ב-1987 קרה דבר בספרות העברית. אל תודעת הקוראים פרץ קובץ צנום, עשרה סיפורים ראשונים מאת סופרת צעירה, אשר בישרו כתיבה אחרת ולשון שונה מאלה שהורגלנו בהן. הקובץ הזה, 'לא רחוק ממרכז העיר', שחולל אקלים סיפורי חדש, אזל מזמן. חלק ניכר מן המעריצים שצברה כתיבתה של אורלי קסטל-בלום במהלך השנים, אפילו הם, אינם מכירים אותו. במבט-לאחור הוא מפתיע בבשלותו ומסמן את המסלולים שהמחברת המשיכה בהם מאז. והוא-עצמו כבר קסטל-בלום במיטבה.
במהדורה זו, של הספריה הקטנה, מופיעים כל סיפורי הקובץ בסדר אחר ובנוסח חדש ומתוקן, שונה במעט.
"לא רחוק מן המרכז" הוא בספר הזה לא רק עניין גיאוגרפי, אלא בעיקר מאפיין של הכתיבה, של העלילה ושל הפסיכולוגיה. ברקע של הסיפורים כבושים כאב פנימי, משבר של זוגיות, התפכחות מאשליה ועמידה מול מוות – אך הדמויות כמו שוות-נפש באופן קיצוני כלפי "המרכז" הזה, והן טרודות בהסטה מתמדת של המוקד שלהן לפעילויות ולתגובות אחרות, בעניינים יותר מינוריים. הן מתמכרות להתנהגויות קלישָׁאיות ואוטומטיות, לבנאליוּת של היומיום. וכיוון שכך, משרה הספר עליזות מרה, ומערבב גיחוך ואימה, והיומיומי נראה בו משעשע וזר ואבסורדי.
קטגוריות: הומור, סיפורת עברית
33.00 ₪
מקט: 4-31-4433
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אש קטנה
הטלפון השביעי באותה שבת היה של אמא. היא רצתה לתאם אתי באיזה שעה בדיוק נגיע לסבתא, כדי שהתינוק לא יצטנן בדרך. גם הטלפון הראשון והטלפון השלישי היו שלה. כבר קבענו שהשעה הכי נוחה היא שתים־עשרה בצהריים, אבל היא עוד רצתה להגיד לי שלא נשכח להלביש את התינוק בַּכּובע־צמר הכחול שסרגה הדודה. מיכל חשבה ששתים־עשרה היא באמת שעה טובה, כי אפשר להסתלק באחת וכל היום עוד לפניה. בשום אופן לא רצתה אפילו לשמוע על אפשרות שנאכל שם צהריים.
לא הייתי צריך הרבה יותר כדי לדעת שמיכל לא אוהבת אותי עוד. כבר כמה חודשים אני חושד שלא מעניין אותה הכאב שאני מרגיש בִּפְנים בגלל שאין לי להקת רוק אף־על־פי שיש לי קול לא־רע וכישרון מוסיקלי – ושהיא מפסיקה להסתכל עלי כשאני מדבר אליה. את חוסר־העניין שלה בי הראתה יפה עוד בברית, וגם במסיבה שעשינו לכל החברים אחרי הברית. לפני שנתיים רציתי להקים להקת רוק, והיה לי אפילו סכום כסף שקיבלתי מהירושה, שהיה יכול להספיק לי לְארגון וכל זה, אבל העניין נפל, כי מיכל אמרה שאין לי נשמה של מפיק, וספק גדול, אומנם פחות, אם יש לי נשמה של זמר רוק, אם כי היא מודה שיש לי קול, אבל לא פיתחתי אותו וזה אבוד, כי עכשיו אני כמעט בן שלושים (אני בן עשרים־וחמש ושמונה חודשים), ולא כדאי לי לעזוב את הג’וב שתפסתי בסוכנות ספרים.
מובן־מאליו שלא ניסיתי לשכנע אותה לאכול צהריים אצל סבתא שלי.
ההכנות ליציאה היו, כרגיל, מסורבלות ומשעממות. לחתל את התינוק, לסדר את התיק שלו, להתלבש, לאכול ארוחת־בוקר, לחתל את התינוק, להתאפר ולצאת סוף־סוף החוצה, לאוויר הצח. להגיע למטה, להיזָכר שלא סגרה את המכונת־כביסה, לתת לי את התינוק, לעלות למעלה לכבות את המכונת־כביסה, לרדת בפנים חמוצות ולהגיד לי שמערכת הסטריאו דלקה כל הלילה ושזֵד התקשר.
היה ברור לי שזֵד רוצה ללכת לים, והיה ברור שאני לא יכול ללכת אתו, והיה ברור שמיכל כועסת עלי מראש, בגלל שנדמה לה שמתחשק לי ללכת לים עם זֵד, אפילו שכבר מזמן דיכאתי אצלי כל חשק ללכת לים או לקולנוע (בזמן האחרון החמצתי שני סרטים חדשים, “רַאן” של קוראסאווה, ו”שלגים נמסים מהר” של ברוס קאופמן).
יחסי־המין בינינו, דרך־אגב, מצוינים, ואינני מתכוון לתאר אותם, כי לא בזה העניין.
מאז שהתחתנתי, חצי מהחברים שלי נעלמו, ומאז שנולד התינוק, נעלמו כמעט כל החצי השני. (אני קורא לו התינוק, כי לא התרגלתי לשם שלו; קוראים לו אבשלום, אני רציתי שי, או שגיא, או שחר, אבל מיכל התעקשה על אבשלום). וכמו שהחברים שלי נטשו אותי, עד שלא נשאר לי אף חבר חוץ מזֵד, שהוא אכול בעיות של ההומוסקסואליות שלו, ככה מיכל, לא רק שאף־אחת מהחברות שלה לא עזבה אותה, אלא שגם נוספו לה חברות חדשות. פרצופות שלא ראיתי בחיים שלי, רובן אימהות לילדים עד גיל שלוש, ואחרות בהיריון מתקדם.
כל יום ראשון הן נפגשות אצלנו בדירה. שמונה או תשע נשים, והתינוקות שלהן בזרועותיהן, ומפטפטות על עליית המשקל של התינוקות בגרמים לשבוע, על תה לתינוקות למניעת גזים, ועל איך כל אחת מהן מרגיעה את המאמא’לה שלה כשהוא צורח בין שש לשבע, בין שש לשמונה ובין שש לעשר בלילה עד שהוא נרדם – עצות מתובלות בקריאות התלהבות ובפרצי צחוק חסרי־מעצורים של אם זו או אחרת. כבר מזמן אמרה לי מיכל לא להישאר בבית בימי ראשון אם זה כל־כך מפריע לי, אבל אני דווקא נשאר, כי זה נותן לי השראה לתמלילים לשירי רוק.
המרחק בין הבית שלנו לבית של סבתא הוא בערך עשרה קילומטר. שבע דקות מקסימום הן זמן סביר לעבור מרחק כזה בשבת, כשאין פקקי תנועה (יש, אבל הם בכיוון השני, אל הים). לנו זה לקח יותר מעשרים דקות. אולי מפני שרצינו שהדרך תארך. שסבתא שלי תגור בחיפה, למשל.
פתחתי רדיו ב”קול השלום” ועשיתי עוד סיבוב כדי להאריך את הדרך. איזו מוסיקה! אני מקשיב למוסיקה והלב שלי מוצף ברגש של התעלוּת. לצערי, בלי מטרה ובלי שאעשה אתו שום דבר. אני נסחף ומספר למיכל על תוכנית שיש לי לתקליט. היא מקשיבה. אני לא בטוח שזה מעניין אותה, אבל אני לוקח סיכון. אני מדקלם לה מלים של שיר חדש שכתבתי, והיא אומרת שזה נשמע יפה, אבל גם מוּכּר מאיזה מקום. אני מתכווץ בכיסא הנהג, פונה ימינה לסבתא שלי, שהיא כמעט בת שמונים ומקומטת לגמרי, אבל אני לא אשם שהיא ילדה חמישה ילדים וגידלה אותם, ואחד מהם זה אבא שלי. אני מסביר למיכל מה המיוחד בשיר שחיברתי, והיא מודה שהכוונה יפה, אבל כבר עברה מן העולם. זה אָלֶף. ובֵית, לא הצלחתי לממש בשיר רבע ממה שאמרתי לה. שאלתי אותה אם יש לה רעיון איך לממש את זה טוב יותר, והיא אמרה שלא. שאם היה לה, היא לא היתה מה שהיא, עקרת־בית וזה הכל, תסכים אתי?
הינהנתי בראש. חשבתי שבימים טובים, אם יהיו כאלה, היא תתמסר כולה לטיפול בתינוק, כי אין ברירה, ולעזרה נפשית לי, כי אני צריך שיתמכו בי לאורך כל הדרך, אחרת אני לא מסוגל להזיז דברים.
ברדיו השמיעו שיר של להקת רוק ישראלית. שאלתי את עצמי במה אני פחות טוב מהם. הקשבתי למלים. המוסיקה היתה חיקוי למוסיקת “הגל החדש” האנגלי. איזה חוסר־משמעות.
“יורד גשם, / יורד גשם על העיר, / כן, / על העיר באפור / יורד גשם, / סליחה, זה שלג, / דמיון ומציאות / דמיון כדי לברוח, / זה כל מה שאני צריך, / סליחה אם פגעתי בגברת הזקנה שמוכרת את הסיגריות”.
אמרתי למיכל שהמלים של השיר גרועות.
מיכל אמרה שבעיניה השיר מוצלח.
אם ככה, אני אקרא ללהקה שאני אקים “תופים מעור נחש”.
הֵיי קולני. איך אפשר אחרת? זה מה שהשמיעו בני־משפחתי למראה התינוק הוורוד, רגע אחרי שמיכל ואני נכנסנו לבית של סבתא שלי. ואחר־כך הסכימו כולם בבת־אחת שהוא דומה דמיון מפתיע לסבתא כשהיתה צעירה. מיכל נראתה משועממת עד מוות. סבתא לקחה את התינוק לזרועותיה, ומיכל נדרכה. לדעתי, מִפַּחַד שהיא תפיל את התינוק. היא נצמדה אליה כל זמן שהחזיקה את התינוק והלכה אחריה לכל מקום.
היו שם לפחות שנים־עשר איש, והיתה גם תמונה גדולה של אבי מחייך. דני, הבן־דוד שלי, ישב במרפסת והקשיב לשיר “Help” של החיפושיות, שבקע מהרדיו. במקומות מסוימים הצטרף ושר יחד עם מֶקַרתני, ואני שמעתי את הזיוף בקולו. היחסים בינינו, שעד לפני כמה שנים היו נפלאים, הצטננו, וכיום הוא חושב אותי לאפס גמור. אבל גם אני חושב אותו לכישלון בכל מה שקשור להגשמה העצמית שלו ולוויתורים שעשה עד שנהיה מה שנהיה – איש מחשבים זוטר ואפור.
בזה הרגע חיברתי שיר.
“פצצה יורדת על העיר, / פטריית צנחן צונח. / הוא צוחק. / צנחן, צנחן, / אני שואל, / אתה משלנו? / הצנחן צוחק ואומר, / אני לא צנחן, / אני חייל בחיל־התותחנים”. שם השיר הזה “הצנחן”, ואני מאמין שהוא שיר אנטי־מלחמתי.
בפינה השמאלית של החדר ישבה הדודה. אף־על־פי שיש לי עוד חמש או שש או שבע דודות, היא הדודה, והיא, בעצם, העניין האמיתי שבגללו אני כותב היום, העשרים־וחמישה בחודש מאי, אלף תשע־מאות שמונים־ושלוש, את כל מה שקרה אז.
“שלום, אהוד”, היא אמרה לי, “אתה נראה בסדר”.
נראה שהתכוונה שהצללית שלי זקופה, או משהו כזה.
“תודה. מה שלומך, דודה?”
מיכל מספרת לאמא שלי כמה שוקל התינוק, ואם יש לה מספיק חלב בשדיים. שאר הדודות מתפעלות מהעלייה שלו במשקל בגרָמים פֶּר שבוע, ומתווכחות מה יותר טוב, חלב אֵם, או חלב פרה. נמנים מעלות וחסרונות, לכאן ולכאן. מיכל מסכימה עם כל הצדדים, אבל אני יודע שהיא חושבת שחלב אם הכי טוב לתינוק, ושאין בכלל ויכוח בנושא.
מאחר שאין שום מקום פנוי אחר בחדר, אני מתיישב ליד הדודה ומרגיש עירום. אני מתנחם בעובדה שלפחות הדודה לא מבחינה במערומי.
אני מסתכל עליה. היא מחייכת לכל עֵבר, מצייצת לתינוק כשמקרבים אותו אליה ומניחים אותו בחיקה. מובן שגם מיכל קרובה, מוכנה לשלוף את היד בכל רגע, אם הדודה תרעד ותפיל אותו. אבל האחיזה של הדודה חזקה ואיתנה. היא ממששת את התינוק ושרה לו “ברד ירד בדרום ספרד הערב”. אני מסתכל עליה ורואה ששפתיה המעוּותות דווקא מצליחות להגות את המלים נכון, בלי המבטא האנגלי הזר שמאפיין את שאר בני־משפחתי. אני מתפלא.
פתאום אני מתפלא כפליים. איך בשלושים שנות חיי לא הסתכלתי בפנים שלה מקרוב, וגם בעיני היא היתה מה שהיתה בעיני כולם – אחותו האומללה של אבי, שהגורל התאכזר אליה ועשה ממנה כזאת שאף־אחד לא ירצה להתחתן איתה, והיא מצידה לא תחלום להתחתן עם אף־אחד.
החושים החדים שלי מבחינים שסבתא, בכל פעם שהיא עוברת לידה, מנידה בראשה ואומרת: “She is a hopeless case”, ואף־אחד לא עונה לה, כי כולם מסכימים שהדודה היא מקרה אבוד כבר עשרות שנים.
חילקו פיצוחים: שקדים, בוטנים לא־מצופים ומצופים. ראיתי שמיכל אוכלת בוטנים מצופים, והבנתי שהיא מרגישה נוח, כי אחרת היתה אוכלת בוטנים לא־מצופים, או לא אוכלת בכלל פיצוחים, כי אם בֶּנָדָם אוכל בחֶברָה פיצוחים מרעישים, זה סימן שהוא מרגיש נוח, מה שלא יגיד.
ההתלהבות הראשונה מהתינוק בן השבועיים פחתה, ומיכל סימנה לי שנלך. זה היה מוקדם מדי. ניסיתי לסמן לה את זה בחזרה, כי ידעתי שאמא שלי – ערמומית מאז שאני מכיר אותה – יודעת שאנחנו ממהרים, וכדי שלא נברח אחרי חצי־שעה־שעה, היא תיכננה את הביקור כך, שהמתנות (הנה אני רואה אותן מבצבצות מאחורי הווילון במטבח) יינתנו בסוף. היא סיפרה לי עליהן, על כל מקרה שלא יבוא, כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו היום, ואני ידעתי שלא אוכל ללכת בלי להרגיש רגשות־אשם איומים, שהעלבתי אותה ואת כל המשפחה של אבי.
לא היתה לי שום אפשרות להעביר למיכל את השדר הארוך והמסובך הזה דרך החדר המלא אנשים. לכן הסתפקתי בתנועת יד שאמרה, “רק רגע”, וקיוויתי שהיא לא צוברת נגדי איזה כעס, אפילו שהיא יודעת שאני יודע שקבעה בשלוש עם דורית בגן הציבורי ליד הבית כדי לטייל בשמש הקיצית של אחר־הצהריים עם שני התינוקות, שלה ושל דורית.
פתאום פרצה הדודה האומללה בצחוק רם כזה, שכולם השתתקו בתמיהה.
סבתא שלי הפנתה את גבה אל הנוכחים ואספה את הכלים. אמא שלי מיהרה לעזור לה. על פניה של הדודה עלתה הבעה זדונית, שכולם היו מוכנים לחתום בְּלַנקו שאין לה שום קשר למציאות. יכולתי להרגיש איך עולָה בלב כולם השאלה, אם הדודה, בנוסף לכל תחלואיה, גם השתגעה.
אבל הדודה לא יכלה לראות את המבטים שנשלחו לעֶברה. ביד שמאל היא גיששה אחרי משהו, ובסוף, לתדהמת כולם, הוציאה מתחת לכורסה טייפּ כבד וישן, ואמרה בחגיגיות:
“הקלטתי אותכם. הקלטתי הכל”, ושוב צחקה.
כאן ועכשיו אני אומר בוודאות, ששום דבר סודי לא נאמר באותו מפגש, והדודה, אני בטוח, הקליטה אותנו להנאתה בלבד, ומתוך כוונה לבדר אותנו.
אבל כבר מזמן אני לא קובע במשפחה שלנו כלום.
“רוצים לשמוע?” היא שאלה, ואף־אחד לא ענה לה.
הסתכלתי על מיכל וראיתי שהיא חושבת כמו כולם. כלומר, שלא.
“כן”, אמרתי.
“אהוד”, קראה הדודה, שפעם גרה אצלנו וטיפלה בי, “אבל אתה בקושי דיברת”.
“בגלל זה הוא רוצה לשמוע”, אמרה מיכל בארסיות.
המכשיר הופעל. שוב נשמעה צעקת הפתיחה שזעקו כשהגענו. שמעתי את עצמי אומר מאה פעם שלום, ואת מיכל שואלת את כולם בחביבות מעוּשׂה מה שלומם ואיך הם מרגישים. שמעתי את התינוק בוכה, ואת המַתכּוֹנים לחמין מרוקאי ופולני. אפילו שמעתי את פיצוחיהם של הבוטנים המצופים בפיותיהם של הנוכחים, ובעיקר את פיצוחַי, שכן הייתי הקרוב מכולם למיקרופון (חוץ מהדודה שלא פיצחה).
ברד ירד בדרום ספרד. כולם שמעו בבירור את סבתא אומרת באנגלית, “היא מקרה אבוד”, ואת אמא שואלת את מיכל אם היא רוצה תה או קפה, ושמעתי את קול הבָּריטוֹן הצלול שלי אומר, “לא תודה, אמא, לא תודה”, ואת אמא מפצירה במיכל להישָׁאר לצהריים, ואת מיכל דוחה אותה ועוברת בדוחק לנושא אחר.
אמא לחצה על כפתור העצירה של הטייפּ.
הדודה אמרה באכזבה: “מה יש? אתם לא רוצים לשמוע יותר?”
“לא”, אמרה אמא, “זה מספיק. זה יפה מאוד מה שעשית. באמת יפה, אבל זה מספיק”.
הדודה קיבלה את גורלה בשתיקה, ולחשה לי באוזן שיש לה עוד כמה הקלטות, והיא רוצה להשמיע לי אותן, אבל עוד מעט, כי כולם נראים לה כועסים.
סבתא היתה במרפסת, וחלק מהדודים יצאו לשם כדי לעודד אותה. חלק אחר התנהג כאילו כלום לא קרה. כי בסך־הכל באמת לא קרה כלום. עדיין. הסתכלתי על מיכל. היא נראתה נסערת. היא כנראה נמנית עם מי שחושבים שקרה משהו. התינוק בכה, והיא לקחה אותו לחדר אחר, להיניק אותו.
אמא שלי הלכה אחריה לדבר איתה השד יודע על מה עוד. אגב, כבר כמה דקות היא סימנה לי כל־מיני סימנים בידיים שלה – מיכל, זאת אומרת – ואני עשיתי את עצמי שאני שקוע במחשבות ולא רואה.
איך היא רוצה שאני אלך, הלוא אחר־כך אצטרך לחיות כל אחר־הצהריים עם רגשות־אשם שפגעתי באמא, ולסבול עד לפעם הבאה שאצליח לפייס אותה, תהליך שיכול לקחת כמה שבועות.
הדודה טפחה לי על הברך ורמזה לי לבוא אחריה. הלכתי איתה לחדר הקטן שלה והיא פתחה בפני מגירה. ראיתי בערך חמישים קָסֶטות מוקלטות, מסודרות בסדר מופתי, וכתובים עליהן בגדול מספרים סידוריים. היא אמרה לי שהיא יודעת בעל־פה מה יש בכל קָסֶטה לפי המספר, שאותו היא עדיין רואה, אבל עוד מעט תפסיק לראות גם אותו. היא מראה לי את הקָסֶטות מפני שהיא חיתלה אותי וגידלה אותי עד גיל חמש, וגם עשתה לי בייבי־סיטינג אחרי זה, והיא רוצה שאני אדע על המחבוא, כדי שאחרי שתפסיק לראות לגמרי, אני אגיד לה את המספרים. אמרתי לה שבסדר, והיא אמרה לי שהיא תמיד ידעה שאני ילד טוב. הרגשתי שלמרות הכל, הלב שלי מתרחב מהמחמאה, ושאני באמת בֶּנָדָם טוב.
כשיצאתי החוצה, ניגשה אלי מיכל ואמרה לי בתקיפות:
“בוא מיד לאמבטיה”.
באמבטיה, אחרי שפתחה את הברז שלא ישמעו, היא אמרה לי שאם אנחנו לא יוצאים מכאן תיכף ומיד, אצטער על היום שבו החלטתי להתחתן איתה.
כאן זה מתחיל. אם יש צורך באות פתיחה, אז נגיד שהוא ניתן. כותרות, תופים חלשים באופק, וצליל ארוך במיתר העבה של הכינור. רשימה ארוכה של משתתפים לא־ידועי־שם. צעקה חדה של אשה. הדודה. הקהל חושב מי יודע מה. אולי איזו גופה. אולי חזיון־אימים.
מתברר שבאורח פלא נעלמה הקָסֶטה. מישהו לקח אותה.
רגיעה. ציוץ ציפורים. מעומק שׂדֵרת איקליפטוסים הולך וקרב בצעדים מהירים הבלש. אדם עם מטרה. הוא מתקרב למצלמה. תפקידו לגלות מי לקח את הקָסֶטה. תווי פניו מתבהרים בהדרגה. מגלים שהבלש הזה הוא אני.
בתוך המוח שלי יש פנקס קטן, ואני רושם בו אפשרויות. מעלה ומוריד. מאשר ומבטל. תחילה אני בודק את האפשרות הקלושה שמישהו במשפחתנו דַלַת־ההומור חמד לו לצון וסילק את הקָסֶטה בדחף של שובבות. האפשרות הזאת דוהה בעיני כמעט לגמרי, כשאני מסתכל סביבי ולא רואה אף־אחד מהילדים של אף־אחד מהזוגות שנמצאים כאן. אני נזכר שהם הלכו לבריכה הרבה קודם, עוד בזמן שהדודה השמיעה את הקָסֶטה.
אני סוקר את הפרצופים השוממים ונתקל בעיניו הבורקות של אליעזר לפידות, בעלה של ציפי לפידות, אחותו של אבי, אחותה של הדודה. הוא היחיד במשפחה שיש לו חוש הומור. אני משאיר על אֵש קטנה את האפשרות שהוא לקח את הקָסֶטה.
בינתיים מתארגנות שלוש נשים ומתכופפות לחפש את הקָסֶטה מתחת לרגליים של הדודה. הן מזיזות אותה מצד לצד, ממששות את הספה, מציצות מתחתיה. ובזמן שהשלוש רוחשות מסביב לדודה, שלא מוציאה הגה מפיה, אני הוגה את האפשרות שאכן הדודה איבדה את הקָסֶטה, ומישהו שראה אותה מונחת בַּמקום שהיתה מונחת, החליט להעלים אותה. את האפשרות הזאת אני שומר בראשי, וכרגע אין לה משמעות.
אני מוצא רגע של פנאי במחשבותַי, ניגש למיכל ומודיע לה שאני לא מתכוון ללכת הביתה בזמן הקרוב, אלא להישָָׁאר עד שאמצא את הקָסֶטה. אני ממהר להסתלק ממבטה, ולכן איני יודע איך הגיבה.
ידה של אחת הנשים מוליכה את הדודה לחדרה. היא הולכת בצייתנות. כולם מפנים לה דרך.
“האם יש למישהו כאן איזה ספק שהקָסֶטה שייכת לדודה?” אני מרעים בקולי, “או אולי יש כאן מי שחושב שמאחר שהקליטה אותנו, הקָסֶטה שייכת לכולם, או אולי למי שדיבר הכי הרבה?” אני משתדל לשַׁווֹת לקולי גוון ציני. סקירה מהירה של פרצופֵי הנוכחים משאירה אותי קצת נבוך. הם אפילו לא מסתכלים עלי. אני מחליט לראות בַּשתיקה סימן לכך שכולם מבינים ויודעים שהקָסֶטה שייכת לדודה, אם כי עכשיו אני בטוח שאף־אחד לא הבין חצי־דבר ממה שאמרתי.
אני ממשיך ומונה לעצמי חשודים. רציניים, וכאלה שעל אֵש קטנה. סבתא, אמא, ציפי ואליעזר, שרה ומשה, דנה וראובן, חגית ומתתיהו. אינני מוציא מכלל אפשרות את מיכל ואת דני.
“מי שלקח את הקָסֶטה מתבקש לשים אותה פה על השולחן”, אני מרעים שוב ומצביע על שולחן המוזאיקה במרכז החדר, העמוס צלחות ריקות.
עכשיו מופנים אלי כל המבטים. דני שולח בי מבט מלא בוז וגועל־נפש. בחדר משתררת שתיקה. אליעזר לפידות מחניק צחוק קצר. אשתו מחייכת ואומרת:
“אתה רוצה להגיד שמישהו גנב לדודה את הקָסֶטה?”
“לא גנב”. האם אני חוזר בי? “לקח בטעות, או בצחוק”, אני עונה ומאכזב את עצמי.
“זה לא מצחיק”, מכריזה אמא הַכְרָזַָה כלל לא מפתיעה ואפילו רגילה אצלה.
“אז איפה הקָסֶטה?” אני שואל ואוזר כוחות חדשים, ודוד משה אומר:
“בטח אחד הילדים לקח אותה”.
“לא”, אני אומר, “זה לא מתקבל על הדעת. הילדים הלכו לבריכה הרבה לפני שהדודה צעקה את הצעקה שלה, עוד בזמן שהשמיעה את הקָסֶטה”.
“ממש בלש”, אומרת ציפי ומביטה לצדדים בסיפוק, אבל אינה מצליחה לשפר את האווירה העכורה. כמה מהנוכחים זזים באי־נוחות. אני שם לב בוודאות ששרה וסבתא מחליפות מבטים.
“אולי תעמיד את כולם בשורה ותחטט להם בכיסים, מיסטֶר גולדנברג”, פולט פתאום דני ממקום ישיבתו הקבוע במרפסת, אבל אני מצפצף עליו, כבר אמרתי למה.
“כן, זה רעיון”, אומר מתתיהו, שמנסה להיות ברגע זה בראש אחד עם האחרים, אף־על־פי שיש לו רשת סופרמרקטים מצליחה ביותר בסביון ובסביבתה, ובגלל זה הוא מעמיד את עצמו ואת אשתו דרגה אחת לפחות מעל כולם.
אשתו נותנת לו דחיפה במרפק.
“אנחנו זזים לדשא, חֶברֶה”, היא אומרת.
“אף־אחד לא זז”, אני שואג. “מי שלקח את הקָסֶטה, שיָשים אותה על השולחן. עכשיו, שיָשים אותה על השולחן”. אני מצביע על השולחן ברטט.
“אהוד, מספיק”, אומרת אמא ומתקרבת אלי להגן עלי כמו על אפרוח, “הוא קצת עצוב מאז שבעלי…”
“אני לא עצוב”, אני מתגונן. “אני עקשן. זה הכל. עכשיו תעזבי אותי. תעזבי אותי”. אני מתנער מחיבוקה הצונן.
יש מבוכה בחדר, והאורחים כבר רוצים ללכת לגינה לאכול את הגֶפילטֶע־צ’ולֶנט שלהם. בכל־זאת, אף־אחד לא זז. הולך לי, כנראה.
“אני לא חושב שזה פֵיר”, אני ממשיך, “לקחת את יצירת האמנות הקטנה שלה, דבר שאף־אחד מכם לא מסוגל להבין. נכון?” אני באמת כועס. יש לי גם קצת דמעות בעיניים. אף־אחד לא רואה. “ואני אגיד לכם למה אתם לא מסוגלים. כי כולכם סתם בורגנים. בעלי עסקים שרק הכסף מעניין אותם בחיים, וחוץ מזה”, אני מחטט מהר במוחי, “אתם קמצנים. כן. אתם קמצנים. כאילו לאף־אחד מכם אין כסף לממן לדודה איזה ניתוח פלסטי פה־ושם, לשפר לה את הצורה שלה אפילו בקצת. לא חשבתם על זה אפילו, מה?”
סבתא מתנפלת עלי וסוטרת לי בכוח על לחיי. דני עוזב. אני לא רואה את מיכל, אבל אני שומע את הילד ממרר בבכי. אני מחזיק ביד את הלחי הכואבת שלי ולא יודע מה לעשות.
“טיפש”, מסננת סבתא, “טיפש. הילד הזה טיפש ומטומטם. מה לא עשינו בשבילה, הא?” היא פונה אל כולם והם מהנהנים בראשיהם. “מה לא עשינו? איפה לא היינו? תַּראו לי רופא אחד שלא היינו אצלו. תראו לי. אני רוצה לראות”. היא חוזרת על דבריה באנגלית, מלה במלה, ויוצאת מן החדר וממלמלת לעצמה כמה מהשמות של הרופאים.
אמא כבר לא יכולה להגן עלי, למרות ידיעתה שאני צודק במאה אחוז.
“אהוד, מספיק, מה קרה לך?” אומר אליעזר ברוֹך, “מה נטפלת לדבר כזה קטן כמו קָסֶטה? מי שלקח – לקח. כנראה בצחוק לקח, הממזר…” הוא מהרהר רגע ומרצין: “ואחרי שלקח, הוא כבר לא היה יכול להחזיר בגלל כל הרעש שעשית כאן. בגלל ההצגה הזאת”.
“אליעזר, תחזיר את הקָסֶטה”, אני מצווה, והמתח גדֵל.
“אני חושב שהבן שלך השתגע כמו הדודה”, הוא אומר לאמא, ובטח שואל את עצמו למה לא הסכים ללכת עם הרוזנברגים לים במקום לבוא למסיבה הזאת לכבוד התינוק החדש.
“אולי התינוק אבשלום לקח?” הוא אומר ומסתכל על כולם ומחכה שיצחקו, כי בכל־זאת לא נאה לו שהואשם בגניבה. אבל אף־אחד לא צוחק. כבר אמרתי שאצלנו לא צוחקים. סבתא חוזרת לחדר ובידה קָסֶטה. היא זורקת אותה על השולחן ואומרת: “הנה”.
“אוֹ”, קורא ראובן, שסתם את הפה עד עכשיו.
לרגע אני המום. חושב שעוד פעם נגמר הכל בלא־כלום. אבל אז אני מגלה על הקָסֶטה את הסִפרה שלוש בכתב־ידה העקמומי והגדול של הדודה. כולם מביטים בי במבטים מאשימים כאילו רצחתי. אמא לא יודעת איפה לקבור את עצמה.
“זאת לא הקָסֶטה”, אני אומר.
“אז מה זה, פרח?” כועס אליעזר.
“זאת לא הקָסֶטה”, אני אומר בקול שקט וחדגוני.
“זאת קָסֶטה אחרת מהאוסף של דודה. זאת רמאות”, אני לוחש וכולם שומעים. אני לא מעז להסתכל על סבתא.
“איזה אוסף?” שואל מתתיהו בשם כולם. אני לא עונה. אני רואה את מיכל. היא שונאת אותי. כל אידיוט יכול לראות את זה בעיניים שלה. אבל זה לא מעניין אותי. עוד מעט ייחָשף הצדק.
מישהו מבקש ממני רשות לצאת לגן. אני מרשה. נראה שהעוצר שהטלתי עליהם מוצא חן בעיניהם. אחרים מצטרפים אליו. מיכל נשארת אתי בחדר. היצורים שבגן נדמים בעיני לעופות נודדים, שחורים וגאים.
“בוא נלך”, היא לוחשת לי, ואני מזיע.
אני לא עונה לה, כי גם היא בגדר חשודה בעיני.
אני אומר לה לפתוח את התיק שלה, והיא יוצאת לגן. התיק שלה נשאר על הספה. היא נעלמת מאחורי עץ השסק. אני מחטט בתיק ונוגע בקָסֶטה. אחר־כך אני מכניס את הקָסֶטה לטייפ ומשמיע אותה, אבל היא כל־כך משעממת שאני לוחץ על סטוֹפּ, וקורא למיכל ואומר לה שאנחנו הולכים.
אני אוסף את החפצים של התינוק שהתפזרו בחדר, ומחליט להתגרש ממנה ולנסוע ללונדון ללמוד מוסיקה. או בעצם אני חושב שאני אתאבד.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא רחוק ממרכז העיר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות