מחולות הנגב לערפילי שווייץ הוא ספר אוטוביוגרפי של אישה שחוותה על בשרה את הקושי בנישואי תערובת. בספר מסופר כיצד היא […]
פרק 1
קזבלנקה.
בית מספר 14, רחוב אימפס פסקו.
בשעה 17:00 תינוקת קטנה וחמודה עם עיני שקד יוצאת לאוויר העולם.
אנה, ילדה שביעית למשפחה יהודית מאמינה ומקיימת מצוות, המתגוררת במרוקו מתחילת המאה ה־19. נולדתי בבית. הלידה הייתה תקינה, ללא סיבוכים. כנהוג על פי המסורת, הגיעה מיילדת עד ביתנו. היו לה יכולות מיוחדות ליילד בבית, והאחריות הייתה עליה. אישה חמה מאוד, שמחה שמה, שהתגוררה בשכונה. היא השאירה לנו זיכרון מצחיק מהלידה הקודמת של אימי: בעוד אימי כורעת ללדת, שמחה, שהייתה בעלת גוף מלא, ישבה על המיטה ושברה אותה. נס קרה לאימי והיא לא נפגעה.
אימי היקרה הייתה אישה יפה מאוד. היו לה עור לבן, עיניים כחולות ושיער שחור. בגיל שש עשרה היא נישאה לאבא שלי.
במרוקו היו מתחתנים בגיל צעיר. זה היה דבר רגיל למדי.
לפני לידתי נולדו לאימי שישה ילדים. כולם היו בלונדינים עם עיניים כחולות. לילה אחד באה לאימי אישה בחלום ואמרה: "הילדים האלה לא יישארו שלך". ארבעה נפטרו בגיל צעיר מאוד לאחר לידתם.
בבית אף פעם לא דיברו על הנושא העצוב הזה, כך שחיינו בסביבה בריאה וטובה.
שבעת אחיי האחרים נולדו עם עיניים חומות כמו אבי.
אפריקה הצפונית הייתה עולם בפני עצמו, מעבר לכל דמיון. בעקבות הטרגדיות של מלחמת העולם השנייה נוצרה קרבה עם אירופה. לגרמנים היו כוחות בלתי מוגבלים, אף אחד לא יכול היה לנצח אותם, אבל במרוקו הם היו מוגבלים יותר מאשר בארצות אחרות. הקהילה היהודית הייתה גדולה, והיהודים חיו בשלום עם המוסלמים.
התפילות והתרבות התנהלו בצורה שלווה ושקטה. ליהודים היו שכונות ובתי ספר משלהם. בבתי הכנסת היו מלמדים עברית ותורה ללא הגבלות, ואף חגגו בהם חתונות. בבתי הקברות טמנו את הנפטרים מקרב הקהילה. דו הקיום הזה היה אמיתי ולא סיפור מן האגדה, אלו היו חיי היום יום שלנו. הקמת מדינת ישראל והקונפליקט שהגיע לאחר מכן לא שינו אותם. רחוב אמפס פסקו היה במרכז קזבלנקה על יד המלאח של ברסיד, וצמוד אליו היה השוק הקטן, בו שכנו חנויות מגוונות, בהן באב אל מרקש, 200 קילומטר מהמטרופול. הרובע הזה סימן את גבולות שכונת הפועלים ברובע. שם שכנה גם תחנת המשטרה.
החיים ברובע לימדו אותי את כישורי החיים שלי. בהיותי כבת שלוש התרשמתי לראשונה מקיום העולם.
שמור בליבי מאז זיכרון חי: הלכתי לטייל עם אחי דוד בפארק. צלם רחוב היה מצלם אנשים ברחוב. דוד החליט שהוא יצלם אותנו תמונה משותפת.
באותו יום השמיים נצבעו אפור כהה, הרוח שרקה בחוזקה, העננים היו נמוכים מאוד והכול היה חשוך.
עלי שלכת השתוללו באוויר, והעצים התכופפו מפני הרוחות החזקות שנשבו.
התרשמתי מאוד מהעין הגדולה של המצלמה. שרוול המצלמה נראה כמו אקורדיון, מונח על בסיס עמודים גבוהים. הצלם עמד מאחורי סדין כהה. אחי לחץ את ידי והרגיש בפחד שלי. התמונה יצאה מוצלחת. במחשבה רעה חתכתי את התמונה לשניים כדי להופיע בה לבד. היום אני לא יודעת אצל מי החלק השני ואני מצטערת על כך. התמונה הזו מזכירה לי את העבר. הפוזה של התמונה מדברת בעד עצמה: אני מניחה את ידי על עיניי כדי לשמור על עצמי מסכנת המצלמה. היא עוררה בי חרדה ופחד, רושם שמלווה אותי עד היום. נראה לי שבאותו זמן הרגשתי כמו בהרגשת הביכורים של עולם נהדר, אך גם מדאיג.
החיים שלי בקרב הקהילה והכישורים החברתיים שלי נַתנו לי הרבה דרך הדת. ביקרתי לעיתים קרובות בבית הכנסת בזמן התפילות וגם בגן הילדים. גן החובה הוקם על ידי מר שוראקי, בן דוד של אחד האנשים המפורסמים שתרגמו את התנ"ך.
את רבי שלמה אהבתי במיוחד. הוא היה איש גבוה, דל שיער, בזקנו השחור נשזרו כמה שערות לבנות. זקנו היה ארוך, עיניו כחולות ונוצצות עם הבעה של חַיּוּת בעיניים.
הרב היה חכם מאוד, טוב לב ואינטליגנטי עם חוש הומור. ממנו למדנו את האל"ף־בי"ת בעברית. היו מחלקים לנו לוחות מעץ, עליהם היו חקוקות האותיות. היו כמה סוגי לוחות, לפי דרגת הלימוד של הילדים.
הילדים ישבו ליד הרב, כל אחד בתורו. הרב החזיק לכל תלמיד את האצבע, ומי שטעה בקריאה – לחץ הרב את אצבעו. אומנם זה כאב לנו מאוד, אך גם חינך אותנו לא לעשות שגיאות. בכל חג יהודי היה מנהג לתפור בגדים יפים לילדים. לשם כך היה צריך לקנות בד. אימא, אחותי מסודי ואני הסתובבנו במלאח כדי לבחור את הבד. תמיד עצבנתי אותן, כי לעיתים קרובות לא הייתי מרוצה מהבד שהן בחרו. האופי שלי היה קשה. אני רציתי חליפה מקורדרוי בצבע בורדו, אך כבר באותו רגע שקיבלתי את החליפה, חלמתי על השמלה הבאה בתור שיתפרו לי. יש לי זיכרונות נעימים מאוד מהחגים אשר לֻוּוּ בטקסים, עם נרות שאיתם רקדנו ברחבי בית הכנסת. אבי החזיק אותי בזרועותיו והיינו מסתובבים סביב לתיבה באיטיות. האורות הרשימו אותי במתיקותם.
ילדותי הייתה מלאת אהבה. האוכל בחג היה עשיר מאוד וכלל פירות ומיני מטעמים. השולחנות היו מכוסים במפות לבנות. לא היינו עשירים, אך זה לא מנע מאיתנו לאכול כמו עשירים. אחד האנשים המעניינים ברחוב היה במברה. היה זה אדם גבוה מאוד עם גלבייה לבנה, ועל ראשו חבש צניף אדום. הוא פרץ לשכונה ברעש גדול של מצלתיים. הוא היה אדם מסקרן מאוד, ההורים כל הזמן ריכלו עליו רעות כי המראה שלו הפחיד את הילדים.
איש אחר מעניין וחיובי היה מוכר הארטיקים “POLO GLACE”, שפירושו ארטיק קר. אהבנו את הארטיקים שלו וגם את הממתקים שהוא מכר.
ההיפתחות שלי כלפי החיים התרחשה תחת עיניהם הפקוחות של הוריי האהובים.
הייתי מתעניינת בשיעורי הבית של אחותי הגדולה מרסל.
אחותי לימדה אותי את השפה הצרפתית על כל יסודותיה עוד טרם נכנסתי לגן חובה. קיבלו אותי לאחר בחינה קטנה של הא"ב הלטיני וחשבון. הצלחתי במבחן בזכות מה שלמדתי מאחותי. יום אחד ליזה אחותי רצתה לפנק אותי ולהביא לי תפוז מהקנטינה של בית הספר. הקנטינה הייתה בפיקוחה של אישה אגרסיבית בשם "מדאם קבסה". ליזה שמרה את התפוז בתוך סינרה ורצתה לתת לי אותו מאוחר יותר. אך המנהלת הרגישה בכך וכששאלה מדוע היא לא אוכלת את התפוז שלה, נכנסה אחותי לפאניקה, ואמרה לה את האמת.
מדאם קבסה כעסה מאוד ונתנה לאחותי עונש, לא להגיע לבית הספר למוחרת. אחותי כה פחדה מהעונש עד שנכנסה למצב טראומתי ומאז לא חזרה לבקר בבית הספר. בבית הספר אפילו לא דאגו להחזיר אותה למסגרת החינוכית, אז היא מצאה עבודה בחברה המרכזית של החלב בקזבלנקה. בשנת 1951, כאשר הייתה אחותי בת שמונה-עשרה, נפתחו השערים לעלייה לארץ ישראל והיא עלתה ארצה.
היכרותי הראשונה עם המוות התרחשה כאשר בשכונה שלי נשמע רעש גדול ומתמשך. סקרנותי הובילה אותי לבית אבלים. נתקלתי בארבעה אנשים שנשאו אלונקה, עליה גופת אדם מכוסה כולו בסדין מלבד רגליו. נדהמתי מאוד מהמראה שראיתי, פחדתי מבלי להבין מדוע. המוות לא היה משהו שידעתי להגדיר ולא ידעתי את משמעותו. כך צעדתי קדימה ובבטחה להמשך חיי.
נועדתי לגדולות מבחינה גשמית ורוחנית. אבא שלי שירת את אלוקיו גם באופן פרטי וגם באופן ציבורי בקהילה. סבא שלי היה רב וסופר סת"ם. זה תרם לו לכבוד באופן כללי ואף בין־לאומי. הוא היה אינטליגנטי מאוד ומפורסם.
הייתי מבקרת אותו בשבתות. היה לו מבט מרשים מאוד וזקן לבן.
בביתו הייתה עליית גג, ובכל שבת ישבו סביבו ארבעה חתנים שלו ולמדו תורה וזוהר.
אין עדיין תגובות