הקדמה

הספר הזה התחיל בכתיבה לעצמי. הרגשתי סוער מבפנים, והכתיבה עזרה לי לעשות סדר בתוכי, במחשבות שלי. להרגיע את הטורנדו שהשתולל. פשוט התחלתי לכתוב. לשפוך את כל בליל המילים והרגשות על דף חלק, או יותר נכון על קובץ נקי. בליל מילים לא מסודר ולא מאורגן, פשוט כתבתי וכתבתי ימים ולילות. בכל זמן פנוי שהיה לי. צרחתי על הדף במילים כועסות, בכיתי במילים כואבות ובעיקר העליתי מול עצמי המון שאלות שנותרו ללא תשובות. לא היתה מטרה ולא היתה כוונה. לא סיפרתי לאף אחד שאני כותב משהו. אחרי מספר חודשים ישבתי וקראתי את מה שכתבתי. אף אחד מהקרובים שלי לא היה מסוגל להבין מה עברתי, איזו טלטלה נפשית הרגשתי, את הזעזוע שעוד אספר לכם עליו בספר שלי. ניסיתי להסביר אבל זה לא עזר. לא הייתי מספיק מחודד בכדי שיבינו את גודל הנפילה האישית שחוויתי.

זה עדיין לא היה ספר אלא מילים ומשפטים לא לגמרי מסודרים, אסופה של מחשבות צפות ורגשות לא מעובדים שנזרקו מהעט לדף הלבן, או ליתר דיוק ממקשי המקלדת לקובץ. החלטתי לתת למספר חברים קרובים לקרוא את הכתיבה שלי כדי שאולי היא תעזור להם להבין את שעבר עלי באותם הימים והשנים שאחרי הנפילה הגדולה שחוויתי בשנת 2009. החברים קראו וחיבקו, בחלקים בכו ובחלקים הזדהו איתי וכעסו. הסבירו שבאמת לא הבינו איך אדם במצבי מרגיש. הם טענו שאני צריך לכתוב ספר וראוי שהספר יתפרסם. שכולם ידעו. החלטתי לשבת ולסדר את המחשבות ולכתוב ממש ספר אודות עצמי, אודות קבוצת דטהסייף לשעבר.

ניצבתי בפני דילמה. דילמה של חשיפה אישית שלי, ואולי גם חשיפה של הקרובים אלי. בספר השתדלתי להמעיט בחשיפה שלהם. הרגשתי שאין לי זכות לחשוף חיים של מישהו אחר, ואיפה שנאלצתי לחשוף, הדבר היה עם קשיים רבים והתלבטויות.

הספר מספר את האמת שלי, מהעיניים שלי, ואני מקווה שאף אחד לא ייפגע מהכתוב בו. אין לי כוונה לפגוע באף אחד. גם לא באותם אנשים שלטעמי עשו לי רע, ואם פגעתי אני מתנצל. רוב השמות והמקומות המוזכרים שונו, כדי למנוע חשיפה של אנשים שלא שאלתי את רשותם על אזכורם בספר, ספר שמספר את הסיפור האישי שלי.

חלק מהסיבה שהחלטתי לוותר על האנונימיות, שבחיי מאוד חשובה לי, היא שהעבודה שלי היום, כעורך דין המלווה אנשי עסקים וחברות, עבודה עם לא מעט אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים ולפשיטת רגל, הביאה אותי להבין שקריאת הספר ייתכן ותעזור לאנשים שנקלעו למצבים דומים, והספר ייתן להם קרן אור.

התלבטות נוספת היתה לגבי עומק המינוחים המקצועיים. חלק מהדילמה למי פונה הספר. בחרתי לכתוב ספר שפונה לכל מי שעבר או עובר משבר — כל סוג של משבר, לא רק כלכלי, במילים אחרות — ספר שפונה לכל אדם, מכל מגזר ובכל שלב בחיים. אני מקווה שמצאתי את האיזון הנכון, ואם לא — תמיד יש גוגל ואת האימייל שלי.

בדרך כלל מודים לאנשים שעזרו בכתיבת הספר — למשפחה, לחברים. במקרה שלי הספר נולד ונכתב מתוך כאב, בדידות וסערת רגשות. תודה לנוית, זוגתי המדהימה, אותה הכרתי במועד מאוחר מהאירועים המוזכרים בספר, ושאיתה מצאתי את הזוגיות שחסרה לי בספר ושתמיד ייחלתי לה, ושידעה, כשאני התייאשתי כבר מלעשות זאת, לתת לספר, כמו גם לחיי עצמם, עומק רגשי — דבר שאצלי, כגבר טיפוסי, פשוט לא קיים — ולבתי בת השמונה וחצי, פלג, שמזכירה לי כל יום מחדש, אפילו בלי שתהיה מודעת לכך, מה הדברים החשובים באמת בחיים.

בפרוס שנת 2018, שנת החמישים לחיי, מצאתי את עצמי מתחיל את החיים מחדש, הן בתחום העסקי והן בתחום האישי, משפחתי. מרים משרד עורכי דין משלי, בונה חיים זוגיים ומשפחתיים חדשים, סוגר פרק ופותח דף חדש בחיי.

בחרתי בספר זה לגולל את חיי הראשונים. בתום עשור מיום נפילת החברה שהיתה מרכז חיי ב־15 השנים עד לנפילתה, מצאתי את עצמי בסופו מחד ובתחילתו מאידך של הליך שיקום ובנייה מחדש לקראת מחצית חיי השנייה. לא בכדי הספר מיועד לעלות למדפים בתום עשור בדיוק מקריסת דטהסייף, ובמקביל לתחילת חיי החדשים.

במקום שבו לכלל האנשים יש רק חיים אחד, אני זכיתי לשני חיים.