ספר ראשון

לייב סולומון בנה את הבית בנחלת עולם בשתי ידיו. מיום שחפר את היסודות עד שהניח את אחרון הרעפים על גגו, נשרו כל שערות ראשו והקריח כבֵיצָה. תבניתה של הנחלה המשתרעת סביב הבית כתבנית הארץ כולה: בצפון, מעבר למטעי הזיתים ועצי הפרי, בינות שטיחי כלניות כחולות וסגולות, מוריקה לה שורה של ארזי הלבנון. באופק ממזרח מאפירים הר עיבל והר גריזים, ומן העבר השני מנצנצת רצועת הים, כחולה כעין הלאפיס. מדי ערב אחרי שקיעת השמש, כשרוח מערבית מעלה אל הבית ריח אצות מלוח, נדלקים ומאירים למרחוק פרחי נר הלילה והחבצלות כאילו כל כוכבי השמים נשרו לאדמה. מאחורי גבעת הרקפות בדרום, בינות לטיון ומרווה, אטד ומלוח, שומטים שני איקליפטוסים קשישים צמרות ארוכות הנוגעות בגג הצריף של חסן, שומר הנחלה.

שני אגפים לבית, עשויים מלבֵנים של סיד וחול־ים וצדפים טחונים, והם עומדים משני צדדיו של גמלון אבני גזית עתיקות ומסותתות לתפארת, שמרפסת נאה משקיפה ממנו אל הים. עוד בטרם נסתיימה הבנייה החליט לייב בעל החלומות לקרוא לאגף הצפוני בשם העולם העתיק ולדרומי, העולם החדש, ולאכסדרה שביניהם קרא מצרי גיברלטר. ממצרי גיברלטר יוצאים ארבעה מסדרונות כארבעת ראשי הנהר בעדן: הראשון — שלושה צעדים אורכו — מוביל למבואת הבית, השני — חמישה צעדים אורכו — מגיע למטבח ולגרם המדרגות העולה מעלה אל הגג, שמעקה ברזל מפורזל לתפארת מלווה אותו. את המסדרונות המובילים אל העולם העתיק ואל העולם החדש תיכנן לייב שיהיו רחבים וארוכים דיים, שלא יידחקו ויתערבבו הזמנים אלו באלו, רחמנא לצלן.

את כל פתחי החדרים בנה מאותה אבן גזית המפארת את הגמלון שבחזית הבית, ומעליהם לוחות אבן לטושים כשיש. בעולם העתיק חרט באותיות תמות בכל לוח שם של ממלכה אחרת — הממלכה הבבלית, החיתית, ארם־נהריים אשור ואכד — שם תיכנן לשכן את כל בני המשפחה, הוא וסופי אשתו וששת הילדים העתידים להיוולד להם, שניים־שניים בכל חדר, כמו בתיבת נוח. רצה הגורל ורק אחרי שבנה את חדרי הילדים נוכח לדעת שלא תהיה להם אלא בת אחת, הנרייטה, שהרי אין העתיד למֵד מן העבר.

בעולם החדש חרט לייב את שמותיהן של בריטניה הגדולה, גרמניה, צרפת, שלוש הסקנדינביות ושתי האמריקות מעל לחדרים שחבקו כזרועות את אולם ישראל רחב הידיים. אור יקרות ממלא את אולם ישראל, ואשדיו נשפכים מבעד לרעפי זכוכית שניפח רב־אומן חברוני בהזמנה מיוחדת.

המלאכה היחידה שלמד לייב אי־פעם באופן מסודר היתה מלאכת אפיית פארפאלאך, ובאולם ישראל חלם להקים את המפעל העברי הראשון לאפיית פתיתים בצורת האלף־בית העברי, שיהיו ילדי ישראל לומדים לקרוא ולכתוב בשפת הקודש בזמן שיאכלו להנאתם, כדרך שאביו־זקנו, הרב הירש סולומון, האכילו עוגיות טבולות בדבש שצורתן כאותיות שפת הקודש. בשעה שהיה משרטט את הקווים הראשונים של בית החרושת העתיד להיבנות, כבר ראה בחזונו איך בכל יום בשעה שתים־עשרה בצהריים פּוּנְקְט מושכת סופי מן המטבח חוט ארוך שמצילה קשורה בקצהו, והיא מצלצלת בבית החרושת לקרוא לו שיבוא לאכול איתה ועם ששת ילדיהם העתידיים מקערת אותיות מהבילות בשמנת חבוצה, ולצדה מרק גריסים עם לחם שאור חמוץ וריחני.

לייב סולומון שירטט במחברתו את בית חלומותיו לפרטי פרטיו עוד קודם שרכש את אדמות הנחלה, בשעה שהיה נוסע לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. משהסתיימה בניית הבית, מיסגר ותלה את התוכנית המשורטטת על קיר המסדרון שבין הממלכה האשורית לממלכת בבל. עד היום תלוי שם הרישום המצהיב כמפה עתיקה של מרחבי זמנים אבודים. חדי העין מבחינים במשפט שלייב הנרגש הוסיף בתחתית הדף בעת שבניית הבניין היתה בעיצומה, והוא כבר חש במשוגות הזמן של נחלתו: ‘הבא בשערי נחלת עולם לא רק שישוטט בין העולמות, אלא ישוט אף במרחבי הזמן’, שהרי בנחלת עולם הזמן בחר לרבוץ תחת השמש כחתול שבע, בלי ששעה לכלליהם של שעון גריניץ’ או של כל שעון אחר.

בכל יום חמישי אחר הצהריים, כאשר שמש כתומה כתפוח זהב בשל החלה צונחת לאטה אל תוך הים, שילח לייב סולומון את פועליו לבתיהם בכפר נחלא הסמוך, עלה על סוסתו ורכב אל מקשת האבטיחים הגדולה, קטף אבטיח בשל והמשיך בדרכו הארוכה העולה לירושלים, אל הבית שהתגורר בו בניקופוריה עם סופי.

הבית הזעיר שימש פעם בית המוטור של בית חרושת גדול למשי, בימים שגידלו בירושלים עצי תות למאכל טוואי המשי. דאוד פארוס, סוחר בדים נוצרי אמיד מבית לחם שעסקיו משכוהו לירושלים, שכר את בניין בית החרושת המפואר והנטוש, והוא ומשפחתו עברו להתגורר בו. אחרי שאשתו בכתה ובכתה לו שאיננה יכולה עוד להישאר מדי בוקר לבדה על ההר המבודד בכל השעות הארוכות שהוא עובד בעיר, שאימתם של הליסטים וחוטפי ילדים נפלה עליה, ואיך היא — אישה בודדה שכמותה — תגן על אפרוחיה, שיפץ פארוס את בית המוטור הסמוך שיתאים למגורים והשכירוֹ ללייב ולסופי סולומון באפס כסף כמעט, העיקר שתחדל אשתו מבכייה ומתחנוניה. כך בימים הארוכים שבהם נעדר לייב מן הבית היתה סופי מעבירה את רוב ימיה ולילותיה העריריים ליד השולחן הרעוע במטבחון של בית המוטור בכתיבת מכתבים קדחתניים לאמה ולשתי אחיותיה שנשארו במולדת הישנה, בווירצבורג שבגרמניה, שופכת לתוכם קיתונות של דמעות על ארץ החרולים והקוצים שאליה הובלה בכחש ובתואנות שווא.

לייב היה מגיע לניקופוריה בשעת ערב מאוחרת. בחשכת המצולות המעובה שכבר נתלתה על ההר קשר בתנועות גישוש את רתמת סוסתו לציר המוטור הישן גדול־הממדים, שלא היה אלא מנוע פחמים שסובב בימי זוהרו את המוטות שעליהם נשזרו חוטי המשי מן הפקעות, ועכשיו הוא מוטל על צדו כגופה מחלידה התופסת את מרבית שטחה של החצר. אחרי שהיה מכסה את גבה המיוזע של סוסתו בשק וממלא את האבוס בחציר, מניח את האבטיח בדלי של מים קרים, היה נכנס פנימה, מנחית את אחוריו על השרפרף במטבחון ומיישר את ברכיו הדואבות. משראתה אותו סופי תוקע את מרפקיו על השולחן, אגב שהוא מפריח ענני סיד וחול בנאים, היתה שואלת אם בדרך לירושלים נשרו נימוסיו מעליו, אבל לייב היה עייף מכדי לענות ורק הניח את ראשו בין אצבעות ידיו הסדוקות ושבורות הציפורניים, משאיר את עיניו פקוחות אך בקושי ומחכה שתגיש לו קערת מרק גריסים עם כמה פרוסות של לחם טרי מרוחות בחמאה, שכל השבוע היה מגלגל את טעמם בדמיונו. משחיסל את כל מה שהונח לפניו, היה עולה על מיטתו וישן כַּמת עד ארוחת ערב שבת למחרת.

בשבת בבוקר היה מזדמן לבית המוטור מאנפרד הַאבֶּל, חברו של לייב. אף שהשים עצמו בכל פעם כמי שנקלע לשם אגב אורחא, היה מאנפרד מגיח בשער החצר שלהם בשעה אחת־עשרה וחמש־עשרה דקות פונקט. סופי היתה מרתיחה לשניהם קפה שחור ריחני, שולפת מארון כלי הפורצלן שבמסדרון עוגה שאפתה מן התותים שעל העצים הרבים הנטועים בסמוך לבית המוטור, ולייב היה פורס להם פרוסות מחייכות של אבטיח מצונן. משהניחו את המזלג בצלחת ונשענו לאחור לפוש קמעה, היה מאנפרד מפטם את מקטרתו ומקשיב באורך רוח ללייב, שסיפר לו שוב ושוב את סיפור עלייתם לארץ ישראל, סיפור שראשיתו בוורידים הבולטים ברגליה של אמו עליה השלום, חנה־הנרייטה סולומון.

הדבר היה כמעט שנה ומחצה מאז נשא לאישה את סופי לבית מילר כאשר באשמורת הלילה הופיעו לפתע בחלומו הוריו המנוחים, ומראם שטוח כתמונה. לילה־לילה הופיעו השניים בשנתו, הודפים הצידה את החלום שהיה חולם אותה שעה ומתייצבים מולו זה בצד זה, פניהם חמורות כמו בתצלום שעשו לפני עשרים וארבע שנים, ביום הגיעם מפודוליה שבפולין לווירצבורג שבגרמניה, שהיה תלוי לצד הספרייה של לייב מאחורי שולחן האוכל הגדול. בחלומו היו השניים לבושים באותם בגדים כפריים שלבשו ביום הצילום, ולחייהם מפודרות בסומק של צלמים. כך עמדו שעה ארוכה והתבוננו בו, עד ששפתיו של ישראל סולומון סדקו את התמונה וקולו הרועם נישא במרחבי החלום:

— לייב בני, קח את עצמותינו מארץ הערֵלים הזאת והבא אותן להר הזיתים בירושלים עיר הקודש שתיבנה במהרה אמן. בשעה שאביו דיבר נע גם ראשה של אמו עם המילים בהנהון אטי, מתנדנד, כאילו היה מונח על קצהו של מקל מחודד. הן תדע, הוסיף אביו בקול נמוך כממתיק סוד, שעם הוורידים ברגליים של אמא לא נצליח לעשות בכוחות עצמנו את הצעדה הארוכה לארץ ישראל בבוא המשיח.

כך חזרו בכל לילה והופיעו בחלומו, ובכל פעם נשמעה מפיו של אביו אותה הבקשה. בימים נמנע לייב מלחשוב על אודות החלום שרדף את לילותיו ובלבל את שנתו, ואף הגדיל לעשות והסיר את התצלום של הוריו מעל קיר הספרייה והפך אותו כשפניו על השולחן. בלילה החמישי התייצבו הוריו מולו בחלום, אלא שהפעם, משסיים אביו את דבריו, הוסיף ושלח יד ארוכה באורח מבעית אל ירכו הימנית של לייב ולחץ אותה בכוח. לייב המבוהל התעורר, אך נשאר מוטל במיטתו, טבול בעיסת זיעה שחורה כזפת, מנסה לפענח את משמעות החלום. באור השחר הראשון אזר את כוחותיו ובדק את ירכו וראה עליה חמישה כתמים אדומים מסודרים כמניפה פרושה לרווחה. הוא הניח עליהם את ידו ונחרד לגלות שאצבעות ידו אינן מגיעות לכסות אותם.

בליל שבת הקדים לייב ונכנס בעצמו לתוך החלום שחלם, וחיכה עד שהוריו הופיעו לפניו. בטרם נסדקה שוב תמונת שפתיו של אביו, ירד לייב על ברכיו ונדר לפניו שהוא תכף ומיד מחסל את עסקי הפארפאלאך שלו, מחליף את הכסף ביהלומים, מסדר לו ולסופי רישיונות ומוציא את עצמותיהם מן הקבר כדי להפליג עמן לארץ ישראל ולקרבן להר הבית לעת תחיית המתים.

בעת שלייב היה מספר את סיפורו למאנפרד, היתה סופי מנענעת בראשה במורת רוח, טוענת בינה לבין עצמה שחמותה מעולם לא סבלה מוורידים ברגליה ושהוריו המנוחים של לייב בחרו לשלחם לארץ ישראל רק כדי למרר את חייה (אבל בין שהיו ורידים ברגליה של חנה־הנרייטה סולומון ובין שלאו, היא ובעלה הצילו את סופי ואת לייב מגורלם של שאר יהודי וירצבורג ואירופה כולה. השנה היתה אז אלף תשע מאות ותשע־עשרה וההיסטוריה פערה סדק צר בשעריה במיוחד בעבורם, בדיוק בין העלייה השנייה לשלישית, כדי שהם יחד עם ארגז העצמות שלהם יידחקו בעדו ויעלו לארץ ישראל).

מאז ומתמיד לא הרהיב לייב עוז בנפשו להתווכח עם סופי, ומאותה סיבה לא סיפר לה גם אז את כל האמת, שהוא כבר העמיד למכירה את חלקו בבית החרושת לפארפאלאך, ושמעבר לנדר שנדר, עצם הרעיון לנסוע לארץ ישראל מסעיר אותו יותר משנסער אי־פעם. כל שהעז היה לבקש ממנה שתצטרף אליו למסע למימוש הנדר שנדר לאביו המת, ושתארוז להם את המעט שבמעט, הרי בארץ הקודש יימצֵא להם כל מה שהם צריכים.

*

חלקו של לייב בבית החרושת לפארפאלאך הועבר כחוק לשותפו על פי הסכם המכר שחתמו ביניהם. צייר שלטים צעיר ונמרץ שהוזמן למחרת בבוקר הספיק עד הערב להניח שכבת צבע שלישית שמחתה כליל את השם סולומון שהתנוסס על השלט שבשער הבניין. בבית עטפה סופי בלב כבד את עצמות הורי בעלה שהיו טמונות בשקית פשתן לבן של תכריכים והניחה את הצרור על קרקעית ארגז נסיעות גדול, מעל שתי עשרות רומנים רומנטיים שלא היתה יכולה לחיות בלעדיהם, ובלי להתאפק עטפה והניחה בהיחבא גם את מערכת הפורצלן של שמונה־עשר החלקים שקיבלה כנדוניה, שאף היא היתה יקרה ללבה במיוחד. היא כיסתה את חלקיה של המערכת בבגדים ובמנעלים, בשתי כסתות גדולות ובשמיכת צמר, ואחרי התייפחות קצרה אבל מנחמת הטמינה בין הבגדים גם כמה סירים ומחבתות, על כל צרה. במיוחד התקשתה להיפרד ממסננת האמייל הלבנה והנאמנה ששימשה אותה לסינון הפארפאלאך אחרי החֲליטה ברותחין, ובלי לחשוב הרבה דחפה גם אותה לארגז וריפדה סביבה בשמיכת פוך אווזים כפולה. כל אותה העת המשיכה להשמיע בינה לבין עצמה קולות יפחה קטנים שעודדו מעט את רוחה, עד שנזכרה פתאום בַּשְׂאור הנאמן שלה שנשא את השם המפואר אלפונסו דה־מולינַס. או־אז הפכו היפחות השקטות לבכי של ממש, משום שהיה ברור לה כלובן הקמח שבלי תכנון מעמיק ומדוקדק אלפונסו דה־מולינַס לא יעמוד בשום פנים בטלטלת המסע. גם אם תצליח לשמור עליו כדרך ששמרו עליו אבות אבותיה בכל נדודיהם ברחבי תבל, ספק גדול אם תוכל לאפות ממנו לחם ראוי בארץ המתים שמעבר להרי החושך שאומרים עליה שמימיה רעים, שאווירה מצחין ושהשמש שורפת שם באש גיהינום. הדאגה לשאור כירסמה במעיה עד שהלכה לבית הוריה להיוועץ באמה ובשתי אחיותיה. ארבע הנשים התעמקו בשאלת הגנתו של דה־מולינַס במסעו המפרך והמסוכן במיוחד, שהרי ידוע לכול כי לחם טוב הוא סוד שלומו של כל בית. אחרי לבטים החליטה מועצת הנשים לבית מילר שיש לעשות כמעשי אבות, או ליתר דיוק כמעשי אימהות, לעטוף את אלפונסו בסמרטוט לח ולהצפינו במקום רך וחמים.

— אלפונסו, פסקו, ייסע לארץ ישראל בין שדיה של סופי.

סופי קיבלה את אלפונסו מאמה ביום חתונתה. מעמד מסירת השאור היה כה רציני וחגיגי, עד שניתן היה לחשוב שגוש הבצק העתיק חשוב יותר מהכתובה שלייב נתן לה רק שעה קלה קודם לכן מתחת לחופה. אמה פתחה בהכרזה שאין לחם טעים מהלחם שאלפונסו מתפיח והבטיחה לסופי בשבועה חגיגית שהוא ישמור על ביתה ועל שלמות נישואיה כשם ששמר על שלמות נישואיהם של בני משפחת מילר לדורותיהם במשך ארבע מאות וחמישים שנה. לא ידוע על גבר אחד שהעז לעזוב את הבית אחרי שאכל לחם של אלפונסו שאפתה לו אשתו, הוסיפה אמא־מילר בנענוע אצבע.

איש אינו יודע את מקום היוולדו המדויק של אלפונסו דה־מולינַס. האגדה מספרת שבגבור עליו יצר הנדודים עזב יום אחד את מקומו בקרב עשרת השבטים, ואחרי שצלח בשלום את מטר האבנים המעופפות של הסמבטיון החל במסכת נדודיו ברחבי העולם. אגדה אחרת מספרת שהשאור הקשיש נולד כמעשה נסים מעצמו במאפייה קטנה אחת של זוג האופים היהודים ויקטוריה ומרדכי דה־מולינַס, בחודֶרִיָיה של העיר טרגונה שלחופה המזרחי של ספרד, על דרך המלך היורדת מברצלונה למָלָגָה.

היה זה, כך מספרים, באחד מלילות סוף הקיץ. רוח הים ציננה והפיגה את חום היום. מאוחר יותר בלילה, קצת אחרי חצות, ירד מרדכי דה־מולינַס אל המאפייה שלו שבקומה התחתונה, לבוש כותונת וחבוש במצנפת שינה. בעודו קושר את הסינר למותניו, נחרד לראות שכנפי חלון המאפייה הפונים לים פתוחות לרווחה. כל שוליית אופים לומד למן היום הראשון שרוח פרצים המנשבת על בצק בשעת תפיחתו עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך, ומרדכי הזדרז להגיף את החלון ולבדוק בחשש את הערֵבה שעל השולחן. משראה שעורו האפרפר של הבצק נשאר מתוח ביישוב־הדעת של בצקים שתפחו למידתם הנכונה, ושריח חמצמץ וטוב עולה ממנו, נחה דעתו. הוא קרץ וצר מן הבצק ארבעים ותשע כיכרות של בצק, בדיוק כמו בכל לילה, והניחן זו בצד זו על השולחן הארוך להתפחה שנייה. טרם חזר למיטתו פיזר מעליהן עננת קמח נדיבה ובדק שוב את החלון, ליתר ביטחון. בתחילת האשמורת השלישית ירד שוב למאפייה לחרוץ בסכינו את סימן־האופה בכל כיכר וכיכר ולהכניס את שבע הראשונות לתנור. כעבור שעה חזר, החליק תחתן מרדת עץ, שלפן החוצה ובצע, כדרכו, את הכיכר שנאפתה בירכתיו.

בטרם נגס מן הלחם שאף האופה אל קרבו את האדים המהבילים שעלו ממנו וחש שכל כוחותיו ניגרים מגופו באחת, עד שנאלץ להשעין את מותניו על שולי הערבה. מעולם לא הריח ריח כזה. לרגע היה בטוח שהוא מריח את ריחה המשכר של האדמה ביום גשם ראשון, ולרגע היו פניו טמונות בין שדיה של אשתו בשעת ייחודם. נטול כוחות, עצם מרדכי דה־מולינַס את עיניו, הכניס לפיו ביד רוטטת פיסת לחם רותח ופרץ בבכי בלתי נשלט. טעמיה של השמש, שנתערבבו בטעמי הרוח הנושאת עמה את ניחוחות רפש האצות שעל החוף, היה חזק מנשוא. מעולם לא נאפה בתנור שלו לחם עז־טעם כלחם הזה. מרדכי דה־מולינַס מיהר לגרד מדופנות הערבה את שייריו יקרי־המציאות של הבצק החדש ולהאכילם בקמח ובמים, להכין מהם את ראש־העיסה של יום המחרת. חרף היותו אופה ותיק רעדו מעט ידיו, שכן ידע שהוא מאכיל עכשיו את שאור־כל־השאורים, השאור שירומם כל כיכר לחם ארצית למדרגת מזון־אלים.

לא חלפו שבועות אחדים ומרדכי ביקש מחברו הנגר שיכין לו שבעה מרדי עץ חדשים. עתה כבר יצאו מן התנור מדי בוקר תשעים ושמונה כיכרות לחם חמוץ בטעם אמברוסיה. חרף כמות הכיכרות הכפולה, התפתל מפתח המאפייה כבר משעות הבוקר המוקדמות תור ארוך של לקוחות משתוקקים שמיהרו לרוקן את מדפיה. בלחץ הקונים נאלצו זוג האופים להתעורר באשמורת השנייה, לרדת למאפייה ולצור ביחד מאה ארבעים ושבע כיכרות של הלחם החדש.

בשובם למיטתם בקומה העליונה אמר מרדכי לוויקטוריה שהוא רוצה להעניק לשאור החדש שם בעל ניחוח אצילי, ומה דעתה אם יקראו לו על שם המלך אלפונסו החכם מטולדו. כך, מספרים, נולד אלפונסו דה־מולינַס, וככה נולד גם שמן של כיכרות הלחם שלו, האלפונְסינוֹס.

מרדכי ואשתו לא ידעו מאין הגיעו נבגי הקסם לראש־העיסה במאפייה שלהם. ויקטוריה סברה שהם נבטו מאהבה גדולה ורחוקה, נסעו במשך הקיץ על גבי רוח הים הערמומית שפתחה את חלון המאפייה והניחה להם להתנחל בתערובת הבצק התוססת בערבה. מרדכי האמין בסתר לבו שהנבגים נבראו בקפלים שבכפות ידיו ומצאו להם מקום בין סדקי הערבה, אבל לא העז להגיד מילה על כך לאשתו מחשש שתחשוב עליו שהוא שחצן כתרנגול. כך או כך, כל מי שעבר בדרך המלך למָלָגָה עשה לו מנהג קבוע לרדת ממנה בטרגונה, להיכנס בין סמטאות החודֶרִיָיה, לצעוד עד למאפייה היהודית ששמה יצא ברחבי כל הארץ ולהצטייד באלפונסינו או שניים.

גלגלי ההיסטוריה נעים לעתים במסלולי זמן בלתי צפויים המשבשים את העתיד. כעבור כמה שנים נסגרה המאפייה היהודית בצו המלך והמלכה, ומשפחת דה־מולינַס גורשה מטרגונה יחד עם אלפונסו וכל יהודי הממלכה.

טרם צאתם מטרגונה נפגש מרדכי דה־מולינַס עם שכנם הקרוב יוסף בן־ששון. משפחת בן־ששון בחרה להמיר את דתה במקום לעקור מן הארץ, אך בחודֶרִיָיה פשטה שמועה מפה לאוזן שבני המשפחה התנצרו רק למראית עין וממשיכים לחיות בסתר כיהודים. מישהו העביר למרדכי דה־מולינַס מסר משכנו לשעבר, שחרף ההיתר לאכול לחם של גויים, מתעקשים בני המשפחה לאפות את הלחם המשמש אותם בסקרמנט משאור יהודי כשר. בחסות החשכה נפגשו יוסף ומרדכי בסמטה צרה היוצאת מרחוב שלושת הקדושים בעיר, ושם נפלו איש בזרועות רעהו ובתוך כך העביר מרדכי לשכנו הטוב פיסת שאור צרורה בסמרטוט רטוב. אלפונסו דה־מולינַס ששיכפל עצמו בבית משפחת בן־ששון נעשה לשאור־אנוס, מעמיד פנים בכנסייה שגופו של הצלוב התגשם בלחם הקודש שנאפה ממנו, ובאותה העת המשיך להתפיח בעליצות חלות יהודיות לשבת במרתף הבית של משפחת בן־ששון.

מששב מרדכי מן הפרֵדה העגומה, נחתל אלפונסו בסמרטוט רטוב ונקשר בזהירות לבטנה החמימה של בתם התינוקת אַלמה, ובאותו הלילה יצאה משפחת דה־מולינַס, על מעט מיטלטליה, דרך השער המערבי של החומה. מרדכי דה־מולינַס אמנם נהג להבטיח לילדיו בכל ערב שבת שהנה־הנה הם אורזים את המיטלטלים ועולים לארץ ישראל, אבל אחרי שפורסם צו הגירוש המלכותי לא הרהיב עוז בנפשו לעשות צעד קיצוני כל כך. הוא הסתפק במסע קצר מערבה לפורטוגל, ושם התיישב עם אשתו וילדיו בפאתיה הדרומיים של ליסבון הבירה.

*

עד שימצאו את ידיהם ורגליהם במבוכי הבירוקרטיה הסבוכה שהשלטון העות’מאני השאיר אחריו, החליטו פקידי הממשל הבריטי, בעצה אחת עם הסוכנות היהודית, לחלק את רישיונות העלייה לארץ במשורה. השמועות שרחשו בווירצבורג עוררו דאגה: סרטיפיקטים ניתנים רק לרווקים ולגברים שיתחייבו לעבוד בחקלאות שנתיים לפחות. לייב סולומון, שבאותה העת לא ידע לאשורו מה ההבדל בין מכוש למעדר, ויתר על רעיון הסרטיפיקט, העמיס את הארגז עם עצמות הוריו כמו גם את אשתו סופי, על שמלותיה המסולסלות, אנפילאותיה ומנעליה הרכים, והפליג בספינה לנמל ביירות. בביירות שכרו שלושה חמורים ושילמו סכום לא־מבוטל למלווה שיירות אחד שיצרפם לשיירת כפריים היורדים על גבי עגלותיהם דרומה, ויסייע בידם לגנוב את הגבול לארץ ישראל. בימים מיעטו לעצור למנוחה ובלילות לנו באכסניות מטונפות, שלמראן איבד לבה של סופי את קצב פעימותיו בכל פעם מחדש. כאשר התקרבו לגבול קדרו השמים וגשם החל מטפטף על ראשיהם. מלווה השיירה הצביע על הדרך היורדת לצפת, והם נפרדו מעליו והמשיכו בדרכם.

סופי, שציפתה לראות גבול של ממש מול עיניה, הופתעה לגלות שהנוף מסביב נראה בדיוק כמו הנוף שחלפו על פניו מאז ירדו מן האונייה בביירות. לא רק זאת, גם האכסניה הארצישראלית בצפת התגלתה כעלובה ומוזנחת בדיוק כמו קודמותיה והכזיבה את תוחלתה למצוא לה סוף־סוף מקום ראוי להניח בו את הראש.

נוכח עיניה ההולכות ומתרככות מדמעות חזר לייב והבטיח לה בפעם המי יודע כמה שהם חוזרים לווירצבורג תכף אחרי שיגמרו את פרשת העצמות.

— וחוץ מזה, ניסה לנחמה, את עוד תראי, ירושלים תמצא חן בעינייך, ובלבו החליט שהם יוצאים כבר למחרת בבוקר לירושלים, והלך לברר מניה וביה על מלון ראוי בעיר הקודש.

כל מי ששאל הציע שייקח לו חדר במלון קמיניץ. החדרים מרווחים, האוכל מצוין, דבר לא חסר, אמרו לו. הברון רוטשילד בכבודו ובעצמו מתגורר בו בכל פעם שהוא מבקר בעיר. לשמע שמו של רוטשילד חש לייב שנשימתו נחטפת מחמת הבהלה בכמה יהלומים יעלו לו תענוגות קמיניץ. לסופי סיפר שהכול אומרים שירושלים נטלה לה תשעה קבין של אכסניות ראויות, אבל בינו לבין עצמו קיווה למצוא מקום זול לבל יתרושש כליל.

למחרת, יומיים לפני ראש השנה, כיוונו את חמוריהם אל ירושלים, טבורו של עולם. גם הגשם נסע עמם ובהגיעם לעיר ראו שהוא מכה בה נמרצות. היה זה גשם ראשון בירושלים אחרי בצורת ממושכת, והוא תופף וירה את מטחיו הכבדים על גגות הבתים, שוטף מעליהם נחלים של בוץ ואבק. עגלות רתומות לסוסים עייפים שקעו ברפש ועגלונים ניסו להניעם בגערות גרוניות. ענני הבל ועשן כבד היתמרו מן הארובות. הערב הנופל במהירות החשיך את הדרך והקור היה כה עז, שסופי הכריזה שאין היא יכולה להמשיך ולשבת עוד רגע נוסף על החמור הארור.

לייב מצא להם חדר בעליית גגה של אכסניה מול חומת אבן עתיקה וגבוהה. בין כתליה עמד ריח של תבשיל כרוב ישן שהתערבב בריח של זיעה כבושה. רטובה ודוויה חילצה סופי את אלפונסו התשוש מתחת לשמלותיה ונחפזה להשיב את רוחו בחופן של קמח ובמים עכורים שלייב העלה לה מהמטבח שבקומה התחתונה, לוחשת לו דברי כיבושים וחיבובים. לא חלף זמן רב עד שנרדמה בבגדים רטובים על המיטה.

חמישה לילות רצופים עברו על סופי בתרדמה עמוקה, וביום השישי קמה ופתחה את ארגז העצמות. עצמותיהם של הוריו המנוחים של לייב אמנם הגיעו בשלום, אולם למראה נימות הסדקים בכלי הפורצלן ומפל פירורי האמייל שניגר בעת שהרימה את המסננת האהובה שלה, שקעה סופי בייאוש גמור.

בחוץ פסק הגשם, ומבעד לפסי הבוץ היבש שהעכירו את החלון נשקף רחוב בהול ועסקני, שהזכיר לה כפר קודח רגע לפני היריד הגדול. היא פתחה את כנפי החלון, הביטה מטה על ערוצי הביוב המקציפים שסימנו מסלולים פתלתלים ומצחינים בין הבתים הטובלים באשפה ופרצה בבכי מר. בין יפחה ליפחה הצליחה להגיד ללייב במשפטים קטועים שהמקום הזה, המרופט והעלוב כמו נעל משומשת, אינו מוצא חן בעיניה כלל וכלל, ומי היה הנוכל מאחז העיניים שהעלה על דעתו לכנות אותו טבור העולם.

— הכול כאן צומח מתוך טינופת, לייב, ייללה סופי והצביעה מבעד לחלון כשהיא לוחצת לאפה את מטפחתה המבושמת.

לייב שתק.

— תסתכל, הצביעה על החלון המלוכלך, אפילו הגשם שלהם עשוי בוץ. אם לא תוציא אותי מכאן, תכף ומיד אני זורקת את עצמי לרחוב.

ככל שארכו הימים בירושלים האריכה סופי ביבבותיה.

ענייני הקבורה היו מייגעים מהצפוי. מתברר שלייב סולומון לא היה היחיד שחיפש בירושלים חלקת קבר לקראת בוא המשיח, ומחירה של חלקה ראויה האמיר מיום ליום בקצב מבהיל. יתרה מזאת, אנשי החברה קדישא הסבירו לו שאנשים שאינם מחזיקים בסרטיפיקטים, כמותו, אינם מורשים כלל לרכוש קרקע, ואפילו לא חלקת קבר.

— גם אם תמצא חלקה, הוסיפו בקורטוב של שמחה לאיד, לא יהיה היכן לרשום אותה. אחרי שהפקידים העות’מאנים הסתלקו עם את פנקסי המקרקעין, החליטו הבריטים להקפיא את פעולות העברת הקרקעות בכל הארץ.

החיפושים היו מתסכלים, אולם הוריו המנוחים של לייב הציקו פחות מאשר בכייה ההולך ומתגבר של סופי.

— לייב סולומון, עוד מעט גם אני אמות אם לא תוציא אותי מפה, הכריזה בכל ערב אך פתח את דלת חדרם. לפני שתצטרך לחפש חלקת קבר גם בשבילי תמצא לנו מקום ראוי לגור בו, ורחוק ככל שאפשר מהריח הנורא הזה. העיר הזאת המשוגעת לגמרי, מסריחה ככותונת של זקנה שמסרבת להתרחץ. תוציא אותי מכאן, רקעה ברגלה.

לייב בחר להניח בינתיים למתים ולפני הכול למצוא לשניהם מקום ראוי למגורים. אך גם החיפוש אחרי בית ראוי הביא עמו עוגמת נפש גדולה. הם יצאו בלוויית סרסור דירות אחד לראות דירה בשכונת מאה שערים. למראה השכנים המתגוררים בסמוך וריח התבשילים באוויר, שהזכיר את ריח חדרם באכסניה, ניענעה סופי בראשה לאות לאו.

— זה רק הבית הראשון, לחשה, מושכת בכתפיה ברפיון מתנצל, ואי אפשר לבחור בראשון שרואים.

ממאה שערים משך אותם סרסור הדירות לשכונה קטנה, שערי חסד שמה, ושם ראו דירה קטנה שנשאה חן בעיניה של סופי וגם המחיר היה זול להפתיע, אבל בצאתם שכן אחד סימן להם בעיניו שיקרבו אליו, וסיפר להם בלחש שבעל הבית קנה את הדירה לבתו העומדת להינשא, אלא שחתנה חלה בקדחת הביצות ונפטר סמוך ליום החתונה. הורי החתן אילצו את הכלה המיועדת להינשא לגופתו של הבן המת והמסכנה ברחה לאמריקה תכף ומיד אחרי אותה חתונת־רפאים.

— מאז, הוסיף השכן, מדי לילה שומעים את קול בכיו של החתן המת, המחפש בין החדרים את כלתו.

לשמע הסיפור מסמר השיער נחרץ גם גורלה של הדירה בשערי חסד וסופי חזרה למיטתה באכסניה, אחוזת ייאוש גמור.

— העיר הזאת משוגעת לגמרי, ייללה. לך אתה ותמצא לנו בית כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק מכאן, אמרה ללייב וכיסתה את פניה בכר.

במבואת האכסניה פגש לייב את מאנפרד הַאבֶּל, חבר ותיק שלמד עמו בבית הספר היסודי בווירצבורג וחלם עוד כילד להיות ארכיאולוג ולגלות את אבן הרוזֶטה השנייה המסתתרת בבטנה של אדמת ארץ ישראל. מאנפרד, שיחסית ללייב כבר היה ותיק בארץ, הכיר את כל סרסורי הדירות שהיו יוצאים ובאים בין האכסניות בעיר. כששמע על צרותיו של לייב שלח אליהם סרסור המתמחה בשכונות החדשות, והלה הזמין אותו להתלוות אליו ולראות בית קטן בניקופוריה, מרחק פרסה שלמה מהעיר.

— הבית, סיפר לו הסרסור, עומד בשכנות למבנה אבן גדול ומפואר השייך לסוחר ערבי אמיד מבית לחם, פארוס שמו, שמתגורר בו עם אשתו הצעירה ומציע את בית המוטור הסמוך להשכרה במחיר מציאה. כדרכם הנכלולית של הסרסורים, שכח הלה לספר ללייב שהבית, הקטן כפחית של צנימים, לא נבנה כלל כבית למגורים, וגם לא הזכיר ברמז את בית המצורעים של עזרת ישו שמעבר לגדר החובקת את חצר הבית. בעיקר שכח לספר שלבד מן המצורעים מוכי הגורל וממשפחת פארוס לא מתגורר אף לא איש אחד נוסף על ההר.

באחד מימי האביב הלוהטים במיוחד שבהם התברכה העיר ירושלים עלו לייב והסרסור בשביל המתפתל העולה לבית המוטור. אך נכנסו לחצר מיהר הסרסור לשאוב מים צלולים מבור המים והגיש את הפחית לפיו של לייב. אחרי ששיבח והילל את המים וטען שהם מי הבור הטובים בעיר, הצביע בערמומיות על כמה קירות חרבים שעמדו במעלה ההר והסביר ללייב שקירות הבית הללו היו פעם בית הקיץ של הקונסול הבריטי פין. הוא תיאר לו את בית הקונסול בדרך כה מלבבת, עד שלייב כבר שזף בעיני רוחו את ארמון הקיץ עומד על תלו ואת דייריו האצילים מקבלים בו את אורחיהם רמי המעלה. בטרם יתעשת, מיהר הסרסור להסב את תשומת לבו של לייב לעצי התות, התאנה, החבוש והרימון הגדלים פרא בפינתה המזרחית של גינת בית הקיץ החרב, ובתנועה מהירה הסתובב מעליו והצביע על ארמונו של הסוחר פארוס ועל מדרגות האבן ועיטורי החלונות שלו. בין לבין הסתיר בגופו את חומת בית המצורעים הסמוך.

לייב, כדרך שהוא רואה תמיד רק מה שהוא רוצה לראות, התמסר לתיאוריו של אותו סרסור, חזר לסופי המייבבת כדי לספר לה בהתרוממות רוח שעל ההר שבו יגורו מתגורר מדי קיץ קונסול נכבד משועי ירושלים. מחמת הסקרנות שעורר בה אותו קונסול, חדלה סופי מבכייה ותכף ומיד כבר ראתה גם היא בעיני רוחה כיצד היא מוזמנת לנשפי הקיץ באחוזתו, וחשבה בלבה כמה טוב שהביאה איתה את שמלת המשבצות הטובה ואת נעלי הריקוד. לייב התעודד משתיקתה והמשיך לתאר באוזניה גם את ביתו המפואר של השכן שלהם, סוחר ידוע וכבד בממון, וצייר לה על פיסת נייר את צורתו של תנור האבנים שבחצר שאין כמותו לאפיית לחם, והפליג גם בשבחם של מי הבור הצלולים והקרים. הוא הרהיב עוז ומחה ביד רועדת את שבילי הדמעות מלחייה.

— מחר בבוקר אנחנו עוברים לבית המוטור, אמר לה בהתרגשות כבושה.

בטרם עזבו, חילץ מבטנת מכנסיו עוד יהלום קטן שיחליפו במזומנים, נוסף על השניים שהמסע לארץ ישראל כבר גבה ממנו. בני הזוג צררו את רכושם, קשרו מחדש את ארגז המסעות הגונח על גבו של חמור ויצאו מן האכסניה לכיוון ניקופוריה. כשהגיעו, התברר שגם סופי רואה רק מה שהיא רוצה לראות: היא ראתה שהבית קטנטן כקופסת המחטים שהשאירה בווירצבורג, ושהוא דל אף יותר מחדרם באכסניה, שמוטור פחמים חלוד וישן מוטל כמו דינוזאור מת בצל עץ חבושים ותופס את רוב שטחה של החצר שבין הבית הקטנטן לביתם של השכנים. היא ראתה שבפינת הבישול הזערורית, שלייב קרא לה בשם המטבח, עומד שולחן רעוע, ושעל קיר המעבר הדחוק לחדר השינה, שלייב התעקש לכנותו בשם מסדרון, שעון ארון כלים ישן שאחת מדלתות הזכוכית שלו סדוקה לאורכה, ובשל כך אין דרך להיכנס אל החדר אלא רק בהליכה צדית כהליכתם של סרטנים. סופי ראתה גם שמתוך רצפת חדר השינה מזדקרים ארבעה זיזי ברזל חלודים ועבים כאגודלים שפעם עיגנו כנראה את המוטור, וידעה שמעתה נגזר עליה להינגף בהם בכל יום עם רדת החשכה.

בלילה הראשון התקשתה סופי להירדם מרוב שחזרה ומנתה בעיניים פקוחות לרווחה את כל החסרונות שראתה, עם אלה שנוספו עתה בחשכה האיומה ששררה בחדר, תחת יללות התנים שצרו על הבית והחרישו אפילו את נחירותיו הרמות של לייב.

טיבן של דאגות שהן גדלות יותר בחשכת הלילה, ואת סופי תקפו גלים־גלים של סוגיות חסרות פתרון: איפה בדיוק תמצא מקום לתלות כאן את שמלותיה ואת המעיל הבהיר, והיכן תניח את כל נעלי הקיץ והחורף, ואת מגפוני העור הרכים ונעלי הבית, ובעיקר מה יעלה בגורלן של נעלי הריקוד שבכסילותה היתה בטוחה שהנה הנה, היא כבר נועלת אותן לנשף הקיץ בארמונו של הקונסול, שהתברר שאין הוא אלא חורבה לא־נושבת, שאיננה דומה לארמון ועל אחת כמה וכמה לא לארמון קיץ, ומה עלה על דעתה בכלל, איפה בדיוק חשבה לרקוד כאן, ולמה לא הזהיר אותה איש שלא לקחת את שמלת המשבצות הטובה אל הארץ הרעה הזאת שכולה קוצים ודרדרים.

חרף ליל השימורים שעבר עליה, כאשר שמעה בבוקר קריאת תרנגול מעבר לחומת האבן, פתחה סופי את החלונות לרווחה והינהנה בראשה לברך את אשת בעל הבית שלהם שכבר עמדה ותלתה כביסה בחצר. מראה העצים הנטועים סביב קירות הבית החרב, שעמדו בלויים ונטושים במעלה הגבעה, השרה עליה שלווה שלא הכירה מאז השאירו את וירצבורג מאחוריהם, ונשכחו מלבה כל החסרונות שכה טרדו את מנוחתה בלילה. בחדר השינה שמעה את לייב מתרגל את סדרת תרגילי ההתעמלות הפרוסיים של חיילי הקייזר, שלמד עוד בנעוריו מבנם של השכנים בווירצבורג.

עיניה נחו על תנור האבן שבחצר. אולי הבוקר תכין לחם טרי, חשבה לעצמה.

*

אחרי ששילמו כופר למלכם החדש עברו על בני משפחת דה־מולינַס ארבע שנים של שלווה זהירה בבית שמעל המאפייה החדשה שהקימו בליסבון שבפורטוגל. אמנם זיכרון הפרעות שהתחוללו בעיר נשאר טרי בקרב יהודי המקום, ושמועות על אודות חטיפת ילדי יהודים לעבודה במטעי סוכר באיי אפריקה נפוצו מפה לאוזן ועשו להן כנפיים בכל מקום, אבל בני משפחת דה־מולינַס ביקשו רק להתחבב על שכניהם החדשים, ללמוד לדבר בשפתם הרכה ולהניח לאלפונסו להשתקע בשגרה מנחמת תוך התפחת בצק.

אך לא רחק היום ונכזבה תוחלתם של בני משפחת דה־מולינַס, והם נאלצו לארוז שוב את מיטלטליהם ולעזוב את פורטוגל. בין נדרי הנישואין ומתנות הנדוניה שמנואל הראשון, מלך פורטוגל, הבטיח לארוסתו המיועדת איזבלה, בתם של מלכי ספרד, ניתנה גם הבטחתו לטהר את פורטוגל מיהודים כופרים. וכך, בשל הבטחת נישואין שלא היה לה דבר וחצי דבר עם אהבה, שוב נחבש אלפונסו בסמרטוטיו הישנים ויצא בדרך הים.

קשור לבטנה של אלמה, נחת אלפונסו עם כל משפחת דה־מולינַס בנמל אמסטרדם בראשית שנת חמש לגירוש. מרדכי דה־מולינַס מצא להם בית על אחת התעלות. בקומת הקרקע פתחו את המאפייה כדרכם, ולא עברו ימים רבים עד שפרוסות הלחם של אלפונסו שימשו מצע לדג המלוח שבני המקום אהבו לאכול יותר מכול.

אמסטרדם האירה את פניה למרדכי דה־מולינַס, וכאשר שלושת ילדיו נישאו, רכש לכל אחד מהם בית צר על גדות אותה תעלה בסמוך למאפייה, כדי שיוכלו לגדל בנחת את ילדיהם ולהמשיך לעבוד לצדו.

שבעה נכדים בריאים נולדו למרדכי ולוויקטוריה דה־מולינַס. אף שבינקותם היו מתעוררים בכל בוקר בתחילת האשמורת השלישית כדי לתבוע בקול רם את ארוחת הבוקר שלהם מאמם, ומרדכי, שקם באותה השעה להזין את תנור העצים, היה מציין לעצמו בסיפוק שנכדיו יהיו אופים מבטן ומלידה, התברר בחלוף השנים שאף לא אחד משבעת נכדיו בחר בחיי אופה. כמנהגם של בני אמסטרדם, אף הם העדיפו לשלוח את ידם במסחר, ועסקי ייבוא וייצוא התבלינים שלהם התפרסמו מהודו ועד פולין.

זכריה דה־מולינַס, נינם של מרדכי וּויקטוריה, גילה רוח הרפתקנות במיוחד, ובשונה מבני דודיו שעשו חיל בין ארצות המזרח להולנד, בחר להפליג מעבר לים דווקא מערבה, אל העולם החדש. בעת שעמד לצאת מן הבית, קשרה אמו הבוכייה לצווארו שקיק עור ובתוכו פיסה אפרפרה של השאור של אלפונסו.

— לחם טוב צריך בכל מקום, אמרה לו ואימצה אותו אל לבה.

זכריה הפליג ב’הולנד החדשה’ של חברת הודו המערבית לנמל היעד, מושבה קטנה שנאחזה בחופו של אי האגוזים. החברה רכשה מילידי המקום את פרוותיהם של הבונים שחיו באי האגוזים תמורת שרשראות של חרוזי זכוכית צבעוניים. בארצות השפלה הכינו מן הפרוות המיובאות כובעים חסיני מים שהיו המילה האחרונה בכל אירופה ונמכרו במחירי עתק.

זכריה דה־מולינַס היה אחד מהבחורים החסונים שחברת הודו המערבית שכרה לעבודה בחפיר ההולך ונבנה סביב מבצר אמסטרדם־החדשה בדרומו של אי מגובנן ומסולע ששכן סמוך לאי האגוזים וכונה בפי הילידים בשם מנהאטה.

החברה ניצלה היטב את פועליה במנהאטה, ומרגע שה’הולנד החדשה’ השליכה עוגן במימי שפך המאוריציוס, יצא זכריה לעבודה מעלות השחר עד רדת החשכה. בלילות היה כה עייף, עד שנותר לו כוח רק להטיל את עצמו על הדרגש ולשקוע מיד בתרדמה עמוקה וקהת־חושים. באחד הימים נשלח לעבוד בחפיר שלרגלי החומה המזרחית, כשלפתע התמוטט חלקה הנמוך של החומה ובוצת נהר סמיכה כמרק אפונה הציפה את הפיגומים. זכריה ושמונה־עשר פועלים שעבדו איתו טבעו באותו הבוקר. שכנו לדרגש, שאת שמו של זכריה אפילו לא הספיק ללמוד, ראה עצמו כיורשו החוקי של המת, וכשחיטט בעיזבונו מצא בין המגפיים המשובחים ומעיל הצמר החם גם שקיק של שאור מיובש. תכף ומיד הביא מעט קמח ומים והשיב לו חיים. הלחם שאפה אלפונסו על שפך המאוריציוס הזכיר לפועלים הוותיקים והחדשים את הבית שעזבו, את התעלות והגשרים ואת הנערות הקטנות שהשאירו מאחור עם הבטחה להביאן לעולם החדש לכשירווח.

אלפונסו דה־מולינַס ישב שנים רבות באי, גם אחרי שנכבש בידי הבריטים, וגם לאחר שהללו גורשו בבושת פנים על ידי המורדים. נאמן כדרכו, המשיך אלפונסו לאפות את לחמם של האנשים באשר היו, עד שיצר הנדודים הישן גבר עליו, והוא נטמן שוב בשקיק עור ויצא בלוויית אחד הבחורים האופים לאסוף זהב במי הנהרות שבמערב היבשת. כך, ללא־חת יצא דה־מולינַס לכבוש את המערב הפרוע. עד עצם היום הזה במזח הדייגים של סן פרנסיסקו זוללים התיירים את מרק הצדפות המפורסם של העיר מתוך כיכרות הלחם העגולות של אלפונסו, שרוקנו כקערות גדולות לשמחתם הקולנית של השחפים.

*

אחרי שערכה את השולחן במטבחון הצר שבבית המוטור והם התיישבו לסעוד פת ערבית, סיפרה סופי ללייב שהעזה לפתוח את צרור העצמות שבתחתית הארגז וגילתה שהן מכוסות באבקה אפורה בהירה. לייב החוויר ונשך את שפתו.

— אוי ואבוי לי, סופי, אמר. אולי כבר איחרתי את המועד? אולי כל מה שאטמון בסוף באדמה יהיה קמח עצמות, ומי יודע אם בבוא המשיח יהיה נס תחיית העצמות היבשות תקֵף גם לאבקת־מתים.

הוא לא העז לגלות לה שהוא קרוב לאבד את תקוותו, ושיש ימים שהוא כבר בטוח שאין לו שום סיכוי לקיים את הנדר שנדר להוריו המתים ולמצוא חלקת קבר לעצמותיהם.

בשלהי אותו הקיץ האירה לו קרן אור את האפלה. מאנפרד הַאבֶּל הציע לו שילך לבדוק אצל הקברנים הספרדים. להפתעתו, התברר לו שבחלקת הקבורה של העדה הספרדית ישנן חלקות קבורה פנויות למכביר. הקברן הספרדי, לבוש כפתן של מוסלמנים, אמר לו שאצלם מוכרים במזומנים.

— ולא, לא, אדון, הוסיף האיש, מניף מולו יד בתנועה של זלזול. אצלנו לא צריך ניירות של אנגליזים.

עוד באותו היום החליף לייב יהלום נוסף בכסף ורכש להוריו חלקת קבר כפולה בשורה השנייה היוקרתית בצדו הספרדי של בית הקברות היהודי שעל הר הזיתים. בפנים אדומות כפלפל מיהר הביתה כדי לקחת את צרור העצמות ולהביאן לקבורה בטרם תשקע השמש.

— גם אלה וגם אלה יהודים, הסביר לסופי, קולו ניחר מהתרגשות. העיקר שעכשיו מובטחת תחייתם ברגליים קלות, לפני שכל המתים הנידחים ברחבי העולם יגיחו מן המחילות הצפופות העולות לירושלים. מי יודע, פרש את ידיו לצדדים, איזו מהומת גוג ומגוג תתחולל בביאת המשיח.

עכשיו, משהניחו לו המתים ונותר רק לחכות ליום השנה לקבורתם כדי להציב מצבות ראויות על קברם, התפנה לייב סוף־סוף לירושלים. מדי בוקר עשה לו מנהג לצאת מחצר הבית עם שרפרף עץ קטן, וישב במרומי ההר לרשום במחברתו את הנוף שנשקף אליו מנגד. את המחברת קנה לעצמו סמוך לנסיעתם לארץ ישראל בחנות מכשירי הכתיבה של שוורץ, וכמחווה לזכרו של אביו־זקנו האהוב, הרב הירש סולומון, שכל חייו טרח בכתיבת ספרו ‘מסעות הצבי בין ק’ק בוולאכיה ופודוליה’, צייר לייב באותיות תמות על גבי כריכת הקרטון החומה את השם ‘מסעות הארי בארץ הקודש’.

סופי כיבסה, בישלה, אפתה לחם וחיכתה בכיליון עיניים שהיארצייט יגיע והם יוכלו לחזור הביתה לווירצבורג.

השמש הגיעה לרום השמים כשלייב חזר באחד הימים אל בית המוטור וסיפר לסופי בהתרגשות שנודע לו מעובר אורח על אודות האנשים המתגוררים למרגלות ההר שלהם.

— לא תאמיני מי הם, אמר לה, אלה הטֶמפֶּלגֶזֵלשָאפט מוויטמברג, סופי. הם באו לארץ הקודש כדי לעבוד בה את הקרקע, לקרב את הגאולה לקראת בוא המשיח.

סופי הביטה בו בשאלה.

— תארי לך, סופי, יש להם כאן בארץ כמה וכמה מושבות, אמר, ולעצמו הוסיף: אנשים חרוצים מאין כמותם.

למראה ההתלהבות השפוכה על פניו משכה סופי בכתפיה בביטול. משוגעי ירושלים עניינו אותה כחרצני זיתים.

למחרת בשעה שתים־עשרה בדיוק, כשישבו שוב זה מול זה וסעדו את לבם במרק גריסים עם לחם חמוץ בחמאה, הניח לייב את הכף שלו על השולחן ואמר פתאום בקול אחר שהוא חולם להכיר את הטמפלרים וללמוד עוד עליהם. הוא מתכוון לקנות לעצמו סוס הגון, לשכור מורה דרך מן המקומיים, שכבר למד לגלגל כמה מילים בשפתם, ולסייר בין מושבות הטמפלרים ברחבי הארץ, ביפו, בשׂרונה ובווילהלמה, ואף בחיפה ובעמק יזרעאל.

— אני מוכרח לעשות את המסע הזה לפני שנחזור הביתה, סופי. לא אתעכב הרבה, הבטיח לה בפנים חגיגיות.

סופי לעסה את הלחם שלה בדממה ולא האמינה לאף מילה שיצאה מפיו. שוב הוא מדבר סתם, כמו תמיד, חשבה, היא הרי מכירה אותו טוב־טוב. לייב מעולם לא אהב הרפתקאות והיא יודעת באילו ייסורים עשה לכאן את המסע שכפו עליו המתים, ומה לו ולמושבות הטמפלרים? היא קמה מן השולחן בפנים חתומות ואספה את הצלחות.

למחרת אחר הצהריים הזדעזעה לראות מבעד לחלון המטבח את לייב יורד מעל גבה הרחב של סוסה, מסיר מעליה את האוכף ונעמד לקרצף את גבה בתנועת יד בוטחת של סייס מדופלם.

לא ייאמן, הוא עומד לעולל לה את מה שהבטיח אתמול ולצאת למסע הרפתקאות ברחבי הארץ המקוללת הזאת. ולא רק זאת, אחזה בלחייה כמקוננת, הוא גם עתיד להשאיר אותי כאן לבד באבק המדבר הזה, בין הנחשים והעקרבים ושאר מריעין בישין. לייב של ירושלים אינו לייב של וירצבורג, הבינה סופי באחת וחשרת עננים כבדה כיסתה את לבה.

*

לייב קם מוקדם מהרגיל ונגע נגיעת פרפר בכתפה. סופי התרוממה מן הכר, הביטה סביבה כנבהלת עד שראתה אותו עומד לידה, משחיל את רגלו למכנסיו.

— די לי בשתיים או בשלוש כיכרות לחם ובצנצנת של מרקחת חבושים, זרק לה, וסופי העגומה, שהבינה נכוחה ששום דבר בעולם לא יזיז את לייב החדש מן ההחלטה לצאת למסעו המטופש, קמה מן המיטה וצעדה יחפה אל המטבחון. רצפות האבן הצוננות מהלילה הזריקו בכפות רגליה קור עד ירכיה.

בעיניים אדומות צררה בתרמילו את כיכרות הלחם ואת צנצנת המרקחת והוסיפה גם גוש של תמרים, דבלות תאנים ושתי יריעות כתומות מגולגלות של עיסת משמשים, שהמקומיים נהגו לייבש בשמש. לייב הביא מן החדר כתונת צמר ארוכת שרוולים ואת מחברת ‘מסעות הארי בארץ הקודש’. לאחר התלבטות קצרה תחב לתרמיל גם ספר תנ’ך, נשק למצחה של סופי ויצא לחבוש את סוסתו.

עזיז וסוסתו האצילה ג’מילה כבר עמדו ממתינים סמוך לחומת בית המצורעים.

מבין עשרות שהציעו את שירותיהם בשער יפו, עזיז נראה בדיוק כפי שמורה דרך במסעות הארי בארץ הקודש צריך להיראות. עור פניו חרוש ויבש כמדבר, וכפות ידי־הצייד שלו מעידות שירש אותן מאביו הקדמון נמרוד. הוא ידע להריח נביעת מים במרחק שלוש פרסאות. בקרעי הצמר ובפיסות הבד שנותרו תלויים על הקוצים בצדי השביל היה קורא את זהותם של הנוסעים שעברו בדרך לפניהם כמי שקורא תעודות מסע. בלילות נטולי־ירח מצא לשניהם מקום חנייה לפי נקישת הפרסות בדממה ומשב הרוחות. משפטי צופן שנכתבו בבוץ יבש על גבי סלעים והתפוררו לאבק תכף אחרי שקראם והודעות שנטמנו במערות סייעו לו לנווט את מסלולו ולהזהירו מפני סכנות האורבות בהמשך הדרך.

מסע החקר של לייב ועזיז בין בתי הטמפלרים התארך הרבה יותר ממה שלייב הבטיח וממה שסופי המדוכדכת דמיינה בחלומותיה הגרועים ביותר. לימים טענה ששורש העניין היה בשכר היומי שעזיז קיבל, שבחר לסובב את לייב ברחבי הארץ בזיג־זג ממזרח למערב וממערב למזרח במשך ימים רבים וכך לזכות בשכר־עתק. לייב סבר שהמסלול הארוך והמפותל נועד להגדיל את שטחה של ארצו הזערורית של מורה הדרך בעיני הנוסע הנלהב מחמת אהבתו־שלו לארץ, כי מטבע הדברים מסע בזיג־זג ארוך בהרבה ממסע שעושים בקו ישר.

אבל הסיבה האמיתית למסלולם הנפתל נטועה בהיסטוריה של אותם ימים, שכן במשך מסעם של השניים התחוללו על פני המסלול המתוכנן כמה וכמה מעשי פרעות שעזיז הצליח לחמוק מהם באופן מעורר השתאות, אך הביאו לשינויים בלתי צפויים בתוכנית המסע המקורית. אילו באמת רצה לייב לפענח את תעלומת המסע המופלא (שבעטיו הוא התאהב עד למעלה מאוזניו בארץ), היה יכול לערוך השוואה פשוטה בין הדברים שכתב במחברת המסעות שלו ובין חדשות היום, ולגלות שבכל פעם שעזיז סיפר לו בדרך אגב על קבר ישן מהלך שעה־שעתיים רכיבה, או שהבטיח לו מראה נוף שיעתיק את נשימתו מעבר לשתיים או לשלוש גבעות, היה משנה למעשה את מסלולם מן התוכנית המקורית ועוקף כך את ההתקפות הזדוניות והמהומות שעליהן קיבל הודעות מוצפנות במהלך הדרך.

בראותו את לייב, משך עזיז מצרורו פיסת בד לבנה גדולה וטבעת חבל שחורה והניחן על ראשו של לייב כמנהג המקומיים, הוציא מכיס אבנטו חופן אבקה שצבעה כעין הקינמון, מהל אותה במעט מים מן הנאד שלו ונתן לו לשתות.

לייב כמעט ירק מפיו את המים המרים.

— מִשְׁרַת עלי זית טחונים טובה למחלה הרעה, חוואג’ה לייב, הסביר עזיז ועלה בקפיצה על סוסתו. לייב, שכבר הספיק לשמוע על אודות פגעי המלריה, נכנע ובלע בהעוויה את שארית המשרה, טיפס על סוסתו ומבלי להביט לאחור יצא בעקבות זנבה המתנופף של ג’מילה. כשהגיעו להר אחד בפאתי העיר, מעט אחרי אל־מלחה, עצרו השניים את הסוסות על צלע ההר מעל עמק, ועזיז החווה סביב על ארבע כנפות הארץ. אחר כך הורה באצבעו על המורדות התלולים.

— הבט למטה, חוואג’ה, אל רגלי ההר הפונה אל הים. הרואה אתה את הטלאי הירוק? מעיין נובע שם. הבט על השביל העולה ממנו במדרון הסמוך. עוד מעט נעלה בו ואביאך לכנסייה ובתוכה אראךָּ אבן גדולה. זאת האבן שבלעה את אלישבע הנסרנית ואת בנה הנביא יוחנן, להסתירם מפני הכופרים הרומאים.

— ואם היינו רוכבים לשם, הצביע בימינו לאחור, היינו מוצאים מהלך יום מכאן מנזר של נסרנים שתקנים חצוב באבן, תלוי מעל ים המוות. צפונה ממנו הדרך עולה לנבלוס שלרגלי הר הכּוּתים.

באותו הרגע שכח לייב הנפעם את כל ההבטחות שהבטיח לסופי. הוא ביקש לבלוע הכול.

עזיז השמיע קריאה גרונית, ושתי הסוסות החלו יורדות במורדות ההר בנקישת פרסות מדודה. מהמעיין עלו במעלה צר ותלול, עברו על פני כנסייה קטנה כמערה, קירותיה תכלת, ובמעמקיה ראו את האבן הבולעת. ממנה המשיכו לעלות עד שנגלו לעיניהם בתי נזירות קטנים שכמו צמחו בצל קירות אבניו של מנזר המוסקובייה. שלוש דמויות שחורות בירכו אותם לשלום בנענוע ראש קטן ופתחו לפניהם את שערי המנזר. שעה ארוכה הביטו סביבם השניים עד שחזרו ויצאו ממנו אל האור המסמא, חבשו את הכאפיות לראשיהם, עלו על הסוסות, המשיכו לרדת מערבה בשבילים המסתתרים בין שיחים עבותים ופנו דרומה לכיוון בית ג’יבריל, הוא אלווטרופוליס הקדמונית.

בטרם השתלשלו מטה וחזו במערות הגיר עצומות הממדים, שבימי קדם התגוררו בהן ענקים, ומאז שנעלמו נותר לשמור עליהן שבט עטלפים קשישים, ביקש לייב לעצור לרגע כדי שיוכל לרשום במחברתו קשת אבן שעמדה שם עוד מימות הצלבנים. כששבו והגיחו מפתח המערה, בגדיהם לבנים כסיד, ישבו לסעוד את לבם בדבלות ובשקדים ירוקים שקטפו מן העצים בטרם עלו על סוסותיהם והמשיכו צפון־מערבה, לכיוון וילהלמה.

הם רכבו בדממה, הסוסות מטופפות מעדנות מתחתיהם. הערב ירד, מטשטש תחילה את ההרים מסביב, ואחריהם עוטף גם את העצים בצד הדרך בצעיף שחור, עד שגם כתפיו של עזיז התמזגו עם שחור־הלילה.

עזיז כרה את אוזנו, ולקול הפרסות כיוון את דרכם למערה שבה תיכנן לחנות. שם שיחרר את הסוסות לרעות בסמוך והדליק ערמת זרדים וענפים יבשים שאספו. משאחזה אש בענפים העבים יותר, משך את אחד מהם מן הלהבה, החזיקו כאבוקה ונכנס למעמקי המערה. לייב צעד בעקבותיו, ובאור המרצד על קירותיה הבחין בעזיז חופר בור מתחת למקל שהיה תקוע בעפר התחוח ושולף מתוכו צרור פיתות חמימות וכמה חריצי גבינה עטופים בבד, שיד נעלמה השאירה בעבורם.

אחרי שסעדו את לבם הוציא לייב מתיקו את מחברתו ולאור המדורה ישב לסכם את יום המסע הראשון שלו בארץ הקודש:

הו, מה יפה תוארה של הארץ!

הוא הניח את העיפרון מידו. בָּרִגְשָה הגדולה שאחזה בו לא עלתה בראשו ולו מילה נוספת. המישורים והגבעות של ארץ האגדות שעל פניהם עברו היום עוררו בו תחושות שלא הכיר.

משפרשו לישון שכב לייב עוד שעה ארוכה בעיניים פקוחות והאזין לקולות הלילה עד שנרדם. בשנתו נבחשו זה בזה חלומות מוזרים והתבשלו למרק סמיך בקדרת ראשו. בעלות השחר בטרם התעורר, עוד הספיק לשמוע את אביו־זקנו צועק לעברו משפט בשפה שלא הבין. הוא קם וצעד בכבדות כאילו בטנו מלאה עופרת. עזיז כבר היה כורע בסמוך לגחלים האפורות ומפיח בהן חיים.

— הרבה חלומות, חוואג’ה, זרק לו עזיז.

לייב הינהן. מעולם לא חלם כל כך הרבה חלומות בלילה אחד. קרעיהם של האחרונים עדיין התעופפו בראשו. עזיז הגיש לו את נאד המים.

— שתה, המים מדללים את המִשְׁרָה, חוואג’ה לייב. עוד רגע יעבור.

הם עלו על הסוסות ויצאו לדרכם. מעבר לעיקול נתגלו שורות עצים נטועים בין שדות חרושים וכמה בתים מלבינים בשוליהם.

— וילהלמה, הכריז עזיז בחגיגיות.

סוף־סוף מושבת טמפלרים, עלצה רוחו של לייב, ולמראה עננות היתושים שמילאו את האוויר סביבם, שתה בצייתנות עוד כוס מרה של לענת עלי הזית שעזיז בחש לו.

הוא הביט נכחו בסקרנות. שלא כמו וירצבורג, שמכל אחת מהצטלבויותיה יצאו עוד ועוד רחובות וסמטאות, מושבת הטמפלרים היתה כתינוקת בחיתוליה ורק שני רחובות מצטלבים בה. מסביב לבתי הכורכר המפוארים שטבלו בין עצים השתרעו שטחי פרדסים וזיתים ושורות גפנים. בכל מקום נראו נשים וגברים, נערים ונערות עסוקים במלאכתם, גוזמים, עודרים, מנסרים, מטייחים וצובעים.

השניים קשרו את הסוסות ליד אחד הבתים שבצומת הרחובות, ולייב, שגעגועים פתאומיים לווירצבורג איימו להטביעו, ניגב את עיניו הלחות במטפחת בד גדולה והתיישב נבוך על אבן גדולה לרשום במחברת מסעות הארי את הגמלון המפואר שהתנוסס מעל בניין בית העם, גרם מדרגות מרשים במיוחד, כמה פיתולי סורג ברזל מעוטר במסירות, וקיר אבן שנשאר עומד על תלו בין חורבותיו של בית. ליד הרישומים כתב:

…החריצות היא סודו של היופי.

מווילהלמה הצפינו לאחותה הגדולה שׂרונה, שגם בה הצטלבו רק שני רחובות. לייב רשם שם את גמלון בניין בית הדואר שעמד על תלו בין כמה בתים הרוסים ואת מסגרות האבן המעטרות את חלונותיו. איכר אחד עבר לידו ובירכו בניד ראש, ולייב קשר עמו שיחה. הוא וחבריו חזרו אך לא מזמן לבתיהם מגלות כפויה בגרמניה ובמצרים, סיפר לו האיש בגרמנית, ועתה שבו לבנות מחדש את המושבה.

השכם בבוקר המחרת התרחק עזיז ממקום לינתם וחזר בפנים מעוננות מבלי לומר מילה. בעודם מהדקים את צרורותיהם על גב הסוסות, שאל פתאום אם ירצה חוואג’ה לייב לראות את ג’אמע א־סיתין, הוא מקדש השישים אשר בשילֹה. ללייב לא היה מושג מה המרחק לשילה, אבל הוא הבין שנפלה לידיו, לייב סולומון איש הפארפאלאך מווירצבורג, הזכות לחזות במו עיניו בעיר שאוהל מועד וארון הברית שכנו בקרבה, ובלי לחשוב פעמיים הינהן בראשו.

משילה, שאת חורבות אבניה הקפיד לייב לרשום במחברת המסעות, חזרו השניים בדרך פתלתלה מערבה לכיוון שדותיה של אומְלָבָּס, היא פתח תקווה. תושבי אומְלָבָּס, איכרים עבדקנים ואיכרות עבות בשר ששבו אותה שעה הביתה מהשדות, הביטו בחשדנות בשני הזרים שמילאו לעצמם מים מן הבאר, אך לא אמרו להם דבר.

מעט אחרי שקיעת החמה הגיעו לבית חרב בפאתי חירבת אל־חיה, היא חורבת הנחש, שהיהודים קראו לה בשם עין־חי. עזיז כרע על ברכיו ליד ענף תקוע לרגלי תאנה גדולה ומישש את האבנים הגדולות השקועות בחציין באדמה, עד שאצבעותיו מצאו אחת רופפת. הוא הרים אותה ממקומה, סילק את העפר מתחתיה ושלף לשניהם ארוחת ערב עטופה בד, שיד מסתורית הניחה בעבורם כמו מכתב אוהבים.

לאחר שכילו את סעודתם הטמין עזיז בנרגילה שלו שניים או שלושה פירורים של קנב הינדי, ושניהם שאפו ממנה לסירוגין, נעטפים בעשן המתוק ומקשיבים רוב קשב לקולות הלילה. הם המשיכו לשבת עוד שעה ארוכה מול האש, עד שנעשתה שיירי רמץ אדומים ומחשבותיהם סובבות ומתפתלות כעשן. הרמץ הלבין ואחרי כן האפיר. לבנה עגולה זרקה מעליהם אור קר ובהיר. מדי פעם היה לייב מלעלע בלשונו עד שהצליח להגות סוף־סוף את המילים ולהודיע באנחה לחלל העולם שאין לו לאדם מקום טוב יותר להיות בו מאשר המקום הזה.

המילים דאו ועלו אט־אט, מתנודדות הנה והנה בגובה צמרות העצים המרכינים את ראשיהם במורד גבעה מתעגלת.

*

שני אחיו הגדולים של לוי דה־מולינַס ניהלו את בית העסק המשפחתי שבנמל אמסטרדם. בעצה אחת עם אביו נשלח לוי להעמיק את קשרי המסחר שלהם במזרח אירופה, ובמיוחד בלובלין שבפולין, שבה סחרו היהודים בכל מה שניתן לסחור בו, מיין ופרוות ועד ברזל ופלדה ותבלינים לרוב. לוי דה־מולינַס לא היה יכול לדעת את מה שהעתיד צופן לו או לעיר לובלין, ועזב את אמסטרדם בהתרוממות רוח. סוף־סוף הוא סולל לעצמו את דרך חייו, כשם שעשו אחיו ודודניו.

באחת מנסיעותיו ללובלין, בעת שכרכרתו האטה לפני גשר צר, נלכד מבטו במבטה של נערה בהירת שיער שישבה בכרכרה שבאה ממול. אחרי בירור נמרץ נודע לו שהנערה היפהפייה היא בתו של גביר יהודי נודע, סוחר גדול. מבט עיניה לא הניח לו במשך כמה וכמה לילות באכסניה, ובימים קם נטול כוחות ובתחושה שבור שחור נפער מתחתיות צווארו עד טבורו. בצר לו פנה לרופא שמישמש בו והציץ לתוכו, לחץ וצבט, פער וחיטט בכל איבריו עד שהכריז שאין זו אלא מחלת־הלב־השבור־של־האהבה־הבלתי־ממומשת, והזהירו שאם לא יעשה מאמץ לממש את אהבתו — סופו שכל גופו ייאכל מבפנים. עוד באותו הערב עטה לוי את מיטב מחלצותיו והתייצב בביתו של הגביר וביקש את ידה של בתו הנאווה.

מחמת שנולדו לו רק בנות, ציפה אותו גביר שחתניו יסייעו בידו לנהל את עסקי המסחר שלו, ועל כן התנה את נישואי הזוג הצעיר בכך שיתגוררו בביתו. דה־מולינַס המאוהב חזר לאמסטרדם והודיע להוריו שהוא עוקר לפולין, ובה יקים את ביתו ויצטרף לעסקיו של חמיו לעתיד. טרם צאתו לדרך קשרה אמו לצווארו שקיק עור של אלפונסו, שהרי בלי לחם אין חיים.

ההיסטוריה, כדרכה, מהתלת בתוכניותיהם של בני האדם. כך ימים לא רבים אחרי חופתם של לוי ובחירת לבו, הטיל המלך הקתולי הפולני זיגמונט השלישי איסור על כל הסוחרים, הנגרים וכל שוזרי החבלים היהודים בפולין למכור את סחורתם, ובלחץ איגוד האופים הנוצרים הוסיף גם צו האוסר על היהודים לאפות לחם או לסחור בקמח, לבד מאשר בינם לבין עצמם.

כל עסקי המסחר של חמיו של לוי קרסו בן־לילה, ובצוק העתים החליט להקים מאפייה יהודית עם חתנו. לוי לא אפה עד אז ולו לחמנייה אחת, אבל די היה לאלפונסו המהולל בקמח ובמים כדי להציל את משפחת הגביר המרושש מחרפת רעב.

ארבע שנים חלפו מאז החל אלפונסו להתפיח את כיכרותיו במאפייה שבלובלין, ומכפר קטן סמוך לעיר צ’יהירין יצא גבר מאוהב אחר, חמלניצקי הקוזק שמו, להחזיר לעצמו את ארוסתו שנחטפה. חמלניצקי משך אחריו את בני עמו הקדרים להתקוממות נגד המלך, ובדרכו הפרועה טבח בכל מי שנקרה בדרכו — וגם ביהודים, כמובן.

ביום שהגיעו הפורעים ללובלין ברחו יהודי העיר אל נהר הוויסלה, ומי שלא הספיק למלט את נפשו ונשאר בה, נטבח בפרעות. בין הנטבחים היו שתי אחיותיה התאומות של אשת לוי שנאנסו באכזריות עד צאת נשמתן. אחיהן הבכור, שחזר העירה לנסות להצילן, נרצח אף הוא בעינויים גדולים. אלפיים יהודים מתו באותו יום נורא, וגם גורלו של אלפונסו דה־מולינַס כמעט נחרץ למוות בשרפה הגדולה שדלקה שתי יממות בבתי שכונת היהודים. למזלו, אחד משוליות האופים שמילט את עצמו מן הלהבות המלחכות את קירות המאפייה הספיק לדחוף פיסת שאור אל מתחת לכותונתו, וכך הצטרף אלפונסו דה־מולינַס למניין בני־המזל שנחלצו מן הפרעות.

*

— מחר אנחנו צפויים לקום בטרם תעלה השמש, חוואג’ה, קטע עזיז את מחשבותיו המסתלסלות של לייב. רכיבה ממושכת לפנינו עד לגשר אל־מג’מע, הוא גשר הפגישה, שאתם קוראים אותו בשם היבוק, ושם פוגש הירמוך את נהר הירדן, הוסיף וחילץ בעדינות את פיית הנרגילה מידו של לייב.

— אבל לפני הגשר, הוסיף עזיז, נעלה לקברו של יוסף אִבּן־יעקוב ואולי אף נשים פעמינו לנבלוס, היא שכם, לחזות במגדל השעון ולסעוד את לבנו בכנאפה. משם נטפס במדרגות העתיקות להר גריזים, הוא הר הברכה הירוק תמיד. שם, חוואג’ה לייב, תוכל לראות את חורבותיו של המקדש שסַנְבַּלַּט החורוני בנה בתבניתו של המקדש בירושלים, ואם השמש עדיין לא תשקע מעלינו נעלה אף להר עיבל, הוא הר הקללה, היבש תמיד כברך של גמל, שם אראךָּ אבנים ממזבחו של יהושע.

לייב כבר עייף, אך לפני שפרש לישון את שנתו הוציא מצרורו את ספר התנ’ך ובעיניים טרוטות קרא בו מעט לאורה החלבי של הלבנה. מחר יעמוד במקום שבו שרה יעקב עם המלאך וייגע באבני המזבח שיהושע העמיד אחרי שכבש את הארץ.

מהרי השומרון ומחורבות מקדש סנבלט החורוני משך אותם עזיז צפונה, לכיוון הכנרת. צפירת רכבת פילחה את האוויר הצלול. ימה של טבריה ניצנץ כלוח פח ומראהו ממרומי הרכס הקטן היה כשלולית, אבל די היה ללייב לשמוע מפיו של עזיז שישוע הנסרני צעד על פני המים הבוהקים הללו כדי שיתרחבו כים בעיניו. הוא התיישב לרשום בקווים אופקיים את הנוף במחברתו, וחתם את הרישום בשני דקלים שפופים ופרועי צמרת בקדמת האגם. בשעה שהתעמק בנוף, אסף עזיז כמה זרדים, הדליק אש ושפת מעליה את קנקן הקפה. הם שתו את המשקה המריר עד תומו, צררו את צרורותיהם וחיפשו את מקום הלינה שעזיז הועיד בעבורם. הערב המתינה להם ארוחתם טמונה תחת ענף תקוע כדגל בין האבנים הקטנות שעל שפת האגם, דגניה מכאן והכנרת משם. הם אכלו בתיאבון את מנותיהם וקברו את השיירים בין האבנים לבל יטרידו אותם היחמורים והראמים או חזירי־הבר, חלילה. כמנהגם מדי ערב אחרי הסעודה ובטרם יפרשו לשנת הלילה, עישנו השניים כמה פירורים של קנב. עזיז הטה ראשו לעבר לייב ואמר לו שאין טובה מהחשישה, שהיא מחזקת גם את הגוף וגם את הנשמה.

רוח שקטה וחמימה נשבה מן האגם והפילה עליהם תרדמה. הם התעוררו בסמוך לגחלים המאפירות, רתמו את הסוסות ויצאו לדרכם. עזיז כיוון אותם מערבה דרך עמק בן־עמאר, הוא עמק יזרעאל, ובעודם מזגזגים בין שדות מסחה וא־שג’רה, היא סג’רה, בירכו בניע ראש כמה איכרים חסונים, גבוהי־קומה ועבותי־שפם המפלחים את האדמה. מדי פעם החליפו מילים קצרות עם השומרים הקשוחים הרכובים על סוסיהם והמשיכו הלאה עד שעזיז עצר וקצב לסוסות העייפות שעה קלה לצינון בחורשת דקלים דלילה. לייב, תשוש מן הרכיבה הממושכת, שקע מיד בתרדמה עמוקה והתעורר רק מקול צקצוקיו של עזיז הקורא לסוסות. הם המשיכו ברכיבתם לעבר מושבות הטמפלרים הצפוניות. מבית לחם הגלילית יצאו שוב לדרך לוואלדהיים הקטנה. בעלותם על כתף הכרמל בואכה כרמלהיים, נשמעו בבירור נקישות פרסותיהן של הסוסות המכות על האדמה הטרשית. עזיז הורה באצבעו על המקום שבו נבי אליאס, הוא אליהו הנביא, התנבא מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל המתגודדים, אוכלי שולחנה של המלכה איזבל.

מראה השיחים הלך והתעבה, צבעם הירוק העמיק והלילה שקע על פני האדמה, מכסה את הנוף בשמיכה שחורה. עזיז ריחרח את האוויר הלח עד שמצא להם את מלון הלילה. היתה זו מערה צרה שבפתחה שוב נראה מקל תקוע, אלא שהפעם במעמקיה האדים לכבודם רמץ חם ועליו סיר של תבשיל בשר כבש בזעפרן עם אורז ועדשים. ריח התבשיל היה כה כבד וטוב שלבו של לייב התרחב וראשו נעשה עליו סחרחר.

בבוקר יום המחרת כבר היו רוכבים ברחובה הראשי של כרמלהיים הרוחץ באור השחר וירדו במורדותיו הצפון־מערביים של ההר לכיוון נמל עכו. מעכו פנו שוב מזרחה לצפת ולראש פינה, ושם ביקש לייב שעזיז יראה לו את הדרך לתל־חי.

קומץ החברים קיבלו אותם במאור פנים בחצר רחבת הידיים והזמינו אותם לשתות יחד קפה ריחני. לייב הביט בהשתאות ביד האוחזת בידית הקנקן, מרימה אותו מעל האש כל אימת שהקפה עולה על גדותיו ומחזירה בזהירות פעם ועוד פעם ועוד פעם, שבע פעמים, בדיוק כפי שעזיז נהג לבשל להם את הקפה.

אך לפני כמה ימים חזרו לחצר, סיפרו לו החברים. בשלהי החורף האחרון התקיפו אותם אנשיו של כאמל אפנדי ואילצו אותם לעזוב.

שמש קשוחה עמדה ברום השמים והלהיטה את אבני הבזלת השחורות של חומת החצר. בדרכם החוצה הפנה לייב את ראשו לאחור להביט פעם נוספת באנשים המסקלים אבנים בחום הכבד. הוא הניד בראשו כלא מאמין. עזיז הפנה את סוסתו דרומה לכיוון יסוד המעלה, ואחרי הצהריים הובילו לנבי יושע לראות את מקום קבורתו של יהושע בן־נון. לפנות ערב מצא להם מקום ללון בנקיק נסתר מן העין, מאחורי סבך של שיחי אלון.

באותו לילה חלם לייב חלום מוזר. בחלומו היה יושב בסירה וחותר בה להגיע אל החוף שמנגד, אבל ככל שהוא מניע את המשוטים הסירה עומדת במקומה ולא מתקדמת כלל. תשוש מן המאמץ, הוא גוחן מעבר לדופן הסירה ומגלה שהוא חותר בשדה רחב ידיים וסביבו ים של רגבי אדמה. לייב התעורר המום, כל גופו דואב מן המאמץ ולחיו מעוכה אל הקרקע הקשה. באורו החיוור של השחר ראה את גופו הארוך של עזיז המוטל לידו.

הוא ניגב מלחיו את גרגרי העפר ומשך את עצמו לישיבה. החלום לא הרפה ממנו. אילו רק היו לי מעדרים ולא משוטים, חשב, הייתי יכול להזיז את הסירה. הייתי יכול להזיז הכול, כל דבר. פתאום בערו ידיו לאחוז במעדר, בדיוק כמו אלה שהיו בידיהם של מי שפגש בדרך, כל אלה הלוקחים חלק בבניין הארץ הרוחש מסביב.

הוא ניער את כתפו של עזיז.

— יש לנו משימה חדשה, עזיז, אמר לו. עלינו לשנות את המסלול. צריך למצוא לי חלקת ארץ.

*

הארץ, כמדומה, הציעה עצמה עתה למכירה, פורשת לפני עיניו של לייב את מרכולת הקרקעות שלה מעל דוכן רחב ידיים, וכל מה שעליו לעשות הוא להושיט את ידו ולבחור, אבל הוא התאפק. קודם שיקנה חלקת אדמה, עליו ללמוד מעזיז לפורר את הרגבים בין אצבע לאגודל ולהריחם, לטעום את טעמם, לתחוב אצבע באדמה תוך עצימת עיניים, להסיר את השכבה העליונה ולגשש, לבדוק אם הסלע הקדמון נמצא קרוב מדי לפני האדמה, ואז להניח את האוזן ולהקשיב לקולות התולעים. פעמים היה צבעה של האדמה תחת אצבעותיו של עזיז בהיר כגיר ופעמים אפור כסלע. פעמים עלה ממנה ריח ביצה רעילה ופעמים צרבה את האף בריח צחיח, חריף כחומצה. בחיפושיהם פנו מערבה לבדוק את כרמי הזיתים הקשישים של הדרוזים של ירכא ודרומה לוואדי מילק, ששם פגשו באנשי בת שלמה. מהם רכבו מהלך יום ומחצית היום עד שהגיעו לכרמי הזיתים של גבעת זמרין, היא זיכרון יעקב. למחרת הדרימו עוד לשרון, ושם ירד עזיז מגב הסוסה שלו, חפר באצבעותיו באדמה והראה ללייב רגבים כתומים כעין החלודה.

— אדמה טובה, חוואג’ה לייב, אמר לו, ראה את צבעה.

לייב הריח את הרגבים והניח לרגע קמצוץ על לשונו, ירק וניענע בראשו.

— מלוחה מדי, הלא כן? אני צריך אדמה טובה ממנה. אני צריך את הטובה מכולן.

עזיז שקע במחשבות עד שאורו עיניו לפתע.

— בוא ואקח אותך לנחלא, שם נמצאת הטובה שבחלקות, אמר וחזר בקפיצה על גבה של ג’מילה. לייב רכב לצדו בשביל הרחב היורד אל שפלת החוף, ובדרכם הקשיב בשקיקה לסיפור האדמה שעזיז עומד להראותו.

— משפחה מהטמפלרים המג’נונים, אלה שאתה אוהב כל כך את בתיהם, קנתה מהמוכתר של נחלא את כל אדמותיה הצפוניות להקים בהן חווה. מספרים על ראש המשפחה אללה ירחמו שבוקר אחד יצא להביא מודד למדוד את תבנית הבית, ובדרך מת מנשיכת עקרב. רק בור מים הספיק לחפור שם, המסכין, וגם לתת שם לאדמה — נחלת עולם. עכשיו מבקשת האלמנה למכור כמה שיותר מהר את האדמה קודם שתחזור להוריה באלמניה.

לייב הידק יד על לבו, שלא יקפוץ ממקומו החוצה. לא רק זאת שאין מניעה לרכוש מהם קרקעות, הכול גם יודעים שהטמפלרים, שעובדים את הארץ כבר חמישים שנה, למדו על אדמתה יותר מכל איכרי הארץ. אם מישהו מביניהם בחר בחלקת אדמה, משמע שאין כמותה להיות לגן פורח.

עזיז ביקש להראותו קודם את המסגד שבשולי נחלא, והם עקפו את בתי האבן הכפריים ופנו במשעול פתלתל בין שיחי רותם ריחניים ורחבי נוף ששלחו אליהם ענפים ארוכים. עזיז הצביע על קו האופק הכחול של הים שלשמאלם, ומשם נעה אצבעו אל צריח בית תפילה מוסלמי שכמו צמח מאליו מן החול, בין אבנים גדולות ורבועות.

— המסגד הזה, חראם סידנא עלי שמו, אמר. כאן, חוואג’ה לייב, נמצא קברו של עלי בן־עולים.

תשעה קברים היו לעלי בן־עולים הקדוש. כל חייו עשה האיש נסים ומעשים טובים. פעם העז לחלוב בכוח את האדמה למען אישה חולה, והאדמה לא שכחה לו את המעשה: אחרי שמת סירבה לתת לקדוש להיקבר בתוכה. שמונה פעמים הקיאה מקרבה את גופתו עד שהסכימה לקבלו לתוכה כאן, במקום שבו נולד.

לייב הינהן בראשו. הסיפור אמנם ישר בעיניו, אבל לבו כבר היה בנחלת עולם.

— היהודים שלך מאמינים שכאן קברו את עֵלי, כוהן היהודים, המשיך עזיז בעודו מצקצק בלשונו להדריך את הסוסות אל עבר בית התפילה שבשולי הכפר. אבטיחים בשלים התפצחו כבוטני ענק מתחת רגליהן של הסוסות, מעלים סביב ניחוח רענן של קיץ. עזיז ולייב קשרו את אפסרי הסוסות לטבעת ברזל גדולה, קבועה בזיז אבן בקיר המסגד. עננות שחורות של זבובים ריחפו מולם בכניסה המקורה, ממלאות את האוויר הצונן בזמזום כקולו של מנוע. הם צעדו אל תוך האולם וחיכו דקות ארוכות עד שעיניהם התרגלו לחשכה. על רצפת האולם הגדול ובכל המסדרונות שבין קשתות האבן הסובבים אותו נתגלו מרבדי צמר ארוגים שדוגמאות באות והולכות, הולכות וחוזרות בהם עד לאין־סוף.

ביציאתם מן המסגד קטף עזיז מן המקשה אבטיח גדול והוליך את הסוסות לעבר שפתו של מצוק. שם התיישבו כשלרגליהם נפרש הים כאריג כחול רקום שלל חוטי זהב. על החוף היו פזורות בכל מקום אבנים גדולות ומסותתות, שרידיה של חומת אבן עתיקה, שהזכירו ללייב קוביות משחק שנפלו מידיו של ילד. פיסות גדולות מאותה חומה היו שקועות במים שמתחתיהם ויצרו שונית סלעית גדולה בסמוך לקו החוף. עזיז שלף מנדנה את המאכלת המעוקלת, בצע באבחה את האבטיח ופרס להם שתי פרוסות אדומות מחייכות.

— הזיכרון קצר, סח לו. איש כבר לא זוכר מי הראשון שהניח את שורת האבנים התחתונה בחומת האבן סביב העיר ארסור, אבל שנים רבות אחרי כן, עוד בטרם הסתיימה הבנייה, כבש אותה המלך הנסרני בעל לב־האריה. הם, הנסרנים, המשיכו בבניית העיר ואף הוסיפו ובנו לה נמל.

לייב מחה את עסיס האבטיח מעל שפתיו, השעין את גבו לאחור על אבן גדולה והקשיב רוב קשב, מנסה ככל יכולתו להרגיע את התרגשותו.

— הסולטאן אל־טאהר בייבָּרַס לבן־העין, שנלחם מלחמות רבות בכופרים הנסרנים, צר על חומת העיר הזאת ארבעים יום וארבעים לילה, אבל לא עלה בידו להפילה. בינתיים נודע לאל־טאהר שעלי בן־עולים הקדוש מתגורר במערה אחת סמוך לחומה. הוא פנה אליו וביקשו שיעזור לו להילחם בנסרנים, אבל לא ידע שבתו של מלך הנסרנים עוברת מדי בוקר במנהרה שמתחת לחומת העיר ומביאה לפתח המערה שבה התגורר עלי את מזונו.

קודם שיעזור לו ביקש הקדוש לטהר את גופו בצום שלושה ימים ושלושה לילות, שלא ייוותר בו שריד ממזונה הטמא של בת־המלך הנסרנית. ביום הרביעי רחץ את גופו, ומשסיים את תפילתו זרק על קיר החומה כד קטן של מים. אך פגע כד המים בחומה והחומה נפלה תחתיה באחת, לא נותרה עומדת בה אבן על אבן.

— הבט על אבני החומה הקבורות מתחת לרגלינו, חוואג’ה לייב. אצלנו אומרים שהנוטל עמו שבר מאבניה מובטח לו שביתו לא ייחרב לעולם ושיאריך חיים עד סוף כל הימים.

עזיז קם ממקומו והטיל את קליפת האבטיח בקשת רחבה עד שנפלה לים, אל בין האבנים.

לייב הנרעש הביט על שונית אבני החומה שמתחתיו והרים את ראשו להביט על הים. הרוח זרתה מלח בשערו. לבו עלץ. הוא חש שבמקום הזה התלכד הכול: אדמה וים, מזרח ומערב, נוצרים מוסלמים ויהודים, קודש וחול, עבר והווה. שיש בו אמת ואגדה, חלום ומציאות. הוא קם והטיל אף הוא את קליפת האבטיח שלו לים, משתדל להנחיתה ליד זו של עזיז.

בערב, כאשר חנו על שפת הים בצל המצוק, פתח את מחברת מסעות הארי בארץ הקודש בעמוד האחרון, וכאחוז תזזית כתב:

…הבוקר ישבנו על שפת המצוק מעל הים. חיכיתי עד שנשימותי תשובנה לסדרן וביקשתי ממורה הדרך להראותני את גבולות הנחלה הטמפלרית. שבנו למסגד וספרנו מקיר החומה שלו מאה צעדים צפונה עד שורת חצבים זקופים, שממנה ואילך, עד שהעין איננה רואה עוד, השתרעה הנחלה. צעדתי עוד מאתיים וחמישים צעדים מערבה, והמשכתי עוד מעט עד שעמדתי על המצוק. הבטתי בים הזהב הפרוש לרגלי ושלחתי מבט על סביבותי ולחשתי לעצמי, הו, מה יפה הארץ, מה יפה כאן המקום. שמש מערב נפלה אל בין שרידי האבן שבים, אבל הזמן שעל פני האדמה לא זז כלל כבמעשה כשפים. אולי זו האדמה שאחזה בו, איני יודע. אולי לכד אותו צריח המסגד העתיק הצומח מעבר לחורבות ולא הניח לו לחלוף. רק דבר אחד אני יודע, שזהו המקום וכאן תהיה הנחלה שלי, ארץ זבת חלב ודבש. ניגבתי את הזיעה מעל פני בממחטה, חזרתי על עקבותי בצעדים אטיים מפאת הרִגשה הגדולה שאחזה בי. פגעתי במקום סודי שחמק מתנועתו של העולם.

משסיים, סגר בטפיחה את מחברתו וביקש מעזיז שלמחרת ייקח אותו לבעלת הקרקע.

השכם בבוקר כיוונו את הסוסות למושבת הטמפלרים ביפו. האלמנה לבושת השחורים ובנה הבכור ישבו מאחורי שולחן גדול ומיעטו לדבר. המשא והמתן שהתנהל בגרמנית מתובלת במעט עברית היה קצר. שני הצדדים ביקשו לסיים את העסקה במהירות והגיעו לעמק השווה בתוך דקות. לייב העביר לידיהם שני יהלומים גדולים ושלושה בינוניים, ובנה של האלמנה הדף לעברו את שטרי הקרקע.

— רק עוד שאלה אחת, בּיטֶה, ביקש לייב בקול ניחר בטרם הביט בשטרי הקרקע. היודע אתה מדוע אביך קרא לה נחלת עולם?

— ‘למען אשר יירשו את הבטחת נחלת עולם אחרי אשר מת לפדוֹת מן הפשעים אשר נעשו בימי הברית הראשונה,’ ענה הבן בקצרה. ‘האיגרת אל העברים.’

לייב הקשיב לו רוב קשב, מהנהן בראשו בתנועות אטיות.

— ישוע? שאלו לייב.

— המשיח, החזיר הבן, שעה שלייב טבל את העט בקסת הדיו וחתם בתחתית שטר המכר. נחלת עולם הועברה לידיו כחוק.

באותו הרגע ממש — בשביב הזמן שבין שריטת הציפורן בנייר ועד שנספגה בו הדיו — פילח את בטנה של סופי בניקופוריה שבירושלים כאב חד. כה נורא היה הכאב, עד כי שמטה מידיה את כלי החרס של אלפונסו והמכסה שלו נשבר על רצפת האבן. מתייפחת, כמי שצער העולם נפל על כתפיה, אספה סופי את שאריות השאור שנשפכו והתיישבה להדביק את שבריו של המכסה בתערובת של דמעות ומחמצת, עד ששכך הכאב.

למחרת חתימת החוזה חזר לייב לניקופוריה, ואלמלא עמדה סופי בגבה אליו כשנכנס היתה ודאי נבהלת למראה האיש הכחוש, קצר הנשימה, שבעיניו בער מבטו הטרוף של משוגע.

מול גבה של סופי העומדת ולשה את הבצק פרחה ממנו באחת כל ההתרגשות שעל כנפיה נישא לירושלים, והוא בלע את רוקו למראה שני תלתלים שנשמטו מתחת למטפחתה ונחו ענוגים על עורפה. הוא ידע שלמרות שהיו לו כל הסיבות שבעולם להצדיק את רכישת האדמה, לא יעמוד לו כוחו לספר לה את האמת, ושעה ארוכה עמד על מקומו מעברו של השולחן, אוחז בעווית בכאפייה ובעקאל המאובקים. שברי מחשבות התרוצצו בראשו, עד שלבסוף כיחכח בגרונו ומילמל:

— חזרתי.

סופי קפצה ממקומה והסתובבה לעברו.

לייב צעד צעד אחד ושוב נעמד.

— לייב סולומון, מיהרה סופי לקרוא. שב, שתה קצת מים קרים.

— אוח… סופיליין, חשבתי קצת.

סופי הגישה לו כוס מים והוא ניפנף בידו לעבר הכוס.

— אנחנו צריכים להישאר כאן עוד קצת, סופיליין.

גופה של סופי נדרך. לייב לא הרבה לקרוא לה בשם סופיליין, וזה עתה עשה זאת פעמיים.

— תראי, פתח שוב.

הוא עומד לשקר לה.

— סופיליין, הרי לא נוכל להתרחק מהעצמות.

היא הביטה בו בעיניים משתוממות. רק עכשיו חזר ועל מה לכל הרוחות הוא מדבר?

— מה נעשה אם חלקות הקבר תישטפנה גשם, או שאנשים זדים יתנכלו חלילה לאבני המצבות שאעמיד לזכרם? ותארי לך שנשוב לווירצבורג והם שוב ייכנסו לי לחלום ויבואו אלי בטענות שאני מזניח את קבריהם. איך נעמוד שוב בנסיעה לכאן, סופיליין, איך?

סופי לא השיבה לו וחזרה למעוך את הבצק באגרופיה. היא ידעה ששתיקותיה מפחידות אותו יותר מכול ובדרך כלל גורמות לו גם להשתתק, אבל עכשיו המשיך לשטוח את טענותיו בעקשנות החדשה הזאת שאימץ לו פתאום לפני שיצא למסע העוועים שלו.

— ומה תגידי, סופיליין, אם אמצא לך נחלה על הים רחוק מירושלים שאת מבקשת להסתלק ממנה, אבנה לך בית גדול עם מרפסת תלויה על זיזים ומעליה גמלון של אבן, ונוכל לחיות בו חיי גן עדן לנצח נצחים עם כל הילדים והנכדים והנינים שיהיו לנו, אה? שאל בלי אוויר.

סופי שמרה על שתיקה רועמת. מה לקברי הוריו הסחופים או למצבות השבורות ולילדים שעדיין לא נולדו להם, ועל איזה גמלון ואיזו נחלה הוא מדבר?

מאימת שתיקתה הוסיף לייב והבטיח שיראה לה את הנחלה לפני שיקנה אותה, כדי שתהיה שותפה מלאת־זכויות להחלטה.

— לא אעשה דבר בלעדייך, סופיליין, נשבע בקול נסער כשהוא מטיח אגרוף על השולחן.

כל אותו הלילה נאבק אלפונסו דה־מולינַס בנהר הדמעות שנשפך מעיניה של סופי ואיים על חייו. הלחם שאפתה למחרת בבוקר יצא מן התנור שטוח כרעף ומלוח ככעך.

*

לא יצאה השבת השנייה מאז חזר ממסעו, ולייב ניער את האבק מעל הכאפייה שלו, צרר בתרמילו כמה בגדים, תחב לתוכו את מחברת מסעות הארי בארץ הקודש, ובעודו ממלמל לעצמו כמה מילים חסרות פשר, יצא את בית המוטור ועלה על סוסתו. בשער החצר פנה לאחור והבטיח לחלל העולם שיחזור כשימצא להם נחלה — ושבר את רוחה של סופי כליל.

בכל הימים והלילות הארוכים שחיכתה שיחזור מן החיפוש אחר גן העדן שלהם, היה לייב עסוק בסימון גבולות הנחלה, בבחירת מקומו של הבניין המתוכנן ובבניית מריצת עץ גדולה עם אופני ברזל שעליה אספו הפועלים ששכר את כל אבני המבצר העתיק הפזורות בכל מקום לבנות מהן את הגמלון. באוהל הקטן שנטע בלב החלקה המשיך והוסיף בכל ערב לאור עששית תיקונים ורישומי פרטים חדשים לשרטוטי בית הנחלה עד עלות השחר.

חרף לבה השבור — ואולי דווקא בעטיו — סופי לא חדלה לכתוב במסירות את מכתבה היומי לבני משפחתה בווירצבורג. בדרך כלל היתה פותחת אותו בתלונה על פקידי הדואר — שכמו כולם בלֶבָנְט הזה, גם הם עושים את מלאכתם רמייה — וממשיכה בטרוניות על לייב שמסתובב כמאוהב ברחבי הארץ הזאת, מסונוור מנופיה, מחפש לו קרקע לבית החלומות שלו, בעוד ימיה המדכדכים עוברים עליה כאן, בבית המוטור, מול חומות העיר האבודה השוקעת עם ערב תחת אבק הקיץ, בחום שאין לתארו ובריח מעיק של חבושים מרקיבים. מרוב שעמום שהתיישב על לבה כמו סלע, הוסיפה וסיפרה, שכרה לעצמה חמור וירדה אל השוק. היא תיארה בפרטי־פרטים את מלבושיהם של הערבים המוסלמנים ואת קישוטי המצח ואת שׂלמותיהן הרקומות של הערביות הנוצריות, וכתבה להם גם על יהודי העיר, שהם קשים כסלע ואינם חדלים מלהתקוטט זה עם זה ולהתבצר בבתים של אבן. באחת האיגרות אף מנתה את שמותיהם של הארמנים והנוצרים העשירים המגיעים להר פעם או פעמיים בחודש למדוד את חלקות הקרקע לבתיהם העתידים להיבנות על ההר, ששינו אגב את שמו לטלביה, אף שהיא את השם ניקופוריה אוהבת יותר.

על אף זעירותו של בית המוטור שלהם הפליגה סופי במכתביה בתיאורי חדר השינה הקטן על ארבעת זיזיו, שהיא ניגפת עליהם מדי לילה, והמסדרון הצר שניתן לחצותו רק בהליכה צדית. מדי פעם תיבלה את המכתבים בפכים קטנים על אודות בעל הבית שלהם, סוחר הבדים העשיר דאוד פארוס, שמתגורר מולם בבניין בית החרושת למשי עם אשתו הצעירה, אישה חייכנית ודשנה כעגבנייה שהבשילה בשמש, שמחמת קשיי השפה ביניהן הן רק מהנהנות בראשיהן לשלום כל אימת שהן מתראות בחצר, על חמשת ילדיהם, עזיז ופטימה, נעים וחליל וצעיר הילדים שמעולם לא שמעה את אמו קוראת לו בשמו. היא הרבתה להתלונן ששנתה כבר לא טובה כשהיתה, משום שאותו דאוד פארוס משכים לקום ברעש גדול, ומרוב שהוא מרעיש, היא כבר מתעוררת ונאלצת לקום מוקדם ולמלא בהשד־יודע־מה את ימיה ההולכים ומתארכים.

בעדינותה, לא פירטה סופי במכתביה את טיבו המדויק של הרעש שהיה עולה בכל בוקר מביתם של השכנים ומדיר שינה מעיניה. שתי סיבות היו לדבר: האחת, שסופי לא ידעה את שמה המפורש של הפעילות שגרמה לרעש, והשנייה, שגם אילו היתה יודעת, לא היתה מעיזה להעלות את אותו השם על הכתב, הן שתי אחיותיה הצעירות קוראות את מכתביה, ואבוי אם תקראנה על דברים שבינו לבינה בגיל שבו נערות עדיין מציירות לעצמן את האהבה בלבבות סמוקים מקושטים בעלי כותרת של פרחים מתים. בינה לבין עצמה היא הבינה מזמן שהקולות העולים מדי בוקר מביתם של דאוד פארוס ואשתו קשורים למעשים שהשתיקה יפה להם, כאלה שלייב היה עושה בה בכל ליל שבת, רק שלייב עשה את שלו בצנעת החשכה ובלי רחש, וכשהיה רומז לה שהגיעה השעה היה רק מזמזם לעצמו כמה שירי שבת בדרכו למיטה, והיא היתה מאריכה את הזמן במטבח, מנגבת את הצלחות לאט ככל יכולתה ומניחה אותן מאחורי חלון הוויטרינה בארון כלי הפורצלן שבמסדרון, בבקשה לדחות במעט את החובה הבלתי נמנעת.

אבל בקולות היללה הפראיים ובחבטות שקרעו מדי בוקר את השקט על ההר היה משהו שונה בתכלית, משהו שעורר בגופה תחושות שלא חשה כמותן מעודה ובילבל עליה את דעתה. עד מהרה הרגילה עצמה להתעורר בטרם הרעש, לפקוח את עיניה ולחכות לו במיטתה הריקה. בזמן שחיכתה היתה מדמיינת את דאוד פארוס מנשק את שפתיה הבשרניות של אשתו העגבנית ויורד להתעמק בשדיה השופעים, עד שאצלה בערו השדיים מתחת לכותונת. ברגע ששמעה את אנקותיו של דאוד פארוס ואת יללותיה של אשתו, השתנק לה הגרון ברעבון סתום, נחלי זיעה נשטפו מירכיה ופלגים מבתי שחייה, ובסופה של שרשרת התגובות הבלתי רצוניות הללו היתה סופי הנבהלת נאלצת להחניק לתוך הכר את הקולות שיצאו מאליהם מתוך גרונה.

סערות־הבוקר הללו הותירו את עצביה המרוטים בלאו הכי מעורערים עוד יותר. בצר לה ניסתה סופי להפיג את התחושות ככל שהיתה מסוגלת: היא קראה פעמיים ואף שלוש את כל הספרים שהביאה עמה לירושלים, חיסלה גם את אלה שמאנפרד הַאבֶּל השאיל לה, ובין קריאת ספר אחד לשני התפיחה במרץ בלתי נדלה בצקים חמוצים של אלפונסו.

כדי להחניק את התחושות המאיימות להטביעה ומרוב געגועיה הביתה, החלה סופי בלי משים לצור את הבצק בצורת הבתים שזכרה מווירצבורג, על שני רחובותיה הראשיים המצטלבים זה בזה ועל הסמטאות שיצאו מהם. בחום הקיץ המתגבר המשיכה לאפות את בניין בית הכנסת ואת בית הוריה, את בית הוריו של לייב ואת בתי השכנים, ואת ביתו של הרב ואת בניין הישיבה ותלמוד התורה. ביום שבו נעכרה רוחה יותר מבשאר הימים, אפתה גם את בית הקברות, בנתה בתוכו מצבות־לחם, סללה ביניהן שבילי־לחם וגידרה גדר־לחם סביבו, וליד השער בנתה אפילו חדר־לחם קטנטן לרוחצי הגופות. היא שיחזרה מהזיכרון את בית העירייה ואת הכנסייה הגדולה וכיכר העיר, שבמרכזה העמידה פסלי־לחם מזדקרים של נסיכים ופיתלה ביניהם את המַיין עם שבעת גשרוני־הלחם החוצים מעליו.

ככל שהלחץ בקרבה גבר, כן הלכה וירצבורג והתפשטה על גבי שולחן המטבחון. הטירה העתיקה שבפאתיה המערביות של העיר ירדה בתלילות מן השולחן אל השרפרף שלה, וממנו השתפלו לכיוון הרצפה גם בתיו של הכפר השכן. עצים אפויים טיפסו על השרפרף הריק של לייב, ירדו ממנו ועלו שוב על שלה, מעבים סביבה את היער הסמוך לעיר. אלמלא התחילו לכסות כתמי עובש גדולים את שוליה של וירצבורג־רבתי, היא היתה מן הסתם ממשיכה לאפות עד פרנקפורט, אבל לנוכח הירקרקות המצטברת והולכת התעשתה סופי והשליכה לשדה את כל חלקיה המעופשים של העיר שלה למאכל התנים. למחרת, אחרי בוקר רועש במיוחד, השליכה בחמת זעם גם את היער והטירה, ואת כל בתיה התפלים של עיר מולדתה, ועדיין היתה מלאה עד הצוואר בכמיהה בלתי מוסברת.

עכשיו עמדה בחדרה משך שעות ארוכות והביטה בווילון חלונם של השכנים, עד שננערה ממקומה והחליטה לרדת שוב העירה. בין חבלי הכביסה בחצר פגשה את אשתו הדשנה של בעל הבית, ולנוכח מצעי מיטה מרוקמים לתפארת שהיו תלויים נוקשים בשמש, הסמיקה סופי מצוואר עד קרקפת ואזרה עוז להנהן בראשה את ברכת השלום הקבועה שלהן רק אחרי שכבר נמלטה במורד השביל. בשוק קנתה לעצמה בלי לחשוב חצי תריסר צנצנות גדולות של זכוכית ירקרקת ומילאה את הסל במלפפונים צעירים, ובשובה הביתה דחסה לתוך הצנצנות מלפפונים ומי מלח וכמה שיני שום והעמידה אותן בריבוע של שמש על אדן חלון המטבח הפונה לחצר, בדיוק כמו אלה שעמדו על אדן חלון מטבחם של הפארוסים ממול. כעבור שבוע, כשפתחה את הצנצנות, גילתה כי מלפפוניה הכבושים היו מלוחים יותר מדג מלוח, וגם אותם נאלצה להשליך מעבר לחומה שסביב החצר. למחרת יצאה עם שלושה פחים ריקים, מילאה אותם באדמת השדה, זרעה בהם זרעי שמיר ופטרוזיליה והעמידה את הניסוי האגרונומי שלה על אדן החלון במקום הצנצנות. היא השקתה את עציציה במסירות יתרה בוקר וערב, ומשלא ראתה ציץ כלשהו עולה מן האדמה כעבור שלושה שבועות, החליטה להוסיף עוד השקיה גם לפני הצהריים.

בעודה עומדת ומשקה את שלושת הפחים כמדי בוקר, שמעה את דלת השכנים נטרקת ומבעד לחלון ראתה את דאוד פארוס יורד במדרגות האבן המעוגלות, לבוש במכנסיים רחבים כשל המוסלמנים ומעליהם חולצה צחורה כיונה. רגליו נתונות היו במנעלי עור רך שהזכירו לה את כפפות עור הגדי שהשאירה בווירצבורג. היא הרחיקה את עצמה מהחלון, כופפה את ראשה והציצה על האיש מבין עציצי הפח.

למראה תנועות גופו הנינוחות נזכרה סופי בגניחות ששמעה אך שעה קודם לכן אצלה בחדר, וכיצד רעדה תחתיה המיטה כאילו אלפיים סוסים שעטו פנימה מחלון חדרה, מזעזעים בפרסותיהם את בית המוטור כולו. היא לא הצליחה להסיר את עיניה מן הדמות הגבוהה לפחות בראש שלם מלייב שלה, שתמיד חשבה שהוא גדול כאריה.

סופי המשיכה לעמוד ליד החלון עוד שעה ארוכה אחרי שדאוד פארוס נעלם מאחורי השער, רגליה שקועות עד הברכיים בשלולית של געגועים. ריחם הכבד של החבושים פלש לבית המוטור מן החצר, ובשקט מסביב נשמע רק רחש נפנוף כנפי הזבובים.

למחרת בבוקר, אחרי ששוב ביקרו אלפיים הסוסים בחדרה, קמה בעיניים טרופות והלכה בצעד יחף של מוכת־ירח למטבחון, הסתתרה מאחורי פחי העפר המיותמים על החלון וארבה לדלת שממול כדי לראות שוב את דאוד פארוס עושה את הדרך הקצרה מפתח ביתו עד שנעלם מטווח ראייתה בתנועת מותניים גמישה של נמר שבע, שזה עתה טרף את טרפו.

ימים ארוכים ליוותה אותו כך בעיניה, ובכל פעם אחרי שהסתלק התפוררה תחתיה כעוגיית סולת ונסוגה לחשכת הבית בברכיים פריכות, גדושה עד צוואר בשקיקה לא מוסברת למשהו ההוא שעדיין לא מצאה לו שם, פותחת וסוגרת את דלתות הארונות בכל הכוח וממשיכה בימים ובלילות במסעותיה הסהרוריים מן המטבחון לחדר השינה ומארון הבגדים לארון כלי הפורצלן עד שנשתקעו ברצפת האבן שבילים של אומללות חסרת־פשר. אלפונסו המסכן, שנעזב רעב בכלי החרס שלו על המדף הגבוה במטבחון, כבר האפיר כולו, ורגע לפני שנואש כליל מהמצב האומלל שאליו נקלע, החליט בצעד הישרדותי לכסות את עצמו בנוזל עכור והמתין לנס.

התעוקה של סופי גדלה לממדים בלתי נסבלים. בודדה ומיואשת מתמיד, החלה לצאת בלילות מהבית ולהסתובב בשבילי ההר כמשוגעת, ולו רק כדי להרחיק עצמה מבית המוטור הספוג געגועים, מקירותיו המחניקים ומן הארונות והמגירות ומארגז הנסיעות שנראו לה גם הם מתפקעים מכיסופים. העלים היבשים שהתפצחו תחת רגליה בבוסתני התות העזובים הרגיעו מעט את הרתיחה שבראשה. בלילה השלישי או הרביעי שעשתה בין המשעולים של ניקופוריה, שמעה מרחוק קול פרסות סוס, וכשקרב אליה הרוכב הכירה סופי את טלטולי הגו הרכים של דאוד פארוס שלה. הוא עשה את דרכו אל עבר החצר הקטנה, וסופי המיואשת מיהרה אחריו ומעדה עליו כנופלת בשעה שקפץ וירד מן הסוס.

דאוד פארוס עמד קפוא במקומו שניות ארוכות, עד שהבין מי זו הדמות המתמוטטת בין ידיו בחשכה כאילו היתה שק סמרטוטים. הוא החניק קללה וניסה לסגת לאחור, אבל סופי טרופת הגעגועים נתלתה על זרועו ומילמלה בגרמנית נבהלת שיעשה גם בה את מה שהוא עושה באשתו בכל בוקר, כי גם היא רוצה ככה בדיוק. את הכול. ומכיוון שהתשוקה מדברת בכל השפות הבין האיש בדיוק מה מבקשת ממנו אשת דייר המשנה שלו, אחז במותניה אחיזת בריונים והוליך אותה בנחישות לכיוון בית המוטור.

טריקת דלתו של בית המוטור זיעזעה את קירותיו, וסופי הרימה את עצמה מרצפת המטבחון הזרועה בנעליה ובכפתורי בד תלושים, במכבנות שיער ובפוזמק אחד שחור ששכב מוטל מתחת לשולחן כחולדה מתה, חושבת שרק הם היו עדים להתגוששות הבהולה שחלפה כאן כסופת ציקלון, ובשארית כוחותיה עלתה על מיטתה בפוזמקה האחד על רגלה ונשכבה על גבה בשמלת המשבצות הטובה, לולאות כפתוריה קרועות ופרומות, הביטה על התקרה ושאלה את עצמה מתי יחזור דאוד פארוס לעשות בה את מה שעשה, משום שאך באה על סיפוקה ושוב שקעה בתוך בצק של געגוע.

רק מקץ שמונה שבועות הרהיב לייב עוז בנפשו לחזור לבית המוטור, ובלי להביט בעיניה של סופי סיפר לה שהוא חושב שמצא לה נחלה עלי צוק של כורכר המשקיף על הים התיכון. כשתלה את מבטו בחלון ידעה סופי שהוא איננו מבחין כלל בעץ החבושים שבחצר, וגם לא בתנור העצים ולא במוטור החלוד. מבטו של בעלה נשלח הלאה משם, לגן העדן שנפרש בדמיונו, לקירות בית חלומותיו, לחלונות ולמשקופי האבן הקרועים בהם, לגמלון המסותת אבן ולמרפסת התלויה על זיזיה.

בבוקר יום המחרת, בעודם ממתינים לביקור השבת של מאנפרד, סיפר לייב לסופי בלי משים שמסר לחרט אבן נודע כמה אבנים עתיקות יפות שאסף שם, כדי שיחרטו לו בהן דוגמאות של השם ‘נחלת עולם’, כמנהג הטמפלרים, ושעכשיו הוא מחכה שיחזרו אליו האבנים החרוטות כדי לבחור בדוגמת האותיות שתתאים לזו שהוא חולם עליה, וסופי הבינה שהכול כבר עשוי וגמור, שלייב לא נועץ בה כלל למרות הבטחתו המפורשת, ושאת הנעשה אין להשיב.

היא לא אמרה לו מילה, ורק נמלאה צער על כך שיום יבוא והיא תיאלץ לעזוב את ניקופוריה ואת המראה המלבב של דאוד פארוס בחולצתו הצחורה ובמנעלי הגדי הרכים שלו יורד מדי בוקר במדרגות, ולחדול מהמעשים שהוא עושה בה בלילות, מעשים כאלה שאיש לא עשה בה קודם. יד ענקית לחצה על שדיה ולא הניחה לה לנשום.

איך אפשר שהנס הזה קרה לה דווקא כאן, בעיר הזאת, שאיבדה בה את הטעם לחיים, ואיך אפשר שדווקא במקום העלוב הזה, העזוב והמרוחק ממקום יישוב של בני תרבות, יכולה להתגלות אהבה כזאת שאפשר להשתגע.

*

מדי יום ראשון בשבוע היה לייב עולה על סוסתו הנאמנה ויוצא את ירושלים לכיוון נחלת עולם. כאשר הסתמנו באופק החיוור בתיה של נחלא היה עובר בגופו משב של התרגשות. התרוממות רוח של מי ששב הביתה ויודע שאשתו האהובה כבר פורשת שם את זרועותיה לקראתו, מחכה לשובו בדיוק כפי שעזבהּ. לייב היה יוצא מניקופוריה במעילו ובצעיפו, מפלס את דרכו מבעד לגיסות ענני גשם שנסעו מזרחה מעל ראשו, אך עד שהגיע למקשת האבטיחים של נחלא היה מגלה שמזג האוויר השתנה, עוצר ויורד מסוסתו, פושט את בגדיו העליונים לנוכח האבטיחים המתחממים בשמש היוקדת, מניחים לגבם להתפספס בירוק־שחור, והאדמה הטובה מזריקה לתוך בטנם מתיקות כבדה ועסיסית.

בתחילה היה בטוח שבניית הבית בנחלת עולם תסתיים בתוך שנתיים־שלוש לכל היותר, אבל הבנייה התארכה הרבה מעבר למה שהעלה על דעתו. אולי צדקה סופי סולומון, שטענה שבית שתחילתו בחלום סופו שיישאר בגדר חלום, ושרק עיקש כלייב סולומון היה יכול להמשיך ולבנות את נחלת עולם שלו ללא לאות במשך עשרים וחמש שנים.

הפועלים ששכר, תושבי נחלא הסמוכה, עיכבו את העבודה בטענה שהמקום מכושף ואדמתו נשלטת על ידי שד שימנע כל ניסיון להתערב בגורלה. כאשר הורה להם לייב לרדת ולנקות את בור המים בשיפולי הגבעה שנותר יבש מאז חפר אותו בעל הנחלה הקודם טרם מותו, סירבו להתקרב אל הבור וניסו להניאו מתוכניתו באלות ובשבועות שלעולם לא ייקוו בו מים חיים.

— חוואג’ה לייב, אמרו לו, השד־הצחקן עשה את הבור לביתו הקבוע ושותה את כל מימיו.

— יש לו שם גלגל גדול כאופן שאיתו הוא מסובב את האדמה כאילו היא אבן ריחיים, הוסיפו אחרים.

— בלילות בלי ירח הוא מסובב אותו עד הסוף ועוצר את הזמן, ואז הוא צוחק בקולי קולות שמרעידים את קירות הבתים שלנו, נשבע לו הפועל שנראה כמנהיג החבורה.

לייב הבין שלא תצמח לו ישועה מפועליו המבוהלים והחליט להשתלשל בעצמו לבור, נחוש להוכיח שאין שום בסיס הגיוני לקיומם של שדים. חמוש בעששית, בקלשון ובשני שקים ריקים שתחב את פינותיהם לכיסיו, הורידוהו הפועלים ברוב מהומה אל הבור. אך השתלשל פנימה, בעודו תלוי באוויר ורגליו מתנודדות כתרות אחר הקרקעית, נדהם לייב לראות על הדופן המקורה שמול עיניו דמות של אישה מחייכת, שלושת שדיה שופעים ופלג גופה התחתון נחש עקלתון. הייתכן שזהו השד־הצחקן? ביד רועדת הרים את העששית מעל ראשו, אבל עתה רק צלליתו־שלו הצטיירה מולו.

עקרונות החשיבה הרציונלית כמעט שפרחו מראשו, אבל הוא התעשת ומשך בשארית כוחותיו בחבל לסמן לעומדים בחוץ שימשיכו לשלשלו מטה. ככל שהעמיק לרדת המשיך לבלוש בעיניו לצדדים ומאחוריו, לבדוק אם הגבירה הדדנית עודנה אורבת לו על דופנות הבור, אבל לא ראה אותה שוב. בתחתית מצא רק רפש עלי שלכת נרקבים ושתי נבלות־תנים אכולות למחצה. הוא מילא את שני השקים בנבלות ובעלים ובמשיכה כפולה סימן שיעלוהו. למחרת כבר פרשה השמועה כנפיים על אודות החוואג’ה החדש של נחלת המג’נונים שלא ירא ולא חת מן השד־הצחקן, שאותו גירש מבור המים.

סיפור גבורתו של החוואג’ה הנועז — שתפח לכדי קרב איתנים בידיים חשופות מול שבעה שדי שחת אימתניים, שכל אחד ואחד מהם היה חמוש בשבעים ושבעה כשפים — היה מסופר סביב הנרגילות של זקני נחלא גם כשאלה כבר התגוררו במחנה פליטים בעבר הירדן, שנים רבות אחרי שפועליו של לייב הלכו לעולמם.

באותם ימים, אחרי שהעבירו סלים רבים של אדמה והגביהו עוד יותר את הגבעה שמאחורי הבאר, יישרו היטב את השטח המיועד לבנייה, סימנו את הקירות העתידיים בחוטי מדידה וערמו בצד את אבני המבצר הישנות, נרעדה הארץ מפרעות שפרצו ביפו והמשיכו ופשטו בכל מקום. לייב, כדרכו, לא התכוון להניח למציאות לחבל בתוכניותיו, אך ליתר ביטחון בחר לו מבין פועלי נחלא נער צעיר בשם חסן ומינה אותו לשומר לילה של הנחלה.

המינוי של חסן התגלה עד מהרה כנבון. בתחילת חודש אפריל הופיע הנער מוקדם מהרגיל ובישר ללייב שמשהו עומד לקרות, ושאם חוואג’ה לייב רוצה לשמור את נפשו, מוטב לו שיעלה מיד על סוסתו ויחזור לירושלים. למראה הבהלה בעיניו של הנער השתכנע לייב לשמוע לעצתו ורכב עוד באותו היום הביתה לניקופוריה עד יעבור זעם.

ימי ההמתנה בירושלים היו ארוכים וקשים ללייב, אבל לסופי הם היו בלתי נסבלים.

בכל בוקר היה לייב יוצא להשתין בחצר, ובטרם יחזור לסדרת תרגילי ההתעמלות שלו, היא היתה קופצת מן המיטה וקושרת לזיז האוחז את התריס בחלון חדר השינה את מטפחת המשי הירוקה שלה, הודעה לדאוד פארוס שגם היום בעלה נשאר בבית.

הימים נקפו, והציפייה המתמשכת לשובה של השגרה טרפה את סדרי עולמה של סופי. אפילו ענייני העונג־שבת שבינה לבין לייב חרגו מהסדר הקבוע, ולייב, שהשעמום כילה בו את יכולת ההתאפקות, חשק בה עתה בכל יום ובכל לילה ובשעות שמעולם לא עלו על הדעת. סופי המסכנה חשה שהיא טובעת בגלי התשוקה הבלתי צפויה של בעלה ונאלצה להרגיע את עצמה בשתייה יום־יומית של ארבע כוסות תה מליסה עם שתי טיפות של בלדונה שקנתה לעצמה בסתר בבית המרקחת בעיר, רק כדי שתעמוד בכל כך הרבה אהבה. היו ימים שבהם הרגישה מושלכת כטרף לתוך מאורתו של אריה מורעב. אחרי חודשיים של געגועים בוערים לדאוד, כשנוכחה לראות שהתלהבותו של לייב אינה שוככת, הוסיפה לעצמה טיפה שלישית של בלדונה. בשעות שבהן שיחרר אותה לייב ממיטתם היתה משוטטת בעזרת טיפות הפלאים בין הבית לחצר, מחוסרת שינה וחיוורת, אישוניה מורחבים כשני בורות שחורים, נאחזת בקירות המטבחון או בגופו של המוטור החלוד — שלא תתעופף באוויר אל דאוד. בשיטוטיה נתקלה פעם במחברת מסעות הארי בארץ הקודש, וכדי לכלות מעט את זעמה קרעה מתוכה כמה וכמה דפים והאכילה בהם את האש בתנור. כשלייב שאל אותה אם שכחה איך אופים לחם, לא הבינה כלל על מה הוא מדבר.

יותר מארבעה חודשים המשיכה לבוסס בבוץ כבד של געגועים מהולים בבלדונה, עד שבשלהי הקיץ שקטה הארץ ולייב חזר סוף־סוף לנחלת עולם להמשיך בחפירת היסודות ובהכנת תבניות היציקה, להשלים את נטיעת עצי הזית בחלקה הצפונית, במרחק חמישה־עשר צעדים מן הבית המתוכנן, ולהכשיר את החלקה המזרחית לנטיעת בוסתן עצי פרי.

— העבודה שהצטברה רבה מכדי לחזור בכל שבוע, הסביר לסופי כשרתם את הסוסה שלו. הפעם אשאר בנחלת עולם חמישה שבועות רצופים עד ערב ראש השנה, והיא לא מחתה. עוד באותו הלילה נכנס דאוד אל חדרה והיה לה יֶרַח שלם מתוק מדבש להתענג עמו מדי ערב.

בשעה מוקדמת של בוקר מעונן אחד התעוררה סופי לשמע קולות רעש וצעקות גרוניות שעלו מן החצר. היא מיהרה יחפה אל חלון המטבחון וראתה שליד השער הפתוח עומדת עגלה גדולה עמוסה בערמת רהיטים, כסתות ושמיכות, סירים, מחבתות ושאר כלי בית. מאחור ישבו חמשת ילדיו של דאוד לצד העגבנייה, שסובבה את ראשה לאחור והביטה בסופי במבט מנצח, שהקפיא את כל איברי גופה.

בטרם הבינה עד תום את המתרחש, הגיח דאוד פארוס מפתח הבית. הפעם דילג על המדרגות שתיים־שתיים, ובלי להביט לעברה קפץ על העגלה המתרחקת, ולבה של סופי נסדק כמו קרום לחם שנאפה בתנור יתר על המידה. אמש לא רמז לה דבר. אמנם בדרכו אליה קטף פרח חבושים שאיחר לפרוח, אבל היא רק חייכה למראה הפרח הוורדרד ומשכה אותו למיטתה.

עד שובו של לייב נותרו לסופי עוד שתי יממות ומחצית היממה להתייפח כאוות נפשה. היא בכתה בכי הגון בין חדר השינה למטבחון, הוסיפה להזיל דמעות ליד החלון והוסיפה וקוננה כדבעי גם בחצר, בצל עץ החבושים.

איך פרח חבושים אחד יכול להחליף את הדבר הגדול והעצום שהיה להם, חשבה בינה לבינה כשהשעינה את מצחה על גזעו, ואיך זה שמי שהיה משוגע כמו שדאוד פארוס השתגע עליה, מסוגל לנטוש נטישה אכזרית כזאת, לנעוץ לה סכין היישר בלב, לגזול ממנה את סיבת קיומה, את טעם חייה. כל גופה בכה על לכתו.

בין התייפחות אחת לשנייה נרדמה מתשישות לפרקים קצרים, מתעוררת בעיניים צרובות ונפוחות, בטוחה שלא נשארו לה עוד דמעות. אבל בחמישי בבוקר, בשעה שעמדה ובישלה, עוד המשיכו הדמעות לטפטף מעל הסיר, ובאותו הערב היה מרק הגריסים של לייב מלוח יותר מהמלפפונים שכבשה פעם. בזווית העין היא ראתה אותו שופך את מנת המרק שלו אל תוך האבוס הקטן של הסוסה בחצר, אבל לא היה אכפת לה בכלל. לא היה אכפת לה עוד משום דבר. היא היתה אומללה כמו לטאה שזנבה נקצץ לפני רגע.

*

לייב לא הרבה לשאול על אודות הפארוסים. הוא היה מרוצה שעזיבתם הפתאומית הותירה אותם בבית המוטור בלי שהיה עליהם לשלם לבעל הבית שכר דירה.

סופי היתה בטוחה שלא תשכח את דאוד פארוס כל עוד היא נושמת, אך ככל שחלפו הימים נוכחה לדאבון לבה שפניו מיטשטשות בזיכרונה בדיוק כשם שווירצבורג שהשליכה לשדה הלכה ודהתה בזיכרונה. דמותו המתפוגגת של דאוד פארוס ונוכחותו של לייב בסופי־השבוע כמעט הטריפו את דעתה עליה. כל מה שלייב עשה או לא עשה מירר את ימיה ומרט את עצביה. היא נעשתה כה חלושה, עד שבעת שפקחה את עיניה בבוקר כבר השתררה בתוכה עייפות שחיסלה גם את שרידי התיאבון שלה. כל מה שבישלה היה חסר טעם, אפילו מבחיל. בימים שנשארה לבדה חדלה לבשל לעצמה, ובערבים החמים מצאה כוח רק להטיל את עצמה על המיטה כמו סמרטוט מרופש. בינה לבין עצמה תלתה את התופעות הזדוניות שהתנפלו עליה בימי החמסין הפתאומיים, שרק הם הביאו אותה לכדי אדישות וחידלון, אך ככל ששלהי הקיץ הלכו והצטננו, שיכנעה את עצמה שזהו זה — היא חולה מאוד, חולה במחלה ממאירה שמקורה במעשהו הבוגדני של דאוד ובעלבון נטישתו. הראיה הניצחת לאותה מחלה ממארת היתה גידול נורא שפשה בבטנה, שהלכה והתנפחה למרות שבקושי הכניסה פירור לפיה. את כפתורי שמלת הפרחים שהיתה לובשת בראש השנה ובכיפור לבית הכנסת הגדול בווירצבורג כבר לא עלה בידה לרכוס, ונורא מכך, שמלת המשבצות הטובה, שהיתה לובשת לכל פגישותיה האסורות עם דאוד מטעמים סנטימנטליים, נעשתה צרה באופן מבהיל.

אובדנה האפשרי של שמלת־האהבים נטע בסופי פרץ של מרץ, והיא פרמה את כפתוריה ותפרה אותם קרוב יותר לשוליים, וכעבור שבוע הוסיפה וגזרה מן המכפלת רצועת בד שאותה תפרה מאחורי האמרה הממורטטת כדי שהבד יעטוף בחוזקה את שדיה. שוב ושוב חזרה על מעשה הפרימה והתפירה מחדש, אחוזה באמונה כי כל עוד תמנע את התפוררות שמלתה היא שומרת על עולמה מלהתפורר.

בין פרימה לתפירה אלפונסו נעלם מעיניה ולא נמצא בשום מקום. היא חיפשה את כלי החרס שלו פעמיים או שלוש, אבל בחולשתה לא הצליחה להיזכר איפה בדיוק הניחה אותו בפעם האחרונה והסתפקה בבדיקה שטחית, אף שבסתר לבה ידעה שאם תעלה על השרפרף ותגשש בידה מאחורי המדפים, ודאי יתגלה הבן האובד, שהרי בית המוטור קטן כקופסת מחטים, אבל עצם המחשבה התישה אותה עד כדי כך שגרמה לה בחילה. בהיעדרו של אלפונסו קנתה ביום חמישי בהשלמה חלושה שתי פיתות שטוחות אצל הרוכלת הכפרית, שיהיה ללייב מה לטבול במרק הגריסים שלו.

הלילה כבר ירד כשלייב חזר והתיישב ליד השולחן. בטרם חלץ את נעליו העיף בה מבט מאובק ואמר לה בקול מרוסק ממשקעי המלט בגרונו שהוא נוטה להאמין שיש סיכוי סביר שסוף־סוף, איך לומר את זה, צומח לה ילד בבטן.

סופי נתנה בו מבט ארוך מבעד לעיניים מצומצמות, הניחה את המצקת על השולחן בלי קול ויצאה מהמטבחון בצעד המתנדנד החדש שסיגלה לעצמה לאחרונה, עברה אך בקושי במסדרון, שאף הוא התכווץ לאחרונה, נכנסה לחדר השינה, פרמה בכוח את רצועות הבד הרחבות הקשורות סביב בטנה ושיחררה את שדיה הדואבים, שבשבועות האחרונים דחסה לתוך שמלתה עד שבקושי נשמה. היא התיישבה על המיטה ופלטה אנחת רווחה.

היא פשוט בהיריון.

התינוקת נולדה חמישה ימים אחרי היום המיועד לפי חישובי המיילדת הערבייה שלייב שכר. סופי לא הצליחה לשחזר כמה חודשים בדיוק עברו מאז דיממה בפעם האחרונה, בין לילות האהבה עם דאוד ללבלובי התשוקה הבלתי צפויים של לייב. אף שעל ההר עדיין ארבו לא מעט סכנות עם רדת ערב, בחודש האחרון שלפני הלידה המשוערת הקפידה המיילדת לעלות לניקופוריה בכל יום, מעט לפני השקיעה. היא היתה נכנסת וממששת לסופי את בטן־האבטיח שלה בשתי ידיים, מרימה את ראשה לתקרה ומגלגלת את אישוניה מתחת לארובות העיניים עד שהלבינו כמו עיניהם של חולי הגרענת העיוורים שמקבצים נדבות ליד שער יפו. אחר כך היתה לוחצת פה ושם ומגששת באצבעותיה אחרי הראש והרגליים, המרפקים והעקבים, מצקצקת וזורקת את ראשה לאחור שעדיין לא.

ביום ראשון אחד, כשעה או שעתיים אחרי שלייב יצא לנחלת עולם, החלה הלידה. סופי עמדה מול החלון במטבחון, נשענת על פינת השולחן ואוחזת את בטנה שגדלה בימים האחרונים לממדי דלעת ענקית וירדה כמעט עד לברכיה. ברגע אחד, ובלי שום סימן מקדים, נשאבה לתוך מנהרה של כאב שלא הכירה מימיה. לבושתה הגדולה הביטה על כפות רגליה וראתה שהיא משתינה על עצמה כסוס, וגרוע מכך — שהיא לא יכולה להפסיק. היא תחבה את ידיה בין רגליה ויצאה בצעדים מתנדנדים מן המטבחון, שואלת את עצמה אם ככה נולדים כל הילדים או שרק עליה נגזר ללדת בבהמיות כזאת. בשעה שגררה את עצמה אל המיטה חשבה שאיזה מזל שלייב לא רואה אותה ברגעי ההשפלה הללו, אבל איך תעבור את הדבר הזה לבדה?

בערב נכנסה סוף־סוף המיילדת הביתה, ואחרי שהעיפה מבט אחד בסופי הדליקה בזריזות את הפרימוס בחצר ושפתה מעליו סיר גדול של מים. סופי הדואבת כבר היתה נטולת כוחות. הצירים הלכו והתגברו והיא הכריזה בצעקות שעוד ציר אחד כזה והיא מתה באופן סופי, אבל בגלל שצעקה בגרמנית לא עשו הכרזותיה שום רושם על המיילדת.

כעבור יומיים ארוכים וכאבים ללא־סוף יצאה ממנה תינוקת ארוכה ומכוסה ריר כסוף. התינוקת לא השמיעה קול עד שהמיילדת נתנה לה מכה על אחוריה, קינחה את גופה, חיתלה אותה והניחה אותה על חזה של היולדת התשושה.

דומה שהתינוקת של סופי התקשתה בבחירותיה. היו לה עיניים שקדיות חומות ויפות שנפקחו תחת גבות חזקות ומצח גבוה בדיוק כמו של דאוד פארוס, אולם שפתיה, לעומת זאת, היו דומות להפליא לשפתיו של לייב, וכך גם אפה, שנראה כהקטנה מדויקת של אפו. סופי חילצה בזהירות יד זעירה אחת ואחריה את השנייה וספרה אחת לאחת את עשר האצבעות, שנראו בדיוק כמו אצבעות ידו של דאוד. היא פרמה את החיתול שליפפה המיילדת סביב גופה של התינוקת כדי לספור את אצבעות כפות רגליה, וראתה שבהונותיה מלוכסנות בדיוק כמו בהונותיו של לייב.

אחרי שווידאה שהילדה שלמה החזירה את התינוקת למיילדת והכריזה לחלל העולם ששמה חנה, כשמה של חנה־הנרייטה, חמותה המנוחה. היא ידעה שכך רצה לייב, אף שלא החליפו מילה על כך כל משך ההיריון. היא הפילה את ראשה על הכר והודיעה למיילדת שזהו, מבחינתה היא הולכת עכשיו לישון למשך שבוע או שבועיים לכל הפחות.

המיילדת חייכה בפעם הראשונה מאז הגיעה לבית המוטור. למרות שלא הבינה את דבריה, הבינה את כוונתה.

*

מהרגע שהתעוררה לא חדלה סופי לבכות. המיילדת, שהספיקה לראות בחייה כמה וכמה נשים שאחרי לידתן השתרר להן בנשמה מדבר של עצב, הקפידה לעלות להר פעמיים ביום עד שלייב יחזור. כשחזר ביום חמישי בערב, עוד בטרם הספיק לראות את סופי או את התינוקת, הסבירה לו המיילדת שאום־חנה סובלת מעצבת הלידה ושעליו להישאר לידה עד שתחלוף העצבת.

בשמי ניקופוריה שייטו ענני נוצה דקים כמשיחות מכחול. סופי התעוררה מדי פעם, התייפחה מעט לתוך הכר ושבה לישון. חנה התינוקת, לעומתה, לא נרדמה כלל, הידקה את שפתיה בסירוב בכל פעם שנתנו לה למצוץ קצה מגולגל של סמרטוט שרוי במי סוכר, ולא הפסיקה ליילל. קולות הבכי שלה פשטו בין המטבחון לחדר השינה הקטן של בית המוטור, המשיכו וגברו ויצאו לחצר, וממנה התפזרו ברחבי ההר, מטפסים מעל חומת בית המצורעים של עזרת ישו, מעוררים בלבם של המצורעים האומללים דאגות ועיצבונות שנשכחו מהם. כשיצאו מהמצורעים, הסתחררו בהר עד שהגיעו לרחביה, חלפו בין רחובותיה רחבי הידיים וסדקו כמה שמשות בחלונותיהם של הבתים הנאים שאך זה נבנו. לייב נואש מהחיפוש אחר דרכים להשתיק את התינוקת. הוא הימהם לה את כל שירי הערש שזכר מילדותו, אבל עד מהרה התעייף מלחזור שוב ושוב על מחרוזת השירים הדלילה, וממילא היה נדמה לו ששירתו מרגיזה את הקטנה יותר משהיא מרגיעה. הוא החליף את השירה בנענוע נמרץ בין ידיו עד שעייפו כתפיו. מי תיאר לעצמו שתינוקות צורחים כבדים יותר משק של מלט. בצר לו ניסה לדבר על לבה והתחנן שתירגע, שכל העיר משתגעת מהבכי, שעוד רגע צווחותיה מפילות את חומות העיר כשופרות יריחו בשעתן. גופו התייגע כאילו עירבב טיט במשך שלושה ימים רצופים, אבל התינוקת לא אמרה די. להפך, עתה הפיקה מתוכה צלילים חדשים, גבוהים ונחושים עוד יותר.

בערב חזרה המיילדת לביקורה היומי, וכבר מן השביל הפונה מהמושבה הגרמנית זיהתה כי מדובר ברעב. היא הבטיחה ללייב לשלוח מינקת להר כמה שיותר מהר. עד שתגיע המינקת, הציעה לו להניח את הקטנה על החזה שלו.

— היא מחפשת פטמה, המסכנה, הסבירה ללייב בדרכה החוצה, ואצלנו, אם אין אמא — עד שמביאים מינקת נותנים לתינוק להתנחם אצל אביו.

לייב נותר אחרי לכתה בבלבול גדול. התינוקת המצווחת עדיין היתה בחיקו, ואף שלא ירד לסוף דעתה של המיילדת, הסיר מעליו ביד אחת את החולצה והתיישב עם התינוקת על השרפרף במטבח. שפתיה של התינוקת תרו אחר הפטמה של לייב וכשמצאו אותה, החלה הקטנה למצוץ ברעבון גדול.

שקט פתאומי נפל על ההר. הדממה המרגיעה עלתה מתוך הבית וכיסתה כשמיכת פוך את בית המצורעים ואת חורבותיו של ארמון הקיץ של הקונסול, ומשם את העיר כולה. כתפיו של לייב התרפו, ולראשונה הביט בפניה השלוות של התינוקת, וחייך. הדממה היתה כה עמוקה, שיכול היה לשמוע את העננים הנוסעים בשמים.

בלילה התעוררה הקטנה ומצצה בעוז את הפטמה הימנית שלו וכעבור שעתיים את השמאלית, וחוזר חלילה עד אור הבוקר כשלייב קם מן המיטה באי־נוחות מעיקה בחזה, מישש את שדיו ונוכח שהם קשים ותפוחים. הוא העיר את התינוקת והניח אותה עליהם להקל את הגודש.

סמוך לשעת הצהריים התייצבה בבית המוטור המינקת הערבייה ששלחה לו המיילדת, אבל לייב שלח אותה אחר כבוד לביתה. האישה היתה כה עבת־בשר וגדולת־שדיים, שהוא נחרד מן האפשרות שהתינוקת תיעלם בין קפלולי הבשר הענקיים שלה, מה גם שאצלו כבר היה חלב בשפע.

סופי התעוררה מדי פעם אבל סירבה לקום מהמיטה, וכשלייב הביא אליה את התינוקת הפנתה את ראשה אל הקיר ביבבה חלושה. בלית בררה ויתר על הניסיון לעורר בה סימנים של אימהות ופנה לפענוח סודות הטיפול בתינוקת. בפינת הארון גילה ערמות של חיתולים ובגדי תינוק שסופי תפרה מבעוד מועד, אולם צופני ההחתלה היו קשים לפיצוח והמשימה היתה מורכבת לאצבעות־הבנאי שלו. עבר שבוע עד שהשתלט על אומנות ההחתלה, ובחשש גדול פנה ללמד את ידיו לרחוץ את הקטנטונת בגיגית ולהלביש אותה. במיוחד התקשה להשחיל את זרועותיה הזעירות דרך השרוולים בלי לגרום נזק בלתי הפיך לכתפיה הרפות.

די היה לו בפרטי הפרטים של סדר יומה של התינוקת, ואת הבית הותיר בעזיבותו. מאז ומעולם נראו בעיניו עבודות הבית מבוך סבוך של מלאכות מיותרות שחוזרות ונשנות במחזוריות שגבר בן־תמותה לא יבין לעולם. הוא לא הבחין באבק הנערם בכל מקום, והניח לקורי העכביש להיטוות אלו באלו בשלווה, מעגלים ומטשטשים את זוויות הבית מן המסד עד לטפחות.

הוא מיעט בשינה. התינוקת אמנם ישנה היטב בין הנקה להנקה, אבל סופי היתה מתעוררת בכל מיני שעות משונות ומתחננת בקול בוכים אל הסדקים שעל הקיר שיחלצו אותה מהמקום הרע הזה. ללייב לא נותר אלא להתבונן טרוט עיניים ומבועת בנטיפי הדמעות הארוכים כשמן שהזילה מעיניה, עד שהיתה מתעייפת ונופלת על הכרים כמתה באמצע היללה.

— אני צריך להביא לך רופא, סופיליין, מילמל, אבל סופי לא השיבה.

דוקטור מוסאיוף, רופאם של המצורעים, איש רזה וארוך כתורן אונייה הלבוש תמיד בחליפה מפוספסת ועניבת פרפר אדומה כיין לצווארו, היה יוצא משעריה של חומת בית המצורעים של עזרת ישו בכל יום ראשון השלישי בכל חודש, בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים, מכוון את צעדיו היישר אל בית המוטור ומקיש פעמיים על דלת הכניסה. כאשר לייב פתח בפניו את הדלת נקש בעקביו, חצה בשלושה צעדים את המטבחון ובעוד שניים צדיים את המסדרון ודפק פעמיים על דלת חדר השינה, המתין שלוש שניות בעמידת דום מנומסת לפני שפתח אותה ונכנס. בחדר הדחוס והלחלוחי מדמעות חימם את הסטתוסקופ הצונן בכף ידו קודם שהניח אותו על שדיה של סופי, והקשיב ללבה העצוב. אחרי שכיפתר את כותונתה הביט לתוך הצער שבעיניה, ניענע בראשו, משך בכתפיו ולקח מלייב בתנועה מנומסת עשרים מיל דמי ביקור.

כעבור אחד־עשר ביקורים חודשיים אזר לייב את כל האומץ שהיה לו בלבו ושאל את הדוקטור מוסאיוף אם יש סיכוי שעצבת הלידה תחלוף אי־פעם. הדוקטור משך בכתפיו את המשיכה הבלתי מתחייבת שלייב כבר הכיר היטב מביקוריו הקודמים, מולל מעט את קצות שפמו בתנועה של חשיבות והסביר ללייב שנשים רבות נוטות לעצבות בגלל שהן, כידוע, עשויות מחומרים עדינים.

— במקרה של גברת סולומון מדובר כנראה בחומרים עדינים במיוחד, הוסיף וסילסל עוד מעט את קצות שפמו, וחוששתני שכבר אין מדובר בדכדוך חולף אלא בדיכאון קליני־מז’ורי שמסתמן בו גוון כרוני, וספק אם מצב כזה יוכל לעבור מעצמו בלי טיפול בהלם חשמלי.

לייב הנבהל דחה מניה וביה את הרעיון החשמלי, אבל כעבור יומיים מצא את סופי מנסה לחפוף במיטתה את שערה בקפה שהגיש לה, והבין שאין מנוס. באותו הערב, אחרי שהניק את התינוקת והשכיב אותה לישון, התיישב ליד השולחן במטבחון וכתב לבטינה אחותו הגדולה מכתב, ובו ביקש שתעזוב הכול ותעלה לארץ ישראל כדי לעזור לו עם התינוקת, לפחות עד שסופי תחזור לעמוד על הרגליים.

*

לאחר שהוריה נפטרו בזה אחר זה חודשים אחדים אחרי חתונתו של אחיה לייב, המשיכה בטינה סולומון להתגורר בבית ההורים. שקט כה גדול נפל על הבית, עד שבלילות היה אפשר לשמוע את התולעים המכרסמות את הקורות בעליית הגג ולעקוב אחר מסלולן.

בטינה העבירה את ימיה ברקמה על מסגרת ובהטלאת עשרות החורים שבגרביה על פטריית עץ. משהטליאה את כל גרביה ואת גרבי הוריה עליהם השלום בטרם מסרה אותם לצדקה, עברה לגרביהם של לייב וסופי שהתגוררו במרחק של שני רחובות מבית ההורים. תוך כדי רקמה והטלאה חלמה בטינה כיצד היא אוזרת אומץ, משאירה מאחוריה את הבית, את וירצבורג ואת כולם ומתחילה בחיים של ממש. אפשרות של נישואים לא עלתה על הפרק בכלל. מאז שזכרה את עצמה היא לא חיבבה מגע גופני משום סוג שהוא, ואפילו בפעמים הנדירות שאמה היתה נוגעת בה, היתה נרתעת כנשוכה. הרעיון שגבר זר יניח עליה ידיים באופן שהתקשתה אפילו להעלות בדמיונה, זיעזע אותה מן היסוד.

סופי היתה אומרת תמיד לאחיותיה שגיסתה בטינה יבשה כמו לפת שנשכחה במזווה מן החורף האחרון.

זמן קצר אחרי שלייב עזב כדי להעלות את עצמות הוריהם לארץ ישראל, רצה הגורל ובטינה פגשה אצל ‘באום ובניו צורכי תפירה’ את טרודי שטרן, חברתה הוותיקה מבית הספר. טרודי סיפרה לה בהתלהבות שהתקבלה ללימודי אחיות בבית חולים בגאלאטה שבטורקיה, ומתחילה את לימודיה שם בסתיו.

כל הדרך הביתה הפכה בטינה בשאלה אם גם היא מתאימה לתפקיד של שְוֵוסְטֶר, ועד שנכנסה אל הבית המוחשך והחלה עולה במדרגות לחדר ילדותה, כבר היתה משוכנעת בכך.

— למה לא, אמרה לעצמה בקול — נוהג שסיגלה לעצמה לאחרונה כדי לחצוב את דרכה בין גושי הדממה בבית — אני יכולה להיות שְוֵוסְטֶר מצוינת, בוודאי טובה יותר מטרודי שטרן המפונקת. מי כמוני אוהבת עבודה קשה ותובענית, המשיכה וטענה, ויותר מכול חביב עלי ריחם של חומרי ניקוי, ובמיוחד ליזול.

ללא שהות נוספת התיישבה בטינה לכתוב מכתב בקשה להנהלת בית החולים הטורקי, ובעודה מנסחת את משפטיה המוקפדים חלפה מאושרת בין מסדרונות מדומיינים כשהיא מעומלנת ומגוהצת, וסינר האחות שלה מרשרש בצלילים של עלי שלכת רמוסים.

מאחורי בית החולים של גאלאטה עמד בניין מגורי האחיות, שבו חלקה בטינה חדר עם טרודי שטרן ועם עוד שתי אחיות־מתלמדות. בשעה שחברותיה לחדר ניצלו את השעות החופשיות המועטות לבילויים בשווקיה של איסטנבול וברחובותיה, העדיפה בטינה להישאר בחדר ולשנן את חומר הלימודים. היא קיבלה על עצמה בלב חפץ את עבודות הניקיון המפרכות, ויותר מכול אהבה את תחושת השליחות שקפלי הסינר המפוספס המעומלן השרו עליה, שעה שיצאה חמושה בדלי ובסמרטוט להדיח כל שריד וזכר לזוהמה, ממש כמו פלורנס נייטינגייל במלחמת קרים. על לבבית הסינר שלה תלתה בגאון את שעון האחיות והמתינה בקוצר רוח לתורנות הלילה הראשונה שהאחות־המטרונית תטיל עליה, שבה תעבור בין החדרים, מנורת לילה בידה, ותשליט בקרב החולים את עקרונות הסיעוד.

אלא שעד מהרה גילתה בטינה שכמה מהמשימות המוטלות על שווסטר אינן עולות בקנה אחד עם החלום שציירה לעצמה. בכל פעם שראתה את איבריו המוצנעים של חולה היתה מתמלאת גועל בלתי נסבל. ביום שהתבקשה לאחוז בידה באיברו של חולה קשור וחבוש שביקש ממנה לעזור לו להשתין לתוך הבקבוק, ברחה מן החדר כל עוד רוחה בה. לתפיסתה של בטינה, חובות בזויות כאלה לא נכללו בין תפקידיה, ואם האחות־המטרונית מתעקשת על כך — שתמצא לה מישהי אחרת לבצען.

ככל שרוקנה עוד ועוד סירי לילה, הוסיף וניקר הספק בקרבה של בטינה, ומכתבו של לייב שנחת אצלה בגאלאטה היה בבחינת גלגל הצלה עבורה. היא מיהרה להכריע לטובת הושטת יד תומכת לאחיה ולאשתו על פני השחתת זמנה על איבריהם של זרים. היא ארזה את מעט מיטלטליה, ספר תנ’ך בגרמנית, שלוש שמלות, שכמיית גומי ירקרקת, עם מסגרת הרקמה ופטריית העץ, הסינר המפוספס ושעון האחיות, ועלתה על ספינה לפורט סעיד, ומשם לנמל יפו. אם תיתקף געגוע פתאומי לחלום השווסטר המרשרשת, חשבה, בוודאי יימצאו לה בירושלים די והותר חולי מלריה וגרענת העיניים, אבעבועות שחורות וטיפוס הבהרות וכולרה ועוד אין־ספור מחלות טרופיות — שלא לדבר על פצועי מלחמה — שישביעו את תשוקתה לריח התרופות וחומרי הניקוי.

אחר צהריים חורפי אחד של דצמבר מצאה את עצמה רכובה על חמור אפור ומצולק בדרך העולה לניקופוריה. ארובות השמים נפתחו באחת מעל ראשה והמטירו על ההר — ועליה — גשם זלעפות.

תחילה נכנסה בטינה בטעות לביתו החרב למחצה של הקונסול פין, ומשלא מצאה שם נפש חיה, הידפקה על הפשפש הקטן שעל חומת בית המצורעים, אבל ללא מענה. למזלה, נפתח לרגע מסך הערפל וגילה לעיניה בית מפואר כארמון ולידו בית קטן שהיה, ללא צל של ספק, ביתו של אחיה.

מבלי לדפוק על הדלת נכנסה בטינה בצעדים לחים אל המטבחון, כל שערותיה רטובות כענפי ערבת־בכות. בשלולית שנקוותה תחתיה חלצה את ערדליה, ניערה מעל כתפיה את שכמיית הגומי, חלצה את נעליה וגרביה, ואחרי שסחטה היטב את הגרביים לתוך דלי, התיישבה על שרפרף ברגליים יחפות ותלויות באוויר, ממתינה שלייב הנרגש יבין את הרמז ויניח תחתיהן סמרטוט יבש.

— עכשיו, לייבליין, תהיה מענטש ותרתיח לי תה שחור מתוק וחזק, בִּיטֶה, פקדה על אחיה בתכליתיות. אחר כך נראה מה עושים הלאה.

היא שתתה שלושה ספלי תה גדולים, ניגבה את פניה ושערה ניגוב נמרץ במגבת אפורה שריח קל של עובש עלה ממנה וביקשה מלייב שיוליך אותה לראות את סופי והתינוקת.

בצאתם מחדר השינה אל המסדרון הצר בצעדים צדיים, פסקה בטינה שיש להוציא מן החדר תכף ומיד את עריסתה של הקטנה משום שהאוויר שם מלנכולי מדי לילדה בת שנה, ואוויר רע, כידוע, הוא מקור כל החוליים בעולם. כששמעה שהקטנה עדיין יונקת, העוותה את פניה והכריזה שהגיע הזמן להעביר אותה כמה שיותר מהר למזונותיהם של בני אדם. בלילה, לפני שהלכה לישון במיטת השדה שלייב הציע בפינת המטבחון, חזרה והכניסה את ראשה מבעד לדלת חדר השינה והודיעה לו בנחישות שיש להחליף לתינוקת את השם להנרייטה.

— חנה פשוט לא מתאים לה, חרצה בעצימת עיניים ובהרמת גבות.

לייב סגר אחריה את דלת החדר בלי קול ועלה על המיטה. בטינה מעולם לא הניחה לאיש להתווכח איתה.

ביום ראשון בבוקר תלתה בטינה אשת לפידות את שעון האחיות שלה על לבבית הסינר המפוספס, ארזה ללייב צידה לדרך ושלחה אותו על סוסתו לנחלת עולם, לעבודת הבנייה.

חרף הסערה היא פתחה את כל החלונות לרווחה כדי להחליף את האוויר הרע בבית ולהחזיר להנרייטה הקטנה קצת צבע ללחיים. בעוד רוח הפרצים מנדנדת בעוז את הקלחות והמחבתות התלויות על הקיר, יצאה בטינה לחצר הגשומה להרתיח בתוך דוד הכביסה את כל המצעים והמגבות שהאפירו והתעפשו. עד שהמים בדוד התרתחו, הספיקה להאכיל את הקטנה בדייסת שיבולת שועל מומתקת בשאריות קרושות של מרקחת תות שחור שגילתה במעמקי המזווה ושהיה עליה לרככה במעט מים חמים קודם שתשתמש בה, ולהעמיד על הפרימוס מרק ירקות לצהריים.

למרות החורף לא חסר אבק בבית. מכל עברי ההר נחפרו יסודות לארמונותיהם של שועי הארץ, סלעי הענק התכרסמו חורים־חורים כגבינת אמנטל, ומעת לעת נשמעו פיצוצים שלאחריהם התרוממו ענני אבק עד לב השמים. בטינה מירקה תחילה את הקירות, ואחריהם שטפה את רצפת האבן בנחלי מים אדירים, מסלקת פרוות תלתלי אבק שהתנמנמו בפינות הבית ומקרצפת את הטינופת שהתנקזה אל תוך שבילי האומללות שסופי חרצה במסלולי געגועיה. אחרי שכיבסה, שטפה, תלתה, הדיחה, בישלה, חיתלה, האכילה ושרה להנרייטה את השירים ששרה לאחיה בילדותם, כבר ירד הערב והיא שלפה את פטריית העץ והסתערה על כל החורים בעקבי הגרביים, שהתגלגלו כביצים עזובות בפינת המגירה, ובכל מרפקי חולצות העבודה וברכי המכנסיים של לייב. לפני שהלכה לישון ישבה מעט לצד מיטת גיסתה אדומת העיניים לספר לה חוויות מגאלאטה ולדווח מה הספיקה לעשות היום בבית, אף שידעה שסופי איננה מקשיבה לה.

אחרי שחיסלה את ההטלאות הדחופות התפנתה בטינה למטבחון. היא סיננה את הסוכר, מסלקת את הנמלים מגן העדן. על המדף ראתה שק אורז מתולע והחרידה מגולמיהם עשרות פרפרי עש שהתעופפו מתוכו ויצאו לחפש להם מעון שקט יותר. כלי חרס מאובק, שעמד דחוק מאחורי שק האורז, צד את עינה ולבה החסיר שתי פעימות.

הייתכן שזהו אלפונסו?

בטינה הכירה את אלפונסו דה־מולינַס עוד מווירצבורג ושמעה לא אחת מפיה של סופי על מסעותיו המופלאים וגלגוליו ברחבי העולם. היא הסירה בנשיפה את האבק מעל המכסה השבור שמישהו הדביק את חלקיו בעליבות, והרימה אותו בזהירות. למרבה הזוועה, ראתה בקרקעית הכלי גוש אפור ויבש כחלוק נחל גדול שלא דמה כלל לשאור המהולל של נשות משפחת מילר. אלפונסו דה־מולינַס היה שרוי בבכי רע.

בטינה הכניסה את גווייתו המוצקה של השאור האומלל לתוך קערת מים חמימים והעמידה אותה סמוך לתנור. היא לא דאגה, שהרי ידעה דבר אחד או שניים על פטריות ועובש, והיתה בטוחה שתוכל להשיב את רוחו של אלפונסו הזנוח. די היה לה אם תציל ולו נבג אחד. דה־מולינַס, שבמהלך ההיסטוריה הוכרז כמת והוחזר לחיים לא פעם ולא פעמיים, ישוב להתפיח את הלחם בבית משפחת סולומון הקטנה.

*

החדשות הקשות מפולין הרחוקה התמהמהו בדרכן לאמסטרדם, שבין תעלותיה כבר החלו מנשבות רוחות של זמנים חדשים. אפרים ומנשה, בניו התאומים של סוחר התבלינים האמיד ראובן דה־מולינַס, ביקשו לעצמם עיסוק מרתק יותר מן העסקים המשפחתיים ויצאו לחפש את מזלם הרחק מהבית. מנשה דה־מולינַס היה תלמיד מבריק אך חסר מנוחה, ועם סיום לימודיו בגימנסיה יצא להרפתקה בבורניאו שבארכיפלג המלאִי, שבו עסק בכריתת עצים ובשילוחם לנמלי אירופה. כאשר המכתבים ממנו חדלו להגיע, הבינו הוריו שעליהם לשבת שבעה על בנם האובד. מעולם לא נודע לאמו האבלה אם פיסת השאור ששיגרה עמו הגיעה בשלום, אך עד היום ידוע הלחם המקומי בבורניאו בטעמיו המשובחים ובפריכותו המופלאה.

אפרים דה־מולינַס הפליג לאנגליה לממש את חלומו להיות שופט. למגינת לבם של הוריו, כתב להם שבלית בררה המיר את דתו והחליף את שמו לג’יימס מילֶן, כי רק כך יתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת קיימברידג’ היוקרתית ויזכה בתפקיד הנכסף של שופט. כעבור כמה חודשים הודיע להם במכתב שהוא עומד להינשא לנערה מקומית, בתו של כומר כפרי, רחמנא לצלן.

אמו הנסערת לא מצאה די כוח בלבה לברך על הנישואים הללו, והכריזה כי אין בכוונתה לשלוח לגויה של אפרים, המתכנה ג’יימס, את השאור המשפחתי.

אך מה נפלאו דרכיו של השאור. זמן קצר אחרי נישואיו התקבל בביתו של ג’יימס מילן מכתב כבד מן הרגיל מבנימין, אחיו הצעיר, שנשאר באמסטרדם. בנימין מרח על גבי נייר המכתבים שכבה דקה של בצק, ובתחתית הנייר הוסיף שורה קצרה שבה הודיע לאחיו שאף שאיש לא בדק עד כה את האפשרות לייבש שאור, הוא מאמין שאלפונסו דה־מולינַס המהולל ישרוד את מסעו לאיים הבריטיים, חנוט כממרח מיובש.

ג’יימס, שהיה טרוד רובו ככולו בלימודיו, לא טרח לענות לאחיו, אבל אשתו הצעירה מרי, שבשעמומה חיטטה לא מעט בין חפציו של בעלה, מצאה את המכתב המעובה בבצק יבש והתחייכה. היא ידעה בדיוק מה לעשות, ואחרי שטעמה את הלחם הראשון שאפה לה אלפונסו המאושש, יצאה במחול ברחבי המטבח. כך החל פרק חדש של דה־מולינַס באיים הבריטיים, שיש הטוענים שמדי שנה ביום השישי הטוב אפה את לחמניות הצלב שעלו על שולחנו של המלך צ’ארלס השני בכבודו ובעצמו.

*

האביב הגיע להר. בכל בוקר התעוררה בטינה בעורף קשוי. הכר שלה, כמו שאר הכרים בבית, היה קשה ושטוח כמחבת. בהפוגת הגשם הראשונה פרמה את כל הכרים, הכתה ופוררה וחבטה כל עוד רוחה בה בגושי הכותנה והפוך הדחוסים, וכשאלה התמלאו אוויר החזירה אותם לציפות. מגליל גדול של בד מפוספס באפור ובלבן, שמצאה דחוס בין הרומנים הבזויים של סופי מעל ארון הבגדים — השד יודע ממתי — התקינה וילונות חדשים, ובין גזירה לתפירה סילקה מהבית את מאנפרד הַאבֶּל, שהחל מראה את פניו בכל בוקר עם זר כלניות ארגמניות של־מחזרים בידו. כאשר ראתה שהוא מתמיד בביקוריו, הודיעה לו בטינה בנחרצות שאם הוא רוצה להכניס את אפו לבית המוטור, יואיל־נא קודם לרדת לשוק ויקנה לה שעון קיר ראוי.

— ובד מלמלה לחיתולים של הקטנה, ביטֶה, הוסיפה. כי גם אם ישלמו לי, אין לי שום כוונה להכניס את כף הרגל שלי בשוק של מוסלמנים, עם כל המיקרובים והבקטריות שמסתובבים שם.

— ועוד דבר אחד, הֶר הַאבֶּל, צעקה לדמותו היוצאת מן השער, בלי פרחים, בּיטֶה. פרחים מביאים עלי רגֶשֶת.

הלילות הקרירים לא תרמו לניסיונות ההחייאה של אלפונסו. נוכח פניו החלקות והדוממות של השאור התעורר חשש לגורלו אפילו בלבה הקשוח של בטינה, שכבר ראתה בעיני רוחה כיצד היא מוחלת על כבודה, יורדת בהיחבא מן ההר ונכנסת לאיזו מאפייה מטונפת ומבקשת בתנועות ידיים שייתנו לה פיסת בצק מקומי להכין ממנו שאור חדש. אך בשבוע השביעי הבחינה בטינה שעל פני גווייתו של אלפונסו עלו שלוש בועות. אמנם היו אלה בועות זעירות כראשי סיכה, אך לא היה לה שום ספק שהן בועות של ממש. אלפונסו בחר אפוא בחיים, ובטינה הוסיפה לו בנדיבות חופן שמח של קמח וטרפה אותו לתוך העיסה בין שתי אצבעותיה בתנועה זהירה. למחרת בבוקר הוסיפה עוד קמח ומעט מים, עירבבה בסיבוב לימין והוסיפה עוד סיבוב לשמאל, וחיכתה בקוצר רוח לתחייתו של השאור. עץ החבושים בחצר החל ללבלב, ועם כל עלה חדש שבישר את האביב הלכו והתבהרו פניו. אלפונסו היה מוכן לעבודה.

מאוחר בליל חמישי, בעלותו על ההר, הריח לייב ריח של לחם נאפה והאיץ בסוסתו אל בית המוטור. בטינה הוציאה את ראשה החוצה והתרתה בו שאפילו לא יעלה על דעתו להיכנס בבגדי העבודה ולהפריח בבית את ענני המלט שלו, שיש בהם נזק מובטח לנשימה.

— לפני שאתה מניח את אצבעות־הפועלים שלך על הילדה, תתקלח, בּיטֶה! צעקה לו מחלון המטבחון. ובכלל לא אכפת לי שקור כלבים בחוץ!

בעוד לייב עושה כמצוותה, פרשה בטינה מפה מעומלנת על השולחן והניחה עליה בגאווה כיכר לחם תפוחה, כמה לחמניות מתוקות עגולות, שטרודל של תותים שחורים, קראנץ’ קלוע ותפוח בחמאה ובקינמון, כולם פרי שובו מן המתים של אלפונסו. כל היום טרחה במרץ על האפייה, ועכשיו, מול חיוכיו של לייב העומד בפתח בעיניים כלות, חשה בטינה כמי שסיימה זה עתה שלושה ניתוחי ראש מורכבים תחת אש תותחים.

בלילה הרעידו נחירותיו של לייב את קירות הבית הקטן ולא הניחו לבטינה להירדם. אחרי שבייאושה דחפה לאוזניה כדורי נייר דחוס במוך וערמה על ראשה שלושה כרים, קמה טרוטת עיניים, הכתה באגרופה על דלת חדר השינה וצעקה:

— די, כלו כל הקצין, כבר הפלת את ביצורי הינדנבורג, לייב! אם לא תישן בשקט, אני נשבעת שמחר בבוקר אני מחזירה את עצמי לגאלאטה.

באורח פלא השתתקו נחירותיו של לייב באחת, אף שלמחרת נשבע לה שאין לו מושג על מה היא מדברת. הוא לא שמע שום צעקות בלילה.

בטינה פטרה את דבריו בנשיפת זלזול והמשיכה למרק את המחבת עד שזו הבהיקה למרחוק. כל הבית כבר סר לפקודתה. כל סיר וקלחת עברו תחת ידיה לדום כחיילים בצבא הקייזר. האבק נעצר על סף הבית, מובס בידי נחישותה של בעלת הבית החדשה. בגדים מורתחים ללא רבב נערמו זה על גבי זה בתוך המגירות בסדר עולה מכהה לבהיר. אפילו הבצק של ימי חמישי תפח במהירות, כאילו חשש להתמהמה תחת עינה הפקוחה של גבירתו החדשה, אבל לא אישה כבטינה תנוח על זרי הדפנה. בכל יום אספה לעצמה עלבונות חדשים, מקוממים. כל תקלה קטנה וכל צרה מציקה, כל נמלה או מקק שהעזו לעבור את מפתן הבית עלבו בה באופן אישי והפכו לאויב מושבע שיש להילחם בו עד טיפת הליזול האחרונה. השפה העברית עוררה בה רוגז, וצליליה הגרוניים של הערבית הבעירו את חמתה ממש. לא רק שנגזר עליה לבקש מהירקניות הערביות שמגיעות להר קישוא או גזר בדו־שיח אילם ובתנועות מגוחכות, אלא שמראה ידיהן המטונפות זיעזע בכל פעם מחדש את יסודות נפשה. מבחינתה הארץ הרעה הזאת ביקשה בכל מחיר להקיאה מתוכה כעצם של דג בגרון.

עם איתני הטבע החליטה בטינה לשמור בינתיים על סטטוס־קוו וחשקה שפתיים בכל עת שראתה את ענני האבק שהרוח המזרחית הסיעה אל עבר החלונות שאך זה הבריקה. בימי חמסין לא קרואים שנפלו על ההר לא יצאה מן הבית, ונשבעה שאין ולא יהיה לה עניין וחצי עניין משותף עם השמש הלבנטינית המקומית.

הקיץ השתלט כליל על ההר, בשדות שמאחורי הבית הצהיבו הקוצים, ומעל בית המוטור המשיכו עשירי העיר להגביה את ארמונות האבן שלהם. בכל יום, קצת לפני ארוחת הצהריים, היה מאנפרד הַאבֶּל עושה את דרכו מביתו שברחביה לבית המוטור — בלי פרחים — מוכן ומזומן לספר לבטינה עוד פרק ממסעותיו של גילגמש, מלך ארך, חרף פרצופיה החמוצים, כשהוא מרים ומוריד את רגליו על פי תנועות הטאטוא והשטיפה שלה. סיפוריו של מאנפרד עניינו את בטינה כקליפת חציל מיובשת, ובעודו מפליג בסיפוריו ניצלה את הזמן להחזיר את סופי מישיבתה בשמש בשביל הוויטמינים, או לפזר אבקת בור נגד נמלים ברווחים שבין אבני הריצוף הגדולות.

יום אחד חם במיוחד הבחינה בטינה שהאורלוגין החדש, שמאנפרד הביא ותלה עבורה על קיר המטבחון, נעמד בחציפות על השעה שלוש ושבע דקות. בטינה ראתה באי־סדר מכל סוג שהוא עלבון אישי צורב שמערער את השלווה, אבל זמן פרוע היה בעיניה התגלמותו של השטן עצמו. היא משכה אליה בזעם עצור שרפרף כדי לעלות ולתת לשעון הסורר מכה הגונה, שיזכור שכאן אין שום סנטימנטים כלפיו, ושמעמדו מותנה אך ורק בדייקנותו העקבית, ובעת שרגליו של השרפרף חרקו על המרצפות הבוהקות, אירע דבר נורא: הארץ כולה החלה לנענע את עצמה בתנועה גדולה ומפותלת כמו נענועי הבטן הנתעבים של הרקדניות המוסלמניות בקובות הקהווה של ירושלים, שעליהן שמעה לא אחת את מאנפרד מספר ללייב בהתלהבות מהוסה. האדמה המשיכה להתנער אנה ואנה, עד ששבה אל כנה ושקטה.

בטינה קפאה במקומה ולא הניעה איבר, שמא חס וחלילה תגרום לאדמה האיומה הזאת להתחיל להתפתל שוב. מכיוון המסדרון שמעה צליל פריך כמו של קרטון הנקרע באטיות, ומבלי להזיז את רגליה ממרצפת האבן הטתה את גופה הצידה לבדוק את מקורו. לתדהמתה, ראתה שארון כלי הפורצלן שבמסדרון הטה אף הוא את גופו לכיוונה. הארון ובטינה הביטו כך זה בזה במשך נצח קצרצר, עד שוויטרינת הזכוכית הסדוקה לא עמדה במתח, כרעה תחתיה וצנחה אפיים ארצה בקול שבר גדול. שארית הפליטה של מערכת הפורצלן של סופי, ששרדה את תלאות המסע לארץ ישראל, התרסקה על הרצפה לאלף רסיסים, למעט ספל ותחתית שנעשה להם נס והתגלגלו בשלמותם לרגליה של בטינה. מן החצר עלה קול פרפור נסער של כנפי הציפורים בין ענפיו של עץ החבושים, ומחדרה של סופי נשמעה צווחה חדה.

האורלוגין על הקיר חזר לתקתוקיו כאילו לא קרה דבר, ובטינה הזדקפה אט־אט ושאפה בזהירות אוויר לריאותיה. היא העבירה רגל מגששת לכיוון המטבחון והשקיפה אל החצר, ידה אוחזת בעווית את אדן החלון. תחת אלומת אור שפילחה את ענן האבק המתאבך בחצר, בין הענפים השבורים ופירורי החלודה שכיסו את מרצפות האבן הגדולות, הבחינה לחרדתה בטור נמלים שחורות העולות מבין הרווחים וצועדות בגאון לכיוון בית המוטור, מתיישרות עקב בצד אגודל בשורה נחושה לכונן מחדש סדרי עולם ישנים. עם הנמלים פלש מבעד לדלת הפתוחה ענן חצוף של אבק והצהיב באחת את הווילונות החדשים שלה. נוכח התערערותו הפתאומית של הסטטוס־קוו היתה בטינה קרובה לייאוש מוחלט.

מלמוליה של הנרייטה עקרו את רגליה ממקומן, והיא מיהרה אל שתי המטופלות שלה. הנרייטה נראתה כתמול שלשום, אבל נדמה שעל סופי ניחתה מכה אנושה. היא שכבה צפודה במיטתה כציפור פצועה, ברכיה אסופות אל בטנה, ידיה מקופלות על חזה, ועיניה הפעורות אדומות מתמיד ונעוצות בתקרה במבט חרוך. בטינה ניענעה את כתפיה בכוח, יישרה את ברכיה המקופלות וסטרה בעדינות על לחייה, קוראת בשמה שוב ושוב. כעבור רגעים ארוכים פתחה סופי את פיה ופנתה בתחינה אל מישהו בשם דאוד שיחזור כבר ויעשה לה את כל מה שהוא יודע לעשות. בטינה המזועזעת יצאה כל עוד רוחה בה למסדרון שבקצהו עמדה עריסתה של הנרייטה וכיסתה את אוזניה של הפעוטה, שלא ייכנסו לתוכן המילים המלוכלכות הללו, חס וחלילה. יבבותיה של סופי הלכו והשתתקו, ובטינה שעטה לעבר המטבחון, ובחמת זעם התחמשה במטאטא וביעה והסתערה על שברי הזכוכית והפורצלן המפוזרים בבית. עכשיו זה ברור לכל מי שעיניו בראשו: סופי משוגעת על כל הראש, ועל בטינה נגזר לישון במיטת השדה בפינת המטבח הקטן בניקופוריה עוד לילות רבים.

בשעה שבה נעו אמות הספים בניקופוריה, בנחלת עולם הגיע לאוזניו של לייב שאון רעמים מתגלגלים. כשהרים את עיניו בתימהון, רקדו לנגדו פסגות הרי השומרון הכחולות, וכשרץ לכיוון שפת המצוק, ראה את הים, שבבוקר היה שטוח כמרק בקערה, מכה בגל גדול את קיר המצוק וגורף לתוכו את החוף כולו. בלב חרד מיהר לייב לבדוק מה עלה בגורלם של העצים הצעירים ואם ניזוקו תבניות היציקה ליסודות הבית, ונרגע מעט לגלות שהכול נשאר עומד על מקומו.

גורלו של הבית בניקופוריה, לעומת זאת, היה קשה יותר. כשלייב חזר לפנות ערב הביתה, הציגה בפניו בטינה את הסדקים החדשים שנוספו לבית, ואת הישנים שהתרחבו כדי אגודל. עיקר הזעזוע עבר על ארון כלי הפורצלן, שעל מה שנותר ממנו הצביעה בטינה בהבעת פנים מאיימת.

— עד מוצאי שבת, לייב, ירתה מפיה.

למחרת בבוקר הובהל מאנפרד לעזור ללייב לשקם את הנזק ולמנוע מבטינה כל תירוץ להסתלק מירושלים. עד שבת אחר הצהריים הספיקו לפרק לגורמים את הארון המסכן, ומחלקיו הרכיבו שלושה מדפים ארוכים שנתלו לכל אורכו של המסדרון. אחרי שסתמו את הסדקים בתערובת של גבס וחול ים, ישבו השניים לפוש מעמלם בחצר, בצל עץ החבושים.

— בטינה אחותך אשת חיל, אמר מאנפרד בקול נמוך ופיטם את מקטרתו.

— אשת חיל, החזיר לו לייב בלחישה. וצריך להשאיר אותה כאן שקטה ומרוצה בכל מחיר. רעידות אדמה, מהומות או פרעות רחמנא לצלן יבריחו אותה מכאן. אסור לה לדעת דבר מהמתרחש מחוץ לקירות הבית הזה.

*

שתי טוריות, שנעלמו מן המחסן בנחלת עולם עם שלושה שקי מספוא של הסוסה, הכניסו דאגה חדשה ללבו של לייב. בעצה אחת עם חסן הנאמן החליט לחפור בור עמוק שבו יטמין את כלי העבודה וחומרי הבניין יקרי הערך שקנה זה מכבר. מדי לילה חפרו הוא וחסן את הבור, ובכל בוקר כיסו אותו ואת ערמות העפר ביריעות ובאבנים, להסתירם מפני עיניים זרות.

האדמה אמנם שקטה, אך האוויר היה ספוג בריח עשן ובסירחון של איבה. כאשר חסן חדל להתייצב למשמרת הלילה, הבין לייב שנותר להתגורר בגפו על מורדותיו של הר הגעש העצבני הזה, המחשב להתפרץ בכל רגע. עתה, בכל פעם שיצא לניקופוריה, היה מכסה את ראשו בכאפייה ועוטה על עצמו גלבייה ישנה שקיבל מחסן. רק כשראה מרחוק את צדודיות הבתים המפוארים הנבנים בניקופוריה היה מסיר מעליו את התחפושת לבל יחריד את בטינה.

המהומות פשטו כאדוות במים וכיסו את הארץ כולה. יום אחד, כשעשה את דרכו לירושלים, בעת שדהר בשעת בין־הערביים על סוסתו הנאמנה אל המעבר בין ההרים בבאב אל־ואד עלי, הבחין לייב מרחוק שהמעבר ההולך וצר חסום בערמה של סלעים גדולים. הוא עצר את הסוסה, סובב אותה לאחור והסתתר עמה מאחורי סבך של שיחים עבותים עד שירד הלילה. בחסות החשכה המתעבה הסיר את הגלבייה מעליו, קרע משוליה קרעים גדולים וחבש את פרסותיה של הסוסה בפיסות הבד. הוא לחש באוזנה של הסוסה הנסערת שעליהם להיזהר בתנועותיהם ובנשימותיהם.

— על ההר מתגוררים אנשי דיר מחסיר, ומי יודע אם אינם צופים בנו ברגע זה ומחכים לשעת כושר לצלוף בנו, הסביר לה. הוא טפח על עורפה והפנה את חוטמה מערבה. כל כך הרבה פעמים רכבו יחד לירושלים, ושניהם הכירו את כל הדרכים העולות אליה, גם את הצדדיות שעקפו את המעבר. לאחר שעה ארוכה של רכיבה אילמת פנו דרום־מזרחה, אל ואדי מקביל לדרך הראשית, ועשו את דרכם המתוחה לירושלים. בהגיעם לחצר בית המוטור, העז לייב להסיר מפרסותיה של הסוסה את נעלי הבד המאולתרות ופשט את שרידי הגלבייה הקרועה. בבית לא אמר לבטינה דבר על התקרית, וכשהשבת יצאה רק הודיע לה שמעכשיו יישאר בנחלת עולם לתקופות זמן ארוכות מהרגיל, ושתארוז לו בבקשה שמיכת צמר ומעט מזון יבש.

— שלושה או ארבעה שבועות בכל פעם, לא יותר, הבטיח לאחותו. אני עומד לצקת את היסודות ואת הרצפה ואצטרך להשקות מדי יום את הבטון לבל ייסדק.

עליו להתכונן לרע מכול, חשב בלבו, ובהתייעצות שקטה עם מאנפרד רכש לעצמו רובה מאוזר מן הרובים שהטורקים השאירו אחריהם. אין טוב ממנו מבין הרובים הבריחיים של חיילי הקייזר, המליץ עליו סוחר הנשק סמוק הפנים, ולייב, שמעולם לא למד להפעיל שום נשק, תלה את המאוזר על גבו בכל שעות היום, ובלילות התכרבל איתו על משכבו, מתאים את גופו לכל זיזיו ובליטותיו.

בצוק העתים הפנה לייב את עיקר כוחותיו לבניית גדר סביב הנחלה ולהקמת מגדל גבוה במזרחה, שממנו יוכל לצפות לארבע רוחות השמים. לשלד המגדל שימשו לו ארבעה כלונסאות ארוכים, אחוזים בקורות קצרות צלובות לרוחבן כחווקי סולם מלוכסנים. בראשו תלה רצפת עץ כמרפסת והעמיד לה דפנות מארבעת צדדיה, שהסתירו את העומד בה. הוא בילה את לילותיו על המגדל מאחורי חומת העץ, כורע על ברכיו היגעות, אך לא מעז לעצום את עיניו בחשכה הסמיכה. לפעמים שמע קולות נקישה יבשים של יריות רחוקות שנסעו על גב הרוח, ולא ידע אם באו מנחלא בדרום או מאנשי קאוקאג’י במזרח, או מצפון, רחמנא לצלן, משם באו אנשי היד השחורה של השייח’ים מגודלי־הזקן, שעצם שמם העביר בלבו של לייב חלחלה סתומה. תחת אור הכוכבים המאירים מבעד למסננת הכחולה הכהה של כיפת השמים, בדממה המאיימת שהופרעה מדי פעם בקולות הירי וביללות תנים, היה לייב יכול לשמוע את פעימות הדם בצווארו. מעט לפני עלות השחר השתתקו קולות הלילה, אבל באור הקלוש עדיין נדרכו כל שריריו למראה נצנוצו של להב משונן או דמותו הכפופה של רוכב באופק, עד שהשמש עלתה סוף־סוף ואלה התבררו כקני סוף מתנודדים או שיח עקור מתגלגל ברוח.

לייב מעולם לא ראה בעצמו גיבור גדול, והיה ברור לו כפני הירח במילואו שאם מישהו יתקוף את נחלת עולם, ספק אם יֵדע מה לעשות. גם אם יעלה בידו להפיק ירייה מהמאוזר הארור, ברי לו שלא יצליח לפגוע במטרה, ושברגע שיחשוף את מקום מחבואו ישלחוהו תוקפיו היישר להוריו היקרים. הוא קיווה שערביי הסביבה לא שכחו את האגדה על מלחמתו בשדים, ואם שכחו — אולי מגדל השמירה שלו יעורר יראה מספקת וירחיק מעליו את חורשי רעתו. כך או כך, בלי חסן לא היה דבר טוב יותר לעשותו לבד מלהמשיך ולעמוד על משמרתו. המזון שהביא מהבית אזל זה מכבר, ולייב התקיים על אבטיחים ופיתות יבשות שחסן היה מטמין בעבורו מדי כמה ימים מתחת לאבן גדולה שבשולי מקשת האבטיחים.

חסן בישר לו על רגיעה מסוימת במאורעות, ולייב חבש בסמרטוטים את פרסותיה של סוסתו הנאמנה והזהיר אותה לבל תעז לצהול או לצנוף עד שיגיעו הביתה. כך עלו בהליכה שקטה לירושלים. בדרך גילגל במוחו נושאים לשיחה עם בטינה בארוחת הערב, אחרי שתספר לו על התקדמותה של הנרייטה בלימודי הכתיבה, והנרייטה תקרא לפניו פרק מהתנ’ך בגרמנית ותראה לו את דוגמת הרקמה האחרונה שלמדה. הוא בדה בלבו מעשיות על אודות היסודות העומדים לתפארת והרצפה שאך נוצקה, על חומרי מליטה שופרא דשופרא שהשיג ביפו ועל רעפי מרסיי ומרזבי פליז בהזמנה מיוחדת, העושים את דרכם בימים אלה ליפו בבטנה של אונייה גדולה.

מאנפרד הַאבֶּל התייצב בבית המוטור כבכל שבת וישב עם לייב תחת עץ החבושים. בזמן היעדרויותיו הממושכות של לייב מניקופוריה ראה את עצמו אחראי לנשים שם. הוא התמיד בביקוריו התכופים, וחרף הבהרותיה המפורשות של בטינה שאין בכוונתה להיעתר לו לעולם, וכי שום אגדה שיספר לה לא תשנה את דעתה בעניין, נשא בלבו תקווה שדבקותו במשימה ורוחב השכלתו ישחקו אט־אט את התנגדותה.

לייב שאל אם באחד הימים יוכל מאנפרד להצטרף אליו לנחלת עולם כדי לעזור לו ולחסן בבניית השלד. אירועי האימים הבריחו את הפועלים, בניית הבית מתעכבת עוד ועוד, הסביר לו, ובארבע ידיים אין הם מספיקים להתקדם.

מאנפרד הינהן. לייב הבחין שפניו של חברו מעוננות, אבל עצר בעצמו מלשאול במה מדובר. אחרי שתיקה ממושכת שאל מאנפרד אם גם לאוזניו הגיעו השמועות הרוחשות ברחבי הארץ על התנכלויות ליהודים במולדת הישנה, מעשים קשים שהאוזן איננה סובלת.

— אין לדעת עד להיכן יגיעו הדברים, הוסיף מאנפרד והשתתק כאשר ראה את בטינה יוצאת אל החצר, והשרפרף — שמאז רעידת האדמה לא העזה לגרור אותו על הרצפה — אחוז בידיה.

בטינה התיישבה לידם והעירה לתומה שהדואר מהבית מתמהמה בזמן האחרון. לייב כיחכח בעצבנות בגרונו, ומאנפרד התעשת והפליג במעשייה על אודות שתי מרכבות דואר שאך לפני חודש נעלמו בין הרי ירושלים, מעשה שטן, על כל שקי הדואר שלהן, ולייב החרה החזיק אחריו ומילמל שעדיין לא הניחו את כל פסי הרכבת בדרך העולה לעיר, והרי כולם יודעים שבאנדרלמוסיה של הבריטים שום דבר לא עובד כמו שצריך.

שני עלים יבשים שנשרו באותו הרגע על מרצפות האבן מול עיניה של בטינה הצילו את השניים מהסתבכות בשקרים נוספים. לנוכח הפרה כה בוטה של הסדר, שלא מכבר הותקן מחדש, בטינה לא הצליחה לשמור על שלוותה. אחרי שקמה לאסוף את שני העלים הסוררים, צדה עינה גם חור נמלים קטן שחייבים להציף בתערובת אבקת בור ומים רותחים, וכמה טיפות קפה שמן הסתם מאנפרד, עם שתי ידיו השמאליות, טיפטף על המדרגה, ומבעד לדלת הפתוחה ראתה ערמת בגדים מקופלת שהנרייטה הפילה, ושומו שמים תלתל מוך מאובק שהתגלגל מתחת לשולחן המטבחון.

לייב נשם לרווחה.

— מזל גדול הוא שניקופוריה מבודדת כמו אי בירכתי העולם, לחש למאנפרד. עכשיו ספר כל מה שאתה יודע.

*

מאז אותה שבת ירד מאנפרד המסור לנחלת עולם בכל עת שלייב נזקק לעוד זוג ידיים בבניית השלד, והִרבה לעזור גם ביציקת הרצפה ובבניית הגמלון. בעת שהיו מניחים את שורות אבני המבצר המסותתות זו על גבי זו, היה מדווח ללייב על המצב ההולך ומידרדר במולדת הישנה, שזה זמן המכתבים שהוא שולח לווירצבורג חוזרים עם חותמת ‘מען לא ידוע’.

חסן חזר לביתו בנחלא עם השקיעה, ומאנפרד הבעיר אש מאחורי שני קירות האבן שאך העמידו, והרתיח לשניהם קפה חזק. אחרי שלייב עלה מן החוף עם האבטיח שהניח לצינון בבוקר, פנה להאכיל את הסוסים ולהשקות את העצים הצעירים. אותה שעה מאנפרד כבר טיפס אל המגדל עם קנקן הקפה בידו והתיישב לנוח מעמל היום מול מדף הים ההולך ומשחיר.

הלילה היה מעונן במיוחד, והחשכה התעבתה מסביב. לפתע חשף קרע ענן את חרמש הירח, ובאור הקלוש שהאיר את הים הבחינו עיניו בתנועה חרישית קרוב לחוף. מרחוק הצטיירו על קו הים צורת ספינה ושתי סירות מתנדנדות בסמוך.

מעפילים, נבהל מאנפרד וקם ממקומו.

לייב עדיין לא שב מן העצים, אך מאנפרד לא היסס, ירד בלי רחש מן המגדל ופנה בריצה בשביל היורד אל המים, ושם הצטרף לשרשרת הבחורים שנפרשה עד לסירות המשוטים, ונשא בדממה אל החוף את האנשים הכחושים המבוהלים כעלים נידפים.

כששב למגדל ראה שלייב כבר שקוע בשינה עמוקה. הוא עצמו התקשה להירדם עוד שעה ארוכה.

— לאן נעלמת? שאל את לייב למחרת כשירדו מן המגדל. התרגשותו עדיין לא שככה.

— לאן נעלמת אתה? החזיר לייב.

בעת שחזרו למלאכת הבנייה סיפר מאנפרד על אירועי הלילה.

לייב התקשה להאמין.

— איך לא שמעתי? חזר ושאל מדי כמה רגעים. איך לא שמעתי?

לפנות ערב, בדרכם חזרה לירושלים, הזכיר לייב למאנפרד שוב ושוב שלא יעז להגיד לבטינה מילה על המעפילים. עכשיו יותר מתמיד חשש מפניה. בטינה מסוגלת לכל דבר, הן הוא מכיר אותה טוב מכולם. אם יתעורר בה צל של חשד על אודות כל השקרים שהוא טווה סביבה — היא עוד עלולה לארוז את הפטרייה שלה ולהשאיר אותו עם המרה השחורה של סופי ועם הנרייטה, שעוד רגע תיהפך לעלמה מתבגרת.

— אולי הגיעה השעה לפנק קצת את בטינה, מילמל בינו לבין עצמו.

— אין ספק שצריך להקל עליה בעבודות הבית, הסכים מאנפרד.

בערב שישי הודיע לייב לאחותו שהחליט להביא בכל יום רביעי כובסת שתעזור לה.

— יהיו לך יותר כוח וזמן לטפל בסופי ולשפר להנרייטה את הדקדוק שלה, ניסה לייב לשכנעה, אך בטינה, חובבת העבודה הקשה הממריצה את הדם ומחזקת את הלב, הסמיקה כרימון. רגע לפני שהתריסה מולו שאם יש לו ביקורת על טיב הכביסה שלה, מוטב לו שיכבס בעצמו, נשכה את שפתה והחליטה לשאת את עלבונה בגאווה. אל דאגה, חשבה לעצמה, עוד מעט אעקור מהשורש את רעיון העוועים המטופש הזה.

הכובסת הגיעה לפגישה הראשונה ביום ראשון, טרם צאתו של לייב מהבית. בטינה סקרה אותה בבוז. לא רק שצבע עורה הירוק כזית הסגיר את היותה מוסלמנית, גם ידה הימנית היתה יבשה כמו זרד ותלויה לה מהכתף בלי תנועה. בטינה נפנתה ללייב, שתי ידיה על מותניה הארוזים בחוזקה בסינר האחיות המפוספס שלה.

— רק תסביר לי, לייב סולומון, התקצפה, איך אתה חושב שהמוסלמנית הזאת תרים ותשים דוד מלא מים על גבי הפרימוס ביד אחת, ועוד תעמוד אחר כך לקרצף ולסחוט את התחתונים שלך?

לייב ענה לה באורך רוח שהכובסת היא יהודייה־בבלית שעלתה ארצה לא מכבר מעיראק, וכבר יצא שמה בכל העיר ככובסת לעילא ולעילא.

— תני לה הזדמנות, בטינה, התחנן.

בטינה אספה בהבעה צדקנית את כל הבגדים המלוכלכים ואת כל המגבות הלחות, הסירה את מצעי המיטות והצביעה בלי אומר על הפרימוס והדוד שבחצר.

— אנחנו עוד נראה איך השווארצֵע הבבלייה מחוללת נס ביד אחת, רטנה וניפנפה בידה ללייב שיצא כבר לדרכו ויניח לשתיהן. משנותרו הנשים לבדן, פנתה בטינה והוציאה לחצר את סופי, שבכתונת הלילה הלבנה דמתה לרוח רפאים שברירית, לטיול הוויטמינים הקבוע. היא אחזה במרפקה הצנום, ויחד סבבו שתיהן את החצר הקטנה. משהשלימו את הסיבוב, שמעה שהפרימוס כבר מנהם כחיה רעה. היא הושיבה את סופי בכיסא ליד הקיר המזרחי לייבש בשמש הבוקר את שערה ואת כותונתה ספוגי הדמעות, ואז נכנסה לבדוק אם הנרייטה פתרה את כל תרגילי החשבון שלה. כאשר השמש עלתה לרום השמים, הנרייטה כבר קראה פרק שלם בתנ’ך, ובטינה יצאה שוב בעסק גדול כדי להחזיר את סופי לחדרה, בעודה שולחת מבטים מזרי־אימה אל עבר האישה הכפופה מעל לדוד בחצר. כאשר נטתה השמש מערבה והשמים נצבעו ורוד עז, שירבבה את ראשה דרך חלון המטבח לברר מה קורה עם הבבלייה, אולם זו כבר הסתלקה לדרכה, משאירה אחריה את כל הכבסים תלויים על שורות החבלים שנמתחו בין המוטור לחומה, צחורים וללא רבב.

כעבור כמה חודשים, בעוד בטינה מטפחת בשתיקה רועמת את איבתה ליריבתה בעלת היד האחת, הגדילה השווארצע החצופה לעשות והביאה עמה את בנה. היא העמידה את הנער הנמוך והצנום מול בטינה, הצביעה עליו בידה הטובה, חרושת קמטי מים, והכריזה את שמו בקול: עזרא. בטינה המזועזעת לא ענתה לה, אבל נפשה נקעה מיד ממראה פניו הכהות של הנער שהיו כפני אמו, ועוד יותר מקסדת התלתלים השחורה כפיח המכסה את ראשו.

הכובסת משכה בזרועו של הילד לעבר המשטח החלוד של המוטור שבסמוך לפרימוס, וזה התיישב עליו בצייתנות. בטינה, כמובן, לא הלכה שולל אחרי ההצגה, וכעבור כמה דקות נוכחה לדעת שהצדק, כמו תמיד, איתה. מאחורי גבה של אמו קם בן־הבלייעל בצעדים מתגנבים, הכניס את ראשו לבית המוטור והציץ למטבח. הוא נעלם מיד כאשר עיניו האפלות פגשו בעיניה מזרות האימה של בטינה.

הכובסת היתה מופיעה בשער עם בנה בכל רביעי בבוקר, מהדקת תחת מרפקה הכפוף לוח כביסה עשוי פח ומקל, שבו היתה חובטת בבגדים בידה האחת בכוח שלא מן העולם. הפרחח המתולתל היה נעלם מעיניה של בטינה וצץ משום מקום רגע לפני שקיעת השמש, כשאמו תוחבת מתחת למרפקה את הלוח והמקל, מרמזת לבנה בהרמת גבות, ושניהם היו יוצאים מן החצר בלי אומר. כעבור כמה ימי רביעי רופפה בטינה מעט את השמירה הקפדנית על הילד. כמה סכנה נשקפת ממישהו שבקושי שרואים את פניו? חשבה.

*

קירות הבית התרוממו לגובהם המלא. חסן הניח את אחרוני הקרשים של תבנית העץ, בעוד לייב מערבב את המלט ליציקת התקרה. קול צעדים נשמע מאחור, ומאנפרד שהופיע בזמן כדרכו הפשיל את שרוולי חולצתו, נטל דליים וטורייה, מילא אותם במלט והעבירם לחסן בזה אחר זה. בערב הסתיימה היציקה. חסן נפרד מהם לשלום, ומאנפרד התיישב בצל הקיר ופניו לים.

— עלינו לדבר, אמר ללייב.

לייב חלט לשניהם תה מתוק במרווה והתיישב בסמוך. רוח מערבית פרעה את שערות ראשו של מאנפרד ולא הניחה לו להדליק את מקטרתו. כשסוף־סוף עלה הדבר בידו נפנה ללייב.

— אני מתגייס לבריגדה, נשף את המילים מפיו עם העשן. מחרתיים אני נוסע לאלכסנדריה, ומשם לאיטליה לעזור עם הפליטים.

לייב הביט בו במבט מופתע. הוא כבר למד להכיר את עקשנותו של מאנפרד — אבל מה לו ולבריגדה? הוא לגם מכוסו ונאנח בקול.

— איטליה. מילמל כעבור רגע. קרוב לבית.

מאנפרד הוציא את המקטרת מפיו.

— אין בכוונתי לעלות צפונה, אין לי מה לחפש שם, בבית הישן, אמר. וגם אחרי שהכול ייגמר, מה שיישאר מגרמניה זה בית קברות אחד גדול.

לייב הינהן בראשו בצער.

— כשתחזור בוא תגור כאן איתנו. יש מקום בשבילך.

מאנפרד הרכין ראש בתודה והצטחק.

— כשאחזור הבית ודאי כבר יעמוד על מכונו.

— אשמור בשבילך את הממלכה החיתית, הכריז לייב בהתרגשות.

השניים השתתקו ושקעו איש־איש בהרהוריו. כעבור שעה ארוכה התרומם מאנפרד ממקומו וניער את העפר ממכנסיו. לייב קם גם הוא. בדרך כלל נפרדו זה מזה בלחיצת יד איתנה, אבל הפעם נפל מאנפרד על כתפיו של לייב והשניים התחבקו בחיבוק דובי לא צפוי.

ארבעה חודשים חלפו בלי שהגיעה מילה ממאנפרד הַאבֶּל. לייב הסביר לעצמו שהוא ודאי עסוק עד מעל לראשו עם הפליטים, ומי יודע אם אינו מקים להם במו ידיו ממש בימים אלה מחנה מגורים זמני עד שיעלה אותם לארץ, אבל השתיקה המתמשכת הדאיגה אותו. לא היה זה ממנהגו של מאנפרד שלא לשלוח מכתב או גלויה, או לכל הפחות דרישת שלום בידי מישהו שהגיע לארץ.

באחד מימי חמישי דיווחה לו בטינה שמישהו במדי חאקי חיפש אותו ביום האתמול ואף השאיר עבורו מעטפה, אבל, לבושתה, המעטפה נעלמה כלא היתה.

לייב כלא את נשימתו בדאגה, אבל לא העז לדבר. בשבת הפכה בטינה את הבית בחיפושים תוך כדי הכרזות על התפרקותו של הסדר הטוב שבלעדיו אין, פשוט אין, תרבות אנושית, עד שהמעטפה נתגלתה מתחת לכרית של הנרייטה, שחמדה את הבול היפהפה. רק אחרי שנשבע לה שיחזיר לה את המעטפה, יצא לייב אל החצר בלב כבד. המעטפה של צבא הוד מלכותו רמזה על תוכנה, ואכן הדף המודפס שבתוכה הודיע ביובש על מותו בקרב של טוראי מאנפרד הַאבֶּל ועל קבורתו בבית הקברות של כוחות הברית ברוונה, איטליה.

לייב מחה באצבע את הדמעות שנקוו בפינות עיניו, משך באפו ונכנס הביתה. הוא קרע בזהירות את נייר המעטפה שסביב הבול, מילא מעט מים בקערה, ועם הנרייטה השיט את הבול במים עד שהחליק מעצמו מעל הנייר. אחר כך הניחה הנרייטה את הבול לייבוש על הדלפק הצר במטבחון, כשהיא מחייכת אל לייב חיוך של נחת רוח. לייב החזיר לה חיוך קטן ושתק. למחרת בבוקר, לפני שיצא לנחלת עולם, אזר את כוחותיו ובלי להביט בעיניה אמר לבטינה שנודע לו שבצו השעה החליט מאנפרד להתגייס למאמץ החלוצי ועבר להתגורר באיזה קיבוץ בעמק.

*

בשגרת ימי הכביסה התרופפה גם השמירה על הנרייטה, שבדרך כלל בטינה הקפידה עליה כעל מעשה־תחרה עדין. בימים כתיקונם נדמתה הנערה לשיה שאיבדה את דרכה וזקוקה לדרבון מתמיד בכל משימה, אבל בימי רביעי בבוקר היתה פוקדת אותה באורח פלא רוח פעלתנות נמרצת, שגרמה לה להשכים קום ולקפוץ מהמיטה בעליצות לא אופיינית. אחרי שבחרה את בגדיה בהחלטיות לא מצויה היתה חומקת מהבית ומסתתרת בצל חומת האבן, ממוללת את שערה בהתרגשות ומחכה לרגע שבו תצטייר מרחוק, לצד צלליתה של הכובסת שמוטת הכתף, דמותו המקפצת אנה ואנה של עזרא. אחרי כן היתה שבה לבית וקולעת את צמותיה, מגלגלת אותן לשתי פקעות מעל האוזניים כאילו כלום.

בטינה לא הודתה בכך מעולם, אבל גופה כבר עייף משנים של עבודות בית. מפרקי רגליה וכתפיה ציפו להקלה המבורכת של ימי רביעי. אחרי שהיתה מוציאה את הכביסה המלוכלכת לחצר, היתה נועלת אחריה את דלת הבית, קושרת את המפתח לרצועת סינרה ומתיישבת בנחת בחצר בלוויית סופי וערמת גרביים להטלאה. מדי פעם פקחה עין על השווארצע, מקווה לפענח אחת ולתמיד איך לכל הרוחות הכביסה שהיא מכבסת ביד אחת יוצאת נקייה וצחורה יותר מכל הכביסות שהיא עצמה מכבסת בשתי ידיה החזקות.

אילו היה מישהו מספר לה שהנרייטה האהובה שלה והפרחח בעל העיניים האפלות חברו זה לזה ונהגו להתגנב החוצה יחד בכל יום רביעי, לא רק שלא היתה מאמינה לו, בוודאי היתה גם מגרשת אותו מעל פניה בבוז. היא הרי מכירה את הנרייטה יותר משהילדה מכירה את עצמה, ויודעת עוד לפניה על מה זו חושבת ולמה היא זקוקה.

הייתה זו דווקא סופי, שבעיני כולם נחשבה משוגעת על כל הראש, שראתה הכול. מן הפעם הראשונה שהילד עם העיניים הכהות נכנס בשער ותקע את מבטו בהנרייטה, לבה־שלה איבד פעימה. מאז עקבה אחריה גם ממקום מושבה בצל הקיר המזרחי וגם בימי שלישי בערב, לפני בואו של הנער. היא למדה לזהות בריח הזיעה של הנרייטה את הציפייה הקדחתנית, וכאשר שמעה את בטינה מורה לה בקול הנזירות היבשושי שלה להתקלח ולפדר את בתי השחי שלה בסודה ביקרבונט אחרי שתנגב שם טוב־טוב, כי אי אפשר עוד לעמוד לידה, ציחקקה לעצמה בצחוק פרוע של משוגעים.

הנרייטה הכפילה את גובהה כמעט בן־לילה, והשינויים המהירים שתקפו את גופה גרמו לה להתעורר בכל בוקר בכעס של מתבגרים, שרק סופי הרואה־ואינה־נראית הבחינה בו. היא ראתה שבתה עושה ככל יכולתה למרוד במשטר הברזל של גיסתה, אף שהיתה זו התקוממות חלושה, כעכבר המנפנף בזנבו מול חוטמו של אריה. הנרייטה היתה אוספת את תלתלי האבק ודוחפת אותם בדווקנות מתחת למיטתה של בטינה ותוקעת בהתרסה את בגדיה מגולגלים במגירות בלי לקפלם.

בימי רביעי הפכו הפעולות המחתרתיות של הנרייטה לתנועת גרילה של ממש. אחרי שהרדימה את עין הנץ הפקוחה־תמיד של בטינה והשתיקה את הטפותיה המוסרניות בחיסול יעיל ומסחרר של כל המטלות הקבועות שלה, המתינה בכיסוס שפתיים עד שהנער נכנס עם אמו לחצר. או אז מיהרו שניהם להעמיד פנים כמשתקעים איש־איש בענייניו. הוא התיישב על דופן המוטור וגירד מעליו במסירות את קשקשי החלודה, ואילו היא גררה החוצה דלי וסמרטוט וקירצפה בשקדנות את רצפת החצר מבלי להסב לאחור את ראשה — שלא תהפוך חלילה לנציב מלח. השניים נאבקו במשיכתם כשני קטבים של מגנט, מחכים עד שבטינה תיטוש את משמרתה, תיכנס הביתה כדי לבדוק שהסדר עדיין עומד בו על כנו, והם יוכלו להחליף מבט חשאי קצרצר ולחמוק יחדיו מחוץ לשער.

מבלי לראותם ידעה סופי שברגע שיצאו מהשער, הושיטה הנרייטה לנער את ידה והם רצו לכיוון גן העדן של בית הקיץ של הקונסול פין, ומבלי לשומעם ידעה שהנער מלמד שם את הנרייטה את שמות כל הדברים בעברית, והנרייטה מתרגלת בלחש את השפה החדשה, קוראת לכל דבר וחפץ בשמם החדש. סופי ידעה גם שעמוק במגירת הלבנים שלה שומרת הנרייטה פחית ביסקוויטים ישנה, ובה כל המתנות הקטנות שהנער מביא לה, וגם שירים מחורזים שהוא כותב בעבורה כדי שתלמד לקרוא עברית. בלילות היתה שומעת בחלומותיה של הנרייטה את הנער לוחש לה דברי אהבה, וידעה שזהו, הילדה כבר איבדה לגמרי את הראש. אף שידעה מניסיונה איך נגמרים סיפורי אהבה חסרי סיכוי כאלה, קיוותה סופי שלסיפורה של בתה יהיה סוף טוב יותר מאשר לזה שלה.

*

גירושם של תושבי טלביה הערבים לווה בקולות נפץ ובצעקות שהחרידו ממקומן את הציפורים בחצר, אבל בטינה היתה בטוחה שאלה הם רעשי הבארוד של הבנאים. זה זמן שירושלים היתה נתונה במצור, אבל לשלוש הנשים שנשארו בבית המוטור לא היה מושג על המתרחש מעבר לחומה.

דרך המלך לירושלים נותרה חסומה בסלעים גדולים, ושלדים חרוכים של מכוניות משוריינות שנפגעו מאבנים ומיריות של אנשי הכנופיות נעזבו לאורכה. לייב המשיך לעלות לירושלים על גבה של סוסתו מחותלת־הפרסות בדרך העוקפת, מביא עמו מדי שבוע אספקת מזון ככל שעלה בידו להשיג.

יום חמישי אחד, בעת שעשה את העלייה המתונה שבדרך אל־מסמיה, כעשרה קילומטרים מדרום לעיר רמלה, הבחין בתנועה בצד הדרך, סמוך לשיחים. בנשימה עצורה ובלי להשמיע קול חזר מעט לאחור, הסתתר עם סוסתו מאחורי עץ חרוב עמוס פרי ריחני וכרה את אוזנו. רק אחרי שהבחין בין הקולות המהוסים בכמה מילים בעברית, יצא ממקום מחבואו ורכב לעברם.

ארבעת לובשי המדים שישבו במכונית משוריינת מרוחה בבוץ הופתעו לראות לנגד עיניהם גבר מקריח, גבוה ורזה רכוב על גבי סוסה גרובה בגרביים עבים, מניף את ידיו הרוטטות באוויר ולוחש לעברם שהוא יהודי.

כשהתברר שהחיילים מחפשים דרך לעקוף את הערוץ החסום, סיפר להם לייב שזה זמן־מה הוא רוכב לירושלים ובחזרה בדרך עוקפת.

— הדרך רחבה דיה למעבר המשוריין שלכם, הוסיף.

— תפאדל, אמר לו אחד החיילים, בוא תראה לנו את הדרך.

לייב משך במושכות ופנה לאחור, מוביל את המשוריין מזרחה, ושם עלו לכיוון בית מחסיר. בהגיעם לפאתי סאריס, הצביע על השביל.

— מכאן הדרך נעשית צרה למעבר משוריין, אבל לא יהיה לכם שום קושי להרחיבה, הבטיח לייב.

החיילים טפחו בהתרגשות זה על כתפי זה, וגם על כתפו של לייב.

— כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, לחש לו אחד החיילים בלבביות, ואתה, חביבי, הצלת היום כמה וכמה רבבות. בזכות דרך הג’יפים שלך נעלה אספקה לירושלים הנצורה.

לייב ליטף את פדחתו במבוכה, עלה על סוסתו והמשיך במעלה דרכו הביתה.

בתחילת החורף הפתיע לייב ונכנס אל חצר הבית בשעת בוקר מאוחרת, מושך אחריו שלושה חמורים. בקול נרגש בישר לנשים המופתעות שבשעה טובה עבודת הבנייה של נחלת עולם הסתיימה סוף־סוף, ושביתן החדש עומד בגאון על תלו, משקיף מעל צוק הכורכר אל ארבע כנפות הארץ וממתין לבואן.

— קודם כול שב ושתה ספל תה חזק, לייבליין, ציוותה עליו בטינה. אחר כך נתחיל לארוז.

בתוך שעות כבר היו כל בגדיהם ארוזים בארגז העצמות, ומעט הרהיטים שלהם עטופים בסדינים וקשורים בחבלים. בטינה כרכה שתי מגבות סביב כלי החרס של אלפונסו, ששנים ארוכות לא ירד מההר ותפח משמחה לקראת ההרפתקה הצפויה. לייב עטף את גופה הצנום של סופי בשתי שמיכות צמר כמומיה מצרית, ורתם אותה לאוכף שריפד בשמיכת הפוך על גבה של סוסתו הקשישה. טרם יציאתם חזרה בטינה עוד פעם אחת לבית המוטור כדי להעביר על הרצפות סמרטוט רטוב אחרון. היא קירצפה את ריבועי האבק המרשיעים שנקוו סביב רגלי המיטות וסילקה בחמת זעם עשרות פקעות מסתוריות של תלתלי אבק שהתגלו, השד יודע איך, דווקא במקום שבו עמדה מיטת השדה שלה. היא העבירה עוד אצבע עטופה בסמרטוט על אדני החלונות, ובאותה הזדמנות מחתה את קוריו של עכביש שבחוצפתו טווה במחתרת רשת קורים צפופה מתחת לאדן החלון במטבחון. בדרך החוצה אספה בסמרטוט הלח גם את הצל המאובק שהותיר האורלוגין על קיר המטבחון, ובחוץ שטפה וסחטה את הסמרטוט ופרשה אותו להתייבש על הגדר, שלא יצחין. אחרי שסקרה בעיניה את החצר כולה סימנה ללייב בניד ראש שזהו זה, מבחינתה אפשר לנעול את בית המוטור ולא לחזור אליו עוד לעולם.

הנרייטה ההמומה ואדומת העיניים לא הוציאה מפיה הגה מרגע שלייב בישר על המעבר לנחלת עולם, ועתה ישבה על החמור עטופה ברדיד צמר והביטה נכחה במבט אטום. למראה צערה של הנרייטה, חזר ונפרץ סכר הדמעות מעיניה של סופי. לא רק זיכרון אהבתם שלה ושל דאוד יימחק עתה מבית המוטור, גם מאהבתם של הנרייטה והנער השחור לא יישאר דבר. ביום רביעי יעלה הנער עם אמו לבית המוטור ויגלה שהנרייטה נעלמה. מי יודע מה יעלה בגורלו של המסכן, נאנחה בלי קול. ומי יודע מה יעלה בגורלה של הנרייטה.

לייב מחה בזהירות את דמעותיה של סופי ופנה לעלות על חמורו ולהתניע את השיירה במכת עקב ובצעקה נחושה של מחמרים. בראש השיירה הקטנה צעדה הסוסה הקשישה, שעשתה את דרכה לנחלת עולם ובחזרה במשך שנים כה רבות, עד שידעה לבחור בעצמה את המסלול הבטוח ביותר. עתה הובילה את השיירה אל הדרך היורדת בשולי אל־מלחה הנטושה, וכתמיד עשתה את דרכה מבלי להשמיע קול צהלה או צניפה.

מקץ שעה קלה חלפה שיירת הסולומונים על פני שרידיו של בית המיסיון החרב של הר־טוב, ולמראה הטרסות החובקות את ההרים הפליג לייב בסיפורים על אודות החקלאים החרוצים, המונעים כך את פגעי הסחף ומפליאים בגידולי ירקות, אך אף לא אחת משלוש הנשים גילתה עניין בחקלאות המקומית, ולייב שב והשתתק. השיירה המשיכה בדרכה האילמת, מעריבה עוד מעט לפני שפנתה צפונה. גם כשעצרו לאכול ולחלץ עצמות ליד חורבות ברֵכת המגפה של אמאוס, לא החליפו ביניהם דיבורים רבים. בטינה, שמעולם לא מצאה תועלת בפטפוטי סרק, לעסה בשפתיים חתומות את פרוסת הלחם שלייב פרס לה ומבטה תקוע באופק. הנרייטה נותרה שקועה עמוק בגעגועיה, ורק סופי, שהונחה כחבילה ליד סלע אפור, הבחינה שהילדה חופרת בשתי אצבעות בור קטן באדמה שתחת ירכה וקוברת בתוכו את פרוסת הלחם שלה.

כעבור זמן לא ארוך קמו לייב ובטינה כאיש אחד, קינחו את פיותיהם ומחו את ידיהם בתנועות זהות, ארזו את סופי על האוכף המרופד, דירבנו את הנרייטה לעלות על חמורהּ ויצאו לדרך. היה עליהם לרכוב עוד מרחק הגון כדי שיספיקו להגיע לנחלת עולם לפני השקיעה.

*

לא רבים יודעים כיצד נחלץ דה־מולינַס בשלום מהשרפה הגדולה בלובלין. הוא עצמו זוכר רק שהיה תקוע משך ימים ארוכים בתוך כיס חזייתו הממורטטת של שוליית האופים האלמוני שמילט אותו מן הלהבות. דה־מולינַס היה אסיר תודה על הצלתו לפני שייהפך לצנים עשֵן. שוליית האופים הצעיר, שיותר מכול רצה להמשיך לאפות, נדד לאורך הוויסלה בחיפושיו אחרי מאפייה שבה תימצא לו עבודה. הוא פנה מערבה לכיוון רוסיה הלבנה, שבשדותיה, כך אמרו כולם, גדלה חיטה משובחת מאין כמותה.

רוסיה חיבקה את אלפונסו דה־מולינַס בחמימות מפתיעה, ושנים רבות עברו עליו בהתפחת בצק שחור חמוץ וטוב להנאת בני המקום, עד שמצא את עצמו מתרווח לשמחתו בעיסתו של אופה יהודי אחד בשדרת ווזסנסקי, בסנקט פטרסבורג, בשפך הנייבה. אותו אופה יהודי חשוך בנים העסיק במאפייתו שני נערים גויים נבערים מדעת, ובלילות התיר להם ללון במחסן שקי הקמח שבירכתי המאפייה. קודם שהלכו לישון, נהגו השניים לשתות קוואס שהכינו לעצמם משאריות של לחם ושאור, ולעתים, כשהפרוטה היתה מצויה, נהגו לחזקו בכוהל כדי להרבות בשמחה. לילות שתייה כאלה הסתיימו בדרך כלל במכות נמרצות שהשניים הכו זה את זה, עד שכילו את כוחותיהם ונפלו שדודים על שקי הקמח.

לילה נמהר אחד תפס אחד מהם את אפו של חברו בכוח רב ותלש את האף האומלל ממקומו. תולש־האף פילבל בעיניו, נבעת ממראה החוטם הלבנבן, שוליו ארגמן, התלוי בין שתי אצבעותיו, ומרוב בהלה הטביעו בעיסה התוססת בערֵבה — שערורייה ממש. למחרת נאפה האף התלוש בתוך אחת מכיכרות הלחם מבלי שאיש הבחין בו, וזו נמכרה אחר כבוד לגברת אחת, פראסקוביה אוסיפובנה, אשת סַפָּר שהתגורר בשדרת ווזסנסקי, ממש מול המאפייה היהודית.

בניגוד לסיפור שעשה לו כנפים ברחבי העיר והעולם בדבר חוטמו התלוש של המיור קובלאיוב, שנמלט מתוך כיכר לחם והפך ליועץ מדינה עד שנתפס יושב בכרכרה בדרכו לריגה והוחזר אחר כבוד לבעליו, רק אלפונסו דה־מולינַס ידע את הסיפור האמיתי: בעלה של פראסקוביה אוסיפובנה, הספר איוואן יקובלביץ’, שעל מספרתו תלוי שלט ועליו ציור מרושל של אדון עם לחי מסובנת, ומתחתיו השורה ‘פה גם מקיזים דם’, היה ידוע גם כן בחיבתו לטיפה המרה, וכשהיה מתעורר בבוקר, לא ידע להבחין בין ימינו לשמאלו, קל וחומר לא בין הלחם שאפתה אשתו היקרה לזה שקנתה בהיחבא במאפייה שממול. כך אותו בוקר יום חמישי, למראה החוטם האנושי ששלף מתוך כיכר הלחם החמימה, היה הספר המבועת בטוח שהוא זה שבשוגג כרת אותו מפניו של אחד מלקוחותיו בעת הגילוח — דבר שאין הדעת סובלת כלל. במעטה הערפל, שלמזלו כיסה את העניין כולו, עלה בידו של יקובלביץ’ להשליך את חוטמו של שוליית האופים המסכן לתוך מימיו השחורים של הנייבה.

ומה היה גורלו של המיור קובלאיוב? הלה מעולם לא איבד את אפו־שלו, וסיפורו אינו אלא פרי רכילויות ושמועות זדוניות שסופר קל־עט העלה על הכתב.

דה־מולינַס שמר לעצמו, כמובן, את סודותיו עם אין־ספור סודותיהם המשמחים והמבישים של בני האדם שאותם נצר לאורך הדורות בין נבגיו. לכן לא שמע איש בסנקט פטרסבורג את הסיפור האמיתי על אותו חוטם. מה גם שנער האופים חרום־האף מעולם לא התלונן על היעלמותו המסתורית של אפו.

לימים הרחיק דה־מולינַס עד חרָבין שבסין, טמון בכיס חזייתו של בן־אחיו של האופה היהודי משדרת ווזסנסקי, שעלה על הרכבת הטרנס־סיבירית בדרכו למצוא הזדמנויות חדשות. בחרבין, שזכתה לכינוי ‘סנקט פטרסבורג של המזרח’ לא רק בשל גודלה ובתיה היפים, אלא גם בשל מטעמיה הטובים, זכה דה־מולינַס לספק לתושבי העיר — יהודים, רוסים וסינים — לחם חמוץ וטוב במשך שנים ארוכות.

*

השיירה הקטנה המשיכה בדרכה בין פרדסים, עוקפת כמה כפרים ערביים ריקים מאדם, עד שהגיעה למקשת האבטיחים של נחלא. פרסות הסוסה והחמורים ניגפו בתלמים העמוקים, בין אבטיחים גדולים ומפוספסים שנרקבו לאטם על האדמה באין מי שיאספם.

אחרי שעברו על פניו של מסגד חרב, פגשו בפתחו של צריף עץ דל בחור צעיר ששפם דק התנוסס מעל שפתו העליונה. לייב הציגו בפניהן כחסן, שומר הנחלה. חסן הינהן בראשו לברכה בלי לומר מילה.

הנשים הרימו את מבטן בו־בזמן, ולעיניהן התגלה הבניין הגדול של נחלת עולם בכל הדרו, על שני אגפיו וגמלון האבן המפואר המחבר ביניהם מעל מרפסת רחבה. מעל לכניסה התנוסס בגאון השם ‘נחלת עולם’, חקוק באבני גזית עתיקות.

— כל כך גדול בנית, ציינה בטינה.

לייב שמע את הטרוניה בקולה של אחותו אבל היה נרגש מכדי לענות. הוא קשר את הבהמות למעקה סמוך, הוריד בעדינות את סופי מעל חמורה, פרם את עטיפותיה ועזר לה לצעוד לעבר דלת הבית.

ריח סיד טרי עמד במבואה הרחבה, ולייב הוביל את סופי אל האגף השמאלי, ושם השכיבה בזהירות במיטת עץ גדולה בחדר שהמילים ‘הממלכה האשורית’ התנוססו מעל משקוף האבן שבפתחו. סופי נרדמה מיד, ובטינה שצעדה אחרי שניהם הביטה סביבה בסקרנות.

— החדר הזה יותר גדול מכל בית המוטור, הכריזה בטון חמצמץ.

לייב ענה לה ששמש מערב מאירה את החדר הזה וגם את הסמוך לו באור יקרות משעות הצהריים, אבל היא יצאה והמשיכה במסעה רואה־השחורות מחדר לחדר, מחשבת את שטחי הרצפה שנגזר עליה לשטוף, סופרת עשרות פינות בתקרות הגבוהות שיהיה עליה להסיר מהן קורי עכביש. במטבח בדקה את פעולתו של הברז והעבירה יד חשדנית על משטח האבן העצום שיהיה עליה לקרצף כבר מחר, אחרי שתבריק את כל החלונות. בחדר הרחצה בחנה באיבה את האסלה ופלטה צליל מזלזל שעה שלייב הפליג בשבחיו של כיסא הכבוד ונשבע לה שמדובר במילה האחרונה בהיגיינה של בתי השימוש.

לילה נטול כוכבים עטף את נחלת עולם וצבע את חלונות הבית בשחור. הנרייטה היססה אם להתקלח או ללכת לישון, ולבסוף החליטה לוותר ולפרוש לחדרה החדש, שכותרתו ‘הממלכה הבבלית’ עורר בה גל מחודש של דמעות על עזרא שלה. היא ניחמה את עצמה ששם החדר הולם את הגלות החדשה שנגזרה עליה על נהרות בבל.

בטינה סיימה את סיורה בעולם החדש ופנתה לחדרה בארם־נהריים, לבדוק אם המזרן שעל המיטה אכן דחוס וקשה בדיוק כפי שדרשה מלייב. בחדר משכה מבין השמיכות את האורלוגין שלה והשעינה אותו על אדן החלון. המחוגים לא זזו, והיא סברה שטלטולי המסע ודאי עצרו את המנגנון. היא בדקה שהקפיץ מתוח, הכתה בצדו האחד ובצדו השני של האורלוגין, אבל המחוגים עמדו בסירובם.

לייב נכנס לעולם הישן, פתח בזהירות את דלת הממלכה האשורית ועלה בלי רחש על המיטה הגדולה לצדה של סופי הישנה.

סופי התעוררה בשעת בוקר מאוחרת ממשב רוח חדשה, לחה ומלוחה שחדרה לחדר מבעד לכנפי העץ הפתוחות לרווחה של החלון. היא דימתה שהיא שטה על גבי אי צף בלב ים לבן של קירות צחורים. מרחביו החדשים של הבית הגדול השתרעו מעבר לדלת העץ הכבדה ושום צליל לא חדר בעדה. לא רחשיו של ניקיון הבוקר הקבוע, גם לא קולות הוויכוחים הקבועים בין בטינה להנרייטה. אפילו קולות הלב של הנרייטה לא חדרו מבעד לדלתה של הממלכה האשורית. סופי בהתה במבט שומם בחלון הגדול והניחה לריקנות העגמומית להשתרר בתוכה.

בתוך ימים מעטים הבין לייב כי תוחלתו שהבית החדש ייטיב את מצבה של סופי נכזבה, והוא הביא מהמושבה הסמוכה הרצליה את דוקטור מיכאלי, רופא עצבים מדופלם שנחשב לטוב ביותר בסביבה. הרופא, שנראה כאילו נגזרה תמונתו מתוך דפי ספר ישן, קיבל על עצמו את הטיפול בעצבת הלידה הכרונית של סופי, ואחת בכל שלושה חודשים הופיע בנחלת עולם, רכוב על סוס לבן שתאם להפליא את חליפת הפשתן הלבנה שלו, לראשו מגבעת מצחייה בסגנון אוטו פון־ביסמרק. שלא כקודמו הירושלמי, דוקטור מוסאיוף המשופם לתפארת, היו פניו העגלגלות של הדוקטור מיכאלי חלקות כפני תינוק.

בטינה היתה טורחת טרחה מרובה סביב הדוקטור בטרם הוליכה אותו לסופי בממלכה האשורית. ראשית לכול הושיבה אותו בכיסא זקוף־משענת לשתות קפה בטעם פולים שרופים עם פרוסה כבדה כמטיל עופרת מטורט הלימון שהתעקשה לאפות עם ביצה אחת, כי מי המשוגע שמכניס שש ביצים לעוגה אחת. היא הניחה לדוקטור להבין מדבריה שהיא אחות מדופלמת עם ניסיון בין־לאומי, והוא עשה לו הרגל לחלוק עמה סיפורים מסמרי שיער על אודות חוליו אחוזי־הרעד ומזילי־הריר, שומעי־הקולות ורואי־המראות, ההולכים בשנתם ומגרדים עד זוב דם פצעי רפאים. מדי פעם הביא עמו תרופה חדשה והמליץ לבטינה לבדוק את השפעתה על הפציינטית שלהם. הוא לא תיאר לעצמו שכעבור שבוע ימים, משלא ניכרה שום הטבה במצבה של סופי, החליטה בטינה על דעת עצמה שאין שום מזור בתרופה והשליכה את הכדורים חסרי התועלת לגינת הירק החדשה שליד הבית. לפחות יצמח לו כאן איזה מלפפון שמח, הצטדקה בינה לבינה ברטינה. דוקטור מיכאלי, שנוכח ששום תרופה שהביא לגברת סולומון לא משנה כהוא־זה את מצבה, אפילו לא החידושים הפרמקולוגיים האחרונים בעולם הפסיכיאטריה המודרנית, הסתפק במדידת הדופק של סופי ולפעמים הוסיף כמה מילות נימוס בטרם הסתלק לו, כדרך שעשה לפניו גם הדוקטור מוסאיוף.

*

בתחתית העמוד האחרון שבמחברת מסעות הארי בארץ הקודש ציין לייב בסיפוק שהשלים בהצלחה את שתי המשימות הראשונות בנחלת עולם: הוא בנה בית ויישב בו את משפחתו. בשורה חדשה במחברת הוסיף באותיות קידוש לבנה: ‘אל לי לנוח על זרי הדפנה, הזמן קצר והמלאכה מרובה’ ומתח מתחתן קו מדגיש.

מאז שהחל בבנייה הבין לייב שאין מוקדם ומאוחר בנחלת עולם, ולכן מוטלת על כתפיו החובה לשמור על הסדר הנכון, ולפני הגשמת חלום בית החרושת לפתיתי האלף־בית, עליו להכשיר לזריעה את חלקות האספסת והשעורה, להשלים את נטיעת עצי הפרדס ולדאוג למחזור תנובה רב־עונתי בגן הירק. מתחת לקו הוסיף ורשם: ‘החקלאות קודמת לתעשייה’.

הוא התרוצץ אחוז דיבוק ברחבי הנחלה מזריחת החמה ועד שקיעתה. כאן נראה עודר, שם חורש, פה מנכש ושותל. כשחלף ליד גינת הירק שזרע אך לפני שבוע, הבחין בהשתאות בלבלוב נסער שאת מקורו התקשה להבין. ודאי אותו טמפלר ידע לזהות את פוריותה יוצאת הדופן של אדמת המקום, שאלמלא כן, אין לו הסבר למראה עלי הבצל הירוק הגבוהים המשגשגים בתוך ימים בעליצות מדבקת, ואיך זה שהחצילים כבר קורצים לו בין השיחים העבותים? והעגבניות התלויות על ענפיהן נראות כעומדות לפרוץ במחול בכל רגע? איך ייתכן שכבר שרועים על האדמה מלפפונים צעירים, מוריקים בינות לדלועים צהבהבות ולפרחי כרוביות צחורים ככותנה, ועוד בטרם ירדו גשמי ברכה פקעו מן הקרקע המתבקעת תפוחי אדמה כה רבים? התפרצותו של גן הירק הדביקה את לייב בהתלהבות מחודשת, ובתוך ימים ספורים הספיק לשתול ממזרח לבית שורות ארוכות של שתילי לימון ואשכוליות לבנות, כמו גם כמה עשרות עצי חושחש שחסן הבטיח ללמדו להרכיב עליהם תפוזי שמוטי. בערבים, כשהשמש בוששה לשקוע ולייב חש כי נותרו בו שרידים של פעלתנות שלא יניחו לו להירדם, היה נכנס לבריטניה הגדולה וחורט כמה אותיות בשבלונות עשויות פח שדרכן עתיד הבצק לעבור כאטרייה ארוכה שממנה יפרסו פרוסות של פתיתי למד ושין, פא ומם סופית. עשרים ושתיים דסקיות של אותיות האלף־בית הכין לייב, ועוד חמש סופיות.

התלהבותו לא ידעה שובע, ובעיצומו של מסיק הזיתים שהבשילו בפתאומיות הספיק לפרק את שלדו של מגדל השמירה הישן שמצפון לפרדס, ומן הכלונסאות הקצרים הקים דיר לפזיזה, העִזה הראשונה שהביא לנחלת עולם. פזיזה נראתה ככל העזים עד היום שבו התעלפה מהתרגשות למראה דוקטור מיכאלי הקושר את סוסתו הלבנה סמוך לדיר, וכשראה אותה לייב מוטלת על האדמה בפישוט איברים כבובה ממולאת קש, בירר את העניין אצל דוקטור פרמינגר הווטרינר ולמד ממנו שהעִזה הנאמנה שלו היא מזן העזים המתעלפות, שהתרגשות יתרה מביאה אותן לשיתוק, ומאז שינה את שמה לפזיזה־המתעלפת. פזיזה חסרת המזל נהרגה אחרי שנים בתאונת דרכים בכביש הראשי סמוך לצומת שדות־ים, כשברחה מהדיר ואיבדה את דרכה חזרה לנחלת עולם. כפי הנראה התעלפה מרעש המכוניות ובעת שהמסכנה שכבה בקישיון שרירים על הכביש, דרסה אותה משאית.

על קיר הדיר של פזיזה תלה לייב מדפים ללול התרנגולות מן הכלונסאות הארוכים של המגדל, ומן השאריות בנה כוורות דבש שהעמידן בין שיחי הטיון בשולי שלולית המים שליד הבאר, כדי שבטינה תמתיק בו את התה שלה, הרי ידוע שאין טוב מדבש טיון למפרקים עייפים ולברכיים חורקות.

מהימים הראשונים שהסולומונים עשו בנחלת עולם נשארו באלבום המשפחתי רק תצלומים ספורים שצילם צלם נודד אחד, ברנש תימהוני שעבר שם עם מצלמתו ובטינה הציעה לו מיטה ללילה ומרק גריסים עם לחם טרי בחמאה בתמורה לכמה פוטוגרפיות למזכרת. כעבור חודש שב הצלם ומבוכה גדולה ניכרה בפניו. סרט הצילום שפיתח יצא לבן כשלג, סיפר לבטינה, וככל שהפך בדבר לא מצא לו סיבה. ליתר ביטחון, הביא עתה גם את מצלמתו הישנה של אביו וכמה לוחות קולודיון, שידוע שהם רגישים במיוחד לאור, וביקש רשות לבנות אוהל כדי לפתח אותם בו במקום.

בטינה רטנה עד שלבסוף ניאותה לבקשתו. באותו הערב כבר הבין האיש שלא די בדקות שהוא חושף בדרך כלל את לוחות הצילום הרגישים שלו, והעלה באוזניה של בטינה את ההשערה שהזמן המקומי לא זז כמעט.

בטינה התרתחה מיד: זר לא יבוא וידבר סרה בזמן שלהם.

— אתה תטפל בלוחות הצילום ואני אטפל בזמן, זקרה מולו את אצבעה המקומחת, מסרבת להוציא את דיבת נחלת עולם רעה. כבר היו לי גרועים ממנו, הוסיפה, מכה הגונה בישבן, ותכף ומיד הוא יחזור לעצמו, נשבעה באוזני הצלם, אבל בסתר לבה הזמן הדאיג אותה יותר מתמיד. לא רק שלייב סיפר לה אמש אגדה מקומית על אודות שד בבור המים המסובב את האדמה לאחור, גם האורלוגין החדש ממשיך לעמוד במריו ומסרב לחזור לעבודתו, ולאחרונה שמה לב ללהקות הציפורים הנודדות שעקפו את שמי הנחלה שלהם, ועלה על דעתה שהן מפחדות שהזמן המקומי יהרוס להן את המכניסמוס של הנדידה.

בטינה, שמאסה בעמידה סרת־הטעם והתנועעה מול המצלמה באי־שקט מופגן, נראתה בתצלומו של הצלם העיקש כרוח רפאים מטושטשת. לייב בחר להצטלם בעמידה ברגל אחת שעונה על קלשון על רקע שדה האספסת, כצו אופנת צילומי האיכרים במושבות. את תמונתם צרובת האור של סופי המייבשת בשמש את דמעות היגון שלה ולייב היושב לצדה, קורא לפניה מתוך עיתון, צילם הצלם מרחוק מבלי שהשניים הבחינו בו. לכבוד הצלם הורתה בטינה להנרייטה העגומה ללבוש את השמלה שתפרה לה עוד בניקופוריה מאותו גליל בד מפוספס שהספיק בזמנו כמעשה נס פח השמן גם לכל וילונות בית המוטור, ונשאר בו די להרחיב ולהאריך את השמלה מדי שנה בשנה. הנרייטה נשלפה מבדידותה בממלכה הבבלית והועמדה בין עצי הפרי המלבלבים, שתי צמותיה הבהירות מגולגלות מעל אוזניה והבעת יגון על פניה. לשמחתה של בטינה, שהאמינה שיש לטפח את ילדותיותה של בת אחיה, נראתה הנרייטה בתמונתה כבת איכרים קטנה ואבודה שזה עתה ירדה מהרי טירול. לבה הסדוק מגעגועים של הנרייטה לא השאיר את חותמו על לוח הצילום של הצלם הנודד.

בלילות הארוכים שבהם איחרה השמש לשקוע ולייב היה מעביר את זמנו בחריטת האותיות בעולם החדש, היתה סופי אוספת את כל כוחותיה, יורדת מהמיטה וגוררת את עצמה אל הממלכה הבבלית. שם, מבעד לדלת המוגפת, היתה מצותתת לשברי חלומותיה של הנרייטה ושוקעת בהתקפי בכי ממושכים. בטינה סברה שמקורם של התקפי הבכי הוא בהחמרת העצבת הכרונית, אבל סופי לא בכתה סתם, היא בכתה על הנרייטה, ובעיקר על חולשתה שלה, על חוסר האונים שלה לעזור לבתה. אפילו לדבר היא איננה מסוגלת. ימים רבים כל כך של אלם חלפו עליה, שאפילו היתה מצליחה להניע את שפתיה ולהגיד משהו, לייב בוודאי לא היה מקשיב לה. אחרי כל כך הרבה שנים שהיא סגורה כך בעולמה איזו זכות יש לה לבקש ממנו שישים לב להנרייטה, שיראה שהיא ממעטת לצאת מחדרה, שלא ייתן לעצבת להשתלט חלילה גם על הילדה, שלא ייתן לה לעולל לעצמה משהו נורא.

לילה אחד בכל זאת אזרה עוז לדבר עם לייב, אבל כשפערה את פיה יצאו מתוכו רק אנקות חסרות פשר. לייב הזדעק לקרוא לבטינה, אבל סופי נאחזה בו בשארית כוחותיה, ליעלעה בלשונה ופערה את פיה פעמים אחדות עד שבקול גרוני, צרוד ומאובק הצליחה להקיא מתוך לועה את המשפט ‘מה יהיה עם הנרייטה שלנו’, ומיד קרסה חזרה אל המיטה בתשישות מוחלטת.

לייב הנבעת הביט עליה במבוכה. הוא לא זיהה בצלילים שיצאו מגרונה של סופי את קולה, גם לא הצליח לפענח את כוונתה. הוא התבונן ארוכות בראשה המוטל על הכר, נאנח אנחה ממושכת ונשכב לצדה. כעבור רגע קצר החל לנחור בקולי קולות.

מזג האוויר הנינוח של נחלת עולם לא הועיל לכאבי הברכיים הכרוניים של בטינה, שלייב היה בטוח שמקורם בקור הירושלמי. בטינה הסבירה לאחיה שעם הכאבים הללו, שאף אחד לא דואג למצוא להם מרפא, אין שום סיכוי שהיא יוצאת מהבית, ועל אחת כמה וכמה היא לא הולכת לשים את הרגליים הדואבות האלה שלה לא בשוק של הרצליה ולא בשוק של שום מקום אחר, אפילו שיגידו לה שזה שוק של יהודים, ואפילו אם ישלמו לה, כי הארץ הזאת, למרות שלדברי לייב כבר נעשתה למדינה עם דגל והמנון, היא עדיין המקום הכי מלוכלך ומוזנח שראתה בחיים, כולל גאלאטה. על כן, סיכמה בטינה את הנאום כאילו עמדה בפני שופט נעלם, צריך לשלוח פעם בשבוע את הנרייטה להרצליה כדי לערוך את הקניות השבועיות של כל המצרכים שנחלת עולם איננה מספקת לעצמה.

כך בכל יום חמישי נשלחה הנרייטה מהבית ועשתה את דרכה באוטובוס להרצליה. אחרי התלבטויות וחיבוטי נפש ממושכים העזה להחליף את שמלת האיכרה הטירולית בבגד מקומי מעודכן יותר שתפרה לעצמה זה מכבר בסתר, חצאית צרה וחולצה צחורה שעיצבה לפי תמונה שגזרה מאחד העיתונים של לייב. כעבור היסוס נוסף החליטה לפזר את שערה ויצאה לבדה מנחלת עולם.

הנערה בהירת השיער ובעלת הבעת הפנים העגומה סיחררה כליל את ראשו של חייל צעיר שהסתובב אותה שעה בשוק, והוא התאהב בה מיד עד כדי שיגעון. הוא עקב אחריה כסהרורי בין הדוכנים, מחליק על רקב הירקות של יום אתמול, דורך על עגבניות סדוקות, מועד על גבעת כרוביות משחירות, שוקע לתוך רכיכות פלפלים ומלפפונים, אך לא הרפה את מבטו ממנה עד שראה אותה עולה על אוטובוס. הוא הרחיב את צעדיו, עלה בעקבותיה בקפיצה והתיישב בספסל מאחורי אותו יופי משכר. הוא עצם את עיניו בהתרגשות, מנסה להבחין בריחה של אהבת חייו מבין שלל הריחות שמילאו את האוטובוס.

אפו הנרגש סינן את הבל בתי השחי וריחות הבצל והשום שעלו בו, עד שזיהה חוט מצמרר של ריח ענוג ומסעיר עולה מהספסל שלפניו. האוטובוס עזב את העיר ושוב נעלם אותו ריח, ואפו התמלא בריח זבל פרות ובריחה המתקתק של פריחת הדרים מפרדסים רחוקים. הוא עצם את עיניו והניד בראשו מצד לצד, מנסה לצוד שוב את הניחוח שלה, אך כאשר פקח אותן גילה שמרוב גישושי הרחה, אהובתו כבר ירדה מן האוטובוס. הוא הדביק את פניו לזגוגית וראה אותה צועדת עם שני סליה במורד דרך כורכר מאובקת באמצע שום מקום. אילו רק היה יכול — היה שובר את החלון ועף אליה, מצמיד אליו את גופה ונושא בעבורה את סליה.

בטרם התרחק האוטובוס הספיק לראות על פס הרקיע, בינות לכמה עצים, בית בודד עם גמלון אבן משולש ומרפסת התלויה מתחתיו.

*

פרדי שובל מעולם לא סיפר על עצמו הרבה, גם לא לחבריו הקרובים המעטים. מגיל צעיר כרך סביב עצמו מעטה של מסתורין, ובדומה לאנשי קסטת הטמאים בהודו הקפיד לטאטא אחריו את צעדיו. הוא נמנע אפילו מלספר שנולד בתל אביב, ושאת השם שובל רקח לעצמו מאותיות שם משפחתו של אביו נחמן שיבלובסקי, שם שהיה כנראה שיבוש רוסי של שם פולני ארוך הרבה יותר שאיש כבר לא זכר. הוא גם לא סיפר לאיש שאגדה משפחתית מספרת שסב־סבו של אביו היה איש צבא פולני קתולי שהתאהב בבתו של רב והתגייר למענה.

נחמן שיבלובסקי בא לעולם אחרי שורה ארוכה של אחים ואחיות שנולדו בטרם עת ונפטרו קודם שמלאה להם שנה. נחמן אמנם נולד בעתו, אבל היה תינוק רפה וחלוש, ובזרועותיו הצנומות ובחזהו המתבלט נראה כגוזל שנפל מהקן. יבבותיו החלושות עוררו את רחמיה של אמו עד לדמעות, והיא החליטה שהפעם אין לה שום סיבה לערבב את השטן כי ממילא גם הבן הזה לא ימלא את שנתו. הפעם סירבה למכור את התינוק לגיסתה, לא טרחה להוסיף לשמו את שם המלאך גבריאל, ואפילו לא הלבישה אותו בשמלות — כשם שעשתה עם התינוקות הקודמים. בחלוף שבוע הגדילה והסירה מעל חזה־היונה השדוף שלו את קמיעות החוץ־לילית שתלתה עליו המיילדת, הרי ממילא ימות בקרוב, ולמה להכביד את נשימתו, חשבה. אבל הילד צלח בחוסן מפתיע את כל המרעין־בישין האורבים לילדים בינקותם והשלים את שנת חייו הראשונה.

נחמן נעשה לכל עולמה של אמו, שגידלה אותו כנסיך לכל דבר. בגיל שלוש הנעילה לרגליו מגפוני־עור שבבית הכנסת לא ראו יפים כמותם, ומשקרסוליו הציצו מעליהם לא הסתפקה בסרטי הבד שהאימהות האחרות הטליאו בשולי המכנסיים, אלא טרחה על תפירת מכנסיים חדשים מבד חדש ויקר. לא היה בעיניה ילד יפה ממנו, ובלבה האמינה שנחמן שלה נשאר בחיים רק כדי למלא את חלומותיה ומשאלותיה. מהיום הראשון שלמד לדבר היתה חוזרת ואומרת לו שהוא טוב וחכם מכולם, והבטיחה לו שכשיגדל תשלח אותו ללמוד רפואה באוניברסיטה של אודסה.

קצת אחרי חנוכה, כשבחדר החלו ללמוד את האלף־בית, הזמין המלמד את אמו של נחמן וסיפר לה שלבו של הילד אינו נוטה אחרי הלימוד. עוד באותו היום מיהרה מבוהלת אל הרופא שבדק ומצא שהכול כשורה עם לבו של בבת עינה, אך מקץ שנה התברר שנחמן עדיין לא למד לכתוב אף לא אות אחת, ושבזמן שכולם כבר היו מעתיקים פסוקים שלמים, העדיף הבן יקיר לה לקשקש במחברתו קשקושים חסרי־פשר.

אמא־שיבלובסקי לא איבדה את תקוותיה. אין חכם ממנו בכל העיירה, חזרה ואמרה, ובינה לבין עצמה כבר היתה מוכנה לוותר על הדיפלומה הרפואית ולהסתפק בדיפלומה של מהנדס מהפוליטכניקום, שאותה תתלה על הקיר מול הכניסה ותראה לכל השכנות.

אף שעדיין האמינה ביכולותיו, המשיך נחמן לשבור את לבה. לא רק שבוקר אחד סירב לפקוד את בית הספר ובחר להעביר את ימיו בבטלה גמורה, הוא אף החל מסתובב בחוץ וחוזר הביתה בשעות מאוחרות, ואף פגש חברים חדשים, פוחזים ובני־בלייעל, שאמו מעולם לא העזה לשאול אותו מהיכן הם. מדי פעם הוסיף לסבלה והביא עמו רעיונות מגוחכים שלא נשמעו כמותם. הוא הכריז שהוא רוצה להיות חלק מן ההמונים העובדים ולהיטיב את חייהם של העשוקים. זמן לא רב אחרי שבישר בבית את בשורת השוויון, התברר שאין הוא מסתפק בהכרזה מילולית ומצא לעצמו עבודה בנגרייה, שבה — שומו־שמים — נתנו לו לטאטא נסורת ותלתלי עץ כאחרון הפועלים. מהנגרייה עבר להשחיר את ידיו בנפחייה, ומשם התגלגל למפעל לייצור אולאומרגרין, היא מרגרינה.

תחילה עבד הנער במפעל המרגרינה ליד המקררים, ואחרי כמה חודשים העבירו אותו למכונת ההחלבה. אחרי יום עבודה במפעל המרגרינה נחמן לא חזר היישר הביתה, ויצא לפגישות עם חבורה של צעירים שחיפשו לעצמם מקום חדש, חף מטעויות העבר, ושם ביקשו ליישם הלכה למעשה את תורת המהפכה השוויונית שלהם. הוריו של נחמן הרי היו חלק מהעולם הישן שהוא וחבריו ביקשו להחריב עד היסוד, והוא לא ראה שום טעם להסביר להם את התורה החדשה, גם לא השחית את זמנו לשאול לדעתם על כך שהוא מתכנן לעזוב את הבית ולהתיישב בארץ ישראל.

*

שבוע תמים חלף עד שפרדי הנפעם התעשת ובירר את כתובתו של הבית עם גמלון האבן, וכשהיו כל הפרטים בידיו פתח במבצע נמרץ לכיבוש לבה של היפהפייה המסתורית. בצהרי כל יום ראשון, שלישי וחמישי שיגר לאהובתו זר של פרחים. הזרים הגיעו לנחלת עולם עם שליח רכוב על אופניו שהפקיד אותם בידיו של חסן שומר הנחלה, שעיניו לא חזו עד אז בשליח עם פרחים. לכל זר הצמיד פרדי בסיכה פתקה קטנה שבה כתב שורה או שתיים, כגון ‘לאיילת החן שצדה את לבי’ ו’הפרחים שבזר מחווירים לעומת יופייך המשגע’ וכיוצא באלה דברי־הבל של מאוהבים.

הנרייטה הנרגשת לא זרקה ולו זר אחד מכל זרי הפרחים שקיבלה ממעריצהּ האלמוני, ואת כל פתקאות האהבה טמנה מתחת למזרן מיטתה. מול מתקפת הפרחים לא נותר לבטינה אלא להסתובב בבית ולרטון לעצמה בקולי קולות מי הטיפש שמבזבז כסף על פרחים שרק מביאים רגֶשֶת וממילא נובלים בתוך שבוע, בעוד סופי הספונה בממלכתה מפללת שיהיה בכוחם של המשלוחים הפרחוניים לרפא את לבה השבור של ילדתה. היא רשמה לעצמה בנחת שככל שהזרים התרבו, כך ניטל מהנרייטה התיאבון ושבכל פעם שצלצול האופניים של השליח נשמע מרחוק, לבשו פניה של הילדה נהרה.

הממלכה הבבלית התמלאה בזרי פרחים: ניצני פרחים שטרם נפתחו, פרחים בתפארת פריחתם ואין־ספור פרחים כפופים וגוססים. ריחן של כריזנטמות רקבקבות התערבב במתיקותם החמוצה של ורדים, במרירותם המחניקה של נרקיסים ובסירחונם המחליא במיוחד של עשרות זרי גלדיולות נבולות שהנרייטה, התברר כעבור זמן, טמנה מתחת למיטתה, וריחן המתוק היה כה דחוס עד שבקושי היה אפשר להדוף את הדלת או לפתוח את החלון. שלא כדרכה סירבה הנרייטה לפנות מחדרה אף לא עלה כותרת אחד, ולא עברו ימים רבים ומבעד לחריצי הדלת פרצו הניחוחות הדחוסים והתפזרו ברחבי הבית, גורמים לסולומונים תסמינים שונים ומשונים: בטינה התעטשה בשרשראות ללא סוף ולייב איבד את חוש הטעם. כאשר הריח הגיע לממלכה האשורית, הוא גרם לסופי להתעורר מדי לילה בריגוש עז, לרדת ממיטתה ולהזיז ממקום למקום את רהיטי הבית. בבקרים היו בני משפחת סולומון מתעוררים ומוצאים את שולחן המטבח עומד על צדו, שעון על משקוף המטבח, או את ארונות הבגדים מסובבים ופניהם אל הקיר. אחרי אותו הערב שסופי נמצאה עירומה בין שיחי העגבניות בגן נבהל לייב והזעיק את דוקטור מיכאלי, אך הלה לא מצא קשר סיבתי בין ריח הפרחים המבחיל לסימפטומים הפסיכומוטוריים שהתגלו אצל החולה שלו, והסתפק כדרכו באזהרה כללית שחייבים להגן על הגברת סולומון מזעזועים מיותרים. לפני שעלה על הקונטסה הלבנה שהחליפה לאחרונה את סוסו, הזהיר הדוקטור שהתקף כמו זה האחרון עלול לגרום להידרדרות אי־רברסיבילית במצבה של הפציינטית.

הנרייטה מיעטה לאכול ויצאה מן הממלכה הבבלית רק כדי לקבל מחסן את הזר ולהתמוגג מבכי בכל פעם מחדש, ובטינה היתה בטוחה שאין זה אלא ריח הפרחים הפועל אצלה כזרז של בלוטת הדמעות. ההתמסרות לבכי הבלתי פוסק הכניסה בלבה דאגה חדשה. בלילות הלבנים הארוכים שעברו עליה בעיטושים נזכרה בשיעורי הפיזיולוגיה שהספיקה ללמוד בבית הספר לאחיות, ובמיוחד בשיעור על אודות כוח השפעתה של הגנטיקה על התנהגותם של בני האדם, ונשמתה פרחה כשהגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שחרף כל מה שעשתה למען הנרייטה אהובתה, הקדימה אותה סופי וזרעה בנשמתה של הילדה את זרעי השיגעון עוד בטרם נולדה.

בעוד הנרייטה הבוכייה ספונה בחדרה, קולעת את זרי הגלדיולות העבשים לשמיכה ומדביקה אותה על תקרת חדרה, אחזה בטינה בעקשנות בטענה ש’לא משנה אם החדר שלה נראה כמו בית הלוויות — הילדה צעירה מדי לחיזורים’, טענה שלייב כדרכו קיבל בלי להתווכח. אבל הנרייטה המשיכה בשלה, הוסיפה וקלעה ותלתה שתי שמיכות פרחים ארוכות משני צדי החלון, כיסתה בעוד שתיים את הקירות ועברה לרצפה. רחש הפעילות שעלה מן החדר גרם לבטינה זעזוע עמוק. עצם המחשבה על עננת הזבובונים והיתושים המרחפת מעל מיטתה של הילדה היתה קשה מנשוא, ולמראה ראשה של לטאה מבוהלת שהציץ פתאום מתחת לדלתה הסגורה של הממלכה הבבלית, היתה בטינה קרובה להתעלף. כעבור שלושה חודשים של בכיות הגונות נאלצו לייב ואחותו המותשים להתיר את ביקוריו של איש־הפרחים.

אלפונסו דה־מולינַס נטה חסד לבטינה מאז השיבה לו את חייו בירושלים. הוא התאמץ להתפיח את הבצקים שלה יותר משהתאמץ בכל ארבע מאות וחמישים שנות חייו, אך קצרה ידו מלהציל את המאפים שלה. בנחלת עולם ידעו כולם שבטינה אינה יודעת לאפות וכי רצוי לה שתתרחק מעוגות, ובעיקר מטורט לימון. הבחור־החייל של הנרייטה, לעומת זאת, לא ידע לאיזה פח הוא נופל כאשר בביקור המחזרים הראשון שלו נצטווה לשבת בכיסא נוקשה בחדר ההסבה ולהתכבד, כמו הדוקטור מיכאלי, בפרוסת טורט דחוס כלבֵנה לצד ספל קפה בטעם חרוך. רק אחרי שעמד במבחן ובלע את אחרון פירוריה היבשים של העוגה, הורשה לקחת את הנרייטה לטייל בשדות הנחלה תחת עינה הפקוחה של בטינה, הנשרכת כעיט שלושה צעדים מאחוריהם.

למזלם, הצעידה באוויר הלח של נחלת עולם הכניעה אותה בתוך זמן קצר. אחרי שעברו על פני גבעת הרקפות שלפני הבית דרך כרמי הזיתים אל עבר הפרדס המזרחי, ביקשה בטינה המותשת לשבת ולנוח על ספסל בדרך.

— מאז הריח הנורא של הפרחים שלכם הנשימה אצלי כבר נגמרת, אמרה במבט מוכיח להנרייטה. תמשיכו לבדכם, רק אל תיעלמו לי מהעיניים, הזהירה אותם.

בעודה מתנמנמת מיהרו השניים להסתלק וחזרו רק אחרי שעה ארוכה, עיניהם בורקות, עשב דבוק לשערם, ועל בגדיהם כתמי חלודה שדמו דמיון חשוד לצבעה של אדמת הפרדס האדמדמת.

*

הזמן המחוצף של נחלת עולם התרווח על גבו בנחת, פיהק בעצלתיים, וכמנהגו, לא מיהר לשום מקום. בכל מקום אחר היה החיזור של פרדי אחרי הנרייטה נחשב לחיזור ממושך במיוחד, אבל איש בנחלת עולם לא שם לב לשנים החולפות או לסיפור העגבים המתמשך.

בכל יום ראשון הקפיד פרדי להציע להנרייטה להינשא לו. הוא היה נופל על ברכיו, מושיט לה זר פרחים ושואל אותה אם היא כבר מוכנה לתת לו את לבה, והנרייטה, שמיום צאתה לאוויר העולם התקשתה להכריע הכרעות, היתה מסמיקה עד שורשי שערה.

— עדיין לא החלטתי, פרדי, אני עוד לא בטוחה, אתה לא חושב שאנחנו ממהרים מדי? היתה שואלת בקול מתפנק.

החיזור אחרי הנרייטה המאוהבת באהבה היה עלול להימשך עד אין קץ אלמלא נעתרה בטינה לתחנוניה והתירה סוף־סוף לזוג האוהבים לצאת לעיר לראות את הסרט ‘הכול אודות חווה’ לכבוד יום הולדתה העשרים וארבעה של הנרייטה. הקסם המרצד מול עיניה על המסך באולם החשוך העלה סומק בלחייה של הנרייטה, ולמן ההתחלה נטה לבה אחרי בטי דייוויס המגלמת את דמותה של השחקנית המזדקנת שאן בקסטר איימה לגזול ממנה את מקומה ואת אהובה.

בדרך הביתה היתה שקטה מתמיד ולא הניחה לפרדי להתבדח.

— עזוב, פרדי, אני פשוט מצוברחת, אמרה ושילחה אותו לביתו בתל אביב.

אחרי שהרטיבה את הכר שלה בדמעות, קמה בבוקר והוציאה מן הקופסה המהודרת שפרדי נתן לה פודרייה מצופה בשברי צדף. היא פתחה אותה והתבוננה בראי, בוחנת את פניה בעיון. מתחת לעיניה הצטיירו בבירור שני קמטוטים בלתי מוכרים.

מחמת בהלת הזקנה הפתאומית שקפצה עליה, נעתרה סוף־סוף לפרדי עוד באותו הערב, וענתה לו ב’כן, עכשיו אני בטוחה’.

משנכבשה גזרת הנרייטה פנה פרדי לקבל את הסכמתו של לייב.

— אני חולם, כך נשבע באוזני חותנו העתידי, להעניק להנרייטה חיי גן עדן מתוקים לנצח נצחים.

הבטחותיו של פרדי הידהדו בלבו של לייב, שנזכר כיצד אמר לסופי בניקופוריה דברי הבל דומים. הוא הביט על הנרייטה שישבה חיוורת כמתה לצדו של פרדי, ונזכר בכל השנים שבהן חיכתה לו סופי בירושלים עד שיבנה להם את נחלת עולם. עוד כמה שנים תשב כאן הנרייטה ותחכה, אוכלת כציפור וניזונה רק מן ההמתנה לזר הפרחים הבא? וחוץ מזה, אמר לעצמו, אי אפשר עוד לסבול את ריחן הנורא של הגלדיולות הנבולות שמרפדות את קירות החדר שלה בסבך עבות, ואת העיטושים של בטינה שמניעים את אמות הספים ולא מניחים לאיש לישון כהלכה. לראשונה בחייו בחר שלא להיוועץ באחותו והעניק מניה וביה את ברכתו לזוג הנרגש. בסחרחורת ההתרגשות גם הבטיח לרשום כנדוניה את הפרדס המזרחי של הנחלה על שמה של הנרייטה.

פרדי לא העלה על דעתו לבקש את הסכמתה של סופי, אבל סופי אהבה מזמן את החייל הארוס של הנרייטה. לא רק שהציל את ילדתה מקללת העיצבון, הוא גם נהג לנשק אותה על השפתיים לעיני כולם בלי שום בושה. סופי אהבה גם את המדים שלבש, שלמרות עליבותם הזכירו לה במעומעם את חיילי צבא הקייזר שבילדותה עברו ברחובותיה של וירצבורג לפני צאתם למלחמה.

פרדי המשיך לבקר את ארוסתו בנַחְלַת, כפי שכינה את נחלת עולם, שלושה ימים בשבוע לסירוגין. הוא והנרייטה תיכננו להביא לשם לביקור את עליזה, אמו האלמנה של פרדי, כשרק יחלוף החורף המתמשך, ובינתיים ביטלו את כל טיוליהם לפרדס מחמת הבוץ שהם עלולים להכניס הביתה בנעליהם, ולעורר שלא לצורך את זעמה של בטינה. פרדי הביא מתל אביב את הפטיפון שלו כדי להספיק עד החתונה ללמד את הנרייטה לרקוד ואלס, וגם פוקסטרוט וצ’ה־צ’ה־צ’ה. אולם ישראל הנעול והנטוש — שלייב ייעד להקים בו את בית החרושת שלו לפתיתי האלף־בית ברגע שהחקלאות תתבסס — שימש לשיעורי הריקוד. פרדי והנרייטה אספו לתוך קופסת הביסקוויטים של הנרייטה את עשרים ושבע דסקיות הפח המאובקות וסילקו אותן מן האולם, הפכו על צדו את השולחן המרכזי הארוך שלייב בנה למפעל, כיסוהו בסדין ודחפו אותו אל הקיר.

בעוד הגשם מכה על החלונות והזוג מרקד ברחבי האולם, התיישבה בטינה בצלו של השולחן המכוסה להשגיח בשבע עיניים שחס וחלילה לא תתרחש איזו חרפה שלא יהיה אפשר לתקן. קצת אחרי השעה שמונה היתה העייפות מכריעה אותה, ושבע עיני הנץ שלה נעצמו בזו אחר זו אף על פי שהפטיפון המשיך לנגן בעוז.

בארוחות ליל שבת שאליהן הוזמן פרדי שימש לייב מתורגמן לכל השיחות. בטינה כבר הספיקה ללמוד בעמל קומץ מזערי של מילים בשפת המקום, אך לא הבינה דבר ממה שהחייל הארוס אומר, כל דיבוריו נשמעו לטעמה כמו רכבת שירדה מהפסים, ובמיוחד בערה בה חמתה בכל פעם שהתברר לה מן התרגום שהבחור משרבב לשיחה נושאים כספיים שאין האוזן סובלת בשעת הארוחה. חרף המבטים הנזעמים שתקעה בו והמלמולים שהחניקה לתוך המפית על אודות ‘חוסר הנימוס שיש לאנשים במקום הברברי הזה’, היה פרדי חוזר ונשבע בכל יום שישי בין המרק למנה העיקרית, שלפני שימלאו לו שלושים יקים בית חרושת למרגרינה ויעשה את המיליון הראשון שלו.

— עוד לפני שנוצרתי ברחם נועדתי לייצר מרגרינה, אמר להם, חושף את חיוך הקלארק גייבל שלו עם שתי שורות ישרות של שיניים שהנרייטה חשבה שאין יפות מהן בכל העולם.

— המרגרינה זורמת אצלי בדם. אני יודע להפוך שמן לזהב, הכריז ושלח להנרייטה קריצה ממוססת. לשמע תרגומו של לייב פרצה בטינה בשיעול משתנק.

החורף לא נגמר והגשמים בנחלת עולם לא הרפו. באין בררה נשלחה לעליזה שיבלובסקי הזמנה רשמית לארוחת ליל שבת, חרף הבוץ, בעוד חודש בדיוק.

*

בארץ ישראל התגלגל נחמן שיבלובסקי עם חבריו להכשרה חקלאית באום ג’וני, היא כנרת. בני החבורה ביקשו לקיים את מצוות כיבוש הקרקע וקניית הארץ בעבודה וביזע בהשראתו של אלף דלת גורדון. אלא שלאסונו, נוכח נחמן לדעת שהקיץ באום ג’וני הוא אחת משבעים ושבע המדרגות היורדות אל הגיהינום. בעת שעלה מבקעת הירדן אד לוהט וכבד של לחות קשה מנשוא, נפלו על גופו כל מכות מצרים: גרד ושחין, כתמי אודם ושלפוחיות, חזזיות ופריחות במקומות שלא ידע כלל על קיומם. הגירוד וכאבי ההגלדה, עם האיום לחלות בקדחת, העיבו לא מעט על זוהרה של דת העבודה שהגה בעבורם אלף דלת.

החורף הסוער שהחליף את הקיץ הרותח לא הקל את ייסורי כיבוש הקרקע של הבחור האידיאליסט. נחמן חיפש כל דרך שתקל את מכאוביו. הוא התנדב לעבודה עם המגורשים שאך זה הגיעו מתל אביב בפקודת המושל הצבאי ג’מאל פאשה.

בין עשרות המגורשים שהסתובבו בחדר האוכל הבחין נחמן בנערה צעירה, שמיד נשאה חן בעיניו. מישהו אמר לו ששמה אליס גרינבאום, ושכאן בארץ קוראים לה עליזה. האביב המלבלב של אותה שנה באום ג’וני הפריח גם את אהבתם של עליזה ונחמן, ואחרי שג’מאל פאשה התיר למגורשים לשוב, בחרו בני הזוג לחזור יחד לתל אביב בלי היסוס. בחלוף שנה כבר גידלה עליזה את בנם שנקרא על שם אביה בשם אלפרד־אהרון.

חרף כישלונו כחלוץ, סירב נחמן לוותר על חלומו לממש במו ידיו את חזון העבודה השיתופית והצטרף לקבוצת בנאים שעבדה בשירות הצבא הבריטי בהקמת מחסני ענק בנמל. קורות פלדה המיועדות לתמוך את המבנה בן שתי הקומות ומחברי־בטון יצוקים מראש הגיעו בספינה מבריטניה. מתכנני המחסנים דרשו לצפות את הגג בלוחות אזבסט, ונחמן למד להתיז אזבסט פריך על פני הלוחות שהרכיב, שייף וחתך עד שהתאימו זה לזה. אחרי שהמחסנים ביפו עמדו על מכונם, המשיכה קבוצת הבנאים לעבוד בשירות הצבא ונחמן איתם, מניח עוד ועוד לוחות אזבסט בכל מקום שנדרשה בנייה מהירה של גג עמיד לחום. המלאכה היתה קשה, אבל נחמן לא ויתר עליה. הוא היה צריך להביא די כסף לצורכי הבית לאשתו עליזה ולפרדי הקטן.

שוב עלו על אצבעות־הנסיך שלו שלפוחיות, אלא שהפעם היו אלה שלפוחיות מזן חדש שרופא קופת החולים לא ידע כיצד לרפאן.

כשפרדי למד בתיכון מקצועי לבנים במגמת החשמל ועדיין לא מלאו לו שבע־עשרה, חלה אביו במחלת ריאות קשה שלא היה לה שם, ורק שנים רבות אחרי מותו התברר שבריאותיו של נחמן שיבלובסקי שקעו עשרות אלפי קריסטלים מן האזבסט שהפריח מדי יום בצעירותו, והשביבים הללו עיבו את דופנותיהן ואטמו אותן כליל.

פרדי הנער תיעב את כל מה שהיה קשור לאביו. הוא התמלא שאט נפש למראה היבלות שבין אצבעותיו היבשות והסיד השקוע תחת ציפורניו, ותיעב את קול נשימתו המחרחרת. הוא שנא את הצניעות בביתם, ובעיקר את צליל השם ‘שיבלובסקי’. עם שם כזה ברור שאי אפשר להגיע למיליון הלירות שתיכנן לעשות עד גיל שלושים.

לקראת גיוסו לצבא החליט לקחת את גורלו בידיו, ומבלי לשאול את ההורים ניגש למשרד הפנים והחליף את שמו לשובל.

איש מחבריו הספורים לא הוזמן לביתו מעולם ולא פגש את אמו. איש גם אינו יודע מה התפקיד שמילא בשירותו הצבאי במחלקת המודיעין. כל שידוע הוא שפרדי האריך את השירות בארבע שנות קבע, שאמנם עיכבו מעט את לוח הזמנים שלו למיליון הראשון, אך המשכורות הצבאיות סיפקו לו ולאמו האלמנה די כסף לקיים את עצמם, ובה־בעת לכסות את מחירם השערורייתי של שלושה זרי פרחים ששלח מדי שבוע מיום שראה לראשונה את הנערה היפה בעולם.

*

הנרייטה ירדה למדידה השלישית בסלון כלות מפואר בתל אביב, ובנחלת עולם הקפידה בטינה על חסן שיסקל כמו שצריך את שיפוליה המזרחיים של גבעת הרקפות שבה תוכננה החופה. בזמן שהתעמרה בו ככל יכולתה, מצא לייב בפרדס המזרחי שעצי החושחש שהרכיבו הפליאו וצימחו על גזעיהם החסונים תפוזי שמוטי עסיסיים בדיוק כמו שחסן הבטיח, ומיד שכח מן ההכנות הממשמשות ובאות ונכבש בקסם החדש. עוד באותו היום גזם והרכיב על גזעיהם של כמה עצי שקד ענפים של אפרסק, על גבי עצי שזיף הרכיב ענפי משמש, ועל ענפיהם של עצי האגוז חבש ענפים של תפוח חמוץ. בהתלהבות שאחזה בו הגדיל לעשות והרכיב על כמה עצי שקד שריגים עבותים שגזם משיחי המלון והדלעת.

למחרת נסע להרצליה להשחיז את המזמרה, ובדרך הביתה עצר לשתות כוס סודה בגזוז של טוקר. מישהו בקיוסק סיפר לו ששמע במדור לחיפוש קרובים ברדיו את שמה של פולינה קמינר לבית סולומון המתגוררת בבולטימור, ושאותה פולינה מחפשת בארץ את בני משפחת סולומון מווירצבורג. בערב, בעת ששפת את הקומקום על הכיריים, סיפר לבטינה על אודות בת־דודתם מדרגה שלישית פולי, ששרדה את המלחמה והגיעה, הפלא ופלא, לבולטימור.

בסערת ההרכבות ובהמולת ההכנות האחרונות לחתונה נשכחה פולי מלבו של לייב, אבל דווקא אצל בטינה — בין לחצי המדידות של הנרייטה, שכמעט איבדה את נפשה בחיפושים אחרי אמרת התחרה שתתאים בדיוק לשמלת החתונה שלה, לבין הצרת שמלתה הטובה, זו שלבשה ביום חתונתם של לייב וסופי בווירצבורג, בתוך מערבולת המוזיקה שעלתה מדי ערב מאולם ישראל שעה שבני הזוג תיכננו את מסיבת הריקודים לפרטי פרטים, ובעת שביקורה המתקרב של השוויגער של הנרייטה נדחה בנימוס לא מוסבר לתאריך בלתי ידוע — התחזקה עוד יותר קפדנותה היתרה לפרטים, והיא לא הניחה לפולינה קמינר להישמט מזיכרונה. להפך, בתוך אותה מהומה עוד הספיקה לברר את כתובתה של פולי ולשלוח אליה איגרת שבה תיארה בניסוח יבשושי את מעשיה ומעשיו של אחיה לייב בנחלת עולם, בארץ ישראל, ואף הוסיפה וציינה שהיא מעולם לא פיתחה כלפיה שום סנטימנטים.

אחרי כמה ימים, בעת שבטינה רשמה לעצמה איזה מרק תכין לכבוד הביקור המתוכנן של הגברת שיבלובסקי לכשיתקיים, בישר להם פרדי ששוד ושבר, אמו אושפזה לניתוח ונפטרה.

משנודע לעליזה שיבלובסקי על השידוך ההולך ונרקם בין בנה לבתם של בעלי אחוזה גדולה, נדאגה דאגה גדולה. פרדי חולה־האהבה היה חוזר הביתה מדי לילה, ובפיו עוד ועוד סיפורים על אודות הסולומונים ונחלת עולם שלהם. היא היתה גאה בבנה וציפתה לשמוע את סיפוריו, אבל ביום שבו הכריז בהתרגשות שהוא והנרייטה קבעו סוף־סוף תאריך לחתונה, היתה קרובה להתעלף. המחשבה שתיאלץ לפגוש פנים אל פנים את בעלי האחוזה הנכבדים הללו הפילה עליה מורא, והכול בשל הבקע הישן והמציק שלה. הבקע, שלא טיפלה בו מעולם, גרם לנטייה קלה של גופה לימין, עיוות שבעטיו נמנעה להצטלם או אפילו להביט במראה. היא בחרה להאמין שהשמלות הפרחוניות שקנתה לעצמה בחנות הבגדים שבתחנה המרכזית מצליחות לבלבל את העין ולהסתיר את הפרשי הגובה בין כתפיה. עתה, בלחץ האירועים הקרבים, נכנעה והזמינה תוספת גובה בעקב נעל ימין אצל הסנדלר בירידה לאלנבי, אך כשנעלה את הנעל המוגבהת והעזה להביט במראה הגדולה שבהול, נבהלה לראות שגאולת ההתאזנות המיוחלת רחוקה מתמיד. התוספת בעקב גרמה עתה לכיפוף בברך, דבר שהחמיר את ההטיה והוסיף לדמות הנשקפת אליה בשמלה הצעקנית להחריד נופך של מסכֵּנות.

כיצד תעמוד מתחת לחופה בעמידת־הקבצנית שלה בין פרדי למחותנים בעלי האחוזה? היכן תמצא תופרת שתתפור לה חליפת חתונה שתסתיר את העקמומיות? ואולי בולרו קצר יעזור, חשבה במר נפשה, או שַאל ארוך, אבל מי יודע מה תעולל לה אותה בטינה סולומון המרשעת כשתיתן את מבט־העיט האימתני שלה בכיפוף הארור, שבדמיונה תפח לממדי גיבנת. לא נותרה לה שום בררה מלבד ניתוח.

עליזה שיבלובסקי התעוררה מניתוח הבקע שלה בלא קושי, אך לרוע המזל, כעבור יומיים עלה חום גופה והיא התקשתה לנשום. אלח דם עקב זיהום של חיידק לא ידוע, הסבירו לפרדי ביבושת כאשר בישרו לו למחרת על מותה.

הנרייטה המזועזעת, שכוחותיה כבר התרופפו מחרדת המדידות ומטרחת החיפושים אחר אמרת התחרה, ננעלה בוכייה בחדרה. משך יומיים תמימים עמלו פרדי ולייב מן העבר השני של הדלת לדבר על לבה ולשכנעה שאפשר לקיים חתונה גם בלי ריקודים.

— אנחנו נרקוד כל החיים, מותק, נשבע לה פרדי, והנרייטה פתחה בעיניים טרוטות את הדלת ונפלה מתמוגגת בין זרועותיו.

החתונה עברה בשלום לרווחת כולם, ובעיקר לרווחת בטינה, שלנוכח בשורת מותה של השוויגער ניבא לה לבה רק אסונות: מכת ארבה, גשם לא צפוי, סופת אבק או ציקלון, רחמנא לצלן. אבל בוקר החתונה הפתיע אותה במזג אוויר צלול כבדולח. הים שהכסיף תחת השמש החמימה נראה שליו ושטוח כמחבת. הרקפות לא הכזיבו ופקעו בקולות נפץ מן האדמה במשך הלילה עד שכיסו את הגבעה בשטיח צבעוני, השולחן הגדול הוסע בלי פגע מאולם ישראל אל שיפולי הגבעה המגורפים ללא רבב, הרב לא איחר להגיע, והאורחים היטיבו את לבם בשתייה ובמאכל וליוו את הזוג הנרגש אל טקסי מטרטר בדרכם לטבריה. בתמונת החתונה היחידה שנשמרה עומד פרדי שובל מתחת לחופה לצד אשתו והסולומונים לבדו, ללא קרובי משפחה וללא עבר.

בתום ירח דבש חזרו פרדי והנרייטה להתגורר בממלכה הבבלית שבנחְלַת, כי לפרדי נותרו עוד כמה חודשי קבע, והוא לא רצה לזעזע את עולמה השברירי של כלתו הצעירה, שאותה החל לכנות בשם הנרי, למורת רוחה של בטינה. בצעד לא אופייני גזרה על עצמה בטינה להתעלם משם החיבה הבלתי מתקבל על הדעת משום שהנרייטה שלה נראתה כל כך מאושרת, וככל שהצליחה לבלוש אחר מעשיו של פרדי, נראה שהוא לא חוסך ממנה תפנוקים ונוהג בה כבנסיכה, בדיוק כפי שהבטיח.

משהו השתנה אצל בטינה. אמנם עדיין החזיקה בדעה הנחושה שלעולם לא תיכנע לזקנה, אבל עייפות כבדה ובלתי נשלטת החלה להכריע את גופה. היתה זו עייפות שונה מזו המוכרת, שהיתה נופלת עליה מדי ערב אחרי יום עבודה מפרך. עתה התעייפה מכל דבר, מעצם הרעיון שעליה לקום ליום חדש תחת השמש של נחלת עולם, מעול ההקפדה שהכול יתנהל כסדרו, מן הדיכאון הנצחי של סופי. יותר מכול עייפה מהשמירה על הזמן הארור, שלא ישתגע עוד יותר משהוא משוגע.

ביום בהיר אחד של קיץ הגיעה לנחלת עולם מעטפה שמנה שנמענה באנגלית לכבוד העלמה בטינה סולומון. מכתבים לא הגיעו לנחלת עולם כסדרם, ורבים שנשלחו ממנה איבדו את דרכם אל הנמענים, אך במכתב שהגיע בדרך נס מבת־דודתם פולי קמינר שבבולטימור סיפרה פולי שוולף, בעלה, נפטר לא מכבר, והיא נותרה ערירית ובודדה. היא הגדילה וצירפה למכתב כרטיס טיסה לבטינה.

—בואי לבולטימור, כתבה פולי. הבית נעשה לי גדול מדי ואיני יכולה לחיות בו לבד. ובטינה לא היססה, כאילו חיכתה לרגע הזה.

— כולכם כאן כבר מסתדרים לא רע בלעדי, לייבליין, הגיעה השעה להסתלק. אני רוצה לנוח, ובנחלת עולם אתה הרי יודע שלא נחים. הכול כאן משוגע מדי.

היא ארזה במזוודה קטנה את השמלה הטובה ועוד שתי שמלות בלויות שלא מצאה שום צורך להחליפן, את הסינר המפוספס עם השעון מגאלאטה ואת פטריית העץ ומסגרת הרקמה. היא טיאטאה ושטפה היטב את רצפת ארם־נהריים, ובלי מורך לב סגרה אחריה את דלתה. במבואת הבית הניחה יד על כתפה של הנרייטה הבוכייה, לחצה את ידו של פרדי, ריפרפה על שערה של סופי וטפחה בלבביות על גבו של אחיה. מדרך הכורכר נשמע קול צופר המונית המחכה להסיע אותה לנמל התעופה. איש מהם לא האמין שבטינה עוד תשוב.

*

הקיץ לא עבר. בחום ההולך וגובר שנמשך עד ינואר הבשילו כמעט כל הפירות המורכבים במטע: שקדי ענק גדולים כאפרסקים ושזיפים בצבע משמש הכבידו על הענפים. על עצי התפוח פקעו אגוזים גדולים מקליפתם, ורק בהרכבות הדלועים והמלונים עדיין לא נראו פירות, אך שריגיהן החדשים הארוכים השתלחו לכל עבר.

לייב יצא אל השביל, כופף את ראשו מתחת לענפים הכבדים ופנה לפרדס המזרחי שמאחורי הבית לבדוק את אחרוני השָמוטים שהשאיר להבשיל. משם הלך לבדוק את העגבניות המאדימות בגינת הירק המלבלבת. מן הגינה נשקפו שדה חיטה מצהיבה וקוביות אספסת פזורות בשדה הסמוך.

— הגיע זמן התעשייה, אמר לעצמו ופנה לאולם ישראל. במצרי גיברלטר כבר ראה בעיני רוחו כיצד יסיר את האבק מעל עשרים ושבע דסקיות הפח ויסדר אותן בסדר האלף־בית, אבל כשחיפש אותן באולם ישראל גילה לתדהמתו שהדסקיות אינן. הוא התגרד בלחיו. הרי רק לפני זמן קצר, אתמול או שלשום, הוא זוכר כיצד נאבק בחריטת הפא הסופית.

על הבית עברו כמה ימי חיפושים קדחתניים עד שעיניה של הנרייטה אורו. היא זו שהכניסה אותן במו ידיה לתוך פחית הביסקוויטים ביום שפרדי הביא את הפטיפון לנחלת עולם.

הדסקיות שכנו להן בנחת בתחתית הקופסה, אך על רובן כבר עלו כתמי חלודה, ובמיוחד ניזוקו אותיות אהוי ו־בכלמ, ולמחרת צרר אותן לייב בשקית נייר חומה ושם פעמיו לנפח שבהרצליה כדי שזה ינקה ויגלוון לו אותן.

בנפחייה פתח את השקית הצרורה והראה לנפח את הדסקיות.

— אני עומד לייצר איתן פארפאלאך באופן תעשייתי, סיפר לו בגאווה.

— פארפאלאך? פתח עליו הנפח עיניים עגולות. הרי מייצרים כאן מזמן פארפאלאך, אורז בן־גוריון.

הדסקיות נפלו מידיו של לייב והתפזרו לכל עבר על הרצפה. כשגחן לאספן שמע את הנפח ממשיך ואומר לו שהוא חייב לטעום, אורז בן־גוריון נחשב למעדן, וכל המדינה — זקנים, גברים, נשים וטף — אוכלים אותו בכל פה.

סרעפתו של לייב שקעה מעוצמת הזעזוע. לפתע חש זקן נטול כוחות. עוד בטרם כשל החוצה, ידע שלא יהיה בכוחו להתחרות על לבם של האנשים עם פארפאלאכי האלף־בית שלו. הוא לא יעמוד בכל זה. בדרך הביתה התלבט איך יבשר לסופי את הבשורה המרה על חלום הפתיתים שפרח ונעלם כזרעי סביונים ברוח. אבל מי יודע אם סופי תבין בכלל על מה הוא מדבר ואם לא תתחיל לבכות שוב.

סופי נראתה ערנית מתמיד והקשיבה לדבריו המגומגמים רוב קשב. משסיים, הניחה את ידה הצחורה על ידו הסדוקה, שבשעה אחת התקמטה והוכתמה בכתמים גדולים חומים, כיסתה באצבעותיה הבהירות את ציפורניו השבורות וענתה לו בקול צרוד:

— לייב סולומון, זה מה שקורה למי שמחפש את העתיד שלו כאן. הארץ הרעה הזאת אוכלת את כולנו.

לייב הנרעש הביט עליה במבט משתאה. הוא בלע את רוקו שעה שקירבה את פיה לאוזנו ולחשה:

— אל תיתן לה להרוג גם אותך, עזוב את הפארפאלאך.

אחר הצהריים ירד ופנה לפרדס למלא את הסל בפירות טריים שלא נראו כמותם וקטף מגינת הירק ארבעה מלפפונים פריכים ושתי עגבניות עסיסיות לסלט של הערב. במטבח נשמעו רחשים חדשים, וכשנכנס פנימה הופתע לראות את סופי עומדת שם יחפה ומחזיקה בידיה את כלי החרס של אלפונסו.

— סופיליין, קרא, ממהר להניח את הסל מידו ולרוץ אליה.

היא פנתה אליו וחייכה, הרימה את המכסה מעל כלי החרס ושניהם הביטו לתוכו. אלפונסו נראה צחיח ומורעב.

סופי לא שכחה דבר. היא זכרה בדיוק כיצד מאכילים, ובזמן שעירבבה לו באצבעה מידת קמח במידה שווה של מים, לחשה לשאור הקשיש גם דברי חיבובים ותפנוקים שישיבו לו את רוחו.

סופי ואלפונסו המאוששים שבו עד מהרה לאפות יחד כיכרות לחם ועוגות שמרים, סהרוני קינמון בחמאה, שבלולי שוקולד וקראנץ’ בוטנים — כאילו מעולם לא חדלו. ריח השמרים הטוב נישא באוויר, חלף מעל הפרדס המזרחי והצפין לא פעם עד פאתי נתניה. לפעמים היה הריח החזק מבלבל את דעתם של נהגים על הכביש, ורבים מהם ירדו ממנו כמוכי־ירח, פנו לדרך הכורכר המובילה לנחלת עולם ונכנסו בעקבותיו למטבח, ושם פרצו בבכי וביקשו בתחנונים רק לטעום מן הריח המופלא, נכונים לשלם כל מחיר כדי לעשותו שלהם.

השאור הזקן חזר לעבוד ללא לאות, ולפי הקצף שעל פניו, ידעה סופי שלא ייגרם לו שום נזק אם יתפיח עוד כמה כיכרות של אלפונסינוס מדי שבוע. הלחם של נחלת עולם הפך לשם דבר.