אין אדם שליט ברוח

אין אדם שליט ברוח הוא הספר השני בטרילוגיה ששמה לה למטרה להציג תמונה עדכנית, "רזה" ורציונלית של האמונה היהודית, מפילוסופיה (הספר הראשון: המצוי הראשון) דרך מחשבת ישראל (ספר זה) אל ההלכה (הספר השלישי: מהלכים בין העומדים). הספרים נכתבו על בסיס שיחות רבות שמקיים המחבר לאורך שנים, עם תוהים ושואלים בני קהלים שונים, המביעים תחושות של מחנק ותסכול נוכח הפער שיש בין העולם המתקדם לבין האמונה וההלכה המשתרכות באיטיות בעקבותיו. כל אחד משלושת הספרים יכול להיקרא באופן עצמאי, אך שלושתם יחד מנסים לבנות ולהציג תמונה שלמה.
ספר זה טוען שעל אמונות להיבחן בכלים של אמת ושקר ולא על בסיס התאמתן למסורות מקובלות. הוא מבקש להעמיד מבנה מינימלי של התחום המכונה "מחשבת ישראל" ולסלק ממנו ספיחים שהתווספו אליו לאורך הדורות. מתוך התפיסה שאין סמכות בתחום המחשבתי ומתוך יחס ביקורתי למסורות מחשבתיות שונות, הוא בוחן סוגיות של מעורבות אלוהית בעולם (השגחה, ניסים ופרשנות תיאולוגית להיסטוריה), שאלת הרוע הטבעי והאנושי, חופש הרצון, הגדרת לימוד תורה (תנ"ך, הלכה, מוסר, מחשבת ישראל). בין היתר, הוא דן בסוגיות כמו סגולת ישראל, מעמדה של הקבלה, קידוש השם ועוד.

עותקים קשיחים ניתן להשיג דרך דפנה: 052-3322444, dafna.law@gmail.com

מיכאל אברהם הוא דוקטור לפיזיקה. בעבר לימד בישיבת ההסדר בירוחם, ובשנים האחרונות מלמד במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן. מחברם של עשרות ספרים ומאמרים רבים בפיזיקה, לוגיקה, הלכה, תלמוד, משפט ופילוסופיה, בתוכם: שתי עגלות וכדור פורח (ספריית בית אל, 2002), אלוהים משחק בקוביות (ידיעות ספרים, 2011), מדעי החופש (ידיעות ספרים, 2013) ועוד. לכל המאמרים, הספרים, טורים ודיונים שונים ולקניית הספרים, ראו באתר שלו שו"ת ומאמרים.

מקט: 978-965-92792-5-8

מסת"ב: 978-965-92792-5-8

אין אדם שליט ברוח הוא הספר השני בטרילוגיה ששמה לה למטרה להציג תמונה עדכנית, "רזה" ורציונלית של האמונה היהודית, מפילוסופיה […]

---

הקדמה: על תיאולוגיה יהודית ועל הספר

ש: שלום מיכאל. אני מבין שאנחנו מתחילים כעת להקדיש מספר שיחות למחשבת ישראל ולתכניה. הגדרת לי את מטרתך כרצון לבצע "דיאטה" למחשבת ישראל. האם מדובר בביקורות על רעיונות שמובעים שם? בצורך לשנות או לעדכן אותם?

ת: אכן, אני מזמין אותך, הלל, לכמה שיחות בנושאים של מחשבת ישראל. בתחום זה יש לי טענה רדיקלית יותר. כאן אני חושב שאין צורך לשנות, כי אין את מה לשנות. אני כופר בקיומם של עקרונות מחשבתיים ייחודיים למסורת שלנו, למעט בודדים.

ש: אני מופתע וגם סקרן, שכן בשיחות הקודמות שלנו דווקא הגנת בחירוף נפש על התפיסות המקובלות כנגד ערעורים מבחוץ. כעת אתה הופך כיוון ותוקף בעצמך את התפיסות המסורתיות המקובלות.

ת: אכן כן. התמודדות עם קשיים אמורה לא רק למצוא להם מענה אלא גם לגרום לנו לבחון את עצמנו מחדש. כפי שתראה בהמשך, בסוגיות לא מעטות איני מסכים עם התפיסות המקובלות, אבל בראש ובראשונה כוונתי לערער על עצם כינון התחום של מחשבת ישראל.

על "אפיפיורים" יהודים והשיח התיאולוגי

ש: אבל מדוע? האם מחשבת ישראל אינה פשוט תיאולוגיה יהודית? ומה, לשיטתך, ילמדו בישיבות? בדבריך חיסלת את מערכת השעות בישיבות ההסדר, בישיבות התיכוניות, באולפנות ובתיכונים הדתיים…

ת: ראשית, לא חיסלתי את המהות. עיקר הלימוד מאז ומעולם בישיבות ובכלל היה הלכה ועיון הלכתי, ולדעתי כך צריך להיות גם היום. המונח "תיאולוגיה" באמת נשמע לנו כיום ימי ביניימי ומיושן, שלא לומר בלתי רלוונטי, שכן הקונוטציה שמלווה אותו היא אוסף של דוֹגמוֹת שבהן כולנו חייבים להאמין. מקורו של הרעיון הדוגמטי הוא נוצרי. הנצרות מתקופה קדומה מאוד אימצה לעצמה מערכת של דוֹגמוֹת מחייבות שנקבעות על ידי מוסדות מוסמכים וכול־יודעים שמחליטים מה וכיצד ראוי לחשוב בנושאים שונים. אבל במסורת היהודית אין אפיפיור יודע כול, או מישהו אחר שמוסמך לקבוע את מחשבותינו. אין פלא אם כן שלאוזן יהודית המונח תיאולוגיה נשמע עדיין זר ומוזר.

ובכל זאת, גם בעולם היהודי התקבלו והתקבעו לא מעט דוֹגמוֹת, ואפילו הומלכו כמה "אפיפיורים". הבולט שבהם היה הרמב"ם, ששלושה־עשר העיקרים שלו אינם אלא אוסף של דוֹגמוֹת מחייבות שקובעות מסגרת לאמונה הדתית היהודית. רבים מתייחסים אליהן בדיוק באופן שהנצרות רואה את הדוֹגמוֹת שלה. בתקופתנו הייתה עדנה גם לספר הכוזרי שהפך בעיני רבים להיות מקור מחשבתי מחייב (כנראה בהשפעת הגר"א, ואחריו הראי"ה קוק), ובעקבותיו ספרי מחשבה נוספים.

מטבע הדברים, כשישנם עיקרי אמונה אזי בהכרח יש גם כפירה בעיקר, והדבר משפיע על אופיו של הדיון. במסגרת הדיון התיאולוגי הדוגמטי נבדקים טיעונים לא במונחי אמת ושקר אלא במונחי התאמה או אי התאמה למסורת שמימית מחייבת. טענות נשפטות במונחי כפירה או אמונה, ולא במונחים של אמת וסבירות. כאשר מישהו מציע רעיון או נקודת מבט הסותרים את צורת החשיבה המקובלת (=העקרונות המקודשים), או את המסורת, הוא מוקע כ"כופר". במקרה הטוב יותר מצטטים נגדו מקורות, מוסמכים יותר או פחות (מהמשנה, הגמרא, המדרשים, כוזרי, מורה הנבוכים, המהר"ל מפראג, הבעש"ט, הראי"ה קוק ועוד), שמוכיחים שהוא כופר. יש המהדרים לצטט את חכמי ההלכה העכשוויים (הרב שך, הרב אלישיב, הרבי מלובביץ, אדמו"רים שונים, הרב עובדיה יוסף ועוד ועוד). כל אלו נתפסים כסוג של "אפיפיורים" יהודיים בעלי "דעת תורה" שכביכול מוסמכים לקבוע עבורנו מה נכון ומה לא, ובעיקר מה צריך לחשוב ומה אסור לחשוב.

ש: אתה אומר את זה כדבר שלילי, בעוד אני התחנכתי כל ימיי על ידי אנשים שמאמינים בדיוק בזה.

ת: בוודאי שזה שלילי. הדבר מטריד שבעתיים לאור העובדה שעם כל ההערכה לגדלותם ההלכתית של חכמים אלו (שגם היא כמובן אינה מעניקה ביטוח מפני טעויות), ניכר שההבנה הפילוסופית והמדעית של רבים מהם מוגבלת למדי. כיצד, אם כן, נוכל להעניק להם את הסמכות לקבוע את הנכון והלא נכון בתחום הפילוסופי והמחשבתי?!

אבל מעבר לזה חשוב להבין שהקושי אינו מתמצה בחוסר הבנה ומיומנות פילוסופיים. גם לו היה חי בינינו אדם כמו הרמב"ם, שלכל הדעות היה ענק הלכתי ומחשבתי, לא ברור מניין וכיצד הוקנתה לו הסמכות לקבוע את גבולות המסורת והמחשבה היהודית. ואכן, כמה מחכמי ימי הביניים כבר נזפו ברמב"ם על העטרה שנטל לעצמו. בעל ספר העיקרים טוען כנגד קביעת עיקרים מחייבים (אמנם טענותיו פנו בעיקר נגד קביעת ההיררכיה בין האמיתות התורניות ולא בהכרח כלפי עצם קביעת דוֹגמוֹת מחשבתיות), וכן הראב"ד (הלכות תשובה פ"ג ה"ז) על אף שהוא מסכים לקביעתו של הרמב"ם שלקב"ה אין דמות הגוף, הוא חולק על נטילת הסמכות לקבוע את גבולות הלגיטימיות של מחשבת ישראל.