סמי ודקלה, צמד הבלשיות המוכרות לקוראיה של אדיבה גפן מספריה הקודמים, תחנה סופית ערד וצל של מלאך, יוצאות למשימה חדשה. […]
1
בום. ב ו ו ו ו ם!!!
ואז דממה.
היה או לא היה? אולי רק איזה חלום שהכה בי?
אני במיטתי.
מסרבת לפקוח את עיני. מפחדת לדעת.
בדיוק כמו הילדה שהייתי. מבוהלת מכל רשרוש. נשארת קפואה בחשכה ועוצמת חזק את עיניה. מכסה את ראשה בשמיכה ומחכה שהאימה תחלוף.
אני מנסה לנשום. משהו כבד מוטל עלי. זה רק חלום, אני מנחמת את עצמי, חלום שכדרכם של חלומות חמק ממני ולא השאיר עקבות.
בווווום!
בכל זאת אני פוקחת עיניים, לוחצת על מתג המנורה. אור קלוש מאיר את השידה. הטלפון הנייד שלי איננו במקומו הרגיל. חוזרת ומכבה את האור. מגששת את דרכי בחזרה אל החלום. חדר ירקרק. מישהו לידי צועק, ליקוי חמה, ליקוי חמה, על השולחן מונחת פיצה ענקית. תאכלי אותי, מזמין הפתק. אני נוגסת והופכת לזעירה כמו גרגיר חיטה. ציפור אדירה לוכדת אותי במקורה ונושאת אותי למעלה, אחר כך מנערת ומשליכה אותי.
ושוב עולה בי זכר הבום הזה.
משהו היה שם, והוא רבץ מתחתי, מאחורי, מכל צדדי. גוש גדול, דביק וחלקלק שאפילו אם נחבא, או לא נראה, קיומו היה ודאי.
אני מנסה להתרומם והמיטה מושכת אותי אליה. נחלצת וקמה בעייפות, מדדה לחדר האורחים, לדריה, שנמסרה לי למשמרת, ללילה אחד. דריה, הפרויקט האחרון שלי. היא בוודאי ישנה, אוגרת כוח לקראת המפגש הצפוי לה. בעוד חמש שעות תתייצב מול הוריה, והם בוודאי ייפלו על צווארה, יאספו אל חיקם את השיה האובדת ויפנקו אותה. והיא? האם הוקל לה שהנה בא הקץ לנדודיה? קץ הבריחה?
אני נכנסת לחדר האורחים. ספרות השעון הדיגיטלי זורחות בחושך. חמש וחצי בבוקר. אני מגששת את דרכי אל הספה כשקול סירנה רחוקה חותך את השקט, הולך ומתקרב אלי. ואז קול גבוה של אישה, וקולות אחרים נמוכים יותר — מתחת לחלון שלי.
אני נוגעת בספה, בגבעת השמיכות הרכה שמתחתיה אמורה לשכב דריה.
"היי, שמעת משהו?" אני שואלת ונוגעת ברכות בשמיכה.
הבד מתמוטט. איש לא שוכב על הספה. הרחוב מתחתי מתעורר. צעקות. חריקות בלמים.
"דריה?"
באור הקלוש שחודר לחדר מפנס הרחוב אני רואה על הסדין פיסות נייר צהובות מקומטות. אני מיישרת אחת מהן, אולי שם יימצא רמז. אולי כמה מילים. אין מילים. רק שמש שחורה.
אני לובשת את הסווטשרט שזרוק על הכיסא בכניסה, הכובען המטורף של אליס המצויר עליו שולח ממנו חיוך בלהות. מתעלמת ודוהרת, מדלגת על פני שבעים וארבע המדרגות ופורצת החוצה. ליד הכניסה הם עומדים. פנים נפולות. משוחחים בקול נמוך. מכונית משטרה מפזרת אור כחלחל. שני שוטרים נועצים את עיניהם בגג הבניין, רושמים משהו, מצלמים, ונבלעים בתוך חדר המדרגות. אמבולנס מייבב. שני אחים דוחפים את האלונקה לתוכו, פניהם כבדות.
זאת היא! אני נהדפת.
מה עשית, דריה?
אני נאחזת במכונית, או אולי רק מנסה לאחוז בה, נגררת אחרי המכונית, ואולי עומדת קפואה. הכול מעורפל מדי. כמו דרך משקפיים ששכחו לנגב את עדשותיהם.
יד נשלחת אלי. מישהו מחזיק בי. מוליך אותי. לא, תנו לי, אני חייבת להיות איתה, אם לא ארפה אולי תתחיל לנשום, עיניה ייפקחו ולבה יחזור לפעום… אבל ידיים חזקות מושכות אותי ממנה.
שוטר במדים מתקרב אלי. על פניו רובצות כל השאלות שבעולם, אבל לי אין אף תשובה. שני שוטרים נוספים עומדים לצדי. הם כבר לא אוחזים בי, הם מדברים ביניהם ועיניהם נעוצות בי. אני לא מצליחה להבין מה הם אומרים. לגבוה יש טבעת זהב, הוא מנופף אותה מולי. מה הוא אומר. אחד השוטרים מתרחק. השני שואל אם אני גרה בקומה השלישית. שָכן בחלוק בית כהה אומר שכּן. נדמה לי שקוראים לו שדמה. לא, מנחם.
"אתה מכיר אותה?" שואל השוטר.
כלב אפור מלחך את רגלי.
"כן," עונה החלוק. "זאת דקלה שושקוביץ."
"דקלה?" צל מרפרף על פני, "את מכירה את הבחורה ש…"
"דריה, זאת דריה, היא היתה אצלי…" אני לא יכולה לנשום. משהו כבד מונח על לבי. לוחץ על צלעותי. אוויר. קצת אוויר בבקשה.
"חברה שלך?"
"לא, כן, היא לא אבל היא… לא, לא בדיוק חברה שלי, רק…" מה היא שלי?
"את מבינה מה אני שואל אותך?" הקול של הדובר מנסה להתקרב.
"אתה שואל אותי מה?"
אני יודעת שאני נשמעת מטורפת. הוא מנענע בראשו, מזייף הבנה. מה אתה מבין?
"מה היא עשתה בדירה שלך?" הקול מתרכך, מפייס.
"היא ישנה שם… בחדר… סידרתי לה את הספה, היא היתה… שקטה כזאת… למה לקפוץ?"
"אני לא יודע, אולי את מבינה למה?" הוא שואל. הקול שלו רך ומתוק. אני מרימה אליו את עיני. שפם. עיניים ירוקות. עוד שוטר.
"למה?" אני שואלת אותו. הוא נע לאחור. כמו מוותר.
"מה עובר עליה?" הוא שואל. לא אותי.
"תעזוב," נשמע קול אחר, "אתה לא רואה? תנו לה להתאושש."
"אני חייב לחקור את האירוע," הוא נשמע מתנצל, "תשאל אותה אם הגג היה נעול."
הוא מנענע אותי קלות. אני לא יודעת. אני רק יודעת שלדבר שזוחל לי מתחת לכליות קוראים פחד.
"הגג," הוא חוזר, "איך היא הגיעה לגג?"
"צריך להיות מפתח," מתערב מישהו אחר, "אבל אתה יודע איך זה, תמיד שוכחים ומאבדים את המפתח."
"תדברו עם הוועד," מציע מישהו.
"הגג תמיד נעול," אומר האיש בחלוק.
"דקלה," השוטר שוב פונה אלי, "איך אמרת שקראו לה?"
"קראו לה דריה," אני שומעת את עצמי עונה.
"מי זאת היתה?"
"זאת דריה, דריה, היא היתה מבולבלת."
סביבי התעורר רחש, היא מבולבלת? ומה איתך?
"לדריה הזאת יש שם משפחה? הורים? משהו שיעזור לנו לדעת במי מדובר?"
"אמא שלה… אמא שלה היא חוה, שפעם היתה שוש. אבא שלה זה ברק, דוקטור ברק, ויש לה דודה… סמי יודעת, תדברו איתה."
"בקול רם בבקשה."
"דריה מגידאל, מצאתי אותה… חמישה ימים עד שמצאתי אותה… תדברו עם סמי בבקשה, איפה בנדר? הוא מכיר אותי."
"רב־פקד בנדר בחופשה." העיניים הירוקות התעמקו בתוך נשמתי, "את יכולה להגיד לנו מה דריה עשתה בדירה שלך?"
גם אני לא מבינה מה בדיוק היא עשתה אצלי. זה לא היה צריך להיות ככה. סמי ביקשה שאלין אותה עד הבוקר. בבוקר היינו אמורות ללוות אותה לפגוש את ההורים שלה. חוה, למה השארת את הילדה שלך לבד? אני נזכרת בפנים השלוות שלה, העצובות. גואה בי כעס עצום כלפיה. למה היא עשתה לי את זה. למה מהבניין שלי. אני מנסה ללכד את המילים, אבל הן לא נשמעות לי. צריכה לשתוק. לא לדבר. אני נושכת את שפתי ומתבוננת בשוטר.
"היא בהלם," אומר מישהו לידי. קולו רך. ידו חובקת בעדינות את כתפי.
השוטר מנענע בראשו ורושם. מה אתה רושם? אני לא בהלם, אדוני השוטר. אני איבדתי אותה. היא נשמטה ממני. התעופפה. איננה.
"סיפור עצוב," הקול הרך מרחף מעלי ומסביבי. אני מכירה אותו. זה השכן החדש. ראיתי אותו נכנס לדירה של רונית. אני מנסה להיחלץ מאחיזתו.
"קוראים לי יבין," הוא אומר, "אל תפחדי, הכול יהיה בסדר, את לא אשמה בכלום, קולטת מה אני אומר?"
"למה? למה היא קפצה?" אני ממלמלת.
"מזל ביש בשבילך," אומר מישהו. בקבוק מים נדחף לידי. מישהו מניח בפי סוכרייה.
"איפה השוטרים שנכנסו לבניין?" אני שואלת בדאגה. האם מישהו עלה לדירתי בזמן שאני לא שם?
"הם על הגג, אולי ימצאו שם סימנים."
"סימנים של מה?"
הוא לא עונה, רק אומר לי שהכול יהיה בסדר ונעלם.
אני מתיישבת על שפת המדרכה.
הרחוב הוא עיסה אפורה מטושטשת. אני שומעת את נשימותי, הן סדוקות ממש כמו המוח שלי. אולי איבדתי את חוש הראייה, מחשבה איומה מפלחת את ראשי. אני בוחנת את בהונותי. את אצבעותי. הכול נראה לעין, אבל רועד. מישהו מניח עלי מעיל כבד שמריח כמו בושם שהחמיץ. אנשים מדברים ביניהם, מתבוננים בי. מרימים את עיניהם למעלה, לעבר הגג, ומתפזרים בכבדות, בצער, על עצמם ועל הדבר שהתקרבו אליו. אולי קרוב מדי.
למה, דריה? למה מכאן? למה עכשיו?
מה היה שם שלא ראיתי?
אין עדיין תגובות