מגדיר פרחים ריחני רב שנתי. יומן זיכרונות מאת גיבור ספרותי יוצא דופן; פרח תרח האסופי, בנו של שום איש, שמצא […]
פרק 1
זה היה אחד מאותם בקרים נעימים של סתיו, שבהם ערפילי השחר נעשים לגשם קל והכול נוטף מים. החורף עדיין לא הורגש ממש; זאת הייתה רק הפוגה קלה בין העונות, המעניקה לאדם את הטוב שבשתיהן. לא חם מדי, כפי שהיה; לא קר מדי, כפי שעתיד להיות…
העונה הזאת בשנה, והשעה הזאת ביום, היו חביבות על הזקֵן יותר מכול. כעת התקשה לזוז ממקומו, אבל הציעו לו מיטה ליד חלון הבקתה ושם היה יושב לו, ער למחצה וישן למחצה, חולם על דא ועל הא.
מהמקום שבו ישב, שעוּן על כריות, יכול היה לראות את גני האחוזה. הם לא מה שהיו פעם — אפילו לא דומים למה שהיו… אבל למען ההגינות צריך להודות שעדיין חסרות שם ידיים עובדות, וצריך להביא בחשבון את הקיץ היבש. ובכל זאת, הבחורים הצעירים האלה היו צריכים להשתדל יותר… כשהוא היה בחור צעיר היה עליו לנוע בקצב כפול משלהם. הוא לא קם והלך הביתה ברגע שהיכה השעון. שעות רבות בילה בהשקיה אחרי ששקעה השמש ולא קפחה עוד על הערוגות… אבל לא בימינו. לשם כך צריך לשלם שעות נוספות, ולמי יש כסף לזה? לכן הגן לא משתווה לגן של תקופתו.
הכול שונה כל כך מכפי שהיה בימיו. אנשים מרוויחים יותר, וזה הוגן בהחלט, אבל ככל שהם מרוויחים יותר נדמה שאכפת להם פחות. כדי להצליח לעשות גן יפה, צריך להיות גאה בו. גינון הוא משרה מלאה, כמו פרות וכבשים. פרות יש לחלוב ויהי מה; ומי היה מעלה בדעתו להישאר במיטה עד מאוחר כשהכבשים ממליטות? בגן צריך לעבוד עם העונות. יש תקופות נינוחות, שבהן אתה יכול לשבת לך ולעשן מקטרת מאחורי סככת הכלים, אבל כשהעשב מתחיל לצמוח והעשבים השוטים משתלטים, מקיץ הקץ על כל השטויות האלה… שעות רבות בילה בהשקיה… אבל הבחורים הצעירים האלה…
זאת הצרה בימינו. נדמה שלאיש כבר לא אכפת. כשהוא היה נער, יכולת לראות את עובדי החווה והמשפחות שלהם מסתובבים בבגדי יום ראשון כאילו המקום שייך להם. שוִויצרים. הם התגאו בעבודה שעשו כל השבוע. לעגו לתלמים העקומים של הֵרי הצעיר. הם אספו מעט חיטת אביב כדי לראות מה מצבה. רועה הפרות התרברב בעדר באוזני אשתו. רועה הכבשים וידא ששום כבשה לא נפלה על הגב… ואז, אם החוואי היה מגיע, כולם היו מפטפטים להם בידידות וכל אחד היה לומד מזה משהו… אלה היו ימים טובים… ימים טובים.
אותו דבר הגן. כשהוא היה האחראי שם ממול, מעולם לא חש שהוא רק שכיר שעובד תמורת כסף. הוא הרגיש שהמקום שלו — והוא באמת היה שלו, במובן מסוים. הוא למד את זה מג'ון אדיס הזקן, הגנן הראשי הראשון שלו. איש שקט מאוד היה ג'ון הזקן — שקט מאוד ומביע רחשי כבוד, עד גבול מסוים; אבל כשהיה ויכוח עם הגברת הצעירה, לא היה שום ספק מי מנהל את העניינים. 'טוב ויפה, אדיס,' היא הייתה אומרת, 'אם אתה חושב שכך צריך לעשות, אין לי התנגדות.' וכשמישהו רצה לקטוף פרחים בשביל הבית, היה צריך לבקש את רשותו של ג'ון הזקן… אבל היום לא… כל אחד יכול לקטוף כל דבר, כי לאיש לא אכפת…
הזקן שהביט מחלונו הקטן ראה שערפילי השחר נעלמו, כאילו הורם מסך מַלמלה וחשף בבהירות את פרטי־הפרטים של במת תיאטרון. הכפור הראשון עדיין לא השחיר את הדליות; מרגניות ופטוניות של חג המלאך מיכאל עדיין מקשטות בנתזי צבע את החוׂמה האפורה; גרגירי החֲבוּשית נראים כמו גדוד של חיילי צעצוע במדים טקסיים…
בחלקת השיחים, שיחי האגוז המצהיבים העניקו רמז ראשון לתהלוכת הפרשים הזהובה האחרונה של הסתיו. בקרוב מאוד יוסיפו השיחים מצמיחי הפרחים את גוני האדום והכתום שלהם לתמונה; גרגרים אלמוגיים יבהיקו מאחורי העלווה הגותית של עצי הפלכון, ועלי הקָטַלפָּה הענקיים ישרטטו את צורתם המטורפת על הדשא הרטוב. תהיה תכונה רבה של פרפרים סביב הבּוּדלֵיָה האחרונה…
אכן תמונה חיננית ואנגלית עד מאוד, המוּכרת לו זה יותר משלושת רבעי המאה. אנשים אמרו שאבד כלח על הגנים הגדולים; שהכול שייך לכולם ודבר אינו שייך לאיש. הוא לא האמין בזה. בראשית העולם היה גן, ודבר שהתקיים במשך זמן רב כל כך אינו יכול להיגמר פתאום, בקלות כזאת. מכל מקום, הגנים יאריכו ימים אחריו, ומה שיקרה אחרי מותו אינו מעניינו.
גנים! הזקן עצם את עיניו והניח למחשבותיו לנדוד במשעולי העבר המבושם. מסע ארוך, רובו בעלייה, אבל הוא הוביל למקום כלשהו, אין ספק… בתחילת הדרך הוא היה אדם חסר חשיבות, ובסופה הייתה לו חשיבות… אותו יום שבו התבקש לשפוט בתצוגה המחוזית… סעודה באוהל הגדול, והוא ישוב בשולחן הראשי… אלה היו הימים הטובים… אז בחור צעיר היה יכול לפלס את דרכו ולעלות לכל מעמד… אם לא פחד מעבודה קשה והתעניין במקצועו.
טוב, הוא התמיד והוא הגיע לפסגה. כבוד, זה מה שנתנו לו. אולי אחדים מהצעירים צוחקים לו מאחורי הגב. קוראים לו 'פֶּרַח־תֶרַח' כשהם חושבים שהוא לא שומע. אבל הם לא מתחצפים אליו. אחרי הכול, הוא כמו צמח רב־שנתי… כבר מלאו לו שמונים… שיתבדחו להם כאוות נפשם…
זהו היתרון בהזדקנות. אתה כבר לא מתרתח בגלל כל מיני דברים, וכבר לא צריך לדאוג לעתיד… הזמן קצר מדי… הנה הוא, חי בבקתה שלו ויש לו בסניף הדואר די כסף למחייתו… מסוגל לשלם תמורת כל מה שיש לו… הוא לא תלוי באיש מהם… הם מקבלים תשלום על מה שהם עושים למענו, והם שמחים מאוד למצוא את הכסף על פינת המדף שמעל האח בכל יום ראשון בבוקר…
זאת הדרך הנכונה לאדם לסיים את חייו, וככה זה יהיה…
אין עדיין תגובות