עשר עובדות שכדאי לדעת על גיבורת נשיקה של טבחית: 1. למסעדה של אבא שלה קוראים על שמה. גם בחוף בגוֹאָה […]
מאזטים, מתאבנים
1. למסעדה של אבא שלה קוראים על שמה. גם בחוף בגוֹאָה יש מסעדה שנקראת על שמה.
2. הדירה שלה, על גג בכיכר מסריק, היתה פעם חדר כביסה. אבא שלה נתן לה אותה בִּמקום לתת לה את מה שהיא רצתה באמת. הוא ראה את הכאב שלה וזה מה שהיה לו לתת. כמו לפני כמעט שנתיים כשעברה לגור בה, גם עכשיו הדירה כמעט ריקה, ויש בה ערמה גבוהה של ארגזי קרטון עם החיים הקודמים שלה בתוכם.
3. יש לה שְׂער מקלות אפור בהיר מאוד שמנבא את הצבע שלו לאחור. פעם בשלוש שנים בערך מתחיל מחזור חדש: כמעט קרחת, לידה מחדש, צמיחה איטית שמגדלת אותה שוב להיות אישה, וחוזר חלילה.
4. בכיס צדדי בתרמיל שלה יש שקיק בד רקום עם פתיל זהב, שבתוכו הדרכון וכרטיס טיסה פתוח להודו. היא צריכה לדעת שזה שם תמיד.
5. היא האדם היחיד בעולם חוץ מאבא שלה שיודע להכין את לבבות הארטישוק הממולאים שלו. הוא חושב שרק הוא יודע.
6. אמא שלה אומרת שכבר כשהיתה ממש קטנה, היא התחילה לשאול שאלות קשות, ניסתה להבין מה זה בשר ומאיפה הוא מגיע, והתנגדה לרעיון שבני אדם אוכלים חיות.
7. לאבא שלה יש לפחות ארבעים ושמונה סוגי מאזטים שהיא מצליחה לזכור. יש כנראה הרבה יותר.
8. בשנה וחצי שלה בגואה היא הזדיינה עם לפחות תשעה בחורים שהיא מצליחה לזכור. היו כנראה יותר.
9. היתה לה אהבה אחת גדולה בחיים והיא עדיין תוהה: האם האהבה באמת נגמרת מתישהו, או שרק הורגים אותה ודי?
10. לאבא שלה היה רומן עם מלצרית כשהיא היתה ילדה. כולם ידעו על זה, גם היא.
11. בתוך אחד מארגזי הקרטון החתומים נמצא ארגז קטן יותר, שהיא קוראת לו: הקבר.
12. העיניים שלה זהות לגמרי לעיניים של אבא שלה.
13. אם מסתכלים טוב־טוב על דלפק העץ של המסעדה של אבא שלה, באור מסוים, אפשר לראות חריתה בכתב ילדותי שהיא השאירה שם בגיל שמונה: השם שלה.
14. יש לה חמישה־עשר קעקועים שמפוזרים בכל הגוף. היא מודעת לגמרי לכפילות של הקיום שלהם: מצד אחד התרסה ומצד שני הזדהות מלאה.
15. כמו כן יש לה שבעה־עשר מאזטים משלה, שהיא פיתחה והיא ממשיכה לשכלל.
16. היא בת שלושים וחמש,
17. והידיעה הברורה היחידה שיש לה היא שהיא יודעת לבשל. את כל השאר היא או לא יודעת או ידעה ושכחה.
בספרי הבישול המהודרים שהיא מקבלת הרבה פעמים כמתנות מאנשים שלא מבינים שהיא לא תפתח לעולם, קוראים להם: מתאבנים, מייצרי תיאבון, מגרי חשק, מדגדגי בלוטות הטעם. במסעדה קוראים להם מאזֵטים. מקור המילה כנראה טורקי ומשמעו: כמות קטנה שמספיקה כדי לטעום. הם מתנפלים עליכם איך שאתם מתיישבים אל השולחן, מגיעים בנחיל של צלוחיות, אובָליות בדרך כלל, אין לה מושג למה. אבל אצל אבא שלה כל צלחת כזאת היא יצירת אמנות. לעולם לא האובליות הסטנדרטיות, אלא צלוחיות רבות ושונות, כל אחת והצורה שלה, העיטור שלה, הצבעים שלה. אצל אבא שלה אתם גם לא יודעים בדיוק מה תקבלו היום: זה תלוי בירקות העונה, במצב הרוח שלו, תלוי אם הבנים נענו לתחינותיו ובאו למטבח, תלוי אם המלצרית היפה חייכה אליו בבוקר.
כמות קטנה שמספיקה כדי לטעום
זו הילדוּת שקובעת את ההמשך, שמתווה את הכיוון, שמודיעה איזה טעם יהיה לכל דבר. במקרה שלה ילדוּת במסעדה. מאז ומתמיד היא ידעה שהמסעדה מיועדת לעבור לאחד מהאחים שלה, למרות שהיא נולדה ראשונה. כי היא בת, ובנות לא יורשות מסעדות. מאז ומתמיד היא ידעה שהוא שייך להם, לה ולאחים שלה, שהוא אבא שלהם, הבעל של אמא שלה, אבל לפני זה הוא שייך למסעדה, שיש לו קיום נפרד. מאז ומתמיד היא ידעה שאבא שלה הוא שני אנשים, אבל לא ידעה איזה משניהם אהוב עליה יותר: זה שלהם, שבבית, אבל חסר מנוחה, נרגן, מתפרץ פתאום ואז נשמט כמו קפיץ שבור, או זה של המסעדה, חצי זר אבל מלא חיוּת, מלא ריחות טובים, תנועות בוטחות, חיוכים אמיתיים. מאז ומתמיד היא ידעה שמכל האנשים בעולם היא הדומה לו מכולם, בהכול, עד הדברים הכי קטנים, בתנועות, במחוות, בהעוויות, בבחירת מילים וטון, ובעוד דבר אחד, החשוב מכול.
שלושה חודשים אחרי שהתחילה לעבוד במסעדה בחוף בגוֹאה בתור מלצרית, היא כבר היתה המנהלת שלה, של הכול. לא מתוך כוונה תחילה אלא מתוך התנהלות הטבעית לה מאוד, היא לקחה אחריות על עוד ועוד דברים. הבעלים ההולנדי, שנהג לבוא וללכת ובעיקר לא להיות, והמנהל המקומי, שהיו לו משפחה גדולה והמון עניינים חשובים אחרים, לשניהם לא היה ממש אכפת. בשלושת החודשים האלה המסעדה השתנתה כליל, זה היה בלתי נמנע. במקום הכי רחוק מהמסעדה של אבא שלה, העזה לעשות את מה שלבבה ביקש: היא גילתה שהחיוך שלה הופך יותר ויותר רחב ואמיתי עם הזמן. ואז זה הפך לעובדה. המטיילים שהגיעו התחילו לקרוא למסעדה על שמה וסיפרו לאחרים, שהגיעו גם הם. בפעם הראשונה בחיים היה לה חיוך אמיתי.
המסעדה של אבא שלה נקראת על שמה. יש לדייק, זה ככה: כשהיא נולדה הוא קרא לה על שם אמא שלו, בשם זר עם ניחוח רחוק ומוזר, שעד היום עדיין לא ממש מתחבר לה לעצמה, שם שקיבל את כל הכינויים האפשריים. על שם אמא שלו נקראה היא ועל שמה המסעדה, וככה הוא מילא את חובותיו כלפי שתיהן והמשיך הלאה: מתעלם מקיומה של אמו, כמו שעשה כל חייו, וממנה גם, אבל אחרת. אֵוָוה. זה השם. שלה ושל המסעדה. אווה, ככה הוא קרא לה, ולאמא שלה בכלל לא היה מה להגיד על זה, כמו כמעט על שום דבר אחר. כבר כשהיא והאחים שלה היו ילדים, הם ידעו שאמא שלהם מרחפת לה בעולם אחר, משלה. הם לא ידעו את הסיבה ובטח שלא ידעו לתת לזה שם, אבל הנוכחות של אמא שלהם היתה אוורירית, לא ממשית, המבט שלה לא היה מכוון אליהם וגם לא אל שום דבר אחר בעולם. הוא היה מכוון תמיד פנימה. ויש לה סבתא אחת שהיא מכירה רק מתמונה מצהיבה אחת שמגלה דבר טבעי ופלאי: שהיא דומה לה מאוד. היא דומה לאבא שלה, שדומה לאמא שלו, טבעי. פלאי.
בבית הספר התעקשו המורות לנסח אותה מחדש: חַווה. זה שם עברי יפה, את תהיי חווה. וככה התחיל השם שלה לחלק אותה עוד ועוד. למורות ולסמכויות אחרות בהמשך חייה: חווה, לחברים ולעידו: חווי, בבית ובמסעדות תמיד תהיה אֵווי וגם אֵוויקָה או וִיוִויקָה, והחלוקה ממשיכה לפצל אותה לזהויות רבות ולא לגמרי תואמות.
כשהיה בן שבע־עשרה עזב אבא שלה את הבית ונדד בעולם בין הרפתקאות למסעדות. הַתאווה לבישול הביאה אותו לכל מקום בעולם, לכל עבודה שתאפשר לו לחיות וללמוד: נהג, סבל, טבח על אונייה. כשהגיע לארץ בשנות השלושים שלו, היה הבישול שלו אקלקטי ולא הסגיר במאום את מוצאו היֶקי. גם המראה שלו לא מסגיר כלום: איש קטן ורזה, שחום, עם עיניים כחולות וקשות כמו יהלום, קוּקוּ אפור עוד מהימים שבהם גברים לא גידלו קוקו, והרבה קעקועים שהיא למדה לאהוב כשבגרה, אבל בתור ילדה הם והקוקו הביכו אותה מאוד.
המסעדה של אבא שלה לא גדולה ובטח לא מהודרת. מושגים כמו עיצוב ותדמית אף פעם לא הנחו אותו, אבל היא כמוהו: אקלקטית, ייחודית ובמידה מסוימת מסתורית.
היא הבכורה ואחריה שלושה אחים: התאומים אלון וארז, והקטן — אורן. הם היו הילדים שמסתובבים במסעדה, שכולם מכירים, חלק מהמקום. אמא שלהם ילדה אותם כמעט יחד וגידלה אותם כבדרך אגב: בלי לשמוח ובלי לדאוג, בלי להסתכל עליהם ממש. הם גידלו את עצמם והיו, והם עדיין, במידה מסוימת, חבורה סגורה ומנוסחת היטב לעצמה: אמא בעולמה הסגור והמרוחק ואבא במסעדה.
מבושל, מאודה, אפוי, מטוגן
הם ארבעה שווים. היא מנהיגה מכוח הבכורה שלה, אלון וארז מתוקף היותם כפולים וחזקים, ואורן מטעם היותו הקטן והתחמן. אבל בדבר אחד הם שונים ונשארו שונים, היא והאחים שלה. אבא שלהם ייעד את המסעדה לאחד מהם, לא חשוב למי, ולא לה. לא עזרה העובדה שהיו להם נטיות מובהקות לתחומים לגמרי אחרים, ואילו לה נטייה לכיוון הזה בדיוק. כלום לא עזר. הוא ניסה להביא אותם אל המטבח בכל דרך שרק היה יכול: בפיתויים, בסחיטות, בכפייה, בתשלום, בסחר חליפין, כל הדרכים כשרות. והם המשיכו להתחמק, לבוא רק כדי לצאת ידי חובה, לרטון. ברגע שהצליחו להימלט, היה הכול עף מהם והלאה. ורק היא נדבקה, נצמדה, ספגה הכול אל מחזור הדם שלה ולא היתה צריכה שום הוכחה לזה. היא ידעה את זה: כמו שידעה שהם לא, היא ידעה שהיא כן.
אם היא נימנמה כל חייה לפני שפגשה את עידו זה פשוט כי הדבר היחיד שהיא רצתה לעשות היה חסום בפניה בנחישות ובאכזריות על ידי אבא שלה.
עם השנים הכול נהיה יותר קיצוני: הסירוב שלהם יותר נחרץ, מנוסח ובוטה, ההכחשה שלו יותר חזקה, והידיעה שלה יותר צלולה ונואשת. היא עבדה במסעדה בכל רגע שיכלה. היא יודעת לבשל, יודעת באמת, והאדם היחיד שמסרב לדעת את זה הוא אבא שלה. הוא בן שישים ושבע, מסעדה זה עסק תובעני פיזית ונפשית והוא ממשיך להתעלם מזה שאין לו תחליף בעולם, בכל אופן לא תחליף שמקובל עליו.
אין עדיין תגובות