באותו הרגע הבנתי שאני במלחמה, ולכן לא הרשיתי לעצמי להתעלף. במלחמה לא מתעלפים, אמרתי לעצמי. המטרה שלי היא להחזיר אליי […]
אנו, חברי הוועדה הפסיכיאטרית של בית החולים נשמתא, מפרסמים את המסמך שהותירה אחריה החולה שושי ז"ל (שם בדוי לצורך שמירה על חיסיון רפואי). שושי התאשפזה במחלקתנו במצב של פרנויה חריפה ובימים שלפני מותה כתבה את תולדות ההפרעה שלה. לנוכח הצפת הרשת החברתית בפייק־מסרים דומים לדברי החולה ז"ל, ראינו לנכון לפרסם את דברי החולה עם הערות שלנו, מתוך מטרה למנוע הפצה נוספת של מידע כוזב ומסוכן. את הערותינו קיצרנו לראשי התיבות זלי"ל (זה לא יכול להיות), על מנת להותיר את הדברים החולניים שכתבה החולה ז"ל כלשונם ככל האפשר. אנו מקווים שפרסום זה יסייע בידי גורמי המפתח בחברה לזהות טיעונים דומים שאין להם כל אחיזה במציאות.
כבר אינני רואה כל מוצא. כל הדלתות סגורות ונעולות. כל החלונות אטומים. מאז אושפזתי במחלקה הזו מלווה אותי התחושה שמכאן כבר לא אצא חיה. אני מוצאת נחמה באפשרות שלדברים שאני כותבת בכל זאת תהיה השפעה כלשהי, לאחר שכל מה שאמרתי נפל על אוזניים ערלות. [זלי”ל]
אני תמיד חוזרת ליום שבו ילדתי את תום [שם בדוי], אהבת חיי, שעוד נותן לי תקווה וסיבה לחיות; היחיד שאני יכולה לאהוב ושיכול לאהוב אותי.
לחדר הלידה הגעתי בגפי. כשהאחיות שאלו, “ואיפה האב?” הרגשתי שפליאתן סוטרת על לחיי. הן הניחו לי כאשר ראו אותי בוכה, והמיילדת רוזה הישירה מבט אל עיניי הלחות. “את לבד,” אמרה, והרגשתי מובנת, “אל תפחדי, אני נשארת איתך. יהיה בסדר.”
בזכותה באמת היה בסדר. לידה ראשונה, ללא כל הכנה, בת 24 בלבד, אולם לא לבד, אלא עם המלאכית שלי רוזה. היא ליוותה אותי, לימדה אותי לנשום ונשמה איתי, בכתה כשבכיתי, וכשיצא תום מגופי בריא ושלם היא הזילה איתי דמעות של אושר; בכי משולש: תינוק, אימא ומיילדת.
כאשר תום נלקח ממני, נגזל גם הרגע ההוא ונלקחו ממני חיי. ורוזה, היכן את? לאן נעלמת? ולמה?
ואיפה האב באמת? שוקי [שם בדוי], נהנית מגופי, אה? ארבעה חודשים של זיונים ללא הפסקה. לא שלא רציתי, אבל רציתי אותך, ואילו אתה רק רצית גן שעשועים. במשך שלושה ימים הקאתי ובאתי אליך עם בדיקה חיובית. רוצה? רק תגיד שכן. אולם נעלמת עם ידידך הקרוב ביותר, הבקבוק. ארזת וברחת. אפילו לא ענית. קראתי אחריך, “זה שלך! אמרת שתאהב אותי לתמיד!” ונעלמת. גם שכר דירה לא השארת.
הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי היא לרשום את תום על שמך, עם תעודת זהות והכול. רציתי שיהיה לו אבא, שלא יגדל כמוני, עם חור מרובע בלב. אימי גידלה אותי בקושי ואמרה שזה “בגללו”. עד גיל חמש האמנתי שזהו שמו, “גללו”, וכשבבית הספר למדנו על עמק האלה חשבתי שזהו כינוי וששמו האמיתי הוא גלית. ענק כזה. אף הטלתי ספק בניצחונו של דוד. ניצחון מפוברק, אמרתי לעצמי, אין על גלית.
ואין על שוקי.
איתו חוויתי תחושה כמעט דומה לשמחה. לא בזיונים, אלא בתשוקה שלו אליי, ברצונו המזדקף. הייתי שלו, של גלית הענק, ובני יהיה לפחות בנו של גלית.
טלפנת כשהנקתי את תום במחלקת יולדות. צרחת שאני גונבת זרע, שלא אעז לרשום אותו על שמך ושאם אתבע מזונות אתה עוד תראה לי מה זה. רוזה הייתה על ידי לצורך מעקב. “אל תדאגי,” היא אמרה, “גם זה יהיה בסדר.” הפעם טעתה.
טעות אדירה נוספת שעשיתי הייתה לפנות לרווחה דרך בית החולים. אם חד־הורית שזקוקה לתמיכה – למי עוזרת הרווחה אם לא לי? העו”סית הראשונה כבר הגיעה למחלקה, ובלי שידעתי על כך היא הורתה לצוות לא לשחרר אותנו עד שתאשר זאת. התירוץ שנתנו לי היה שאני צריכה לנוח ולהחזיר לעצמי כוחות כי אני לבד. עוד יום. שמחתי. [זלי”ל]
העו”סית הייתה דווקא נחמדה. צעירונת בגילי. עד ה”ו…” – “ואיפה האב?”
רק נשים מסוגלות לפגוע בנשים אחרות באות אחת בלבד. אות שהיא כמו חנית לתוך הלב.
היא אמרה לי שהם לא יעזרו לי אם האב לא ישלם את חלקו ושעליי לתבוע אותו. לא היה לי כוח לספר על שיחת הטלפון אתמול. אמרתי בסדר, הכול יסתדר. יש לי את תום. נהיה בסדר.
אין עדיין תגובות