכחולים.
אפשר לראות בתרשים מספר 1 שכל ריבוע מכסה שני ממדים: מידת מוכוונות למטלה (משימה) לעומת מידת מוכוונות ליחסים (בני אדם); ומידת מוחצנות לעומת מידת מופנמות. הצבעים משמשים פשוט כעזרי זיכרון. חשבו עליהם כעל כלי למידה. קל יותר לזכור שהתנהגות מסוימת היא אדומה־צהובה מאשר לזכור שבהתנהגות מסוימת יש שילוב של דומיננטיות והשראה גבוהות עם מצפוניות נמוכה.
כל צבע משלב שני ממדים בו־זמנית ופירוש הדבר הוא שכל צבע הוא למעשה שילוב של שני מדדים — תלוי בציר שעליו אתם נמצאים. הביטו בתרשים הבא (תרשים 2). כאן אתם יכולים לראות מי יותר מוכוון מטלה ומי יותר מוכוון יחסים. אתם יכולים גם לראות מי מוחצן ופעיל יותר ומי מופנם ופסיבי יותר.
ברגע שנבין מה מייצג כל אחד מהצירים, יהיה לנו הרבה יותר קל להבין מה מייצג כל אחד מארבעת הצבעים.
ישנם כלים דיגיטליים שיכולים לקבוע אילו צבעים באים לידי ביטוי בהתנהגות של אדם מסוים. התוצאה היא דיאגרמה שמצביעה על הפרופיל של אותו אדם. כלומר, על המאפיינים המרכזיים בהתנהגותו כפי שהם מוגדרים במונחים של מודל דיס'ק. גם במקרה שצבע אחד שולט במיוחד בפרופיל ההתנהגותי של אדם מסוים, יש כמה פרשנויות אפשריות, בהתחשב במידת הנוכחות של כל אחד מהצבעים האחרים.
לעיתים קרובות שואלים אותי אם ישנם באמת אך ורק ארבעה סוגים של בני אדם. התשובה פשוטה מאוד: מובן שלא. לצד בני אדם שמתאפיינים בצבע אחד מובהק, יש הרבה יותר בני אדם שבהתנהגות שלהם יש שילוב של כמה צבעים. אדם שנמצא בפינה הימנית העליונה יהיה אדום מאוד — אולי אפילו אדום לחלוטין. במצב כזה, המשמעות היא שאותו אדם מתנהג בצורה מסוימת ונהיה מסוגלים להבין מה מניע אותו כמעט מיד. מצד שני, אדם שנמצא בפינה השמאלית התחתונה של הרבע האדום ייראה לנו שונה בדברים מסוימים. המיקום שלכם על כל אחד מן הצירים משפיע בתורו על הפרופיל ההתנהגותי שלכם.
כפי שהבחנתם, אני משתדל להדגיש את המושג פרופיל התנהגותי. חשוב לזכור שהמודל הזה אינו מבחן אישיות. זהו כלי להערכה עצמית שמתאר התנהגויות.
התנהגויות הן הדברים שאנשים בסביבתו של אדם מסוים רואים ושומעים אותו עושה. אישיות היא תמיד משתנה המצוי ברמה עמוקה יותר מהתנהגות. כדי להגדיר אישיות של אדם מסוים עלינו להחליף את ניתוח דיס'ק בשיטות אחרות. מודל דיס'ק גם לא מתיימר בשום צורה להביא בחשבון את המניעים, המוטיבציות, תחומי העניין, האינטליגנציה, היכולות או הכישורים של אדם כלשהו, והוא גם לא מתייחס למגדר ולסדר הלידה, ולא ניתן להשתמש בו לאבחון תופעות כמו הפרעת קשב וריכוז, תסמונת אספרגר ואישיות גבולית.
כפי שאתם יכולים להבין, אני לא מתיימר לומר שתיאוריית דיס'ק היא המודל הטוב ביותר בעולם; עם זאת, היא בהחלט עובדת, וכאשר משתמשים בה נכון, המודל הזה שימושי מאוד עבור כל מי שרוצה להבין את ההתנהגות האנושית ולפתח מודעות עצמית.
החלטתי לכתוב על תיאוריית דיס'ק בספרי הראשון, 'מוקף באידיוטים', מהסיבה הפשוטה שהיא נמצאת בשימוש בכל העולם. מתרגלים אותה בכל היבשות, והיא תורגמה ליותר מחמישים שפות. אוניברסיטה אמריקאית אחת מצאה שבשנת 2013 נערכו ברחבי העולם כחמישים מיליון ניתוחי דיס'ק. כמה נערכו כעבור עשור? אני לא יודע, אבל אני מתערב שהרבה.
בתרשים הבא מניתי שורה של מאפיינים שונים שבדרך כלל מזוהים עם כל צבע. עם זאת, חשוב לזכור שאלה רק קווים מנחים. 'חושב תוך כדי תנועה' ממוקם בצהוב, אבל אין הכוונה שאדם אדום לא מסוגל לאלתר. הכוונה היא רק שהיכולת לחשוב תוך כדי תנועה מאפיינת במיוחד אנשים עם התנהגות צהובה. הם נוטים לעשות זאת לעיתים קרובות.
חשוב לשים לב לכך שיש נטייה לחפיפה בין כמה מהצבעים. למשל, הן אדום והן צהוב נוטים יותר לפעילות, ואילו ירוק וכחול נוטים יותר לפסיביות. עם זאת, בשום פנים אין הכוונה שצבע אחד טוב יותר מצבע אחר. הם פשוט שונים.
חשוב גם לחזור ולהדגיש שנדיר למצוא אנשים שניתן לייחס להם צבע שליט אחד בלבד. אם נבחן למשל את הטור הירוק, נראה רשימת מאפיינים שמעט מאוד אנשים יאמרו שהם מזהים במובהק אצל בני אדם אחרים. התיאור המופיע בטור הירוק הוא תיאור של התנהגות ירוקה מובהקת, אבל אפשר לצפות להצגה של כלל המאפיינים הללו אך ורק אצל בני אדם שממוקמים בקצה השמאלי התחתון של תרשים 2. ככל שננוע ימינה באותו הרבע, כך היו פחות מאפיינים ירוקים מובהקים, ובמקום זאת יופיעו מאפיינים צהובים לצד מאפיינים ירוקים. אם אתם מוצאים את עצמכם בקצה הנגדי של תרשים 2, כלומר בקצה הימני העליון של הרבע האדום, הדבר יעיד שאתם אנשים מוחצנים וממוקדי מטלה ומטרה. אף שיש אנשים כאלה, הם לא נפוצים. רוב הטיפוסים האדומים ימוקמו בחלק אחר של הרבע האדום בתרשים.
במונחים סטטיסטיים: רק 5 אחוזים מבני האדם מתנהגים באופן שמצביע על צבע אחד בלבד ששולט בחייהם ובהתנהגותם, וזה יכול להיות כל אחד מהצבעים: אדום, צהוב, ירוק או כחול. מהסיבה הזאת, מעט מאוד הם בני האדם שמזהים את עצמם כמי שהם אך ורק צהובים או כחולים וכן הלאה. הם קיימים, אבל הם נדירים.
יש מן ההיגיון בהנחה שאנשים הם דבר מורכב מכדי להיות מתוארים בשלמותם בכמה משפטים — אבל אל לנו להתעלם מהדברים הרבים שאפשר ללמוד ממודל דיס'ק. נכון שכנראה לעולם לא נוכל להבין אדם אחר במאה אחוזים, אבל נכון גם שאנחנו יכולים לתעד לא מעט, ולהרחיב ולחדד את הידע שיש לנו על עצמנו ועל בני אדם אחרים… ובעשותנו זאת, חשוב שנהיה מודעים לעובדה שאנחנו לא מספקים תיאור שלם של אותו אדם.
הנה עוד כמה דברים שאני רוצה לציין על תיאוריית דיס'ק:
לא ניתן להסביר כל היבט בהתנהגות האנושית בשפת מודל דיס'ק.
קיימים עוד מודלים שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר את ההתנהגות האנושית.
כדי לנתח דפוסי התנהגות אנו זקוקים לעוד פיסות תַצרֵף מלבד אלה שמספקים ה'צבעים'.
מודל הצבעים מבוסס על מחקרים מעמיקים ומשמש בכל רחבי העולם.
רק ל־5 אחוזים מבני האדם ניתן לייחס צבע שליט אחד. אצל כ־80 אחוז מאיתנו אפשר למצוא שילוב של שני צבעים ששולטים בהתנהגותם. שאר בני האדם — 15 אחוז בקירוב — מציגים בהתנהגותם שילוב כלשהו של שלושה צבעים. מחבר הספר הזה נמנה עליהם — הצבע האישי שלי מורכב מאדום וכחול עם טיפה צהוב — ועובדה זאת יכולה לגרום לפעמים לבעיות רבות.
ירוק — לבדו או בשילוב צבע אחר — הוא סגנון ההתנהגות הנפוץ ביותר. אדום — לבדו או בשילוב צבע אחר — הוא סוג ההתנהגות הנדיר ביותר.
יש הבדלי התנהגות מבוססי מגדר.
לכל טענה ודוגמה שאני מציג בספר יש יוצאים מן הכלל. אנשים הם יצורים מורכבים, כך שאדם אדום יכול להיות צנוע ואילו צהוב יכול להיות מסוגל להאזין היטב לאחרים. יש אנשים ירוקים שיודעים כיצד להתמודד עם עימותים, שכן הם למדו שיטות לעשות זאת, ואנשים כחולים רבים יודעים מתי מגיע הזמן להפסיק לבדוק שכל המסמכים תקינים.
אם אתם רוצים לחקור את המודל הזה לעומק, אני ממליץ לכם על 'מוקף באידיוטים', המוקדש לנושאים הללו.
בכל הנוגע לשקרים, כדאי לדעת למה אפשר לצפות מהאנשים שאתם נתקלים בהם, ומערכת הצבעים הפשוטה הזאת מציעה דרך נוחה להימנע מהמלכודות הגרועות ביותר. כשתקראו בספר הזה, ותחשבו בעצמכם על שקרים ושקרנים, הביאו בחשבון את הצבעים שלכם וכן את הצבעים של האנשים שסביבכם. אולי הם אפילו לא משקרים — אולי פשוט לא הבנתם אותם נכון. או שאולי הם לא מבינים אתכם.
מתי היתה הפעם האחרונה ששיקרתם?
ובכן, מתי באמת היתה הפעם האחרונה ששיקרתם? אולי שיקרתם הבוקר, כשאמרתם לשכן שאין לכם בעיה לאסוף את הילדים שלו מהגן. אין ספק שתעשו זאת — הרי הבטחתם. במובן הזה, אתם אמינים ולא משקרים. אבל למה הייתם צריכים לשקר ולומר שאין לכם בעיה עם זה? הרי בהתחשב בעובדה שבדרך כלל אתם מרגישים שאיסוף הקטנטנים החמודים שלכם אחר הצהריים הוא מטלה לא פשוטה, עצם המחשבה על תוספת של שני שובבים פרועים ללהקה כבר עושה לכם כאב בטן. והם אפילו לא שלכם! הם יהיו עייפים ונרגנים, ומכיוון שהם לא הילדים שלכם, לא תוכלו אפילו להרים עליהם את הקול.
על מי ניסיתם לעבוד, באמת?
הרי יש לכם בהחלט בעיה עם זה.
הירגעו! אני מבין לליבכם. כולנו עוזרים זה לזה. אבל תשובה כנה יותר היתה יכולה להיות: אביא גם את הילדים שלך הביתה, למרות שזה יעשה לי מיגרנה וכאב בטן, ולמען האמת זו חתיכת עול. לדחוס לאוטו ארבעה חוליגנים קטנים ומותשים זה לא בדיוק מה שתכננתי לחמישי אחר הצהריים, במיוחד לאור מה שקרה בפעם הקודמת, כשארבעתם פירקו לנו את הבית. אני ממש מקווה שתחזיר לי טובה כנגד טובה. רצוי מחר.
עכשיו דיברתם אמת. אבל בטח, תעזרו להם!
ושוב: מתי היתה הפעם האחרונה ששיקרתם?
האם ענית בכנות כאשר בן הזוג שלך שאל אם תרצי לבקר את ההורים שלו בסוף השבוע?
האם ענית בכנות כאשר המנהלת שלך שאלה למה איחרת לישיבה אתמול?
האם עניתם בכנות כאשר השוטר שאל אם שמתם לב כמה מהר נהגתם?
האם עניתם בכנות כאשר הבן שלכם שאל למה אתם לא פנויים לשחק איתו כדורגל?
האם עניתם בכנות כאשר מישהו שאל מה נשמע?
אתם האדם היחיד שיודע מהי התשובה לשאלות הללו.
מתי היתה הפעם האחרונה שאני שיקרתי?
האמת? לפני כמה רגעים.
באופן טבעי, אני לא טוב יותר מכל אחד אחר. אני מייפה את האמת כשנדמה לי שצריך לעשות את זה, ובדיוק כמו כולם, אני גם דואג למצוא הצדקה כלשהי להתנהגות הזאת.
מישהו שנאלצתי להיות איתו בקשר בענייני עבודה התנהג כמו אידיוט. הוא הבטיח הבטחות בלי כיסוי. במקום לומר שהוא אידיוט, אמרתי שאני מרגיש אתגרים מסוימים במערכת היחסים שלנו. למען האמת, הגיעה לו נזיפה רצינית, אבל זה לא היה עושה רושם טוב במיוחד.
וגם לפני יומיים, כאשר התארחתי בפודקסט אמריקאי פופולרי. במהלך הריאיון נשאלתי אם אני, מומחה להתנהגות, מסוגל לפגוש אנשים חדשים בלי לנתח אותם מיד, ועניתי את התשובה שאני יודע שאנשים אוהבים לשמוע: אני לא יכול לשלוט בזה, ההתנהגות האנושית פשוט כל כך מרתקת! ובעוד החלק השני של המשפט נכון בהחלט, החלק הראשון הרבה פחות. אני לא יכול לעשות ניתוחים מפורטים של כל מי שאני פוגש — זה היה מוציא אותי מדעתי.
ומה תאמרו על זה:
עשר בלילה. אשתי האהובה שואלת אותי אם אני רוצה לראות סרט. בערבים אני תשוש ואילו היא חיית לילה אמיתית. גם היא סופרת ומסתבר שהיא עובדת מצוין מול הטלוויזיה. אבל היא לא אוהבת להיות ערה לבד בבית חשוך כל הלילה. לכן אני בדרך כלל אומר לה שאשמח לראות סרט, פשוט כדי לארח לה לחברה ולמרות שאני בעצם כבר חצי ישן. היא יודעת שבתוך חצי שעה אהיה שקוע בשינה עמוקה על הספה, אבל לפחות אני נוכח פיזית. אולי זה לא השקר הכי חמור שתיתקלו בו בחיים שלכם, אבל אין ספק שזו לא אמת.
אז מה זה אומר? שאנחנו משקרים גם לאנשים שאנחנו אוהבים — בתקווה שזה למטרה טובה.
טוב, כמו שאמרתי: שקרים הם נושא מורכב.
בטח תסכימו איתי
בשלב הזה אנחנו יכולים לומר בביטחון שכולנו שונים הן מבחינה אישיותית והן מבחינה תרבותית. מה לתובנה הפשוטה הזאת ולנושא השקרים? ובכן, אני בטוח שתסכימו איתי שכולנו תופסים אמת ושקר בכל מיני אופנים. ואנחנו בהחלט לא עקביים בגישות שלנו.
אין עדיין תגובות