נאמן לעצמו

1

‘פשוט ככה, לתהום. אוטובוס שלם. אי־אפשר לתאר את זה.’

(תוכנית מס’ 151/1989)

המסיבה הייתה הצלחה מסחררת — בניגוד לכל ציפיותיו. מרבית יקיריו הופיעו, למרות הסכנה הברורה לפגיעה בתדמיתם. מן הסתם באו בגלל סקרנות רכילאית ולא מתוך האהבה הרבה שרחשו לו. לראות את המנודה באו, את המשוקץ, את המוקצה מחמת מיאוס, את אויב הציבור מספר אחת. אך למי אכפת? העיקר שבאו. העיקר שבא מישהו. שאול הביט באורחיו וחש לרגע שהוא נאחז נואש בכל אחד מהם. הוא במקומם לא היה בא.

אורחיו הסתופפו סביב פטריות החימום שבחצר, לגמו והחליפו הלצות מְסיבה נבובות. אם להודות על האמת, היו שם שניים־שלושה שלא היה מזמין, אך גם הם לא העיבו על הסיפוק שחש מעצם כך שחגגו לו יומולדת, שחגגו אותו, את חייו — ודווקא בשעת מבחן זו. וגם אם הפטיר פה ושם חיוך צבוע, ראה בעיקר אנשים שחיבב. סיגל בררה את המוץ מהבר בתבונה האופיינית לה, כך שלפחות תשעים אחוז היו בעיניו רצויים. אולי שמונים, אם לדייק. בסדר, שבעים וחמישה אחוז, אך לא פחות. אולי טיפ־טיפה פחות. לפחות מחצית מהם חיבב.

האלכוהול היה משובח מדי, ושאול התמרמר על כך שאשתו נכנסה להוצאה כזו בתקופה של אי־ודאות. שני ארגזי יין קסטל שעלו קרוב לאלפיים שקל (אמר חיפוש זריז בטלפון הנייד שלו); שלושה בקבוקי מק’אלן 18 (עוד שלושת אלפים שקל); שלושה בקבוקי וודקה אד הארדי (אלפייה ויותר); ארבעה ארגזי בירות בוטיק מקומיות (תשעים ושישה בקבוקים בעשרה שקלים החתיכה, עוד אלפייה) — הון תועפות שעשה את דרכו ברגע זה לשלפוחיות השתן של אורחיו, שרק מחצית מהם רצויים, כאמור. בנקודה מעוררת חלחלה זו אבד לשאול חוט החישוב, כי סיגל שאלה למה הוא תקוע בנייד במסיבה שלו.

הוא החליט ליהנות. עלה כמה שעלה, גער בעצמו, יום הולדת חמישים חוגגים רק פעם בחיים. הרהור אווילי, כמובן, הרי כל יום הולדת חוגגים רק פעם בחיים. אווילי כמו ההחלטה ליהנות.

הוא ייחל למסיבה כזו ולא ידע שייחל לה. לעצמו ציין: אנו סבורים שאנו מייחלים לדברים נאצלים ונעלים, כמו אושר ועושר, אהבה ובריאות, שלום עולמי ושלווה. למעשה, רוב תקוותינו מכוונות לזוטות היומיום: למציאת עודף מדויק, לרמזור ירוק ארוך דיו, למסיבת הפתעה ‘מושלמת’ לרגל יום ההולדת החמישים. בעלומיו פנטז על חגיגה גדולה לכבודו, מעין נשף פאר בארמון ארך־וילונות כלשהו, במה עמוסת אישים רמי־מעלה חנפים, משמר מניף חרבות, נשיא עטוי סרט־חזה בסגנון רפובליקת בננות מצמיד מדליון לדש מקטורנו, לוט מוסר מעל דיוקנו שנצבע צבעי שמן. לבסוף, אצילי וכריזמטי, יפליא את קהלו בדרשה חוצבת להבות, שעיקרה חשבון מר ונקמני עם אויביו מבית הספר התיכון. תשואות סוערות.

חלפו שנים ושאול הכיר כמה אישים רמי־מעלה והעדיף שלא להימצא אִתם אפילו באותה עיר. מהמסיבה שלו הם נמנעו וזה חרה לו. אמנם הגיע סגן שר התקשורת, אבל גילי חבר מהצבא, זה לא נחשב. בלבו תהה אם עדיין יש לו השפעה כלשהי. הוא שיער שסיגְרי הזמינה את ראש הממשלה, כמה שרים וחברי כנסת, אך הם, יותר מכל אדם אחר, ודאי העדיפו שלא להיראות בחברתו כעת. חודש לאחור, וכולם היו מתייצבים כמו חיילים ללקק לו.

עיניו דבשו בקהל הקטן, נואשות אחר ידוענים כלשהם, והוא בז לעצמו על קרתנות נעורים זו. לשם מה נחוצים לו מיני מפורסמים? ומה אם שוב אינו ‘בעל השפעה’ או ‘מעצב דעת קהל’? אז מה אם הוא ‘האז־בין’, היֹה־היה? הרי גם בגורל כזה אפשר למצוא איזו נחמה, לא?

הוא לא מצא כל נחמה.

קרואים לחצו את ידו, נשקו ללחייו, זרקו חידודים זהירים. בן־עטר מוועד העובדים עקד אותו בחיבוק שמנוני ולחש באוזנו: ‘לא ניתן להם לנצח, אל תדאג!’ מבלי שהבהיר מי זה ‘הם’ ועל מה המלחמה ואיך הוועד מתכוון בדיוק לנצח. מעבר לכתפו של בן־עטר הבחין שאול באוהד רוזן, שנשען על הקיר ובקבוק בירה בידו, וכמעט שריחם על המסכן שחויב לבוא, ודאי היה שמח להיות כעת בכל מקום אחר. טלי עמדה במרכז החצר לצד זוגתה, שמהּ פרח מזיכרונו של שאול, וכוס יין בידה. חנפנים כרכרו מול פני הספינקס שלה. לה עדיין מלקקים.

‘האז־בין,’ גיחך שאול בינו ובין עצמו. מי שהיה ואיננו. את תלאובות חיינו האכזריות ביותר אנו כולאים בצימודים קליטים והרואים, מנותקים מכאב: נכה צה’ל. אם שכולה. קורבן אונס. חולה סופני. ‘האז־בין’. אילו היה מול מיקרופון, היה מפתח את הנקודה.

התחנה לא הודיעה למאזיניו על הדחתו הרשמית. ודאי לא רצו להסתבך בפיצויים ואולי בשערורייה נוספת. בינתיים דובר על ‘חופשה’, אפילו לא ‘השעיה’, כפי שנכתב ברוב העיתונים, אבל כולם ידעו את האמת, כולם שמעו אותה ברדיו. אם פספסו את השידור החי, קיבלו את ההקלטה בוואטסאפ. אליאס אמר לו שזה ‘רץ בוואטס’, וגם בטוויטר ובפייסבוק.

‘נהיית ויראלי,’ גיחך חברו חסר הרגישות, ‘עושים חיקויים שלך בטיק־טוק.’

האוכל היה מצוין, סושי ממסעדת ״קומושידה״ החביבה עליו, עמדת קבבים ושיפודים של סמיר, שמופקד אצלם על המנגל כל יום עצמאות, מגשי ירקות רעננים, קעריות פיצוחים, ולקינוח: פרלינים בעבודת־יד של טניה, השוקולטיירית שסיגרי סוגדת לה, ועמדת גלידות של ‘גולדה’. מובן שאשתו לא ויתרה על סנסציית עוגת יום ההולדת, מעשה ידי מיקי שמו, שעליה התנוססו צמד נרות בצורת 5 ו־0. כשנשף על הלהבה, חשב על ילדיו ושאל את עצמו היכן הושמו. אצל הוריה של סיגרי, מן הסתם. אולי רק תמיר. חגית ודאי ישנה אצל גליה חברתה.

אנשים לא יודעים לחכות בשקט במסיבת הפתעה. את קולות אורחיו שמע עוד מהחניה, אך הבליג ונכנס והדליק את האור כנדרש. הכול צעקו: ‘הפתעה!’ והוא הסתנוור דווקא מתשומת הלב, פניו המשתאות כנדרש מעוררות בקהלו עליצות נדושה. פרצופים מכל רסיסי חייו נקבצו לסלון ביתו, והוא הופתע מכך שיש לו כה הרבה רסיסי חיים. על דבר המסיבה סיגרי הודיעה לו מראש, ‘כדי שלא תחטוף לי דום לב, מה שתמיד קורה במסיבות כאלה.’

‘תמיד?’ סנט בה שאול. ‘שמעתי על מסיבת הפתעה או שתיים שהסתיימו ללא נפגעים.’

‘אל תתחכם. ובעיקר אל תעשה טובות ותאלמן אותי לפני שתכננתי.’

‘כבר אסור לאדם לגלות אדיבות,’ מלמל. ושיקר: ‘כל העסק לא מוצא חן בעיני.’

‘לאף אחד לא אכפת מה מוצא חן בעיניך, סולי. יש מסיבה, וגמרנו.’

‘ולי אין סיי בעניין? חשבתי שזו מסיבת ההפתעה שלי.’

‘ההפתעה שלך, המסיבה שלי,’ קבעה אשתו, והוא צחק.

מאז ה’תקרית’ התמעטו צחוקיו האורגניים ושמחתו הפכה לנדירה. אשתו שבה וניסתה לנחמו בדרך זו או אחרת, אף על פי ששאול שב וטען שאין לו כל צורך בפיצוי. ‘דיברתי בנפש חפצה ובדעה צלולה’, חזר והצהיר בימים הראשונים, אף שהאמת הייתה רחוקה מכך. הכול היה טעות אחת גדולה, קטסטרופלית. אט־אט החלו דאגותיו מנקרות בשכבת המגן של יוהרתו, וכשנודע לו שמתייחסים לכל העסק כאל ‘פדיחה’, אימץ בחדווה את מילת הסלנג הקלילה והמקלה. פדיחה. בסך הכול פדיחה. קורה. קורה לכולם.

כעת הובילוהו סיגרי והמוזמנים מהסלון לחצר ביתו, שם הוצבה עמדת התקליטן ומעליה נועם המחייך, מכורבל במעיל, ואוזניות שידור תלויות על ראשו המוטה. העורך המוסיקלי של תוכניתו פתח עם סטילי דן, כמובן, הצמד האהוב על שאול. ‘רילינג אין דה יירז’, ובמרוצת הערב גם ‘בודהיסאטוה’, ‘גולד טית’ 2′ ו’פאייר אין דה הול’. לקראת סיום נוגן ‘באד סניקרס’, אולי השיר האהוב ביותר על שאול. שיכור למדי, תרגם בראשו את הפזמון: ‘כן, אני הולך ומתחרפן / ואני צוחק מול הגשם הקופא / ואני כל כך לבדי / מותק, מתי כבר ישחררו אותי?’

הנאומים היו מעטים ומעט מביכים. נועם דיבר ראשון, הציג את עצמו כ’עורך המוסיקה של התוכנית, ויותר מזה: חבר קרוב, אפשר להגיד, כבר… עשרים וחמש שנה?’

שאול ענה בקולו העמוק, ‘אתה עושה עוול לעור הפנים שלי,’ והכול צחקו בנימוס. נועם סיפר על צורת העבודה ‘היסודית והייחודית’ של שאול ועל ‘מקומו החיוני בתרבות הרדיופונית הנכחדת בארץ, ודאי בעידן הבידור הזול והקולות שמאיימים להשתיק אותנו’ ושאר מליצות. בעומק לבו הודה שאול לעמיתו הוותיק על שהסתפק באמירות מעורפלות ולא נדרש לעובדות. כולן שיחקו לרעתו.

‘אני מקווה שבקרוב נחזור לעבודה שוטפת,’ סיכם התקליטן הנבוך, אף שכולם הניחו ששאול גמר את הסוס. לא בכדי נועם הוא שנאם בשם התחנה ולא מישהו עם אוטוריטה אמתית, כמו טלי או בר־מנשה. לא שמישהו רוצה לשמוע את הנחש הזה.

אחריו נשא זאב את ‘דבר החברים’ וכרגיל גולל את הסיפור השחוק על אודות החללית ששאול דמיין לילה אחד, כששמר בשערי בסיס הטירונות שבבית חורון (אכן חור קטן ששמו הלם אותו להפליא), ואיך התברר בסוף שלא היה זה אלא לוויין שנשרף עם כניסתו לאטמוספרה והתרסק אי־שם בסיני. מאותו רגע ועד סוף השירות קראו כולם לשאול ‘האן סולי’ (פעם אחת אפילו בשידור).

לבסוף עלתה לבמה סיגרי וקראה בקול רוטט מקאמה מתוקה ומחורזת להלל, שנגעה ללבו של שאול עד מאוד. לקול תשואות הקהל מיהר לחבקה ולנשקה, וחש שאין לו מלבדה ידיד אמתי בעולם. היא השאירה בידיו את המיקרופון. שעתו הגיעה.

המיקרופון. ידידו. חרבו. חייו. חרב פיפיות, מתברר.

שתיקת ציפייה השתררה בחצר המוארת צבעונין, ושאול תהה כמה פעמים, בשלושת העשורים שחלפו מאז שהחל לשדר, השתררה שתיקה כזו. במכוניות ובבתים, במשרדים הסמויים מהעין, במוצבי סְפר צבאיים, במוניות מחניקות. מעולם לא חשב שאפשר לראות שתיקה, אבל הנה היא לפניו: שתיקה גלויה. הוא התרפק על הדממה, מניח לה לחלחל, להתמצק ולאזול. מי יודע מתי ידבר שוב לקהל, מתי יכייר שוב בחומר הזה — תשומת לבם.

הוא אמר ‘תודה’ סדוקה וניקה את גרונו. ראשית דבריו הוקדשה לנועם וליתר צוות התוכנית, למאזינים ‘שלא שכחו אותי למרות ה… פדיחה, כך שמעתי שקוראים לזה,’ וכאן הישיר מבט וראה מה שניחש שיראה: עיניים מושפלות במבוכה. דוני ולילך הסתודדו, בר־מנשה זרק איזו הערה וכולם הזדרזו לשחרר צחוק מאולץ, כי בכל זאת: הבוס. שאול חשש שמא יחשבו שהחמיץ את ההלצה — ממילא כולם מרכלים על האוזניים הדפוקות שלו — ולכן הניד את ידו בביטול שעשוי להתפרש הן כקבלת עקיצה ברוח טובה, הן כבקשת שקט. ברק נדלק בשמיים רחוקים.

היה עליו ללכת לבדיקת שמיעה כשזה רק התחיל. כמה פעמים סגר מיקרופון תוך כדי ריאיון ושאל את טלי בבהלה ‘מה הוא אמר?! לא שמעתי!’ וגם צעק: ‘הקו לא נקי, נקו את הקו!’ — לפני שהבין שהכול בסדר עם הקו, המרואיין מדבר ברור, הבעיה אצלו.

יהירות, יהירות, יהירות ארורה.

הוא הוסיף והודה לחברים שנאספו, פאוזה דרמתית נדרשת, ‘ויותר מכולם אני מבקש להודות לסיגרי שלי. חמדתי סיגל, סיגל, עבד לך אני, סיגל,’ שורר והצביע לעברה כמו איזה אריס סאן בגרוש, וכולם השתובבו אף שהמילים התפצחו בפיו כזרדים וקולו נשבר. סיגרי, דומעת, אספה אותו בזרועותיה. הכול מחאו כפיים.

אחריה חיבקו אותו גם נועם, זאב ואליאס, ואז כל היתר. נגמרו לו החיבוקים לפני שנגמרו המחבקים והוא הניח להם לכרוך סביבו את זרועותיהם ותהה אם אין זו בעצם מסיבת פרדה.

בבוקר לא סבל אפילו מחמרמורת — כבר ‘הצלחה מסחררת’ אובייקטיבית. הוא הכין לעצמו אספרסו והשתומם על ניקיונו של הבית. אלה אנשים שיודעים להתנהג, חשב לעצמו, ומיד גיחך על הצימוד הפדגוגי. אנשים שיודעים להתנהג. באמת אתה מזדקן. הוא הפעיל את הרדיו באצבע ממאנת, מכין את עצמו לכאב שהביאה עמה ההאזנה למחליפו ‘הזמני’, אוהד רוזן. זמני שאין קבוע ממנו. אבל לא את רוזן שמע אלא את עפרה האוזנר, ונזכר ששבת היום, ואין תוכנית, ורווח לו.

שירותי האורחים הבהיקו מניקיון, אפילו נחיריו הקהים הצליחו לקלוט את ניחוח האקונומיקה, והוא נזכר איך באישון לילה שיגרו מגי ונאווה את סיגרי ואותו למיטה ולא הרשו להם אפילו לרוקן מאפרה. כעת רוכזו הכלים בארגזי שירות הקייטרינג שליד דלת הכניסה, שם גם הונחו הכיסאות המתקפלים שסיגרי שכרה. הוא דמיין את זאב ואליאס עמלים בפרך ומתלוננים עליו, וחייך כאילו לא הכול כל כך נורא. הארבעה צחצחו את הבית כולו, לא נותר בו גרגר של לכלוך.

אלה חברים אמתיים, ציין לעצמו בסיפוק. אך מה הם חברים? אדם גם לעצמו אינו חבר.

עטוף בכרבולית יצא שאול לחצר והתיישב על ספת הגן, ואז נזכר במנהג הקבוע של בוקר אחר יום הולדתו, וניגן בטלפון הנייד את ‘האב אֶ גוד טיים’ של פול סיימון. בראשו תרגם: ‘אתמול היה יום הולדתי / תליתי לייבוש עוד שנה / אני אמור להיות בדיכאון / החיים שלי אסון / אבל במקום זה אני נהנה’.

‘אם ככה זה מתחרז, ככה זה מתחרז,’ הפטיר.

הוא הקשיב לקולו הרך של פול סיימון, למילים הממזריות, עד שהשיר בא לסיומו. אחר התמקד בצלילים אחרים: מרזב מטפטף. המיית יונה על כרכוב. רטינת שואב אבק מדירה סמוכה, אולי מפוח עלים רחוק? צופר רברס של משאית. ילד צועק או צוחק בְליל מילים.

‘שדר רדיו שמתחרש,’ גיחך. ‘שיא האירוניה.’

הוא סירב להיכנע לתוגה. המסיבה שלו הייתה הצלחה מסחררת, בלי מירכאות, והפָּרשה הזו דינה לגווע. אנשים ממהרים לשכוח, רעבים לסנסציה הבאה, כל אדם ראוי להזדמנות נוספת. מן הסתם תיגזר עליו גלות של כמה חודשים, אך אהבת הקהל תשיבו. הרי הוא רק בן חמישים וזה מקצוע עם חיי מדף נצחיים. תראה את אנסקי. תראה את אריה גולן. תראה את רזי.

הוא ידע שהוא מיתמם. אנסקי וגולן ורזי הם משהו אחד, הוא משהו אחר. הוא פריים־טיים של ימי חול, אקטואליה קשה, כותשת. את החמלה של רזי אין לו, הוא לא מגיש משדר יקיצה מרוכך כמו אנסקי והוא בטח לא סימפתי כמו אריה. ויותר מכול: הם לא טיפשים כמותו. הם לא הסתבכו ככה.

אסור להתייאש, קינן בו קולה של סיגרי. הוא נזכר בתוכנית הפעולה ששטחה עוד באותו יום: ‘אתה תצטייד במכשיר שמיעה, תעבור תחנה ותכה את הנחש איפה שהכי כואב לו — ברייטינג.’

‘בית לא עוזבים,’ השיב לה.

כעת הוצף פחד והשפיל את עיניו הלחות אל אדמת הגינה. אז ראה את הקליפות.

תלולית לא גדולה, אך גם לא קטנה או אקראית. מישהו ערם אותה במכוון. ישב היכן ששאול יושב כעת ופיצח לו פיסטוקים בשופי ובנחת. את הקליפות הניח בנקודה אחת, בלב ערוגת התבלינים שטיפחה סיגרי בדי־עמל. שאול גהר כדי לוודא שעיניו אינן מטעות אותו. אכן, תלולית של קליפות פיסטוקים על האדמה הרטובה. גועל נפש.

‘איזה מין אנשים עושים דבר כזה?’ רטן לעצמו. בטח בר־מנשה, הבבון הזה. אולי דוני, הוא תמיד מפצח משהו.

רגע נוסף עוד ניסה לדכא את זעמו, ואז קם קוצף למטבח, הצטייד במטאטא ובשקית משומשת, ושב אל הערוגה. כבר עמד לגרוף את הקליפות ולסלקן, אך נמלך בדעתו והחליט שיחכה לסיגרי. גם היא צריכה לראות את מפגן הגסות הזה של מי שמכנים את עצמם חבריהם!

‘אנשים שיודעים להתנהג!’ קרא זועף. ‘ממש!’