נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים, נקראת לסמטה חשוכה בדרום העיר בה מוטלת גופתו של אחד הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר, אבל חקירתה נתקלת במבוי סתום. כשסופרים וסופרות נוספים מחוסלים באכזריות, נעמי מבינה שהיא מתמודדת מול רוצח סדרתי מסוכן במיוחד, ומגלה שמתחת לפני השטח של עולם הספרות המקומי, מסתתרים יצרים סוערים, נקמנות וקנאה.

דויד, דוקטורנט ביישן בחוג לספרות עברית, מקדיש את חייו לכתביה של סופרת חידתית שאיש מלבדו, כך נראה, לא קרא, אבל כשבמהלך מחקרו, הוא נתקל בסופר דחוי ונשכח שהכיר אותה, חקירותיו מצטלבות במפתיע באילו של נעמי.

בין נעמי, שאביה האהוב נעלם בילדותה בנסיבות מסתוריות אבל נוכח עדיין בחייה, ודויד, הנושא בנשמתו צלקות מטראומה שחווה בילדותו שלו, נרקמת שותפות זהירה ומוזרה. בעוד הפרשה מסתעפת ומסתבכת והשניים מתקרבים, כל אחד מכיוון אחר, לפתרון התעלומה, גם הסכנה הולכת ומתקרבת אליהם.

ספרות ומציאות, דמיון ושקרים, חיים ומוות, מתערבבים ומשתקפים אלו באלו, עד שכבר לא ניתן עוד לדעת מה הוא מה.

אך נקמת הקנרית איננו רק מותחן אפל ורב תהפוכות. במיומנות, בהומור דק ומצליף ובחמלה שופעת מגישה עלמה גניהר בספרה השלישי יצירה מורכבת על אובססיה ותשוקה מכלה שהקריאה בה היא מעשה פיענוח מענג.

 

מקט: 15101287

נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים, נקראת לסמטה חשוכה בדרום העיר בה מוטלת גופתו של אחד הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר, […]

---

שנת חורף

מאת נעם גרין

מקום שישי ברשימת רבי־המכר.

המכה האדירה בעורפי מרוקנת בבת אחת את גופי מאוויר, ואני מרגיש שרגלי הופכות לסירות נייר השטות על המדרכה המטונפת, וידי שהחזיקו ברכושנות בספרי החדש שממנו, רק עד לפני שעה קלה, קראתי קטעים נבחרים באווירה אחרת לגמרי, חותרות בייאוש באוויר העירוני המפויח, כמנסות להיתלות על ידיות נסתרות. אני מרגיש שאני נחנק ופוער את פי לבלוע אוויר, לנגוס בו ממש, אבל לא חש הקלה. אחר כך, במשך זמן כלשהו, שאני חש אותו דביק וסמיך, כמו דבש או דם, אני נע בחלל שבו יש רק הדי זיכרונות מחיים שאולי הם חיי ואולי חיים של דמות שכתבתי, אין לדעת. נערה שאולי אהבתי ואולי אהבה אחר שטה מולי בתנועה רכה וגלית כמו מדוזה. אני שומע צחוק שהוא אולי צחוקי ואולי לא, ורואה שפתיים לוהטות רוטטות ושערות ריחניות מדגדגות את פני. אני אהוב וזה מפיח בי תקווה. אבל אז, בבת אחת השקט החלומי הופך למהומת אלוהים שמקפיצה את גופי כמו מכת חשמל: צעקות רמות וצורמות ואורות אדומים ומסנוורים מהבהבים ורקיעות רגליים וצלצולים והדהוד תופי מלחמה חודרים לאוזני וחובטים בי ובשרי בוער כאילו ננעצים בו פגיונות חדים. אני רוצה לצרוח, למחות נגד הכאב הבלתי נסבל המענה אותי, אבל אף צליל לא יוצא מפי וקולי ננעל בתוכי, כבד ולעוס. באפי עולה ריח כבד של שתן כלבים ואלכוהול שהחמיץ שמעורר בי בחילה ואני מתקשה לנשום. צריך לעשות משהו, ובדחיפות, אני יודע, אבל לא מצליח להבין בשום אופן מהו הדבר שעלי לעשות. הדהוד התופים מתגבר ומחריש את אוזני, אני מנסה לאטום אותן אבל לא מוצא את ידי. אולי, אני חושב, פרצה מלחמה כלשהי והעיר תחת אש ואני נפגעתי? ועוד שניות יגיעו חיילים ויבעטו בי בנעליים מסומרות? אני לוחץ בכל כוחי וחריץ צר מאוד של אור עמום מופיע בין סורג ריסי עין ימין. זיק של תקווה ניצת ואני מרכז את כל כוחי בהפרדת עפעפי הכבדים, וחרוט האור מתרחב מעט וכוכבי זהב וכסף זוהרים מולי. אני צוחק — זה כמו להביט בפרחים דרך סילון המים שאבא משפריץ בגינה ביום שמש. הכול יהיה בסדר, אני משתכנע ונרגע והנה, שוב אני יכול לנשום, אבל אז משספת גיליוטינה מושחזת את הכוכבים הזהובים ואת הפרחים ואת אבא וקור בלתי נסבל מתפשט במהירות בגופי, מקפיא תא אחרי תא ואני מבין, בחדות רבה, כמו שלא הבנתי דבר מעולם, שאני מוטל חסר אונים, זב דם ומרוסק, על אספלט שחור ומצחין בעיר המכוערת שתמיד אהבתי, והתיפוף מחריש האוזניים אינו אלא המארש האחרון המלווה את מותי המתקרב.