דניאל קירב את פיו אל העור החשוף והמגורה שמתחת לאוזנה ולחש: "יפה שלי, אפשר?" גופה בער בין ידיו והוא הביט […]
פרק 1.
המפגש
לו היו שואלים אותה לפני חצי שנה אם יש סיכוי שדבר כזה יקרה, היא הייתה מחייכת חיוך חמוץ. היא לא העזה לחלום שיש אור בקצה המנהרה. לפתע, האיר עליה פרוז’קטור. שי מנדל הוא צלם ישראלי בעל שם עולמי, והוא גם חבר טוב שלה. בתערוכה שלו ‘Rough Edges‘ (‘קצוות קשוחים’), הוא יארח צלמים נוספים וביניהם את נועה. כל ה’מי ומי’ של עולם האמנות והתרבות יהיו שם, כל חובבי האמנות והצילום מכירים היטב את שמו, וממתינים בשקיקה ל’יציאה’ הבאה שלו. כמה מהצילומים שלו כבר מוצגים על קירות בתיהם של מפורסמים ועשירים ברחבי העולם.
בוקר התערוכה הגיע. שי הזמין לו ולנועה שני חדרים במלון בוטיק יפהפה בשכונת צ’לסי במנהטן, במרחק הליכה מהגלריה שבה מתקיימת התערוכה. באחד מהראיונות לתקשורת סיפר כי הוא נלהב להציג בתערוכה שלו את האמנות שמרגשת אותו. ‘אני מרגיש כמו זמר שחושף את הפלייליסט שהוא מאזין לו,’ אמר לכתב, ‘את ההשפעות ואת היצירות שמרטיטות לי את הלב.’
ערב הפתיחה היה אירוע מתוקשר מאוד, ובתוך זמן קצר האולם התמלא באנשים מבושמים וחגיגיים, לבושים בחליפות טוקסידו ובשמלות ערב זוהרות. חלקם מפורסמים מעולם הבידור והתרבות, חלקם אספנים חובבי אמנות, וכמובן אנשי תקשורת וטלוויזיה סקרניים. החלל הגבוה התמלא בצלילי כוסות משיקות, וברקע נשמעו דיבורים משיחות רבות אשר התנהלו בו־זמנית.
נועה התהלכה בין קירות המקום והתבוננה בתמונות שצילם שי. היא הבחינה בקבוצת אנשים מתבוננים בצילום אחד, ובו ילדה יפהפייה עם עיניים גדולות, לבושה בבגדים מלוכלכים עומדת ליד שולחן במסעדה ונועצת עיניים בזוג סועדים, בעוד בעל המקום מגרש אותה בתנועת יד ורגל, כאילו הייתה חתול רחוב. בתמונה אחרת, נראה הומלס שעון על ספסל, שורק לעצמו כאילו אין בליבו דאגות כלל. בתמונה הבאה נראתה אם נוזפת בבנה הקטן ומטלטלת אותו בין ידיה. נועה קנאה בשי על האומץ שלו. הוא לא חסך מהעולם מראות קשים, פרובוקציות וביקורת, וכשם התערוכה, אפשר היה לראות באופן מובהק כי שי בוחר דרך עדשת המצלמה בדיוק את אותם הרגעים והמקומות שאליהם רובנו מעדיפים לא להביט.
שי משך את נועה בידה ולקח אותה אל הקצה השני של האולם, שם התנוסס הצילום שצלמה. הוא ניער את תלתליו הכסופים ובעיניים נוצצות הודיע לה, ‘בואי, עכשיו את.’ הוא פנה אל קהל המבקרים באנגלית עם מבטא ישראלי. ‘אני רוצה שתתבוננו היטב בצילום הזה. יום אחד נתקלתי בו ולא הצלחתי להפסיק להביט בו,’ הוא הצביע על הצילום. ‘הצילום הזה של העץ משדר כל כך הרבה עומק ותבונה, שכל מה שנותר לכם הוא פשוט לעצור ולהתבונן. כשראיתי אותו, לא יכולתי להישאר אדיש אליו. הוא מעורר אצלי תחושה של געגוע למשהו שכבר איננו, אף על פי שאני בכלל לא מכיר את המקום. גודלו וצורתו של העץ משדרים עוצמה ומתן חסות, ועם זאת, אני מוצא בו משהו כה עדין ושברירי. יש בו כל כך הרבה ניגודים, ממש כמו בחיים עצמם.’
נועה הבחינה במבטים המופנים אליה. ברכיה רעדו ופיה התרחב לחיוך לא רצוני. היא הביטה בהערצה בשי וביכולת שלו לעמוד ולדבר אל הקהל בכזאת נונשלנטיות. שי היה גבר גבוה, נאה ובעיקר מלא ביטחון וכריזמה.
עיניה של נועה שוטטו במבוכה לעבר הקהל העומד מולה. מבין האנשים אשר התגודדו כעת מולם באולם, תפסה את תשומת ליבה אישה גבוהה ומרשימה במיוחד. היא התקרבה אליהם ונעצרה בשורה החמישית. האישה נראתה בשנות הארבעים לחייה, שיערה הבהיר אסוף לאחור בקפידה. שפתיה מלאות וכל תו בפניה משורטט וסימטרי להפליא. היא לבשה שמלה שחורה וקלסית, שהקנתה לה מראה אלגנטי ואצילי. עיניה הירוקות שוטטו כמחפשות דבר מה. היא הזכירה לה מישהי. נועה צפתה באישה מתקרבת בהיסוס אל השורה השנייה. היא נעמדה מול הצילום של העץ, וככל שהתקרבה אליו יותר, כך הפך מבטה ממבט מסוקרן למבט משתאה ומופתע.
היא בחנה כל פרט בצילום, ונדמה היה כי המקום המצולם מוכר לה היטב. לרגעים היא נראתה כמי שמגלה תגלית מפתיעה, ולרגעים כמי שגולשת בזיכרונותיה ומהרהרת לעצמה. רגע, חשבה נועה. אני מכירה אותה!
‘אני לא מאמינה,’ לפתע בקעו מפיה של האישה האלגנטית המילים, ‘זה לא יכול להיות.’ יופייה האירופאי לא רמז שום קשר לישראל, אך השפה שבה דיברה אישרה לנועה שיש סיכוי גדול שזו אכן היא. ‘אני פשוט לא מאמינה,’ המשיכה האישה בעברית.
‘נועה, בואי אליי בבקשה,’ קרא שי, ‘נועה, נועה,’ חזר על דבריו. נועה הפנתה את מבטה אל שי ואחר כך אל הקהל. ‘אני רוצה להציג בפניכם את הצלמת המוכשרת נועה עמוס,’ הכריז. ‘נועה היא חברה שלמדה איתי באחד הקורסים הראשונים ללימודי צילום, עוד מתקופת התיכון.’ נועה המשיכה לחייך במבוכה. עכשיו להתרכז, דיברה עם עצמה. רק שהיא לא תלך. נועה עלתה על הבמה אך המשיכה לעקוב במבטה אחר האישה.
שי סיפר כיצד פנה אליה לאחר שנים רבות שבהן לא התראו, וביקש ממנה להשתתף בתערוכה שלו. הקהל התגודד מסביב לצילום והקשיב לדבריו של שי בשקיקה. כאשר סיים את דבריו, הזמין את נועה לספר על עצמה ועל הצילום של העץ. היא התקרבה ונעמדה ליד שי אל מול הקהל המתבונן. ‘תזדקפי ודברי בביטחון, את אלופה!’ לחש לה והניח את ידו על גבה.
היא הייתה זקוקה לחיזוק הזה. תוך שניות ספורות הזדקפה נועה והחלה לנאום. היא סיפרה קצת על עצמה ועל הדברים שבהם היא מתמקדת בצילומים שלה. היא דיברה על החשיבות שבבחירת קומפוזיציה, והולכת עין המתבונן לנושא התמונה ובעיקר על הסיפור שמסופר דרך הצילום.
‘הצילום הזה צולם ברחוב מסדה שבחיפה, ישראל. זוהי השכונה שבה גדלתי…’ כעת היא התמקדה בעץ העקום, במה הוא מייצג עבורה ובהשפעתם על מי שהיא כיום. נועה חיפשה במבטה אחר האישה שעמדה מולה מקודם. איזה מזל שעשיתי חזרות עם שי, חשבה. הנה, מצאתי אותה. ככל שנועה דיברה, כך האישה האלגנטית נראתה יותר ויותר המומה. כוס היין כמעט שנשמטה מידה הרועדת, והיא נשענה על העמוד שמאחוריה, כמנסה להיאחז בדבר מה.
נועה חייכה אליה בחיוך מאשר ומרגיע. היא סיימה לומר את דבריה והקהל מחא כפיים, אך בראשה של נועה המחשבות על האישה העומדת מולה לא הרפו. שי חיבק את נועה בחיבוק לבבי וליווה אותה הצידה. ‘היית טובה. את רואה? ואת פחדת.’
האישה האלגנטית נעשתה חסרת מנוחה. היא פנתה לגשת אל נועה, אך כעת משהחלה המכירה הפומבית, ננעצו רגליה אל מול הכרוז, והיא הקשיבה בקשב רב למתרחש עתה באולם.
‘גבירותיי ורבותיי,’ ניגש הכרוז אל מרכז הבמה, ‘אנחנו עוברים כעת למכירה הפומבית הראשונה שלנו, מכירת הצילום ‘העץ העקום’ מאת נועה עמוס… אנחנו נפתח את המכירה בסכום התחלתי של 5,000 דולר.’ האישה הרימה את ידה, כמי שמבקשת להגיש הצעה לרכישת הצילום.
‘מי מציע 5,500?’ קרא הכרוז.
גבר נמוך עם שיער אפרפר הרים כעת את ידו, כמי שמתכוון להתחרות בה על הרכישה. כך המשיכו הלוך ושוב, כאשר בין לבין אנשים נוספים באולם מביעים את רצונם לרכוש את הצילום. התחרות הבולטת בין האישה האלגנטית לגבר האפרפר החמיאה לנועה מאוד. סכום ההצעה הגיע כעת לעשרת אלפים דולר. עכשיו אני בטוחה שזאת היא, חשבה נועה. היא כל כך רצתה שהצילום הזה יהיה שלה. מבחינתה הוא כבר שלה. לו הייתה מבקשת, נועה הייתה נותנת לה אותו בחינם. נועה ניגשה אל הגבר והגישה לו את כרטיס הביקור שלה.
‘אם תאפשר לגברת לזכות בצילום הזה, תוכל לבחור כל אחד מהצילומים שלי מתוך מבחר גדול שלא מופיע כאן,’ לחשה לו בחיוך מפלרטט. ‘אני מבטיחה לך שיש עוד הרבה מה לראות.’ הוא חייך, הנהן והפסיק לזרוק הצעות לחלל האולם.
‘עשרת אלפים דולר פעם ראשונה,’ קרא הכרוז. ‘פעם שנייה? נמכר!’ האישה האלגנטית הוכרזה כזוכה בצילום של העץ העקום. עיניה היו לחות ככרי דשא עם עלות הזריחה.
נועה פילסה את דרכה בין באי המקום. היא לא הבחינה באנשים שפנו אליה וביקשו להתקרב אליה לאחר המכירה.
‘אלינור? אלינור זאת את? זאת באמת את?!’ סוף סוף הצליחה נועה לגשת אליה ולשאול.
‘כן נועה, זאת אני.’
‘אני לא מאמינה, מכל המקומות בעולם, מי היה מאמין שדווקא כאן אני אמצא אותך,’ חיבקה אותה אלינור.
‘מה את עושה פה?’
‘אני גרה כאן כבר שש שנים. נועה, אין לך מושג כמה ניסיתי לחפש אותך כל השנים.’
‘גם אני חיפשתי אותך.’
‘כמה שנים אחרי שעזבת, פגשתי את קארין מהשכונה והיא סיפרה לי שהיא שמעה שחזרת לארץ, אבל היא לא ידעה לומר לי איפה את גרה, ולא היה לה מספר טלפון שלך. כלום.’
‘ואני חיפשתי בזמנו לפי השם של ההורים שלך, ואף טלפון שחייגתי אליו לא הוביל אותי אלייך. לא ידעתי איפה את גרה ולא הצלחתי להשיג את הטלפון שלך. כל אלינור פלדמן שמצאתי, לא הייתה את. חיפשתי גם בפייסבוק ולא מצאתי.’
‘כן, אין לי חשבון פייסבוק.’ הן עמדו כעת נרגשות זו מול זו.
‘אלינור, לא השתנית בכלל. את אותה יפיפייה שהיית.’ נועה תמיד העריצה את יופייה של אלינור.
‘ואת, מה? רק השתבחת, את נראית מעולה נועה. ואיזה כשרון יש לך! למצוא את נועה הקטנה מציגה בתערוכת צילומים נחשבת בניו־יורק. וואו. מי היה מאמין!’
‘כל כך מחמיא לי שקנית את הצילום שלי. מה את עושה פה?’
שי הגיח מבין הקהל וסימן לנועה להמשיך להסתובב בין קהל המבקרים.
‘בואי נועה,’ לחש לה. ‘יש כאן כמה אנשים שאני חייב שתכירי.’
‘אני כבר באה.’ הרגיעה נועה את שי ופנתה אל אלינור.
‘תקשיבי, יש לנו כל כך הרבה להשלים. מה את עושה מחר? יהיה לך זמן להיפגש איתי?’
‘ברור, אנחנו חייבות,’ ענתה לה אלינור.
‘ב’אפר־איסט־סייד’ יש בית קפה שממש המליצו לי עליו. אני שולחת לך את הכתובת. ניפגש שם באחת עשרה? מה הנייד שלך?’
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. שי ונועה חזרו מהבר שבו פרקו את האדרנלין אחרי האירוע. נועה הייתה מוצפת מכל מה שהתרחש בתערוכה.
‘אתה קולט שי? אנחנו אחרי. וואו, איזו הרגשה.’
‘לא הפסיקו לדבר עלייך נועה. מכל מקום שמעתי בעיקר את השם שלך.’
‘היה מדהים. אין לי דרך להודות לך על כל מה שעשית בשבילי. אין עליך.’
נועה נתלתה על צווארו של שי בחיבוק ובנשיקות.
‘טוב טוב, שחררי אותי כבר. חנקת. לילה טוב נועה מתוקה.’ שי שלח לה נשיקה באוויר ונכנס לחדרו ונועה המשיכה במסדרון עד לחדרה. היא כמעט ריחפה את דרכה לשם. אחר כך במיטה לפני השינה, מרוב אדרנלין ומחשבות על הפגישה המתוכננת עם אלינור למחר, היא בקושי הצליחה להירדם.
נועה שכבה בעיניים פקוחות במיטתה. מחשבה אחת הובילה לאחרת ובאחת מהן עלה דניאל.
היא נזכרה באחד מהלילות האחרונים שלהם יחד. כיצד היא נצמדה אליו, מפנה אליו את גבה ואת ישבנה. מבקשת להרגיש נינוחה ובטוחה. רק ליטוף וחיבוק היא רצתה. היא אהבה כל כך את חום גופו ואת ידו המלטפת, מטיילת על גבה. תחת ידיו היה עורה החשוף כבצק בידיו של אופה. גופה החטוב התמסר לליטופיו וקול אנחה רכה ומתפנקת יצא מגרונה.
‘איך אני אוהב לשמוע את הקולות האלו יוצאים ממך.’ הוא שלח את אצבעותיו אל בין ירכיה וטעם אותן בפיו.
‘אני מת על הטעם שלך,״ לחש לה.
‘מאמי, לא בא לי עכשיו. בא לי רק ככה, נעים לי…’ נאנחה כמעט רדומה.
‘הכול טוב, גם אם תרצי אין לי כוח. אני גמור.’ היא חייכה והתמסרה לליטופיו.
לפתע המשיך, ‘בא לי לענג רק אותך. רק לשמוע אותך ככה.’
אמר לה בעודו ממשש את קימוריה. היא חשבה לרגע ואמרה, ‘אתה יודע שזה לא ייגמר ככה ואני באמת עייפה בייבי.’
‘נשבע לך, אני לא רוצה לגמור,״ אמר והפשיט אותה מתחתוניה.
‘תזכור, רק אני גומרת.’
‘רק את בייבי.’ הוא נישק אותה בעורפה ונצמד אליה.
נועה הרגישה את איברו הזקור של דניאל וגופה החל מתפתל, מחכך אותו בין ישבניה. גלי התנועה ביניהם היו כריקוד האוויר החם והלח, רגע לפני שסופה מתקרבת. הוא אחז במותניה ונשף אל תוך אוזנה.
נועה הרימה את ישבנה והוא הרגיש את טיפות תאוותה מזמינות אותו לתוכה ועוטפות אותו בחום. היא בערה בין ידיו והיא הייתה רכה, מתענגת על שחרור הזרמים המתפשטים בכל גופה. תוך דקות ספורות, רגליה רעדו. רטט חזק וקול אנחה. זה הזמן לעצור, חשבה.
דניאל המשיך, למרות הסיכום ביניהם.
נועה התנתקה מגופה והמחשבות החלו להתרוצץ במוחה. היא הוכיחה לו שהוא לא יצליח לעצור בכך ששוב נכנעה לדבר שלא רצתה. דניאל יצא מתוכה. היא הפנתה אליו את גבה ובכתה עד שנרדמה. ככה זה כשהגוף נכנע לדבר שלא רצית, חשבה. הנשמה הולכת לאיבוד.
היא לא רצתה לדרוש ממנו לעצור. היה עליו להבין לבד. היא פחדה תמיד מהרגע שאחרי.
היא ידעה שלאחר שהיא תעיר לו, הוא יבין את מעשיו וירגיש נורא. היא ידעה שהוא ירצה להתאדות לאחר שיבין את טעותו, וכך תיעלם גם תחושת האינטימיות הנעימה שהייתה קודם.
כמו בפעם ההיא שבה היה כה להוט אחריה, עד שהפתיע אותה באמצע המקלחת. אפילו דלתה הנעולה של חדר האמבטיה לא הרתיעה אותו. היא נזכרה כיצד לקח דניאל חפץ חד וסובב את המנעול.
הוא נכנס למקלחת ולפני שהספיקה להבין מה קורה, חדר אל גופה. הוא לא הפעיל כוח, היא נכנעה לו. היא לא רצתה להרגיש שהיא נלקחת, אך את היום ההוא היא לא הצליחה למחוק מזיכרונה. היא הרגישה שבמוחו של דניאל, אין מקום לרצונותיה שלה.
כאשר אזרה את האומץ לשוחח אתו על כך, ענה לה: ‘מה הפכת אותי, לאנס?’
‘לא אמרתי שאתה אנס.’ היא לא יכלה לשמוע את המילה.
‘רק אמרתי שלפעמים לא בא לי, וזה שאנחנו ביחד לא אומר שאני תמיד לרשותך.’
מאז אותו היום, היא החליטה עם עצמה שלא משנה עד כמה הוא ינשוף בעורפה, אם היא לא רוצה, היא לא תסכים. זה הגוף שלה ועליה לרצות. לא להסכים, לרצות! שומע? היא זעקה מבפנים.
והנה, זה שוב קורה. היא לא רוצה מניפולציות. רק להרגיש בטוחה במיטתה.
פעם היא רצתה לשכב איתו כל הזמן.
אין עדיין תגובות